דף הבית | קישורים | צור קשר
שו"ת בעבודת ה' | מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > שמחה וחג הפורים

מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > שמחה וחג הפורים > שו"ת בעבודת ה'

שו"ת בעבודת ה'

06/02/2011 - ב אדר א התשעא הגאון החסיד ר' אברהם חיים רוזנבוים ע"ה מגדולי חסידיו של כ"ק אדמו"ר מוהר"ש זי"ע

חסיד עובד ה' חולק את רחשי ליבו במכתבים לידידו
האם יש קשר בין עצבות ומרה-שחורה לרוח שפלה וענווה? * מה יותר גרוע – העצבות או הליצנות? * מדוע האיסור להיות בעצבות לא נתפרש בתורה? * ומה יעשה אדם השרוי בעצבות ואינו מצליח להיפטר ממנה?

הגאון החסיד ר' אברהם חיים רוזנבוים ע"ה, נולד בערך בשנת ת"ר. כאברך צעיר היה מחסידי כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, לאחר הסתלקותו נעשה לאחד מגדולי חסידיו של כ"ק אדמו"ר המהר"ש ואחר כך היה לחסידו של כ"ק אדמו"ר הרש"ב.

מלבד התכתבותו עם רבני דורו בענייני הלכה וקבלה, החליף מכתבים עם ידידיו גדולי החסידים בענייני חסידות ועבודת ה'. המיוחד שבמכתבים אלה הוא, שבהם נפתח צוהר לעולמם של חסידים הראשונים אשר עסקו בעבודת ה' בכל מאודם, יגעו לעורר את המידות הטובות על-פי דרך החסידות ועמלו לגרש מליבם כל מידה מגונה.

אחד הדברים הבולטים במכתביו של ר' אברהם חיים הוא – ההדגשה החזקה על פתיחת הלב והמוח ועבודת ה' מתוך שמחה טהורה, ומלחמת חורמה בעצבות ומרה-שחורה. במכתביו עוסק הוא בנושא זה עד לפרטי פרטים. 

בשנת תשנ"ח, הוציא לאור הרב שלום-דובער לוין שיחי', הספרן הראשי בספריית כ"ק אדמו"ר זי"ע, את הספר 'תולדות אברהם חיים', הכולל את סיפור חייו ואוצר מכתביו שהגיעו לידינו. מתוך ספר זה (עמ' קד ואילך) הועתקו המכתבים שנדפסו כאן. תודה לרב יהושע מונדשיין על עזרתו.

ראוי להזכיר סיפור נפלא שמופיע בספר (עמ' סה), שקשור עם סיום חייו של חסיד נעלה זה (בכ"ה בכסלו תרע"ד), המהווה ביטוי לאישיותו המיוחדת.

אחד האנשים שנוכחו בעת פטירתו סיפר, שכאשר הרגיש שרגעיו ספורים אמר ר' אברהם חיים שהגיע הזמן לומר וידוי. כאשר הביאו לפניו סידור בכדי שיאמר את סדר הוידוי לשכיב-מרע, מיאן לומר זאת באמרו: "דאס איז א עולם'שע וידוי" [זהו וידוי של ה"עולם"], ובמקום לומר את הוידוי, התחיל לומר את המאמר "פתח אליהו" שאומרים בכל ערב שבת-קודש קודם מנחה. הוא אמר אותו מתחילתו ועד סופו בנעימות ומתיקות גדולה.

הוא העדיף לסיים את חייו בעולם-הזה מתוך התקשרות פנימית באלוקות ולתקוע מחשבתו באור-אין-סוף ב"ה, ולעבור לעלמא דקשוט מתוך אמירת דברי אלוקים חיים.

זו מהות חייו של חסיד אמיתי שעסק כל ימיו בביטול הישות וה'לגרמיה', וזו הייתה שאיפתו הפנימית.

 

לא תואנותיו הביאו את העצבות. נהפוך הוא, העצבון הוא המבקש עלילות

אך תואנה הוא מבקש ממה להתעצב. דוק ותשכח כי כל בעל עצב ולב רגש לא יחפוץ ולא יאבה, לא יקשיב ולא ישמע לדברי הסותרים את טענותיו בהוראת פנים כהלכה, גם אם הם לטובתו, וחפץ דוקא בקיומם. יאהב את המחזיקים בידו, ויותר להמוסיפים עוד טענות על טענותיו, כי זהו חיותו אז.

עד אשר יטהר, אז יגיל וישמח בסתירתם, כי הוא בעצם עצמו חפץ יותר בסתירתם מבקיומם, רק בעת אשר העוצב פרש עליו ענן למסך, הנה אז כל העלילות והתואנות אשר ימצא יערבו לחיכו כי לחמו הם. וכל מי שרוצה להודות על האמת לא יכחיש את החוש.

וזהו הוראה גמורה אשר לא תואנותיו הביאו את העצבות, רק נהפוך הוא כי העצבון יבקש ויחפש עלילות, ובסתרי מסתריו יהנה בהמצאם, כי הוא מוקף בעצבונו המקיף אותו. וזהו דיוק לשונם ז"ל "שרוי בצער", פירוש, הצער שורה עליו ומקיפו.

ואינו דומה הדבר למי שיש לו צער פרטי, כי אז בנקל לסותרו בראיות צודקות אשר אין הדבר כן. וכמו שהודה כ' בעצמו על גליון מכתבו, והודאת בעל דין כמאה עדים דמי.

לא נאה ולא יאה לאיש כמוהו אשר הרבה טרח ויגע מעודו ביגיעת נפש ויגיעת בשר בעבודה שבלב כו', וגם עתה זכה לחסות בצל החכמה לשאוף ולשאוב ממקור מים חיים, לא ימצא עוז בנפשו בתחבולות לעשות מלחמה נגד הצר הצורר.

 לכל הפחות נצרך לנו להתחזק להטיב לנו ולחיותנו כהיום הזה, בהרחקת העצבות ומרה שחורה, על פי עצות חז"ל וביאורי רבותינו ז"ל, אשר הורו לנו להחיות בהם נפש כל חי, ומפיהם אנו חיים, אשר יוכל כל חד וחד לפום שיעורא דיליה, לשמח מעט את נפשו בה' עושה, ולא נהיה ח"ו כאלו אשר בחייהם כו'.

 

***

 

שורש העצבות – גסות הרוח והוא ההיפך ממש מענווה ושפלות

מה שכתבת במכתבך הראשון וחברת לאחדים בידך – עצבות ומרה שחורה, עם "מאנין תבירין", לא אשא פניך בדבר הזה! ושני הפכים יחסת לנושא אחד, תכלית גסות הרוח [עצבות ומרה שחורה] עם שפל רוח ["מאנין תבירין"]; צרפת שני תלמידים בכת אחת: האחד מתלמידיו של בלעם הרשע, והשני מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה; על זה אמרו רז"ל אין אני והוא יכולים לדור, ועל זה נאמר אשכון את דכא כו'.

אומרי תכלית גסות הרוח, כלומר – סוף גסות הרוח גם במדריגה. והיינו בחינת מקבל מגסות הרוח, וממילא הוא פחות ממנו.

...וזה ידוע אשר כל ענין עצבות ומרה שחורה נלקח מזה שחסר לו, יען כי הוא 'יש' ודבר נפרד, וכולא עלמא דיליה, והדברים אשר יחסר לו הוא מחשיב ל'יש' ודבר.

והוא היפך ממש מבחינת דכא ושפל רוח, "מאנין תבירין". כי מי שמשים עצמו כשירים הוא לעולם משפיע לזולתו, כמו אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר, זהו עפר דקדושה דנפיק מינה איבין, בחינת ארץ ממנה תצא לחם. ועל זה אנו מבקשים ונפשי כעפר לכל תהיה שהכל דשין עלין . . וזהו בחינת מאנין תבירין, לב נשבר ונדכה רוח נשברה, והוא בחינת ענווה ושפלות, היפך גסות הרוח אשר בחינה זו רחוקה מאוד מעצבות ומרה שחורה.

 
בין קדושה ל'קליפה'

וביאור הדבר לפענ"ד על פי יסודות המקובלים לנו מפי ספרים וסופרים, "גמירי משמיא מיהב יהבי משקל לא שקלי". היינו בצד הקדושה, העיקר הוא ההשפעה. ואם כי יש בחינת מקבל גם בקדושה, הנה גם הקבלה הוא בשביל השפעה . . המקבל נעשה משפיע והעלול נעשה עילה להעלול שלמטה ממנו . . מה שאין כן בקליפה, "לעלוקה כו' הב הב לא תשבענה כו'", וקראה בשם 'עלוקה' אשר טבעה רק למצוץ אל תוכה ואל קרבה.

...ומה שיש ענין ההשפעה בקליפה, הוא ההשפעה רק בשביל קבלה. פירוש, קבלת התענוג מההשפעה. אשר זהו ענין "חסד לאומים חטאת", "כל טיבו דעבדין לגרמייהו עבדין", וכדאיתא בגמרא "כל צדקה וחסד שאומות העולם עושין אינו אלא להתייהר כו'".

...אמנם השפעה אמיתית היא, אשר המשפיע רוצה טובת המקבל, וכן המקבל בטל לטובת המשפיע, על דרך ומתלמידי יותר מכולם, מה שאין כן כשכל אחד רוצה רק קבלת התענוג לגרמיה, אז גם המשפיע נקרא מקבל, על דרך על "מכרם בכסף צדיק".

...אבל אחר כל אלה נמצא גם בקליפה בחינת השפעה.

...אמנם העפר הוא סוף ותכלית כל הקליפות מה שאינו משפיע כלל [גם לא השפעה לשם קבלת התענוג], בחינת עפר המדבר שאינו מגדל צמחים, (ולאו איהו עפרא קדישא דעביד איבין כו' אלא כמה דאת אמרת מעפר שריפת החטאת כו' בכחו דההוא חוי' תקיפא, זח"ב רס"ו ע"ב...),

ובחינת עפר זה הוא מקור העצבות.

ולכן אמרו חכמי האמת על זה "אסקופה הנדרסת לרגלי החיצונים", אסקופה היא הסוף התחתון, סיפא דכל דרגין מהקליפה הנדרסת.

...ולכן הרחיקו חז"ל מאוד מדת הכילות וקמצנות, וגם בפירוש נאמר וכילי כליו רעים, על שאינו בחינת משפיע, ולפי נוסחאות אחרות הוא מהכ"ד דברים המעכבים את התשובה [כי יש נוסחאות "רכילות" ובנ"א (וא' מהם בר"ח דפוס אמשטרדם) נכתב "כילות"] ונוסחא זו מתיישבת, כי זה נראה בחוש.

מה שאין כן הלצים והוללים בעלי מרה הלבנה טבעם לפזר כו'.

לא באתי חלילה לשבח אותם, כי גם הם משפיעים לגרמייהו להתייהר ולרדיפת הכבוד, אמנם ענינינו בה לשקול בפלס את פחיתותם זה נגד זה. ולפי כל המבואר נוכל להבין איזה מהן גרוע ופחות יותר.

ואם כי זה עושה מעשה בפועל ממש, וענין העצבות הוא כמו ממילא ואינו פועל מאומה? אדרבא, היא הנותנת, כידוע אשר בחינת דכר הוא הפועל ובחינת נוקבא בלי פועל...

ובזה יובן מה שכתב באור החיים הק' בפירוש התורה, איני זוכר את מקומו ולא סגנון לשונו כמו שהוא [אור החיים ויחי מט, יא. הערת העורך], אבל בעיני ראיתי בפירושו, ומלתא דתמיהה דכירי אינשי, כי ראה בחזיון שנלחם ונתאבק עם ס"מ ונוקבי', ונצח את הס"מ הזכר ולא הנוקבא, אשר רב כחה בקליפה . . והיא המחטיאה בני אדם יותר משארי קליפות, והוא ענין טפה של מרה התלויה כו' ממנה, זו היא מרה השחורה ר"ל, מיסוד העפר, על דרך ונחש עפר לחמו.

...והוא בחינת עמלק – "אשר קרך כו'", "ראשית גוים", נגד מוח הדעת. והיינו ההתקשרות בעניני העולם עד שאין לו שום פתיחת הלב במידות אהבה ויראה. וזהו וילחם עם ישראל ברפידים רפיון ידיים, מידות . . ובלקוטי תורה פרשת אמור בד"ה וספרתם אות ב': "מחמת שקשור מאוד בהבלי העולם להיות יש ודבר בפני עצמו, ומחמת זה לבו כלב האבן כו'".

***

מדוע לא נתפרש בתורה איסור העצבות?

ואל תתמה אם ליצנות יהיה עבירה דאורייתא (כפי שיש להוכיח מלשון הרמב"ם בס' המצות שלו עשין ד'), ועצבות לא מצינו על זה ציווי הנמנה בין תרי"ג, רק דרך אגב – "תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה", איך אפשר לומר דהוא פחות וגרוע מזה?

מצינו כיוצא בו גבי מוציא ז"ל שלא הוזכר בתורה בכלל ביאות אסורות, ולא נמנה בין הלא תעשה, אף שחמור מהן וגדול עונו בבחינת הגדלת וריבוי הטומאה והקליפות ר"ל, כמבואר בתניא פ"ז, ובזהר נזכר שאין תשובה מועלת, רק מבואר בראשית חכמה דהיינו תשובה תתאה אבל תשובה עילאה בחילא יתיר אין לך דבר העומד כו', ובפרק ז' בתניא הנ"ל מבואר: "אלא אם כן יעשה תשובה מאהבה רבה כל כך עד שזדונות נעשו לו כזכיות".

וכן מצינו גם על הכעס בזהר בכמה דוכתי והעיקר בפרשת תצוה קפ"ב ע"א וע"ב באריכות מאן דאתחבר עמי' ומאן דאישתעי בהדי' כמאן דאיתחבר בע"ז ממש ואסור לאסתכלא באנפוי כו' בגין דבכל חטאין דקא עביד ב"נ לאו איהו ע"ז ממש כהאי . . ע"ש באריכות.

וכן אמרו חז"ל כל המתגאה כו', ואין זה לא תעשה שבתורה.

וכל זה מפני שזה מזיק לנפש ברוחניות מאוד, עד כי אין כלי לזה בלא תעשה.

...לפי זה לא ייפלא על ענין העצבות גם כן אשר לפי כל השורשים הנזכרים הוא ענין גרוע לנפש עוד יותר מליצנות הנכלל בסוג מצוה הנ"ל.

ואם כי לכאורה אין הדבר ברשותו?

אמנם יש מצות עשה ולא תעשה התלויין בלב, ולכאורה איך שייך ציווי על זה? כמו מצות עשה להאמין, לאהבה, ואהבת לרעך, ומצות לא תעשה לא תשנא, שלא לירא מנביא השקר, לא תתאוה (כי לא תחמוד הוא דוקא עד שיעשה מעשה כמבואר במכילתא...)?

אמנם נופל הציווי על זה היינו – שמחויב להשתדל בהתבוננות ובכל העצות שנתנו לנו חז"ל לבא לקיום המצות עשה הנ"ל, ולהנצל מלעבור על הלא תעשה. כמו "לעולם ירגיז כו' אם נצחו מוטב ואם לאו כו' ואם לאו כו ואם לאו יזכור לו יום המיתה".

ואל תשאלני אחי מזה, הלא יכול לבוא לידי עצבות חלילה? הנה נהפוך הוא, בזכור אדם יום המיתה אזי יבין כי הכל הבל, גופו ונפשו הבהמית, וכל עניני העולם מה שחסר לו הם כאין ואפס ובלתי מציאות כלל, כי כל דבר אשר איננו נצחי אין יתכן לקרותו בשם מציאות גם בעת הימצאו.

נמצא עצה טובה קא משמע לן בזה, להיות רק חדוות ה' מעוזו, ואין מה להתעצב על דבר שהוא אין ואפס אשר חסר לו ואשר יחסר לו מעניני הבלי עולם הזה ותענוגי הגוף אשר הוא גם כן אין ואפס. ולכן דקדק לומר יזכיר לו, פירוש היצר טוב יזכיר ליצר הרע הרודף אחר תענוגים גשמים חיי בשרים כלה ונפסד. ולפענ"ד, כל העצות המבוארות גבי לעולם ירגיז כו', הם שייכים מאוד להנצל מעצבות ומרה שחורה.

בזה יתורץ השגתך עלי מענין לישרי לן מר כו', ומענין ללבוש בגד אבלים ולאכול ביצה בזמן חירותינו – דכל זאת אינו אלא כדי שלא תזוח דעתו עליו מתענוג גשמי, בזמן אשר כל הענין הוא לספר ביציאת מצרים, מֵצרים וגבולים, להיות אז שמחתו רק מגילוים עליונים, גילוי אור ה' וקדושתו ולא יתערב זר בשמחתו. ואיך סלקא דעתך שענינים אלו הוא להעציב את לבו בעת אשר נצטווה לשמוח ביו"ט? כן נ"ל ברור.

***

והנה יש בנותן טעם גם על פי נגלה, מה שלא נחשבו הדברים החמורים הנ"ל במנין המצות, על פי המבואר בי"ד שרשים להרמב"ם להקדמת ספר המצות וז"ל בשרש הרביעי שם: אין ראוי למנות הציווים הכוללים התורה כולה כמו קדושים תהיו והתקדשתם כו' (בה"ג ורמב"ן חולקים עליו בענין והתקדשתם) ומלתם את ערלת לבבכם וכן וערפכם לא תקשו עוד (הרמב"ן חולק עליו בענין קשיות עורף ומונה זה ללאו מיוחד שלא יתקשה בשאלת האותות מן הנביאים). נמצא כי גם מה שמבואר בתורה, רק אם הוא מהכוללים התורה כולה לא יתכן למנותה בשם מצוה בפני עצמה, הן בעשה והן בלא תעשה.

ובאמת כל הדברים הנזכרים הנ"ל נמצא ענינם מבואר בתורה, ומי איכא מידי דלא רמיזא באורייתא?. ענין הוצאת ז"ל גבי ער ואונן – "וירע בעיני ה' אשר עשה כו'"; גאוה – "ורם לבבך" (ואולי נכלל בזה גם כעס דשניהם מיסוד האש שנגבה למעלה, כמ"ש בתניא פרק א'), או "השמרו לכם פן יפתה לבבכם", ועיין פירוש רש"י שם (כי אין יפתה מלשון פתוי דאם כן היה צריך לומר יפותה) ותרגומו יטעי מלשון טעוות עממיא כי הוא כעובד ע"ז. וכמדומה שראיתי באיזה ספר שהוא מלשון הרחבת הלב, משרש יפת, כי ירחיב כו' את גבולך תרגומו ארי יפתי כו'; עצבות – "תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה". גם עצבות יוכל להיות נזכר באמרו ומלתם את ערלת לבבכם אשר זה שייך לזה.

 

***

 

איסור הליצנות וההיתר להשתמש בה להיפטר מעצבות
 

והנה אחר העיון מצאתי כי יש שתי בחינות בענין הליצנות:

האחד הוא דברי רוח והבל ואין בם מועיל, דברי שחוק ומהתלות, ומלתא דבדיחותא בלא שום כוונה לשם-שמים, אשר יותר נופל על זה לשון הוללות כמו לא יתייצבו הוללים כו' מלשון מהול במים כי הם דברי שטות.

...ובוודאי גם זה פחוּת ומגונה מאוד כאשר האריך אדמו"ר ז"ל [אדמו"ר האמצעי] בספרו שער התשובה ח"ג הנקרא דרך חיים, והוא תכלית פריקת-עול, לבו נעור וריק מכל אור ה' וקדושתו, קליפת פלשתים (פלשתים לצנים היו), מבוי מפולש (פוסט בל"א). וכשירגיל עצמו בזה, יבוא מזה אחר כך לטמטום הלב ומרה שחורה גם כן, על דרך סתמום פלשתים וימלאום עפר.

...עם כל זה נראה בחוש אשר עוד בנקל לו להטות את לבבו אליו ית', וכשיזכיר או יזכירוהו אחרים יוכל להפסיק באמצע שיחה נאה אשר התחיל בה מחמת היסח הדעת, ולשום יראת ה' נגד פניו ושב ורפא לו. וכלשון הרמב"ם במורה נבוכים, הובא בשולחן ערך אורח חיים סימן א' בשינוי לשון: כשישים האדם אל לבו כו' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד. הוסיף לומר תיבת "מיד". מה שאין כן עצבות ומרה שחורה הוא אשר נטמטם לבו כל כך, עד שכמעט אין בכחו להטותה הדרך כי אם ביגיעה רבה ועצומה.

אשר על כן יפה דברתי ובזמנו דברתי, כי אם רואה אדם אשר עמלק פרש עליו עננו, וקשה לו להפטר ממנו לאותה שעה, כי להעצות המיוחדות לזה נצרך אריכות זמן ושעת הכושר, אין מזניחין אותו אם יבקש לעזרה כמו רגע את עדת הפלשתים להלחם בעמלק, ויפקח דעתו במלתא דבדיחותא, ואחר כך יוטל מהומה ביניהם, והוא יפטר משניהם יחד.

כי אף אם גם זה מצד הקליפה וסטרא אחרא, אמנם אנחנו רואים גם בגשמיות כי הסמים אשר איש בריא ושלם יחלה מהם ואם יקח מהם בשיעור גדול יוכלו להזיק אותו, וליטול את חייו מן העולם, הן לאיש חולה ומסוכן יהיו לו לרפואה. וכמאמר חז"ל בענין אילה שרחמה צר, ואינה יכולה להוליד, מזמין לה הקב"ה נחש ומכישה כו' והנה נחש הממית נעשה מחיה.

(שמעתי אשר חסיד אחד דרש עצה מאדמו"ר האמצעי לטמטום הלב, ואמר לו לרפואה לשתות יי"ש מעט מעט, ושאל אותו הלא בספר פוקח עורים שלכם אתם מחמירים מאוד בזה, וכתוב שם שהוא שורף הגוף והנפש, ואמר לו, אמת כי הוא מזיק גדול, אבל מצינו רפואה גם על ידי מזיק מענין אילה כו').

אמנם יש עוד ליצנות גרוע מזה הרבה . . והוא ענין מלגלג על דברי חכמים ונביאים, מאי אהני לן רבנן, וכנאמר בישעיה כב ויקרא כו' ביום ההוא לבכי כו' והנה ששון ושמחה כו' אכול ושתה כי מחר נמות (ת"י מדנימות לא נחיה) פירוש, שלא האמינו בתחיית המתים, או לפי פירוש רש"י ז"ל שהתלוצצו מדברי הנביאים שאמרו להם שלא יהיה להם חלק לעולם הבא נעשה לנו הנאה בחיינו.

הנה על זה אומר שם – "ונגלה באזני אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון".

וביומא פ"ו גבי ג' חלוקי כפרה דרש האי קרא על חילול השם אשר אין לא כח בתשובה כו' ולא ביסורין, אלא כו' ומיתה מכפרת. ובסי' כ"ח ע"פ כי בלעגי שפה מפרש הת"י הוו מלעיגים לקול נבייא כו' .

...וזהו כת לצים אינם מקבלים פני שכינה. וגם על בחינת הליצנות הבאה מפריקת-עול י"ל שאינם מקבלים בתוכם הארה פנימית מאור אלקי, אבל הלשון 'כת' מתיישב יותר על המלעיגים והמלגלגים, וליצנות אחת דוחה ק' תוכחות. איני יודע לע"ע פירושו, ומה כוונתו במספר ק', ואפשר הוא ע"ד טובה מרדות אחת כו' יותר ממאה מלקיות שנאמר תחת גערה כו' מהכות כסיל מאה, ותוכחות הוא מלשון והוכחתיו בשבט אנשים, שבט ותוכחת יתן חכמה משלי כ"ט (היינו מבטשין לי' וסליק נהורא).

 

שלח תגובה הדפסה שלח לחבר שתף