דף הבית | קישורים | צור קשר
להיות תמיד בשמחה | מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > שמחה וחג הפורים

מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > שמחה וחג הפורים > להיות תמיד בשמחה

להיות תמיד בשמחה

06/02/2011 - ב אדר א התשעא הרב מנחם ברוד

יהודי נדרש להיות שמח בכל עת, ובמיוחד בעבודת הבורא. איך מגיעים לשמחה זו, ואיך מתגברים על קשיים ובעיות, שעלולים לפגוע בשמחה. ומהי השמחה? האם היא קלות-דעת והתייחסות קלילה לדברים, או שהיא עניין רציני ביותר? ניצוצות מתורת החסידות על מהותה של השמחה

בחודש אדר ניתן דגש מיוחד על השמחה – "משנכנס אדר מרבים בשמחה", אבל השמחה נדרשת במשך השנה כולה. למעשה, מעצם המאמר הנ"ל מוכח שהשמחה נדרשת בכל זמן, ורק שבחודש אדר "מרבים בשמחה" ומוסיפים בה.

בתנ"ך ובמאמרי חז"ל מדובר אין-ספור פעמים על הצורך בשמחה, על תועלתה וחשיבותה. די לציין את הפסוק הידוע מתהילים: "עבדו את ה' בשמחה". הרמב"ם, בחיבורו 'יד החזקה' (הלכות לולב פ"ח הט"ו), גם מפליג בשבחה של עבודת-ה' הנעשית מתוך שמחה. וכך הוא כותב: "השמחה שישמח האדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שצווה בהן – עבודה גדולה היא . . ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה'...".

גם חכמי הקבלה אמרו דברים נפלאים בשבח השמחה. האריז"ל מפרש את הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" שנאמר ב'תוכחה', באופן מיוחד. לדבריו, ההדגשה היא על ה"בשמחה", לאמור: אמנם עבדת את ה' אלוקיך, אך לא עבדת אותו בשמחה, וזהו החטא (ראה של"ה ס"פ תבוא שפו, א). אף נאמר עליו, שזכה לכל השגותיו הנעלות רק בזכות השמחה. (ראה תורה אור דף כ טור ב)

מורנו הבעש"ט, ובעקבותיו כל מורי החסידות, שׂמו דגש רב על עניין השמחה, ולא רק על קיום המצוות ולימוד התורה מתוך שמחה, אלא שהשמחה תהיה בכל אורחותיו ובכל מעשיו של היהודי. החסידות הדגישה והאירה באורה המיוחד את היסודות שקיימים ביהדות מאז ומעולם, וכתוצאה מכך גם השמחה קיבלה את המקום הראוי לה.

הדגשתה המיוחדת של החסידות על עניין השמחה, מהווה חלק בלתי-נפרד מהדרכות החסידות, והיא משתלבת ומתקשרת בכל ענייני החסידות. יתר-על-כן: היא תוצאה והמשך לצעדים קודמים בתהליך הנפשי של הצועד בדרכי החסידות, אשר בלעדיהם אין השמחה שמחה אמיתית וטהורה, כפי שהחסידות דורשת ומלמדת.

שמחה של מצווה

בתורת חב"ד מוסבר, שמקורה האמיתי של השמחה בעבודת ה' הוא, ההתבוננות במשמעות העניין של קיום מצוותיו של הבורא. החסידות מפרשת את המילה 'מצווה' מלשון 'צוותא וחיבור'. כאשר יהודי מתבונן בכך שעל-ידי קיום המצוות הוא נעשה ב'צוותא' עם מְצווה המִצווה, עובדה זו עצמה גורמת לו שמחה וסיפוק רב. בקיימו את המצווה הרי הוא מחבר את נפשו, שהיא חלק אלוקה ממעל, אל מקורה ושרשה, שהוא הקב"ה, ממנו ירדה והוגלתה לתוך ההגבלות הגופניות של העולם הזה. "ואין לך שמחה גדולה כצאת מהגלות והשביה, כמשל בן מלך שהיה בשביה וטוחן בבית האסורים ומנוול באשפה, ויצא לחפשי אל בית אביו המלך" (תניא פרק לא).

השמחה בעבודת ה' היא העדות, שהאדם אכן מכיר ביוקר המצוות. אדם העושה דבר ברצון ובאהבה, כשהוא שלם עמו ומתענג ממנו – שמח. לעומת זאת, עצבות מוכיחה כי באיזשהו מקום מרגיש האדם חוסר שלמות עם מעשיו. הוא עושה אותם במעין כפייה וחוסר ברירה, בעוד הוא עצמו אינו מאושר מכך. מצווים אותו לעשות את הדבר והוא עושהו, אך לדרוש ממנו שגם ישמח בשעה זו – זה כבר מוגזם.

יהודי הלומד תורה ומקיים מצוות מתוך הכרה והרגשה שזו זכות מופלאה עבורו לעבוד את הקב"ה ולמלאות את רצונו – בהכרח שיהיה שמח. במיוחד כאשר הוא לומד בתורת החסידות על גדולת ה' ומבין (עד כמה שניתן) את משמעות המושגים 'אין-סוף' ו'בלי-גבול', והוא יודע כי באמצעות התורה והמצוות ביכולתו להתקשר עם הקב"ה האין-סופי והבלתי-מוגבל ולזכות גם לעלייה בלתי-מוגבלת – הרי גם שמחתו בעבודת השם היא בלתי-מוגבלת.

כוחה של שמחה

השמחה מהכרת העילוי הנפלא שבקיום מצוות הבורא, אף מביאה עמה הקלה בקשיים שכרוכים לפעמים בקיומן של המצוות. הרבי זי"ע מביא לכך דוגמה, מאדם שציווּהו לשאת ארגז כבד לביתו. אם אין לו שום מושג על תכולתו, ייתכן שיתעייף ואף יתלונן על המשימה שהוטלה עליו; אך ברגע שמגלים לו, כי ארגז זה מלא אבנים טובות ומרגליות – לא זו בלבד שמשקל הארגז יהיה מיד כמשקל נוצה, אלא שהוא יבקש להטעין עליו ארגז נוסף... זו כוחה של השמחה!

כך גם בעבודת השם: קיום מצוות ללא שמחה הוא תמיד קשה. גם מצוות הדורשות מאמץ מזערי נהפכות, בהעדר שמחה, לעול כבד ביותר. ואילו כשאך מופיע אותו גורם, השמחה – לפתע נעשה הכל קל, פשוט ומענג.

שמחה אמיתית אינה מכירה בגבולות ובמגבלות ופורצת אותם. ביכולתה להפוך את האדם לאדם אחר לחלוטין. בכוחה של השמחה נעשה אדם חלש לגיבור, וקשיים עצומים נעלמים כלא-היו, וממש דומה כאילו הכל נשתנה מן הקצה אל הקצה. זהו כוחה של השמחה.

מארחו של מלך

שמחה עמוקה אף יותר נוצרת מהתבוננות באחדות ה' שבבריאה. כידוע, מיסודי תורת החסידות היא האמונה באחדותו המוחלטת של הקב"ה. הבריאה כולה בטלה לחלוטין למקורה, שהוא אור-אין-סוף ברוך-הוא. כאשר אדם מתבונן ומתעמק בעובדה אמיתית זו, של נוכחותו המלאה של הקב"ה בתוך הבריאה, בכל זמן ובכל מקום, נוצרת תחושה של קרבת אלוקים.

"כשיעמיק בזה הרבה, ישמח ליבו ותגל נפשו אף גילת ורנן בכל לב ונפש ומאוד, באמונה זו כי רבה היא . . כמה גדולה שמחת הדיוט ושפל אנשים בהתקרבותו למלך בשר ודם המתאכסן ודר איתו עמו בביתו, וקל-וחומר לאין-קץ לקרבת ודירת מלך מלכי המלכים הקב"ה" (תניא פרק לג).

הסוד לניצחון המלחמה

השמחה היא גם הכלי החשוב ביותר להצלחה במלחמת היצר. בספר ה'תניא' כותב רבנו הזקן, ש"אי אפשר לנצחו (את היצר) בעצלות וכבדות, הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן . . כי אם בזריזות הנמשכת משמחה". ומביא לכך משל: "כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה, הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות, ינוצח בקל וייפול, גם אם הוא גיבור יותר מחברו". (פרק כו)

זו הסיבה שהחסידות הרחיקה את העצבות עד הקצה האחרון, וראתה בה תהום שפעורה לרגליו של האדם. חסידים היו אומרים, שהעצבות אמנם אינה עבֵרה, אך אל השאוֹל שהעצבות עלולה להפיל את האדם – שום עבֵרה אינה יכולה להפילו.

במהותה, שייכת העצבות לכוחות הנפש ה'כבדים' (מיסוד ה'עפר'), ומושכת את האדם לעצלות, כבדות וייאוש, השייכים לאותה משפחה. וכך כותב אדמו"ר הריי"צ באחת מאגרותיו: "רבותינו הקדושים גזרו אומר, אשר הדאגה והעצבות, גם ממילי דשמיא (עניינים רוחניים), היא מידה רעה, ואסרוה באיסור גמור ומוחלט, ודנוה בדין ארבע מיתות, לגרשה מנחלת החסידים ולעקר אחריה אשר לא יישאר ממנה גם ריח דריח רע, המביא הפסד רב" ( איגרות קודש אדמו"ר הריי"צ ח"ד עמוד שנז).

לשמוח למרות הכל

אבל מה עושים כשקורים דברים מעציבים באמת? בספר ה'תניא' מוקדשים פרקים אחדים להתמודדות בבעיות אלה. רבנו הזקן מחלק את גורמי העצבות לשני סוגים: א) דברים מעציבים בחייו הגשמיים של האדם; ב) דברים מעציבים בענייני עבודת-ה'. כנגד כל אחד משני הסוגים הללו ניתנים הכלים להתגבר על העצבות.

על העצבות שגורמיה הם אירועים גשמיים שונים, אפשר להתגבר על-פי מאמר חז"ל, שאדם צריך לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, ולהאמין ש"גם זו לטובה". תפיסה זו מבוססת על האמונה, ש"אין רע יורד מלמעלה", שכן הקב"ה הוא תכלית הטוב ולא ייתכן שתצא ממנו רעה. "אמונה אמיתית ביוצר בראשית, דהיינו שהבריאה יש מאין . . היא בכל עת ורגע . . וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש, היאך יעלה על דעתו כי רע לו? . . הרי האין שהיא חכמתו יתברך, הוא מקור החיים והטוב..." (תניא, אגרת הקודש פרק יא).

אם-כן בהכרח לומר, שגם הדברים המצערים, הגורמים סבל וייסורים, בפנימיותם הם טובים, אלא שבמצבנו הנוכחי איננו מסוגלים לראות את הטוב הצפון בהם.

אדמו"ר הזקן אף אומר, שלאמיתו של דבר, הטוב הטמון בייסורים נעלה עוד יותר מהטוב הגלוי, ודווקא משום עליונותו אין ביכולתו להתגלות כטוב, אלא כדבר הנראה רע. לו היו לנו הכלים לראות את הדברים בראייה פנימית יותר, היינו שמחים בייסורים הללו, ככתוב: "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה". וכדברי חז"ל: "השמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". צורת-מחשבה כזאת תעודד את האדם ותמנע אותו מלשקוע בעצבות.

דבריו אלו של אדמו"ר הזקן הטביעו בקרב החסידים את התכונה להיות "שמח בחלקו". חסיד עלול להיות קבצן, אולם קבצן שמח. לא אחת אתה מתפעל מחדש מאותו חסיד מוכה ל"ע צרות, אשר החיוך לא מש מעל פניו. שוב ושוב אתה משתומם כאשר אתה רואה אותו בהתוועדות חסידית, והוא שמח ועליז ככל בני החבורה. לעולם לא סר ממנו אותו ברק עליז בעיניים ותמיד כשאתה פוגש אותו ושואל לשלומו הוא משיב בשמחה: ברוך ה', השבח לא-ל!

חרטה, צער ושמחה – אבל לא עצבות!

קשה יותר היא ההתמודדות עם מצבים שליליים בחיי הרוח ובעבודת ה'. על הדברים הללו אי-אפשר לומר שצפון בהם טוב נעלם. אדם שלוקה במידות רעות ושנכשל במעשים לא טובים, יש לו בהחלט סיבה להצטער. אף-על-פי-כן, אומרת תורת החסידות, אסור להתעצב. להצטער – כן, להתמרמר – כן, לבכות מעומק הנפש – כן; אבל להיות עצוב – זאת לא!

ראשית, צריך לבדוק מתי עולות המחשבות על המצב הרוחני הירוד. אם הן צצות בדיוק בשעה שעומד האדם להתפלל או ללמוד, עליו לדחותן לזמן אחר מכיוון שהתפילה והלימוד צריכות להעשות מתוך שמחה. ואם הן צצות בזמן שהוא עוסק במלאכתו – זה עצמו צריך להדליק נורת אזהרה: מאין באה לפתע העצבות הזאת מענייני עבודת ה' באמצע עסקיו? בהחלט ייתכן שזו כסות מצטדקת, מה שמכונה 'אצטלא של משי', למזימת היצר להפילו ברשתו. גם כאן יש לסלק מחשבות אלה, בנימוק הפשוט: לא זה הזמן לכך.

מצב שונה הוא כשהעצבות מתעוררת בעקבות חשבון-נפש מתוזמן שעורך האדם. כאן מהלכת תורת החסידות על חבל דק המפריד בין מרירות לעצבות. ההבדל ביניהם דומה להבדל בין אדם שביתו עולה בלהבות והוא זועק מרה ורץ לכבות את האש ולהציל את מה שאפשר, לבין מי שמתיישב מול הבית הבוער ומביט בו בעצב. אצל הראשון זו תנועה נפשית חיובית ובונה, ואילו אצל השני היא שלילית והרסנית. זה ההבדל בין קדושה להפכה.

לכן העצבות מושללת לחלוטין; ולעומתה המרירות היא דבר חיובי למצבים מסויימים, כמו תרופה מרה שעוזרת בשעת חולי. אסור להפריז במינון ואין להשתמש בה כשהכל תקין; אבל במצבים מסויימים היא עוזרת. בשעת חשבון-נפש בהחלט צריך האדם להתמרמר על מצבו, עד כדי שברון-הלב; אבל לאחר מכן עליו לחזור בשמחה לעבודת ה'.

שני הרגשות יחד

ומעניין: השמחה הבאה לאחר המרירות, גדולה עוד יותר מהשמחה כשהיא לעצמה. וכך כותב אדמו"ר הריי"צ: המרירות העמוקה ביותר היא זו שמביאה את השמחה הנעלית ביותר; ודווקא השמחה הנעלית ביותר חייבת להוביל ללב נשבר ולמרירות עמוקה יותר (ספר השיחות תש"ה עמ' 85).

כלומר, ככל שהמרירות מההכרה בפחיתותו של האדם גדולה – כן גדלה ההכרה בגודל הזכות והעילוי שבקיום המצוות והשמחה מתעצמת; וככל שהשמחה על היותו יהודי ועל-כך שביכולתו להתקרב אל הקב"ה גדולה יותר, כך צריך האדם להצטער יותר על שלמרות זאת הוא שוגה וסוטה מדרך המלך.

שני רגשות אלה, הנראים כסותרים זה את זה, לאמיתו של דבר הולכים יחדיו זה עם זה ומוסיפים זה בזה. השמחה באה מצד הטוב שבאדם, והמרירות - על הרע שקיים בו. וכפי שנאמר בזוהר: "בכייה תקיעא בליבאי מסיטרא דא, וחדווה תקיעא בליבאי מסיטרא דא". (ח"ב דף קנה, א).

יחד עם זאת, השמחה צריכה להיות השלטת. היא צריכה להיות גלויה ודומיננטית, ואילו המרירות צריכה להיות חבויה. השמחה נובעת מהנפש, בעוד שהמרירות היא על מצב הגוף – והנפש היא שצריכה לגבור.

יציאה מהמגבלות

הצד השוה שבהדרכות אלו הוא – ההתבוננות. רק התבוננות נכונה בגדולת ה' ובאחדותו ובמשמעותן הנפלאה של המצוות, יכולה להוליד בלב האדם שמחה טהורה ואמיתית. ורק על-ידי התבוננות בטוב הפנימי שבכל דבר, אפשר להתמודד ולשמוח גם עם קורים דברים הנראים כמעציבים.

לאמיתו של דבר, השמחה היא הביטוי העז ביותר, שמשמעותן הנעלית של המצוות וההכרה המלאה באחדות האלוקית שבבריאה, אכן חדרה אל תוך חייו של היהודי. דווקא השמחה היא אבן הבוחן שהאדם הצליח להשתחרר מעצמו ולהתאחד עם מקורו ושורשו. משמעותה של השמחה היא, שהאדם מתעלה מעל העיסוק בענייני עצמו. הוא אינו חושב על עצמו, אלא מכיר בכך שיש דבר עמוק וגדול לאין ערוך, שהוא מעל ומעבר לו.

רק אם האדם ישתחרר מעצמו לגמרי יוכל לחוש שמחה אמיתית. אם הוא לא יהיה מוכן לוותר על עצמיותו, תמיד יישאר משהו שילחיץ אותו. טרדותיו התדירות ודאגותיו, הגשמיות או הרוחניות, ימנעו ממנו מלהיות בשמחה שלמה. רק כאשר האדם ישאיר את ה'אני' שלו מאחור ויתחבר אל הקב"ה, רק אז יוכל לחוש שמחה אמיתית. אם-כן, כאשר האדם אכן שמח בה', משמעות הדבר היא, שהקב"ה ומצוותיו הם הדבר המרכזי בחייו.

השמחה מביאה גם השתחררות ממגבלותיו הטבעיות של האדם. במאמרי חסידות מובא הפתגם "שמחה פורצת גדר". לכן מצוי, שכאשר אדם שרוי בשמחה אמיתית הוא משתחרר מכל מגבלותיו. בשעת שמחה אמיתית, כיום נישואין וכדומה, גם אדם רציני ושקול עשוי לרקוד ולקפץ ללא כל מחשבה. הוא מסוגל לעשות מעשים שביום רגיל אינם הולמים את אופיו כלל. הטעם לכך הוא, שבשעת שמחה, כל מדידותיו והגבלותיו של האדם נפרצים.

זו תכונתה של השמחה – היא מגלה ומוציאה החוצה את המימד היותר עמוק של נפש האדם; את המהות הפנימית שאינה מוגבלת במגבלות האישיוּת שלו. מהותה של השמחה היא אפוא, יציאה והתרוממות מהמגבלות האישיות.

זו גם הסיבה שכאשר אנשים שרויים בשמחה, הם מסוגלים להתגבר על חולשות שונות, שעליהן לא יכלו להתגבר בנסיבות רגילות. לכל אדם מגבלות ונקודות-תורפה, המונעות אותו מלהתקדם התקדמות של ממש, והרגשת השמחה מאפשרת לו לחצות גבולות-חולשות אלה. על-ידי השמחה נהפך החלש לגיבור; הקמצן לפזרן, עד שדומה שלפנינו אדם אחר לחלוטין. בזמן שהאדם שמח, גם עניינים שכליים עמוקים ביותר נעשים קלים להבנה עבורו. השמחה מרחיבה את כל כוחותיו של האדם, וקשיים עצומים נעלמים כלא-היו.

לכן כאשר יהודי שמח בשמחה של קדושה ומפזז ורוקד ויוצא ממגבלותיו הטבעיות, בכך מגיעה התבטלותו לה' לשׂיאה – הוא מצליח להשתחרר מכל גדרי מציאותו. הוא 'יוצא מעצמו' לחלוטין ונכנס לרשותו של הקב"ה הבלתי מוגבל.

שמחה ורצינות?!
מכאן גם שלילת טעות הנפוצה: 

מקובל לזהות את השמחה עם קלות-ראש ו'לקיחת החיים בקלות'; ואין לך טעות גדולה מזו. שמחה אין פירושה התעלמות מדברים שאינם כראוי. זו אינה שמחה אלא פריקת-עול. השמחה היא עניין רציני ביותר – גם בשעה שהיא מתפרצת בריקוד סוער. החסידות עושה הבחנה ברורה בין התהוללות, שהיא דבר רע ומזיק, לבין השמחה, שאין כמותה להביא להתעלות ולהזדככות.

השמחה החסידית קשורה תמיד עם תוכן והתעלות; ואילו ההתהוללות – עם ריקנות וקלות. השמחה היא השתחררות של האדם מעצמו והתחברותו עם מה שלמעלה ממנו; ואילו ההתהוללות היא התעלמות האדם מעצמו וירידתו אל מה שלמטה ממנו. 

לכן כדי להגיע לשמחה אמיתית יש צורך להכיר את טבע הכוחות הפועלים בקרבנו, כדי שיהיה אפשר להבדיל בין שמחה הבאה מצד הקדושה לבין 'שמחה' שמקורה בלתי-טהור. חסידים היו אומרים, שבין שמחה להתהוללות עשוי להפריד רק חוט-שערה בלבד, אולם חוט דק זה מבדיל בין דבר נעלה וקדוש, לדבר מזיק ובלתי-טהור.

שמחה מביאה שמחה!

אלא שלא תמיד מספיקה ההתבוננות וההתעמקות. יש מצבים שהאדם לא מצליח להשתחרר מעצמו ולהגיע לרגש אמיתי של שמחה על-ידי ההתבוננות לבדה. זאת במיוחד לאחר שמעצם טיבה ואופיה של השמחה, עניינה הוא – יציאה מגדרים והגבלות, ובכלל זה גדרים של השגה והשכלה.

לכן פעמים רבות מוצעת הדרך של 'פריצת גדרים' על-ידי השמחה כשהיא לעצמה. דרך זו הדגיש הרבי זי"ע פעמים רבות. בשיחותיו הוא מרבה לעורר על הצורך שיהודי יטיל את עצמו אל תוך עולמה של השמחה, ובסופו של דבר יהיה שמח באמת.

באחת מאיגרותיו כותב אדמו"ר ה'צמח-צדק' מענה לחסיד שהתאונן לפניו על הקושי שלו להגיע לשמחה. תוכן המענה הוא, שהמחשבה, הדיבור והמעשה (שלושת 'לבושי-הנפש') הם העיקר בהנהגת האדם, ובהם נתונות לו הבחירה והרשות לחשוב, לדבר ולעשות כרצונו.

לכן על האדם לשמור את מחשבתו, לחשוב רק מחשבות משמחות; את דיבורו – להיזהר שלא לדבר בענייני עצבות ומרה-שחורה; ואת המעשה – להתנהג כאילו הוא מלא שמחה בליבו, להראות תנועות שמחות (אף שעדיין אין הוא מרגיש בליבו שמחה כזאת), ואז – סופו להיות כן באמת (אגרות-קודש ה'צמח-צדק' עמוד שכד).

 
 ------------------------------------------------------------
 
שמחה מבטלת גזירות

כשם שה"שמחה פורצת גדר" בעולם התחתון, כך גם למעלה, בעולמות הרוחניים, יש ביכולתה לבטל ולשנות דברים. משום כך השתמשו צדיקים לא אחת בכוחה של השמחה לבטל גזירות קשות. גדולי החסידות גילו, כי כשם שאפשר לבטל גזירות על-ידי צום ובכי כך אפשר לבטלן על-ידי השמחה.

ה'צמח-צדק', באחת מאגרותיו, מביא בשם זקנו, אדמו"ר הזקן, שאמר, ששמחה של מצווה ושיר, מבטלות את כל הדינים וקטרוגים בגשמיות ורוחניות (אגרות קודש ה'צמח-צדק' עמוד שסח).

אדמו"ר הריי"צ מספר באחת משיחותיו, שבכוח השמחה וריקודים ששמח ורקד מורנו הבעל-שם-טוב עם יהודי אחת הקהילות, בטלה גזירה קשה שריחפה על בני הקהילה (ספר השיחות תש"א עמוד 132).

ההסבר לכך טמון בביאורו של הבעל-שם-טוב על-הפסוק "ה' צלך" – כשם שהצל מחקה את האדם בכל מעשיו, כך גם "ה' צלך" כביכול – הקב"ה מתנהג עם האדם על-פי מעשיו, "במידה שאדם מודד – מודדין לו". לכן כאשר יהודי פה למטה שרוי בשמחה הפורצת גבולות, גם למעלה בעולמות הרוחניים מתעוררת שמחה ונפרצים כל ההגבלות ומתבטלים כל הקטרוגים.     

הרבי זי"ע מרבה לצטט במכתביו, את דברי הזוהר (ח"ב קפד, ב) שעולמנו התחתון מקבל את כל השפעותיו מלמעלה כשכאן למטה שורה שמחה ואורה, ולכן השמחה היא הכלי להמשכת שפע טוב לאדם ולעולם.

הדברים מקבלים משנה תוקף בעומדנו בשנה מעוברת. הרבי זי"ע התבטא בשנת תשנ"ב, שכשם שדבר איסור בטל בשישים, כך מתבטלים כל העניינים הבלתי-רצויים בשישים ימי השמחה של שני חודשי אדר, אמן כן יהי רצון. 

מקורות כלליים:
תניא פרקים כ"ו-כ"ז ל"א- ל"ג
המשך "שמח תשמח" משנת תרנ"ז

לקוטי-שיחות חלק ב הוספות לחג הסוכות

 

שלח תגובה הדפסה שלח לחבר שתף