דף הבית | קישורים | צור קשר
הקרבניט – הרב עדין אבן ישראל | מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > ג' תמוז - יום ההילולא > מאמרים נבחרים באורחותיו

מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > ג' תמוז - יום ההילולא > מאמרים נבחרים באורחותיו > הקרבניט – הרב עדין אבן ישראל

הקרבניט – הרב עדין אבן ישראל

03/06/2010 - כא סיון התשע

אנו נמצאים כעת בסוף כל תקופות האידיאולוגיות, ואפילו בסוף התקופה שבה האמינו, כי כוח או כסף יכולים לפתור בעיות. זהו זמן אשר בו רבים כבר מוכנים, בפנימיות לבם, לאמונה. עלינו רק לפקוח את עינינו ולראות כיצד החיים מתפתחים, כיצד האמונה הולכת ונחשפת.
ואת זה, שוב ושוב, אמר הרבי: ראו, הביטו, הסתכלו אל מעבר לדברים. פיקחו את עיניכם וראו מה חבוי בפנים.
הקברניט אינו נמצא עוד אתנו. הוא הזהיר אותנו שאנו עלולים לראות סביבנו גלים ומשברים אימתניים, סערה נוראה מתחוללת, רוחות מנשבות מכל הכיוונים. ואולם הוא גם הבטיח שהחוף קרוב, קרוב מאוד.

"אמר רב חנן בר רבא אמר רב: אותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם עמדו כל גדולי אומות העולם בשורה [כדי להספידו]” (בבא בתרא צא:א).
 
בחרתי לפתוח בציטוט הזה מתוך הגמרא לא משום שהוא עוסק בהספד, אלא בשל קווי הדמיון הרבים שיש בינו לבין מה שמתרחש כאן היום. היום הוא יום השנה הראשון להסתלקותו של הרבי, האדמו"ר מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ', וכל גדולי אומות העולם עומדים בשורה ומדברים על האיש הגדול הזה.
 
הבה נאמר כמה מלים על אברהם אבינו. רבים חושבים כי אברהם אבינו המציא, או יצר, את המונותיאיזם; זוהי טעות. האמונה בא-ל אחד ראשיתה באדם הראשון, והיא הייתה אמונתו הראשונה של המין האנושי; אלא שאז באה תקופה של התנוונות והידרדרות.
 
בימיו של אברהם אבינו היו בעולם מדינות מפותחות ומתוחכמות במדע ובפילוסופיה. הפילוסופים ניסו ליצור משהו, אשר לדעתם היה הרבה יותר מודרני וברוח התקופה. במקום האמונה בא-ל עליון אחד, אשר איש אינו יכול לראותו, הם רצו ליצור משהו שאפשר יהיה לחוש בו, מין אל שאפשר להראות אותו בטלוויזיה, שאפשר לגשת אליו, שהוא תמיד "רלבנטי". והם יצרו אליל ועוד אליל; והאנשים המודרניים של אותם הזמנים פנו אל האופנה החדישה ביותר: עבודת אלילים.
 
אמנם פה ושם עוד היו אנשים, אשר הוסיפו להחזיק באמונת אבותיהם המיושנת. ירושלים הייתה אז עיר קטנטנה וחסרת כל חשיבות; התורה מספרת, כי מלכיצדק מלך שלם נמנה עם אותם מאמינים. ואולם האנשים המודרניים, אלו שגרו בערים הגדולות, ערי התרבות והמדע – אור כשדים, בבל, מוף; הניו-יורק והפריז של אותם ימים – היו, כמובן, אנשים נאורים. הם לא האמינו בזה.
 
אברהם אבינו לא גילה את המונותיאיזם: הוא רק קם והכריז, שזוהי הדרך הנכונה. האמונה בא-ל אחד הייתה אמונת אבותינו, אמר אברהם, ואין לנטוש אותה. ואברהם עבר ממקום למקום והצהיר בריש גלי על אמונתו בא-ל האחד. ומה אמר אברהם? הוא אמר, ואולי אפילו במלים אלו ממש, כי הרעיון המודרני ש"האלוקים מת" הוא שטות והבל. הא-ל חי, חי ומחיה. והוא הצהיר את הדברים הללו בכל רחבי העולם.
 
אבל – האם אני מדבר על אברהם אבינו, או על הרבי? ההבדל אינו גדול כל-כך. וכמו אחרי פטירתו של אברהם אבינו כך גם עתה מרגישים כל גדולי אומות העולם שדבר נורא קרה. דברי ההספד שאמרו לאברהם אבינו היו קצרים ביותר: "אוי לו לעולם שאבד מנהיגו, ואוי לה לספינה שאבד קברניטא" (בבא בתרא צא:א-ב).
 
לעולם אבד מנהיגו; לספינה אבד קברניטה. בין שתי האמירות הללו יש הבדלי גוון. המנהיג הוא אדם חיוני. עולם בלא מנהיג הוא עולם נבוך; אנו זקוקים למישהו שיראה לנו את הדרך, שיוביל אותנו. ואולם כאשר ספינה מאבדת את קברניטה, זה הרבה יותר חמור. הספינה, המצויה בלב-ים, אינה מעוגנת אל שום דבר יציב. הקברניט צריך לנווט בלי הרף בתוך תנאים המשתנים תדיר. הספינה לא תגיע ליעדה מעצמה. מי יקבע את מסלולה? מי יאמר למלחים אם לעצור או להמשיך, לנוע מעט ימינה או מעט שמאלה? מי יראה את הכוכבים? מי יראה את מה שמעבר להם, ויורה למלחים את הנתיב?
 
בספינה הזו אנו נמצאים עתה. הספינה שלנו לא הגיעה לחוף מבטחים; בעודנו בלב ים, אבד לנו הקברניט; ואנו ניצבים נבוכים – לא רק מלאים צער אלא גם מבולבלים – משום שהקברניט אינו עוד עמנו להנהיגנו.
 
מה על המלחים לעשות? מה עושים בזמן שכזה? הקברניט שלנו התווה עבורנו את המסלול. הוא שרטט את המפות, הוא הראה את הדרך. מה שמוטל עלינו לעשות הוא לנסות ולשמור על המסלול הזה בכל מאודנו, לפי הקווים שהוא שרטט, עד תום המסע.
 
מהו המסלול הזה שהרבי שרטט? מה היה החזון שלו?
 
כל עוד הראה לנו הקברניט את הדרך, יכולנו להתעצל קמעא ולומר: "נו, מילא, הרי האחריות מוטלת עליו". אך אם לא נהגנו בחריצות בעבר, הרי עכשיו מוטל עלינו שבעתיים לגלות מה הייתה הדרך, מה היה המסלול שהוא התווה, מה מוטל עלינו לעשות. כעת חיינו נתונים בידינו.
 
הרבי מלובביץ' נשא בעול המנהיגות במשך למעלה מ40- שנה, וככל שחלף הזמן, נעשה המסר שלו ברור יותר ויותר: היכונו, עיבדו, כי המשיח בא.
 
כשאנו חושבים על הדברים, האמנם הזמן הזה נראה כזמן מתאים לביאת המשיח? לכאורה, נראה שאין אנו חיים בתקופה מלאה-תקווה שכזו.
 
ספר דניאל מתאר את העידנים השונים בהיסטוריה האנושית: בראשית, תקופת הזהב; לאחריה, תקופת הכסף; ובאחרית הימים – תקופת הברזל. נראה שאנו חיים כיום בתקופה של אליל הברזל. במאה שלנו ראינו כוח ועוצמה ללא כל כחל ושרק, בוטים וחד-משמעיים, כאגרוף פלדה. בשום תקופה אחרת בהיסטוריה לא נהרגו כל-כך הרבה אנשים, בכל רחבי כדור הארץ, בשל סיבות כה שגויות. בכל התחומים הכל גלוי וחשוף, מכוער בתכלית ומוצג לעין כל. נראה שלא נותר אפילו שריד של רומנטיקה. נראה שאנו חיים בעולם נמהר, קר, עירום ונטול כל עכבות.
 
ועם כל זה, הרבי אמר לנו שהמשיח בא. עכשיו ממש.
 
רבים דיברו על הרבי כעל איש קדוש. קדושתו הייתה ניכרת לא רק מפעם לפעם: היא הייתה עצם מהותו. לרוב בני האדם – החשובים והמפוארים שבהם ואפילו הקדושים שבהם – יש רגעים שבהם הם נחים, והופכים להיות אנשים מן השורה. אבל על הרבי צפו 24 שעות ביממה, ומעולם לא היה רגע אחד שבו אישיותו לא זרחה. הוא היה איש קדוש בעצם. אנשים גם דיברו, ועוד ידברו, על הרבי כעל אחד מגדולי תלמידי החכמים בכל הדורות, אולי הגדול שבכולם.
 
ועם זאת, הרבי הכיר את העולם. בשנים האחרונות הוא היה מקבל כאלף מכתבים והודעות ביום. ברובם היו סיפורי מכאובים: מחלות, בדידות, עוני, ועוד ועוד. הרבי גם הכיר את המדע –הוא היה מדען בזמנו – והיה מעודכן בכל ההיבטים של החיים בעולם, מהספרות הרוסית ועד לחידושים האחרונים של כל המדעים השונים. זאת ועוד: היה לו שכל בל-יאומן. והיה לו זיכרון, ודרך של שימוש בו, שלא היו דומים לשום דבר שמחשב יכול לעשות. והוא גם היה איש חכם.
 
אם כן, בהכירו את העולם ואת צרותיו, איך יכול היה הרבי לומר שהמשיח יבוא בקרוב? איך הוא יכול היה לדבר על זה?
 
בשנותיו האחרונות חזר הרבי שוב ושוב על עניין אחד, כמעט כסיסמה. לפעמים הוא אמר זאת בדרך של ציווי, לפעמים בדרך של בקשה. הוא אמר: פיקחו את עיניכם, אנא, פיקחו את עיניכם וראו.
 
ספר דניאל דיבר על העידן האחרון בתולדות האנושות: עידן אליל הברזל, אליל שהוא חזק וקר. ואולם לאליל הזה יש רגלי חרס. הוא איננו באמת כפי שהוא נראה. אנו רואים את הכוח, וזה משתק אותנו. אבל מהו האליל הזה באמת? הוא דבר הניצב על רגלי חרס, והדחיפה הקטנה ביותר תמוטט אותו. הרבי הביט אל תוך ערפילי העתיד וראה. הוא היה בין הראשונים שניבאו כי אותו ענק של כוח ברוטאלי, ברית המועצות, יתמוטט. ואכן, ברית המועצות התמוטטה לא בגלל פצצה אטומית, אלא משום שהיו לה רגלי חרס.
 
אבל לרבי היה מסר גדול עוד יותר. באומרו לנו לפקוח את עינינו ולראות את העולם כפי שהוא באמת הוא דיבר לא רק על מבנה הכוח, אלא על המבנה של החיים עצמם. הוא אמר: האם אתם סבורים כי עולמנו הוא עולם, שבו בני האדם מעוניינים רק בהנאות? אתם טועים; מה שהם באמת רוצים הוא קצת אהבה, הם רק לא יודעים כיצד לבטא זאת. ואותם אנשים, הנראים כמי שרודפים אחר הכוח והרכוש לשמם, באמת אינם שואפים אלא למעט ניחומים, לאיזו מילה טובה; הם רק אינם יודעים כיצד להשיג זאת.
 
כאשר אנו פוקחים עיניים ורואים אל מעבר לערפל, אל מה שמאחורי החזות החיצונית הגסה, הבוטה והצורמת, אנו יכולים להבין שבני האדם אינם באמת כפי שהם נראים: הם שונים. והשאיפה לאהבה, לניחומים ולמילה טובה נעשית יותר ויותר קרובה.
 
מה שמוטל עלינו לעשות הוא לעזור לאותם דברים נסתרים להתגלות, לצאת אל האור. מה שנראה בעינינו כעולם של כפירה אינו אלא עולם של אנשים הבוכים ומבקשים אמונה, מתחננים לאמונה. אך מאחר שהם מתביישים לקרוא לאמונה בשמה, הם מכנים אותה באלף שמות אחרים. הם אומרים זאת בדרכם שלהם, כילדים שאינם מסוגלים לבטא את המלים כראוי. עלינו לתמוך בהם, לעזור להם לבטא את המלים טוב יותר, ברור יותר, לומר להם, שמה שהם רוצים לומר הוא "אני מאמין", "אני רוצה להיות טוב יותר".
 
אנו נמצאים כעת בסוף כל תקופות האידיאולוגיות, ואפילו בסוף התקופה שבה האמינו, כי כוח או כסף יכולים לפתור בעיות. זהו זמן אשר בו רבים כבר מוכנים, בפנימיות לבם, לאמונה. עלינו רק לפקוח את עינינו ולראות כיצד החיים מתפתחים, כיצד האמונה הולכת ונחשפת.
 
ואת זה, שוב ושוב, אמר הרבי: ראו, הביטו, הסתכלו אל מעבר לדברים. פיקחו את עיניכם וראו מה חבוי בפנים.
 
הקברניט אינו נמצא עוד אתנו. הוא הזהיר אותנו שאנו עלולים לראות סביבנו גלים ומשברים אימתניים, סערה נוראה מתחוללת, רוחות מנשבות מכל הכיוונים. ואולם הוא גם הבטיח שהחוף קרוב, קרוב מאוד.
 
הרבי אמר שהוא כבר רואה את החוף. נשיא מדינת ישראל לשעבר, זלמן שז"ר, סיפר לי פעם שבזמן שהוא ישב עם הרבי, ושוחח עמו שיחת חולין, הרבי פתאום אמר: "ראה, בדיוק כשם שאני יודע, בהביטי בשעוני, שבעוד חצי שעה אתה תצא מכאן, כך אני יודע שהמשיח בא."
 
השאלה היא לא איך להתוות את המסלול, אלא איך להמשיך בו. אנו, המלחים, איינו יודעים אלא זאת. מה שהרבי אמר בשנים האחרונות, ביתר שאת וביתר הדגשה, היה: אתם צריכים לחתור עוד חתירה חזקה קדימה. עליכם לתת את כל-כולכם לכך: עוד חתירה, עוד אחת. והוא אמר לנו, כי בזמן שאנו חותרים קדימה עלינו להחזיק זה בידו של זה, להושיט זה לזה יד של אמון ועזרה, כי הדבר שמצפה לנו הוא כה עצום, עד שעלינו להניח לכל השונה והמפלג כדי שנוכל להגיע לכך.
 
ביאת המשיח פירושה קץ ההיסטוריה. ההיסטוריה היא סיפור הסבל והמאבקים האנושיים האינסופיים; וביאת המשיח היא אותו מהלך בלתי הפיך, שממנו ואילך נוכל, סוף סוף, לחיות בשלום והשקט ובטח. היום הזה אינו רחוק מאתנו, אך עלינו לחתור אליו, ועלינו להאמין שאנו מסוגלים לכך.
 
בכל-כך הרבה דרכים, ובכל-כך הרבה לשונות, הרבי אמר: הסתכלו אל תוככם פנימה ותראו, שאתם הרבה יותר טובים ממה שהעליתם בדעתכם. רק הביטו, פיקחו את עיניכם, פיקחו את עיניכם. שוב ושוב עלינו לומר זאת לעצמנו. עלינו ללכת אל אלו שהם רחוקים מאוד ולחלוק עמם את הסוד, שלא פעם הם אינם רוצים לשמעו.
 
אנו אומרים לחלק מאחינו: "יהודים אתם". דומה הדבר כאילו העם שלנו סובל ממחלת השכחה. רבים כל כך בינינו שכחו מה אנחנו. ומה שהרבי אמר הוא, "לכו מאיש לאיש וגעו בהם, ולו נגיעה קלה. אמרו להם, ספרו להם, מי הם. וכשהם ישמעו אתכם, כשתחדרו מבעד לשריון המגן שלהם, העבודה כבר לא תהיה קשה, מפני שהם כבר יהיו כאן".
 
המסר של הרבי לא היה מיועד ליהודים בלבד: הוא אמר את אותם הדברים גם לאנושות כולה. הרבי דיבר אל בני נוח – דהיינו אל כולם, אל כל אדם ואדם. הוא פנה אל אומות העולם ואמר: "אתם יכולים להיעשות בני חורין, עליכם רק להרשות זאת לעצמכם. אתם יכולים להיות טובים יותר, רק אפשרו זאת לעצמכם. אינכם צריכים לטפס על שום הר גבוה, רק הניחו לנשמתכם לדבר". הרבי אמר: פיקחו עיניכם; פיקחו עיניכם פנימה ופיקחו עיניכם אל העולם, כך שתוכלו להעביר הלאה והלאה את הסוד הנשגב מכל: אתם בני אדם, ואתם יודעים זאת; עליכם להשתנות, ואתם מסוגלים לזאת.
 
הרבי הקים מרכזים, בתי חב"ד. הבתים הללו מיועדים לכל בני האדם, לא רק לאנשים קדושים. בשלב מאוחר יותר הוא אפילו אמר: "כל בית ובית צריך להפוך לבית חב"ד". הוא לא דיבר אל הרבנים בלבד וגם לא רק אל תלמידי החכמים, על אף חשיבותם הרבה. הוא רצה לדבר אל כולם, והוא אמר לכולם: "אתם יכולים לעשות זאת". לכל אחד, גם לפשוט שבפשוטים ולבור שבבורים, אמר הרבי: תהיה מי שתהיה, אתה יכול להיות טוב יותר. וראה זה פלא, כשתתחיל להשתנות תדע, שאתה מסוגל לכך.
 
זהו המסלול שהרבי התווה עבורנו, זו הייתה הדחיפה שדחף אותנו, וכעת שומה עלינו להמשיך וללכת באותה דרך. אנו קרובים מאוד, עלינו לעבור רק את הגלים האחרונים. הם נראים כבירים ונוראים; יש חושך וערפל. אבל אנו קרובים מאוד. זה אינו רחוק, אם רק נפתח את מה שנמצא בתוכנו.
 
הרבי נהג לומר שכל אחד מאתנו הוא חלקת אדמה חשובה ומלאה אוצרות. אם נחפור במקום הלא-נכון, נמצא בוץ; זה מה שפרויד עשה. אם נחפור במקום אחר, נמצא רק אבנים; זה מה שאדלר עשה. ואפשר להוסיף ולחפור ולמצוא כל מיני הבלים. הרבי אמר, שאם חופרים במקום הנכון, מוצאים שיש באדמה הזו כסף - זו אהבת ה'; זהב - זו יראת ה'; ויהלומים - זו האמונה. האדמה הזו נמצאת, היא אנחנו, ויש בכוחנו לחפור אותה במו ידינו. כל מה שמוטל עלינו הוא לחפור. אנו יכולים לעשות זאת; אנו נעשה זאת; אנו חייבים לעשות זאת.
 
הרשו לי לסיים בציטוט נוסף מהתלמוד (בבא בתרא ט"ז ע"ב): "אבן טובה הייתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא". כמה מכם בוודאי מכירים סיפורים על פגישות אישיות עם הרבי, על נוכחותו, על מבטו, על מילותיו וחיוכיו המרפאים.
 
והתלמוד ממשיך ואומר: "בשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם, תלאה הקדוש ברוך הוא [את האבן הטובה] בגלגל חמה." בעודו בחיים, האבן הטובה הזו הייתה קרובה אליו בלבד; כעת היא תלויה בשמים של הכל, היא נמצאת בתוך השמש עצמה, שהיא מעתה "שמש צדקה ומרפא" (מלאכי ג:כ).
 
כאשר צדיק נפטר, נוכחותו מורגשת יותר מאשר בעודו בחיים בעולם הזה. מה שעלינו לעשות כעת הוא לראות את כל הדברים האלה ולהאמין בהם; לדעת, שלמרות שהקברניט איננו נמצא כאן עוד – אנחנו יכולים לעשות זאת, וצריכים לעשות זאת, ונעשה זאת. נתקדם מעט ועוד מעט אל עבר היבשה, ואז נגיע אל חוף המבטחים האמיתי. ואז נשוב ונפגוש את הקברניט.
שלח תגובה הדפסה שלח לחבר שתף