דף הבית | קישורים | צור קשר
הקשר שקיים לנצח | מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > אלול וחגי תשרי

מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > אלול וחגי תשרי > הקשר שקיים לנצח

הקשר שקיים לנצח

31/07/2011 - כט תמוז התשעא הרב יואל כהן

מדוע אנו מתחננים ומבקשים מהקב"ה שימלוך עלינו ועל העולם? * איך ייתכן ש"עיצומו של יום הכיפורים" מכפר ומנקה את כל הפגמים שגרמו החטאים? * ולמה באים בשמחת-תורה לרקוד עם התורה גם יהודים שכל השנה אין להם קשר גלוי לתורה ולמצוותיה? * מבט פנימי על מועדי תשרי ועל מהותו של יהודי

א. עשרת הימים הראשונים של חודש תשרי ידועים כימי תשובה ועת רצון. הגמרא (ר"ה יח, א) דורשת על הפסוק "דרשו ה' בהימצאו" (ישעיה נה,ו) - "אלו עשרה ימים שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים", שבימים אלה הקב"ה הוא "בהימצאו", הוא כביכול נמצא יותר, ולכן זה הזמן לדרוש אותו ולהתקרב אליו.

הרמב"ם מביא זאת בספר היד (הלכות תשובה פרק ב הלכה ו) וזה לשונו: "אף-על-פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש-השנה ויום-הכיפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר דרשו ה' בהימצאו''.

נמצאנו למדים, שעשרה ימים אלה הם הימים שהקב"ה הוא "בהימצאו", ולכן זמן זה מתאים לדרוש את ה'. הדרישה מתבטאת בעניין התשובה. מכיוון שאז הקב"ה נמצא יותר, לכן בעשרה ימים אלו התשובה "יפה ביותר ומתקבלת היא מיד".

וצריך ביאור: מדברי הגמרא "אלו עשרה ימים שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים" משמע, שגם ראש-השנה ויום-הכיפורים הם בכלל עשרת הימים (שהרי בין ראש-השנה ליום-הכיפורים יש שבעה ימים בלבד), ואם-כן מדוע אומרת הגמרא "אלו עשרה ימים שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים"?

אחד הביאורים בזה1, שבראש-השנה ויום-הכיפורים יש שני עניינים: א) עניין התשובה שבהם, שמצד זה הם בכלל עשרת ימי תשובה; ב) עניינם העצמי והעיקרי, שאינו שייך לעניין התשובה, וכפי שיבואר לקמן.

על-פי-זה מובנים דברי הגמרא, שמצד אחד אומרת "אלו עשרה ימים", ועם זה, עשרה ימים אלו הם "בין ראש-השנה ליום-הכיפורים": מצד עניין התשובה שבהם הם בכלל עשרת ימי תשובה; ומצד עניינם העיקרי, שלמעלה מעניין התשובה, הם נחשבים מחוץ ל'ימי תשובה' (ולכן אומרת הגמרא "ימים שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים").

כלומר, בראש ובראשונה ישנו עניינו העיקרי של ראש-השנה, שמצד זה הוא אינו בכלל עשרת ימי תשובה; לאחר נקודה זו מתחילים 'ימי תשובה' ובכלל זה שני הימים של ראש-השנה והיום העשירי, יום-הכיפורים; ואחר-כך באה הנקודה העיקרית של יום-הכיפורים, כעניין מיוחד לעצמו.

*   *   *

קודם שנבאר את עניינם העיקרי של ראש-השנה ויום-הכיפורים, נקדים לבאר את המיוחד שבעניין התשובה בעשרה ימים אלו, כדברי הרמב"ם הנ"ל, שאף-על-פי שיהודי יכול לעשות תשובה בכל זמן, הרי בעשרת הימים האלה "היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד".

בנוגע לתשובה יש מאמר חז"ל2 המבאר את שורש עניין התשובה: "שאלו לחכמה: הנפש החוטאת במה תתכפר? ואמרה: הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לנבואה, ואמרה: חטאים תרדוף רעה. שאלו לתורה, ואמרה: יביא אשם ויתכפר לו; שאלו לקב"ה, ואמר: יעשה תשובה ויתכפר לו. הדא הוא דכתיב 'טוב וישר ה', על-כן יורה חטאים בדרך'".

וצריך ביאור: מדוע ה'חכמה', ה'נבואה' וה'תורה' ענו באורח שונה מהמענה של הקב"ה? הרי מובן מאליו שה'חכמה' שבה מדובר כאן היא חכמה אלוקית, חכמתו של הקב"ה; כמו-כן 'נבואה' היא דבר ה' המתגלה לנביא; והתורה – הלוא היא תורתו של הקב"ה. אם-כן מדוע המענה "יעשה תשובה ויתכפר לו" נאמר רק כששאלו לקב"ה?

אש גלויה ואש פנימית

ב. כאשר בני-ישראל נכשלו בחטא העגל, החטא החמור ביותר, חטא עבודה-זרה, מסופר בתורה שמשה רבנו ביקש והתחנן לקב"ה שיסלח וימחול לבני-ישראל. לימדו אז הקב"ה את סדר בקשת הרחמים שעל-ידי הקריאה בי"ג מידות הרחמים. נאמר שם (שמות לג כב), שהקב"ה אמר למשה רבנו: "והיה בעבר כבודי, ושמתיך בנקרת הצור", ואז "וקראתי בשם ה' . . וריחמתי את אשר ארחם". בדרך זו תהיה הכפרה.

מהו העניין של "נקרת הצור" שבמקום זה דווקא נעשית הכפרה?

בעל התניא (בספרו לקוטי-תורה, פרשת אחרי דף כו טור ג) מבאר את התוכן הפנימי שבצור, על-ידי הסברת ההבדל בין אש גלויה לאש הטמונה בצור החלמיש:

אש גלויה תלויה לצורך קיומה בשני תנאים: א) חומרי בעירה שבהם תוכל להיאחז -  שמן, עצים וכיוצא-בזה; ב) מניעת דברים שמכבים את האש, כמו מים, עפר וכדומה.

לעומתה, האש שבצור החלמיש אינה זקוקה לשום תנאים לצורך קיומה. האש קיימת במעמקי הצור לעולם והיא אינה מותנית בדבר. אין לה צורך בחומרי בעירה ואין דבר שיוכל לכבותה. גם אם הצור מונח עשרות שנים במים עדיין נוכל להוציא ממנו את האש. נצטרך להכות באבן, אבל בסופו של דבר יפרוץ הניצוץ. אכן, צריך לחפש עצות איך לגלותה, אבל היא קיימת תמיד.

כל זה הוא משל על הנפש האלוקית שבכל יהודי. הניצוץ האלוקי שביהודי נמשל לאש, וכמו שכתוב "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא" (דברים ד כד). באש זו יש שתי דרגות: האש הגלויה והאש המוסתרת במעמקי הלב.

האש הגלויה, הבוערת אצל יהודי, זקוקה לתנאי-קיום חיוניים: צריך להיות לאש במה להיאחז – לימוד התורה וקיום מצוות. יש גם תנאי שלילי: שלא יהיו מים שיכבו אותה – חטאים ועבֵרות עלולים לכבות את האש האלוקית.

כל זה אמור על האש הגלויה. אבל בעומק ליבו של יהודי טמונה גם אש נסתרת, ואש זו לעונה אינה כובה. אפילו יהודי שאין לו תורה ומצוות שבהן תוכל האש להיאחז, ואף אם יתרה מזו, הוא גם עבר על המצוות אשר לא תעשינה ח"ו - אף-על-פי-כן האש קיימת, כי זו אש תמידית.

עניין זה קשור גם לפירוש נוסף במילה 'צור'. 'צור' רומז על השורש, כמו שכתוב "הביטו אל צור חוצבתם" (ישעיה נא,א). כאשר מסתכלים על יהודי כפי שהוא מצד שורשו (ובפרט על-פי המשך הכתוב שם, "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם" - האבות והאימהות) – בנקודה זו הוא תמיד שלם. אלא שצריך למצוא עצות ודרכים לשפשף את האבק ולהסיר את הכיסויים המעלימים, כדי לגלות את האש, אבל האש עצמה קיימת תמיד בשלמות.

לכן גם כאשר בני-ישראל חטאו בחטא החמור ביותר, חטא עבודה זרה, אמר הקב"ה למשה רבנו "ושמתיך בנקרת הצור", כי מצד העניין של 'צור', גם על חטא העגל יכולה להיות כפרה. אלא שאת ה'צור' צריך לגלות, וההתגלות היא על-ידי תשובה.

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר מהו הדבר שמניע את האדם לעשות תשובה. לכאורה הדבר דורש ביאור: הלוא מדובר ביהודי שפרק מעליו עול מלכות שמים ועול מצוות. אם-כן, מה מביא אותו לעשות תשובה? מה מעיק לו? לו היה מדובר ביהודי ירא-שמים, שומר תורה ומצוות, אלא שקרה שנכשל ולא הצליח להתגבר על יצרו, מובן מדוע הדבר מעיק לו ומדוע הוא מתחרט. יהודי כזה גם בזמן העברה הוא לא רצה באמת לעשותה. הוא רצה לקיים את רצון ה', אלא שבשעת מעשה לא היה לו די כוח ואומץ להתגבר, ולכן אחר-כך הוא מתחרט. אבל כאשר מדובר ביהודי שפרק מעליו את עולו של הקב"ה, מה מביאו להצטער על כך ולהתחרט?

למעשה, שאלה זו היא חלה גם על יהודי שומר תורה ומצוות. אף שבכללות הוא רוצה לקיים את רצון ה' ושומר את מצוותיו, הרי גם אצלו יש עבֵרות שהוא רגיל בהן ודש אותן בעקביו. לגבי עבֵרות אלו אין הוא בבחינת שוגג אלא מזיד. לרוב בני-האדם יש דברים שבנוגע אליהם הוא כאילו פרק מעליו עול, ונעשו אצלו כדבר קבוע (כעוון ביטול תורה, לשון הרע וכיו"ב). אם-כן, בנוגע לעניינים אלו מדוע שתהיה אצלו התעוררות תשובה?

ההסבר הוא: בעומק נפשו של כל יהודי, במעמקי נשמתו, יש אש אלוקית חבויה. לכן, אף-על-פי שהאש הגלויה אין לה במה להיאחז, כי הוא פרק מעליו עול תורה ומצוות ואף עבר כמה עברות, אבל עמוק בתוך ליבו האש הנסתרת קיימת בשלמות. כאשר מתעוררת האש הפנימית הזאת הוא מתחרט וחוזר בתשובה.

וכפי שהרמב"ם פוסק בהלכות גירושין (סוף פרק ב) שכאשר יהודי אינו רוצה לתת גט לאשתו, אף שהוא חייב בזה על-פי דיני התורה, כופים אותו עד שיאמר "רוצה אני". ולכאורה כיצד מועילה הכפייה שהגט ייחשב שהוא ניצן מרצונו, והלוא אנו רואים שהוא מוסיף להתנגד וכל אמירתו "רוצה אני" היא מפני הכפייה בלבד, והרי הוא כ'אנוס'?

מסביר הרמב"ם, שבעצם כל יהודי "רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבֵרות", ויהודי זה, שאינו רוצה לתת גט כדין, "יצרו הוא שתקפו, וכיוון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני – כבר גירש לרצונו".

זאת אומרת, שאפילו יהודי היודע שבית-דין פוסקים שעליו לגרש את אשתו, ובכל-זאת הוא אינו מקיים את פסק-הדין, ואף מכים אותו כדי להכניעו; וגם זה אינו מועיל וצריך לכפותו לומר את המילים 'רוצה אני' - גם עליו אומר הרמב"ם שבעצם בתוך ליבו פנימה הוא רוצה לקיים את רצונו של הקב"ה – "לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבֵרות".

שורש התשובה – מהקב"ה עצמו

ג. כשם שאצל היהודי, תנועת התשובה באה מהתקשרות נפשית עם הקב"ה שהיא עמוקה יותר מההתקשרות שעל-ידי לימוד התורה וקיום המצוות, כך גם מצידו של הקב"ה, הכפרה מגיעה מדרגה אלוקית עליונה ועמוקה יותר.

כשם שביהודי יש כעין שתי שכבות: א) שכבה חיצונית, שהיא האש הגלויה שנאחזת בלימוד התורה וקיום המצוות בפועל; ב) שכבה פנימית, שהיא האש הנסתרת שמתבטאת בעניין התשובה כנ"ל - כך גם אצל הקב"ה יש בדוגמת שתי דרגות אלו.

גם באלוקות עצמה, כביכול, קיימות שתי הדרגות הללו:

א) דרגה שבה הקב"ה הגביל את עצמו כביכול, שהקשר שלו עם יהודי הוא כאשר היהודי לומד תורה ומקיים מצוות. מצד דרגה זו, אם היהודי לא מחובר לתורה ולמצוותיה, הקשר עלול להיפסק.

ב) דרגה עמוקה יותר של התקשרות, שמצידה אפילו כאשר היהודי חטא ועשה הפך רצונו של הקב"ה, בכל-זאת הקב"ה, מרוב אהבתו ליהודי, מוחל וסולח לו. בדרגה עליונה זו הקשר אינו מוגבל לקיום תנאים מסויימים מצד היהודי, אלא גם כאשר יהודי חטא ופרק עול, אף-על-פי-כן הקב"ה קשור עמו ואוהב אותו.

האמת היא שסדר הדברים הפוך: הואיל ואצל הקב"ה קיימות שתי הדרגות האלה בהתקשרותו ליהודי, לכן נשתלשל מזה ונעשה כך גם בנפשו של היהודי, שיש אצלו שתי שכבות בהתקשרותו לקב"ה: אש גלויה – קשר שתלוי בלימוד התורה וקיום המצוות; ואש חבויה – קשר פנימי ועמוק יותר, שאינו מוגבל ואינו תלוי בתנאים אלו.

על פי כל זה יובנו דברי חז"ל הנ"ל (סעיף א) שעניין התשובה באה מאת הקב"ה בלבד, מה-שאין-כן מצד ה'חכמה', ה'נבואה' וה'תורה', לא קיימת האפשרות לעשות תשובה. אף ש'חכמה', 'נבואה' ו'תורה' כולן דרגות אלוקיות כנ"ל, בכל-זאת, כולן מתארות דרגות אלוקיות כפי שהקב"ה הגביל את עצמו כביכול, שהקשר שלו עם היהודי הוא על-ידי לימוד התורה וקיום המצוות בפועל דווקא. לכן כאשר היהודי פרק עול מלכות שמים מעליו, אין לאש האלוקית במה להיאחז והקשר נפסק. רק מצד מענה הקב"ה עצמו, שלמעלה מכפי שהגביל את עצמו, ישנה האפשרות – "יעשה תשובה ויתכפר לו". רק מצד דרגה זו אפשרי שגם יהודי שחטא, ואף שעל-פי הכללים של 'חכמה', 'נבואה' ו'תורה' הוא כבר לא קשור לקדושה, בכל-זאת יתעורר בתשובה מצד האש החבויה שבו ויתגלה שגם הוא קשור לאלוקות.

על פי זה מובן, ש"אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש-השנה ויום-הכיפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד". מכיוון שהשכבה הפנימית של יהודי, שמצידה רצונו לדבוק בקב"ה הוא תמידי (גם כאשר בחיצוניות נראה להפך), נובעת מכך שאצל הקב"ה קיימת דרגה זו של התקשרות בלתי-מוגבלת עם יהודי – הרי הזמן המתאים להתעוררות תשובה הוא כאשר הקב"ה נמצא "בהימצאו".

אמנם אפשר לעשות תשובה כל השנה, אבל זה קשה יותר. וגם אם מצליחים להתעורר בתשובה, אין זה מתוך עומק הלב כל-כך והקשר הפנימי מאיר פחות. מה-שאין-כן בעשרה ימים אלה, שהקב"ה הוא "בהימצאו", ה'פנימיות' האלוקית מאירה יותר, ולכן גם ה'פנימיות' של היהודי מאירה יותר וקל יותר לעשות תשובה. ויתרה מזו, בימים אלה התשובה גם "יפה יותר", התשובה אמיתית ועמוקה יותר ומתקבלת מיד.

מהותם של ישראל – אלוקות

ד. עד כאן עסקנו במעלתה המיוחדת של התשובה שבעשרת ימי תשובה, שבתוך זה כלולים ימי ראש-השנה ויום-הכיפורים. נוסף על כך יש בראש-השנה ויום-הכיפורים עניין מיוחד, שלמעלה אפילו מעניין התשובה שבהם, ועניין זה הוא עניינם העיקרי והייחודי.

עניינו העיקרי של ראש-השנה הוא, שביום זה בני-ישראל ממליכים את הקב"ה למלך. דבר זה מובן מכך, שמיד בתפילה הראשונה של ראש-השנה, תפילת ערבית, מבקשים אנו בנוסח התפילה שהקב"ה יהיה מלך – "מלוך על העולם", "מלך על כל הארץ" ועוד.

עניין זה מתבטא גם במצווה העיקרית3 של ראש-השנה – תקיעת שופר. אף-על-פי שבתקיעת שופר נרמזת עבודת התשובה, כדברי הרמב"ם הידועים (בהלכות תשובה פרק ג הלכה ד) "שתקיעת שופר בראש-השנה . . רמז יש בו . . עורו ישנים משנתכם . . וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה", בכל-זאת עניינה העיקרי של תקיעת שופר הוא – הכתרת הקב"ה למלך.

ידוע מה שכותב רבנו סעדיה גאון (הובא באבודרהם בטעמי התקיעות) שבתקיעת שופר יש עשרה עניינים, אבל "הענין הראשון", "ראשון" גם במעלה4, הוא – ש"אנו ממליכין עלינו את הבורא". ומבאר, שבזמנים הקדומים המנהג היה, שכאשר מכתירים מלך היו תוקעים בשופר. לכן בראש-השנה, כאשר בני-ישראל מכתירים את הקב"ה למלך עליהם, הם תוקעים בשופר. ובעצם, הדברים מפורשים בגמרא (ר"ה טז, א. שם לד, ב) "אִמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, ובמה? בשופר".

נמצאנו למדים, שעיקר עניינו הייחודי של ראש-השנה הוא (לא עניין התשובה, אלא) המלכת הקב"ה למלך עלינו, ועל-ידי זה על העולם כולו.

גם ביום-הכיפורים יש עניין עיקרי (נוסף על עניין התשובה), שמייחד אותו משאר עשרת ימי תשובה. בגמרא (שבועות יג, א) יש פלוגתא של רבנן ורבי בנוגע לכפרה של יום-הכיפורים. לדעת רבנן - "יום-הכיפורים אין מכפר אלא על השבים", ולדעת רבי - "בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום-הכיפורים מכפר", מכיוון ש"עיצומו של יום מכפר".

להלכה, אמנם פוסק הרמב"ם (הלכות תשובה פרק א הלכה ד) כדעת רבנן, שיום-הכיפורים מכפר על ה"שבים" דווקא, אבל מדיוק לשונו "עצמו של יום-הכיפורים מכפר לשבים" מוכח, שגם לדעת רבנן, שצריך תשובה, הכפרה היא לא מצד התשובה, אלא כפרה שמצד "עיצומו של יום". הצורך בתשובה לשיטת הרמב"ם הוא רק כהכנה והקדמה לכפרה, אבל אחרי שהתשובה ישנה, אזי הכפרה היא מצד "עיצומו של יום".

וצריך ביאור: אם פירושה של 'כפרה' היה שהקב"ה מוחל וסולח ואינו מעניש, אפשר היה להבין כיצד ה"עיצומו של יום מכפר" - ביום זה רוצה הקב"ה לסלוח, ולכן הוא מבטל את העונש. אבל משמעותה של 'כפרה' היא גם 'קינוח' (כמו שכתוב בתניא בתחילת איגרת התשובה: "כפרה היא לשון קינוח שמקנח לכלוך החטא"). החטא גורם זוהמה וכתם בנפש, והכפרה מקנחת ומנקה את הזוהמה. אם-כן, לו הייתה הכפרה על-ידי תשובה, שעניינה צער וחרטה על העבֵרה, מובן איך הכתם מתנקה - על-ידי הצער והחרטה נעקר הרע מנפשו ומתנקה הפגם. אבל כאשר מדובר בכפרה שמצד "עיצומו של יום", כיצד נפעלת פעולת הכפרה, קינוח החטא?

שאלה זו היא הן לדעת רבי, האומר "עיצומו של יום מכפר" בלי תשובה, והן לדעת רבנן שלדבריהם יום-הכיפורים "מכפר (רק) על השבים". הלוא גם לדעתם הקינוח אינו מצד התשובה, אלא מצד "עיצומו של יום", כנ"ל. אם-כן גם לשיטתם צריך ביאור כיצד ביכולתו של "עיצומו של יום" לקנח את הפגם של החטא.

הביאור בזה:

אף שנתבאר לעיל כי ההתקשרות הפנימית של בני-ישראל עם הקב"ה, המתבטאת בעניין התשובה, חזקה ועמוקה מההתקשרות לקב"ה שעל-ידי לימוד התורה וקיום המצוות, בכל-זאת עדיין אינה מבטאת את מהותו האמיתית של יהודי.

מהותו האמיתית של יהודי היא, שהוא והקב"ה דבר אחד. הקשר העצמותי הזה אינו נפעל על-ידי פעולה או עשייה כלשהי מצידו (לימוד תורה או קיום מצוות), אלא זה קשר בין דברים המאוחדים בעצם מהותם.

עניין זה נעלה הרבה יותר מהשכבה הפנימית המתבטאת בעבודת התשובה. אותה שכבה פנימית של יהודי, על-אף ייחודה ומעלתה בהיותה רצון עצמי ותקיף להתקשרות בקב"ה, בכל-זאת, בעצם עניינה – שווה היא לשכבה החיצונית של היהודי (התקשרות שעל- ידי תורה ומצוות).

אופן ההתקשרות שבשתי שכבות אלה מוגדר בכך – שהיהודי רוצה להתקשר עם הקב"ה על-ידי התורה והמצוות. אלא שבזה עצמו יש שתי דרגות: א) הרצון הגלוי ללמוד ולקיים, רצון שלפעמים קיים ולפעמים איננו. ב) הרצון הפנימי הקיים תמיד. וכפי שהובא לעיל מהרמב"ם, שכל יהודי, באיזה מצב שיהיה, בפנימיות לבבו רוצה לקיים את כל המצוות. לכן, כשהוא עושה מעשה שהוא נגד רצונו הפנימי, הדבר מעיק לו; הוא מרגיש שפעל נגד עצמו ומתחרט ועושה תשובה.

זה אמנם רצון פנימי (ולכן לא תמיד הוא גלוי), אבל מה הוא רוצה? - ללמוד תורה ולקיים מצוות. אם-כן גם בשכבה זו הקשר הוא כדבר נוסף על עצם מהותו. במהותו הוא מהות לעצמו, וההתקשרות לקב"ה נעשית על-ידי שלומד תורה ומקיים מצוות.

אבל לאמיתו של דבר, בני-ישראל קשורים עם הקב"ה בקשר נעלה הרבה יותר - התקשרות הקשורה בעצם מהותם.

מעין דוגמה לכך אפשר להביא מהקשר של אב ובנו. בני-ישראל נמשלו לבנים והקב"ה נמשל לאב, כמו שכתוב (דברים יד א) "בנים אתם לה' אלקיכם". הקשר בין האב לבנו אינו רק בכך שהבן מקיים בפועל את רצון אביו. הקשר אף אינו מתמצה בכך שהבן רוצה בעומק ליבו לקיים את רצונו של האב. הקשר עמוק לאין-שיעור. האב ובנו אינם שני דברים שמתקשרים יחד, אלא הבן הוא מהותו של האב. או במילים אחרות: הבן הוא האב עצמו כפי שנמשך ובא בגוף אחר.

[זה ההבדל בין כוח ההולדה של האדם לכוח היצירה שלו: כוח היצירה הוא כוח לייצר דבר אחר, לעשות כלי וכיו"ב. זו אמנם יצירה שלו, אבל היצירה אינה הוא-עצמו. מה-שאין-כן כוח ההולדה, אין עניינו יצירת דבר אחר, אלא האב ממשיך את מהותו-שלו הלאה].

מכיוון שהבן והאב הם מהות אחת, רוצה הבן להיות קשור עם אביו ולקיים את רצונו, אבל לא על קיום רצון האב בנוי הקשר. גם אם משום-מה הבן אינו ממלא את רצון אביו, הוא נשאר בנו במלוא המידה, כי עצם היותו בן הקשור במהותו לאביו אינו תלוי בקיום רצונו של האב.

וכך גם בנמשל: מהותם האמיתית של בני-ישראל היא – אלוקות. יהודי קשור עם הקב"ה משום שהוא והקב"ה הם דבר אחד. נשמתו של כל יהודי היא "חלק א-לוה ממעל ממש", וזוהי מהותו האמיתית – אלוקות. ברור שהביטוי לקשר הזה הוא קיום רצון ה', לימוד התורה וקיום מצוותיה, אבל מהותו של הקשר היא למעלה מהתורה והמצוות.

"תמליכוני עליכם"

ה. נקודה עליונה זו באה לידי ביטוי בראש-השנה וביום-הכיפורים: בראש-השנה – בהכתרת הקב"ה למלך; וביום-הכיפורים – בכפרה שעל-ידי "עיצומו של יום".

הכתרת הקב"ה למלך בראש-השנה נעשית על-ידי שבני-ישראל מבקשים ומתחננים שהקב"ה יהיה מלך עליהם. ולכאורה מדוע? מה חסר להם?

ולדוגמה 'ממלכותא דארעא': יש מצב שהמלך הוא מלך והעם עבדיו, ומכיוון שיש עליהם עול מלכות, מובן שהם מרגישים מחוייבות למלך. יש להם רגש התחייבות גלוי, שלכן הם מקיימים את רצונו; ויש להם גם רגש התחייבות נעלם, שלכן גם אם משום-מה עשו דבר-מה נגד רצון המלך, הדבר מעיק עליהם וגורם להם רגשות חרטה. אבל במצב שאין בכלל מלך, הרי לא חסר לעם כלום, ולא שייך לומר שמשהו מעיק להם.

וכמו-כן בנמשל, ב'מלכותא דרקיעא': אם המצב הוא שכביכול הקב"ה אינו מלך5, מה חסר ומעיק ליהודי, שמפני זה הוא הולך וממליך את הקב"ה?

אלא שבעניין זה מתבטאת מהותו של יהודי, שהוא והקב"ה הם דבר אחד. הקשר של יהודי עם הקב"ה אינו מתחיל רק בנקודה שאחרי קבלת מלכותו של הקב"ה ולאחר שהיהודי נעשה עבדו ומרגיש (בגלוי או בסתר) מחוייבות כלפיו. אלא מכיוון שמהותו הפנימית של יהודי היא – "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד", הרי אם הקב"ה אינו מלך עליו הוא אינו יכול לחיות. הוא מרגיש שמציאותו האמיתית היא – הקשר וההתאחדות עם הקב"ה.

זה עניינו של ראש-השנה – לעורר את הקשר העצמי עם הקב"ה, שמצד נקודה פנימית זו, אם חס-ושלום הקב"ה אינו מלך עליו, הוא אינו יכול לחיות.

ונמצא שהעניין של "תמליכוני עליכם" נעלה הרבה יותר מהעניין של תשובה. המלכת הקב"ה למלך איננה רק המחוייבות כלפיו. יחס של מחוייבות לקב"ה שייך כל עוד הקב"ה והיהודי הם כביכול שני דברים, אלא שיהודי מחוייב ורוצה לקיים את רצונו של הקב"ה; ובזה יש הרצון הגלוי והרצון הנעלם. אבל מה עניינו של הרצון הזה? שיש כאן שני דברים, היהודי והקב"ה, אלא שהיהודי רוצה לקיים את מצוותיו של הקב"ה.

לעומת זאת, בהכתרת הקב"ה למלך לא מדובר על רצון פנימי לדבוק בו, אלא בביטוי העמוק ביותר של מציאותו הפנימית. בתחנוניו של יהודי לקב"ה שימלוך עליו ויקבלו לעבד מתבטא, שמציאותו האמיתית היא אלוקות ולכן בלי אלוקות הוא לא יכול להתקיים.

ונמצא, שבעניין ה"תמליכוני עליכם" שבראש-השנה בא לידי ביטוי הקשר העצמותי של בני-ישראל עם הקב"ה, שהם 'כולא חד'.

עיצומו של יום מכפר

ו. נקודה עליונה זו מתגלית גם ביום-הכיפורים, בכפרה שמצד "עיצומו של יום". ביום-הכיפורים מתגלית אמיתית מציאותו של היהודי - שמהותו היא אלוקות. מכאן נובעת יכולתו של "עיצומו של יום" לקנח את העוונות.

האפשרות של פגם וכתם יכולה להתקיים כל עוד האדם הוא מציאות לעצמו וכאשר התקשרותו לקב"ה היא על-ידי קיום רצונו. במצב כזה, אם הוא פועל נגד רצונו נפגמת ההתקשרות ונוצר כתם. אלא שאם יעורר ויגלה שגם במצב זה רצונו הפנימי הוא בכל-זאת להתקשר עם הקב"ה, יחזור להיות קשור והלכלוך יתנקה. זו הכפרה שעל-ידי תשובה.

אבל כאשר מתגלה העצם של יהודי, שמצד זה מציאותו האמיתית היא אלוקות, אזי מתברר שמלכתחילה לא היה שום פגם. מצד העצם של יהודי אי-אפשר לומר שהוא מציאות לעצמו והקב"ה הוא מציאות לעצמה, והם קשורים יחד ולפעמים הקשר נפגם. מצד העצם הוא מלכתחילה דבר אחד עם הקב"ה.

זו המשמעות של "עיצומו של יום מכפר": ביום קדוש זה, מתגלה הקשר העצמותי של הקב"ה עם בני-ישראל, ומצד זה לא שייך כל עניין של פגם.

בשתי השכבות הנמוכות יותר שייך שיהיה פגם, אלא שעל-ידי התשובה מתנקה הפגם; אבל מצד ה'עצם' של יהודי, שהוא דבר אחד עם הקב"ה, הכפרה אינה במובן של ניקוי והסרת הפגם, אלא מתגלה שמלכתחילה לא שייך כל עניין של פגם. 

ואף שגם ביום-הכיפורים יש צורך בתשובה, (שהרי להלכה נפסק כדעת רבנן שיום-הכיפורים מכפר רק על השבים), הרי יש הבדל גדול בין התשובה של יום-הכיפורים לתשובה של כל ימות השנה: עניינה של התשובה שבמשך ימות השנה (ובכלל זה עשרת ימי תשובה) הוא לגלות את הרצון הפנימי של יהודי לקיים רצון הקב"ה; אולם ביום-הכיפורים עניינה של התשובה הוא לשמש הכנה והקדמה להתגלות המהות של היהודי עצמו, שיתגלה שהוא בן6.

את ביטויה של 'התגלות העצם' שביום-הכיפורים רואים במוחש. במשך יום זה ניתן לראות בבית-הכנסת יהודים רבים שבמשך השנה כולה לא ביקרו בו אפילו פעם אחת. ואם עדיין לא רואים אותם בתחילת היום, לפחות בסופו, בתפילת נעילה, מגיעים גם הם. ביקור זה אינו לשם חרטה ואמירת וידוי על המעשים במשך השנה, וגם לא לשם קבלה על העתיד. הם באים להזדהות עם הקב"ה. זה הקשר העצמותי.

על פי זה מובן שבדברי הגמרא, "עשרה ימים שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים", מבארים חז"ל את סדר העבודה של עשרה ימים אלו: תחילה יש הנקודה העיקרית של ראש-השנה – "תמליכוני עליכם"; אחר-כך באים לעשרת ימי תשובה שבכללם גם התשובה של ראש-השנה ויום-הכיפורים; ואחר-כך מגיעים לנקודה העיקרית של יום-הכיפורים – "עיצומו של יום".

הדבר הראשון הוא – המלכת הקב"ה למלך. יהודי ממליך את הקב"ה עליו, על-ידי תקיעת שופר, ומבטא בזה את נקודת ה'בן' שבו. הוא מראה שבלי הקב"ה הוא אינו יכול לחיות, ולכן הוא מבקש שהקב"ה יהיה מלך עליו ועל העולם כולו.

לאחר שמתגלית נקודה זו, הוא ממילא מתעורר להוספה בלימוד התורה ובקיום המצוות. ואם החסיר בזה במשך השנה, הוא מתחרט מעומק ליבו ועושה תשובה. זו העבודה של עשרת ימי תשובה.

לאחר שהוא שב בתשובה שלמה מגיע  "עיצומו של יום מכפר", שאז שוב מתגלית הנקודה העצמותית שלו, ה'בן' שבו.

חמש תפילות, חמש דרגות

ז. ייחודו של יום-הכיפורים מתבטא גם בכך, שיום זה נתחייב בחמש תפילות, בשונה משאר ימים שנתחייבו בשלוש או ארבע תפילות.

הביאור בזה7:

מוסבר בתורת הקבלה והחסידות, שנפשו האלוקית של יהודי כוללת חמש בחינות. הדברים מבוססים על דברי המדרש (דברים רבה פרשה ב לז) "חמישה שמות נקראו לה" (לנפש): 'נפש', 'רוח', 'נשמה', 'חיה' ו'יחידה'. כל הדרגות האלה הן אופנים שונים בהתקשרותו של יהודי בקב"ה.

ובקצרה: 'נפש' זו התקשרות שעל-ידי מעשה המצוות; 'רוח' זה הקשר שעל-ידי הרגשות שבלב – אהבה ויראה; 'נשמה' זו התקשרות שבאה על-ידי עבודת המוחין; 'חיה' זהו הקשר שבעומק נפשו של יהודי, שבפנימיותו רוצה תמיד לקיים את רצונו של הקב"ה. (בחינת התשובה שנתבארה לעיל בסעיף ב); אבל הבחינה החמישית, בחינת 'יחידה', אין לה שום פירוש והגדרה. זה העצם של יהודי שמאוחד עם הקב"ה. זו התקשרות עצמית שאינה מוגדרת בשום 'ציור' או תנועה, אלא זו ההכרה שיהודי והקב"ה הם בעצם דבר אחד.

מבואר בלקוטי-תורה (פרשת פינחס דף פא, ב), שכל אחת ואחת מהתפילות היא כנגד אחת הבחינות שבנפש. לכן בשאר ימות השנה, שבהם מאירות רק שלוש הבחינות 'נפש' 'רוח' ו'נשמה', מתפללים שלוש תפילות – ערבית, שחרית ומנחה. בשבת, בימים טובים ובראשי-חודשים, שבימים אלה מאירה גם בחינת ה'חיה' שבנפש, באה תוספת בדמות תפילת מוסף. רק ביום-הכיפורים, שבו מאירה ההתקשרות העצמותית של יהודים עם הקב"ה – 'יחידה' שבנפש, מתפללים גם את התפילה החמישית, תפילת נעילה, שכנגד הבחינה החמישית – בחינת ה'יחידה'.  

ונמצא, שאף שגילוי בחינת ה'יחידה' שבנפש ("עיצומו של יום") מאיר במשך היום כולו, שהרי זה יום שנתחייב בחמש תפילות, בכל-זאת בתפילת נעילה מאירה בחינה זו ביתר שאת. מכאן באה גם אותה התעוררות מיוחדת של המוני בית-ישראל דווקא בתפילת נעילה, שכן אז מאירה ההתקשרות השורשית והפנימית של יהודי עם הקב"ה, שלמעלה מכל הגדרים והפרטים.

הקשר העצמותי מביא אחדות

 

ח. בלוח היהודי נקבע, שלעולם קוראים לפני ראש-השנה את פרשת "אתם ניצבים היום כולכם וגו'". ומובא בספרים8 שהכוונה בתיבת "היום" שבפסוק זה היא לראש-השנה, שעליו נאמר "זה היום תחילת מעשיך".

והעניין בזה:

בהמשך, מונה הפסוק את כל סוגי היהודים, מ"ראשיכם שבטיכם" ועד ל"חוטב עציך ושואב מימך". ובכל-זאת, למרות כל ההבדלים בין הסוגים, ביום זה "אתם ניצבים . . כולכם לפני ה' אלקיכם", הכול מתאחדים יחד.

אחדות זו שייכת לעבודה המיוחדת של ראש-השנה ויום-הכיפורים - העבודה שמצד ה'יחידה' שבנפש. כל עוד לא נרגשת בחינה זו, עדיין יורגשו ההבדלים בין הסוגים השונים שבעל-ישראל. רק כאשר מתגלית נקודת ה'יחידה', תיתכן אחדות אמיתית בין בני-ישראל.

הביאור:

מצד העבודה בלימוד התורה וקיום המצוות יש חילוקי דרגות רבים בין יהודים – זה לומד יותר וזה פחות; זה מקיים יותר וזה פחות. אפילו מצד הרצון הפנימי של יהודי להתקשר בקב"ה (עבודת התשובה), שבזה לכאורה הכול שווים, יש בכל-זאת הבדלים. אצל אחד החרטה פנימית יותר ואצל השני פחות. אבל כל ההבדלים האלו הם הבדלים חיצוניים בלבד. מצד המהות הפנימית של בני-ישראל, בחינת ה'יחידה' שבנפש, הכול שווים ממש.

זו גם הסיבה שבראש-השנה וביום-הכיפורים יש הדגשה מיוחדת על האחדות בין יהודים. בראש-השנה המנהג לאחל איש לרעהו ואישה לרעותה "לשנה טובה תכתב ותיחתם". ביום-הכיפורים, מיד בפתיחה לתפילת 'כל נדרי', כוללים יחד את כל סוגי היהודים; ובנוסח התפילה (בסדר עבודה) אומרים אנו: "יום שימת אהבה ורעות".

על-פי-זה גם מובנת השייכות בין "אתם ניצבים היום כולכם" להמשך הכתוב "לעברך בברית ה' אלוקיך". רש"י מפרש: "כך היו כורתי בריתות עושין, מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ועוברים בינתיים, כמו שנאמר (ירמיה לד, יח) העגל אשר כרתו לשניים ויעברו בין בתריו".

וצריך להבין: עניינה של כריתת ברית היא התקשרות בין בני-אדם. אם-כן, מדוע עושים זאת על-ידי כריתה לשניים, פעולה שמבטאת לכאורה פילוג?

הביאור בזה: התקשרות בין שני דברים, ככל שהקשר ביניהם יהיה חזק, הרי סוף-סוף הם שני דברים. כריתת ברית באה להראות, שכורתי הברית הם בעצם דבר אחד. לכן מבטאים זאת בכך שלוקחים דבר אחד וחולקים אותו לשניים. בכך מראים, ששני החלקים הללו אינם שני דברים שונים, אלא מהות אחת שבאה בשני חלקים.

זה תוכנה של "ברית ה' אלוקיך" – גילוי ההכרה שיהודי והקב"ה זה דבר אחד, כאב ובנו שהם מהות אחת.

נמצא, שאחדותם של ישראל שייכת ותלויה בכריתת הברית בין הקב"ה לבינם.

מבואר בספרי חסידות (לקוטי-תורה מח, טור ב), שכל העניינים הרוחניים שנפעלו בחציו הראשון של חודש תשרי - הימים הנוראים (ראש-השנה ויום-הכיפורים) - על-ידי העבודה מתוך יראה וקבלת עול, באים בגלוי בחציו השני של החודש – בחג-הסוכות - על-ידי עבודת השמחה. זה הפירוש הפנימי של הפסוק (תהילים פא, ד) "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו": "ביום חגינו" – חג-הסוכות - מתגלה ה"תקעו בחודש שופר" שהיה "בכסה"-בכיסוי ובהעלם. 

מזה מובן שגם עניין האחדות, הקשור כנ"ל לעבודה המרכזית של ראש-השנה, בא לידי גילוי בחג- הסוכות. ובפשטות: שתי המצוות המיוחדות לחג- הסוכות שייכות בגלוי לעניין האחדות.

בנוגע למצוות סוכה נאמר (סוכה כז, ב): "כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת"; וגם על מצוות ארבעת המינים מבואר במדרש (ויקרא רבה פרשה ל, יב) שארבעת המינים רומזים לכל הסוגים שבבני-ישראל, מהיהודים שבבחינת ''אתרוג' ועד אלה הדומים ל'ערבה'. רק כאשר כולם מתחברים יחד ונעשים אגודה אחת, אפשר לקיים בהם את המצווה.

ה'מטמון' שבתורה

ט. מכל הנ"ל עולה שבהתקשרות של יהודים עם הקב"ה יש שתי דרגות כלליות: א) הקב"ה הוא דבר אחד ובני-ישראל הם דבר שני כביכול, והם מתקשרים יחדיו על-ידי התורה והמצוות. ב) הקב"ה ובני-ישראל הם בעצם דבר אחד.

שתי דרגות אלו נרמזות בשני לשונות השגורים בתורת החסידות (על-פי זוהר חלק ג' דף עג, א): א) "ישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה". ב) "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד".

ההבדל ביניהם: "מתקשרין" הפירוש, שהם שני דברים שמתקשרים יחד. ובמה? על-ידי לימוד התורה וקיום מצוותיה. היהודי מתקשר בתורה ועל-ידי זה בקב"ה (ואם עבר ולא התקשר בתורה, עליו לעשות תשובה, שבה מתגלה שרצונו הפנימי הוא בכל-זאת להתקשר).

אבל יש דרגה שבני-ישראל אינם כדבר אחר המתקשר בקב"ה, אלא "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד". זו התקשרות מעצם הווייתם.

מכיוון שבדרגה נעלית זו ישראל, התורה והקב"ה הם דבר אחד ממש, "כולא חד", לכן גם בשייכותו של יהודי עם התורה יש ביטוי להתקשרות העצמותית ביניהם. זה תוכנו של החג החותם את מועדי חודש תשרי – שמחת-תורה. ביאור עניין זה אמנם קובע ברכה לעצמו, אבל לשלמות העניין ניגע בזה על-כל-פנים בקצרה. 

הפירוש של 'שמחת-תורה' הוא, שיהודי שמח עם התורה. לאור זאת היה צריך להיות שבשמחת-תורה יפתחו ספר - חומש, גמרא, ספרי קבלה או חסידות - וילמדו סוגיה, מתוך הנאה ושמחה מעומק השכלתה. לכאורה זה עניין התורה – ללמוד ולהבין. אבל לפועל, מנהג ישראל לחוג את שמחת-תורה דווקא עם ספר-תורה, תורה שבכתב, שבה ההדגשה היא יותר על הקריאה ולא כל-כך על ההבנה וההשגה, כבתורה שבעל-פה. גם את ספר-התורה לא פותחים וקוראים בו, אלא נושאים אותו סגור, כרוך באבנט ועטוף במעיל, ורוקדים איתו!

וההסבר בזה:

כמבואר לעיל, ביהודי יש השכבה הגלויה של ההתקשרות לקב"ה ויש השכבה הנסתרת שבו. ונתבאר, שגם בשכבות הפנימיות והנסתרות יש שתי דרגות: יש דרגה פנימית שמשמעותה רצון פנימי להתקשר בקב"ה על-ידי התורה והמצוות; אבל שכבה נסתרת זו, במהותו, שייכת לבוא לידי גילוי. אמנם זה רצון פנימי ועמוק יותר, אבל מהו המבוקש של הרצון - להתקשר בקב"ה על-ידי התורה והמצוות. למעלה מזה היא השכבה הפנימית יותר, ההתקשרות העצמותית שאינה מתבטאת בשום הגדרה, בחינת ה'יחידה' שבנפש.

עניין נעלה זה קיים גם בתורה. מעלתה העצמותית של התורה הוא – היותה מאוחדת ודבוקה בקב"ה, "אורייתא וקוב"ה כולא חד". ובזה יהודי שמח בשמחת-תורה. הוא שמח בפנימיות של התורה, בפנימיות של היהודי, ובפנימיות של הקב"ה, שבעצם הם נקודה עצמותית אחת.

אלא שכמובן, אחרי התעוררות זו שבשמחת-תורה יש הכרח לתרגם זאת לשפה מעשית. יש לעבוד על כך, שגם ה'נפש', 'רוח', 'נשמה' ו'חיה' של היהודי יהיו קשורים לקב"ה בקשר גלוי. שלמות העבודה היא, כאשר גם בבחינות אלו נרגשת ה'יחידה' שבנפש, עצם המהות של יהודי.

וגם כאן רואים שיש יהודים שבמשך השנה מעולם לא פתחו אותה ולא למדוה, ואף-על-פי-כן בשמחת-תורה הם באים ורוקדים עם התורה. אין זה מפני שכעת הם מקבלים על עצמם להתחיל ללמוד תורה. העניין עמוק הרבה יותר. הם באים לרקוד ולהזדהות עם הקב"ה ותורתו.

נזדמן לי להכיר פרופסור גדול למתמטיקה, שהיה מבעלי-התשובה הראשונים ברוסיה. פעם שאלתי אותו מה הביאו לקבל עליו לשמור תורה ומצוות. פעמים רבות הסיבה שאדם מתקרב ליהדות נובעת מזה שהוא נזכר בבית אביו, בנעימות שבתורתו ותפילתו וכיו"ב, וזיכרונות אלו גורמים לו להתעורר בתשובה; אבל אצלו הרי גם אביו היה קומוניסט מושבע, ואם-כן מניין באה לו ההתעוררות? הוא חשב קצת ואמר: "כנראה שדברי התניא שלכל יהודי יש נפש אלוקית הם עובדה!".

בהזדמנות אחרת יצא לי לדבר עמו על התוכן הפנימי של שמחת-תורה, שהריקוד הוא עם הטמון והמכוסה שבתורה דווקא וכנ"ל. באמצע הדברים אמר לי: "כעת אני מבין". הוא נזכר, שאחרי מלחמת ששת הימים הייתה התעוררות עצומה. ההתעוררות הייתה הן בארץ-ישראל, כזכור, המוני יהודים באו ועלו לכותל המערבי (אגב, עובדה זו אי-אפשר  להסבירה בהיגיון שכלי. מדוע הייתה נהירה המונית כזאת של יהודים, שאינם יודעים דבר על יהדותם? מה מקום קדוש כמו הכותל אומר להם? הסיבה הפנימית לזה היא – שהם רָצו לקב"ה. ברגש הנשמה הפנימי חשו שזהו מקום המקדש וזה מקום השכינה שלא זזה ממקומה ועל-כן מיהרו לרוץ אל הכותל); והן בעולם כולו, המוני יהודים התעוררו ליהדות. הוא זוכר, שבאותה שנה בשמחת-תורה בית-הכנסת במוסקבה היה מלא סטודנטים יהודים והכול צעקו בהתרגשות.

במשך השנים שאל את עצמו פעמים רבות "מדוע צעקנו כל-כך באותו שמחת-תורה? הרי אפילו לא ידענו לקרוא בתורה?". עכשיו הוא מבין. זו הייתה הצעקה הפנימית מעצם הנפש, בלי שום הסבר. זה היה ביטוי לנקודה היהודית העצמותית שהתפרצה ובאה לידי ביטוי.



1  לקוטי שיחות כרך ד – ראש-השנה, עמוד 1144; יום-הכיפורים, עמוד 1149.

2  ירושלמי מכות פרק ב' הלכה ו'. ילקוט שמעוני יחזקאל רמז שנח (בשינויי גירסאות).

3  כמאמר חז"ל (במשנה ר"ה כו, ב) "מצות היום בשופר".

4  שהרי אצל הרס"ג גם סדר הדברים מדוייק, ואם-כן הכוונה ב"ראשון" היא גם ל"ראשון" במעלה.

5  מבואר בתורת הקבלה והחסידות, שבליל ראש-השנה מסתלקת ספירת המלכות ועולה למקורה. לכן עבודת היום היא "תמליכוני עליכם" – לעורר אצל הקב"ה רצון למלוך עלינו ושנהיה עבדיו (ולכן ביום זה עיקר העבודה היא ביטול וקבלת עול מלכות שמים, כעבד הבטל לגמרי לאדונו). אם-כן יש הבדל גדול בין עבודת ה' שבראש-השנה לעבודה שבמשך השנה: בראש-השנה, כביכול, הקב"ה אינו מלך עלינו והעבודה היא לעשותו מלך; מה-שאין-כן במשך השנה כולה, הקב"ה כבר מלך והעבודה היא לקיים את ציוויו. זהו עניין "תמליכוני עליכם" כפי שנתבאר בפנימיות התורה. זו סוגיה עמוקה ורחבה, הדורשת אריכות רבה ואין כאן מקומה. הבאנו זאת כאן רק לשם הבנת השאלה שבפנים.

6 מובן מאליו, שכאשר מתגלה שהוא בן, אזי סוף סוף הדבר יבוא לידי ביטוי בפועל והוא גם יתנהג כבן; אבל עם זה אין זה נכון להגדיר את הבן בכך שהוא מתנהג כבן, שכן בן זו מציאות עצמותית.

 

7  לקוטי-שיחות חלק ד' – יום-הכיפורים, עמוד 1154. וראה גם בספר המאמרים מלוקט חלק ה' דיבור המתחיל 'וכל אדם לא יהיה', עמוד כב.

8  ראה פענח רזא סוף פרשת ניצבים. לקוטי-תורה פרשת ניצבים בתחילתו.

שלח תגובה הדפסה שלח לחבר שתף