דף הבית | קישורים | צור קשר
ארבע-שליבות בסולם התשובה | מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > אלול וחגי תשרי

מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > אלול וחגי תשרי > ארבע-שליבות בסולם התשובה

ארבע-שליבות בסולם התשובה

31/07/2011 - כט תמוז התשעא התוועדות עם הרב יחזקאל סופר

הקצאת ארבעים יום תמימים שבין ראש-חודש אלול ליום הכיפורים כתקופה של תשובה, יש בה מן המתמיה. שהרי 'שיעור זמן תשובה' המינימאלי לרציניים הוא: "בשעתא חדא וברגעא חדא" ואילו לשטחיים – גם ארבעים שנה לא יספיקו... מהי אם-כן ההקצבה של 'ארבעים יום'?

 

 

הקצאת ארבעים יום תמימים שבין ראש-חודש אלול ליום הכיפורים כתקופה של תשובה, יש בה מן המתמיה. שהרי 'שיעור זמן תשובה' המינימאלי לרציניים הוא: "בשעתא חדא וברגעא חדא"1 ואילו לשטחיים – גם ארבעים שנה לא יספיקו... מהי אם-כן ההקצבה של 'ארבעים יום'?

 

ברם, מתוך המבואר בספרי הקבלה2 אשר הפסוק: "אני לדודי ודודי לי" [ר"ת: אלו"ל] סופי תיבותיו: ארבעה יו"דין, כנגד ארבעים ימי היות משה בהר סיני, ניתן לראות רמז, אשר תקופה זו אינה אלא ארבע פעמים 'עשרת ימי תשובה' [כדי שהתשובה תחלחל בכל עשר כוחות הנפש], כשבכל פעם עולים ב'שליבה' נוספת בסולם-התשובה ברמה גבוהה ועמוקה יותר.

 

ידועה האימרה3 על הפסוק "לולא התמהמנו – כי עתה שבנו זה פעמיים": "לולא" אותיות אלו"ל. אילו היינו קצת יותר "מתמהמים" ומתבוננים במתינות בעבודת-התפילה בחודש אלול... "כי עתה שבנו – בתשובה – זה פעמיים": גם 'תשובה-תתאה' על המרידה שבחטא, וגם 'תשובה-עילאה' עמוקה ופנימית יותר4.

 

וזוהי התשובה שהשיב רבנו הזקן בוויכוחו עם גאוני מינסק5 ששאלוהו: מהו טעם הבעש"ט בהפלאת מעלת היהודים-הפשוטים, הנבערים מדעת? ולאידך, מדוע מדגישה החסידות שגם 'חרדים' ו'בני תורה' צריכים לחזור בתשובה? וכי 'חוטאים' המה?!

והשיב להם ממעמד ה'סנה' שם התברר למשה ש'התגלות' מופיעה רק ב'לבת-אש'. לא ב'מוחין' של הגאון הלמדן, אלא בלב מלא אש הצמאון והחסר. במי שחש את נחיתותו. ומשה רבנו, "מבחר המין-האנושי" שהיה בחינת "חכמה דאצילות", החל לקנא בבערה הבלתי-פוסקת והבלתי נרווית ["והסנה איננו אוכל"] שיש בליבם של פשוטי העם המשולים ל'סנה' והתבטא: "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה" ופירש רש"י: "אסורה מכאן להתקרב לשם" [ר"ת: אמל"ל – הוא חש אומללות מזה שצמאונו שלו תמיד בא על 'רוויונו' וסיפוקו]. בזאת הפך משה רבנו מדרגת 'צדיק' לדרגת 'בעל-תשובה', המבין שהוא צריך 'לסור' מדרגתו ולזוז לשלב עילאי יותר.

 

תשובתו של בן התורה היא, לא רק 'חיפוש בנרות' אחר איזושהי 'עבירה קטנה' [כשריכת השרוך הימני תחילה בשגגה...] כדי שאמירת "אשמנו" שלו לא תהא "מיחזא כשיקרא"... אלא הכרה ב'קטנות-המדריגה'6. וכאותו בעל וילה מפוארת תלת-מיפלסית בסביון, המשקיף עליה מחלון המטוס הממריא אל-על, שמבחין לפתע, מה קטנה נחלתי הגדולה, מ'היבט-עילאי' יותר!

 

ארבעת-השליבות שהוזכרו לעיל כלולים ב"שבנו זה פעמיים" – כי בתשובה ישנם שני היבטים: 'סור מרע' ו'עשה טוב', שבכל אחד מהם שתי בחינות 'תתאה' ו'עילאה'. ונראה, שלכן מצינו בדברי רז"ל ארבעה-פסוקים שראשי התיבות שלהם הוא אלו"ל ["אנה לידו ושמתי לך" (פרי עץ חיים שער ר"ה פ"א); "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב" (בעה"ט על הפסוק); "אני לדודי ודודי לי" (פרי עץ חיים פרי עץ חיים שם); "איש לרעהו ומתנות לאביונים" (ספר אמרכל)]. כל פסוק מהם רומז ל'שליבה-עליונה' יותר בסולם התשובה של אלול. ורק מי שחש שהוא "מוצב ארצה" וכל מה שמונח לו ב"ראשו" זה "להגיע השמיימה", יטפס ויעמיק בנפשו פנימה מתוך שאיפה לבא ל'תשובה-שלימה' – גם 'סור מרע' וגם 'עשה טוב', ואף "שלמה לפניך" – לא רק 'תתאה' מתוך חשש לעורי... אלא גם 'עילאה' מתוך עמידתי "לפניך"!

 

א. "אנה לידו ושמתי לך" – המקלט לרוצח

הקשרו של פסוק זה לאלול הוא התמוה ביותר משאר הפסוקים הרומזים על אלול. 'ערלת-הלב' קיימת בכל אדם ומובן הצורך למוּלה – "ומל ה'"; כמו-כן כל נשמה מתייחסת לקב"ה כ"אני לדודי"; ובודאי שכל אחד מחוייב בצדקה – "איש לרעהו". אבל כיצד אפשר להעמיד כל יהודי בחזקת 'רוצח' הזקוק לנוס לעיר מקלט?!

 

ומבואר בחסידות שבכל 'לא תעשה' שאדם עובר הוא בבחינת 'שופך דמים'. וכפירוש האריז"ל7 על הפסוק: "שופך דם האדם באדם, [עונשו הוא:] דמו יישפך" – לפי הפיסוק שחידש האריז"ל8 צריך להבין: דמו של איזה "אדם" הוא שופך "באדם" אחר?

אלא, שהתואר "אדם" מתאר את 'קומת האישיות' של הנפש. ובהנחה שביהודי ישנן שתי נפשות: נפשו האלוקית, 'אדם דקדושה' ונפשו הבהמית 'אדם בליעל', וכל אחת מהנפשות יש לה 'חיות וחמימות' [דם]. ומה ששומר על 'זרימת-החיות דקדושה' שלא תומשך אל ה'קליפות', הם השס"ה גידים9. וכל העובר על איסור 'לא תעשה' הריהו 'פורץ' את אחד ה'גידים'10 ושופך 'דם וחיות-נשמתו' ["האדם"] ב"אדם דקליפה". הוא משקיע את האנרגיות-האלוקיות שבו בפרוייקטים בהמיים. מעין 'עירוי-דם' המפטם ומגביר את כוח ה'קליפות' ר"ל.

 

ומבאר רבנו זי"ע11, שכאשר בא יהודי לבקש מקוב"ה "שנה טובה ומתוקה" בא 'גואל הדם' [השטן], ודורש מהקב"ה שמאחר שהלה 'שפך דם נשמתו', רוצה הוא ליטול נפשו מדין 'גואל הדם'! אי לכך, העניק לנו הקב"ה אופציה של 'עיר מקלט', לא ב'מרחב' אלא ב'זמן' – 'זמן של מקלט', אשר מי שבורח אל תוך ה'אלוליות', ניצול הוא מקטרוגי 'גואל הדם'.

[וגדלה מעלתו של 'המקלט-הרוחני'12 מהמקלט ההלכתי. כי המקלט ההלכתי מועיל רק לרוצח בשגגה, אבל רוצח במזיד – גם תשובה לא תועיל לו בבית דין של מטה; לא כן 'המקלט-הרוחני', שם כלפי שמיא גליא, עד שגם המזיד אם יעשה תשובה ב'אלול', הרי או ש"נעשו לו כזכויות" או לפחות "כשגגות". ולשוגג – מועלת 'עיר המקלט' וזוכה לשנה טובה ומתוקה].

 

ברעיון זה באה לידי ביטוי 'השליבה הראשונה' שבסולם התשובה: התשתית היא 'סור מרע' מתוך 'יראת-העונש' [אוי לי ואבוי לי, ראשי תיבות אלול...]. התשובה היא על מנת להינצל מגואל הדם העליון, שלא ייפגע חלילה ב'בני, חיי ומזוני'. והמגמה היא תיקון-מעשי בלבד, של עבירות 'לא תעשה' המהוות מרידה רבתי במלך. רמה זו מטופלת בהרחבה באסכולת ה'מוסר' ומהווה תשתית-התחלתית לעליה בסולם התשובה, והיא כנגד ה"א תתאה שבשם הוי"ה הרומזת למחשבה, דיבור ומעשה.

[וכמבואר ב'אגרת התשובה' פרק ד', שמארבעת האותיות שבשם הוי"ה, מהן נשתלשלו ארבע בחינות כנגדן בנפש היהודי].

 

ב. ("ומל ה' אלוקיך) את לבבך ואת לבב" – המילה והפריעה

'השליבה-השניה' שבתשובה, היא עדיין במימד ה'סור מרע' אבל יחד עם זאת, היא במישור העומקי של 'תשובה-עילאה'. כאן ה'סור מרע' אינו רק שלילת-עבֵרות, אלא גם "שלילת-התאוות"13 שבלב, המעלימות ואוטמות את 'גלי-הנשמה'. לא מיבעייא 'תאוות-איסור' שהן 'הערלה-הגסה' אותה יש לחתוך באיזמל, אלא אף 'תאוות-היתר' יש לקלוף כ'עור הפריעה' הדקיק הנקלף בצפורן, שהרי "מל ולא פרע – כאילו לא מל"!

 

כלומר, גם אם מאן-דהו הצליח לעקור מליבו, אפילו את הנטייה העמומה של חמדת-הלב לעניינים אסורים, שזהו הישג אדיר כשלעצמו, עדיין אם "לא פרע" את קרומי התאוות המותרות, הריהו "כאילו לא מל", עד שבעצם איננו עדיף על מי שלא הסיר את הערלה הגסה, האומנם?!

 

מבאר זאת אדמו"ר הזקן14, שתכלית המילה ברוחניות אינה רק 'עליית-מדריגה' בעבודת השם, אלא חשיפת האור העצמותי של הנשמה, חשיפת ה'יסוד', המאפשרת התקשרות-עצמית ללא חציצות. אם-כן – כשם שהאסיר שחתר זמן ממושך בכתלי-כלאו והצליח להסיר רוב עובי-הכותל עד שנותר רק סנטימטר אחד בלבד, הרי מבחינת הבידוד של קור, חום ורעשים אפשר לומר שהשקעתו הביאה להישגים-נאים, מכל מקום, מבחינת חדירת אור השמש, אין נפקא-מינה אם הכותל בעובי אמה או כחוט השערה. כל עוד הנקב אינו מפולש לגמרי, האור לא יחדור! – כך גם מי שמטרתו בתשובה להסיר את ה'מיסוך' המשבש את 'שידורי עצם הנשמה' יודע, שגם מעט 'עור' דוחה את גילוי-ה'אור'...

 

על-כן מנסה הוא לפתח חושים עדינים שיעזרוהו לחוש גם 'ריח רע רוחני', לחוש מיאוס גם מ'תאוות-היתר' ולפתח 'תשוקה-פנימית' לאור האלוקי בתורה ובתפילה. שלב זה בתשובה, הוא כנגד וא"ו של שם הוי"ה, שבעבודת האדם עניינה הוא – תיקון המידות שבלב.

 

וכשם שבמילה הגשמית יש הבדל בין מילת תינוק, שאינו מגלה התנגדות כשמביאים אותו אל המוהל המבצע אותה בקלות יחסית, למילת מבוגר שהיא בעייתית יותר – כך גם בנמשל 'בעל תשובה מתחיל' יודע שהוא ערל ומתמסר אל הרב שידריכנו מה מותר ומה אסור; לא כן בעל התשובה ה'גדול': לדרוש ממנו להרגיש כאברהם שנימול בגיל תשעים ותשע [99%], ולהגיע להכרה שבגלל העדר ה'אחוז' שחסר לו אל השלמות הריהו 'ערל' זוהי עבודה לא קלה... מה גם שהדבר דורש ממנו 'לשפוך דם'15, כלומר להקריב משהו מ'עצמו' ולהתמסר לטיפולו של 'מוהל-מומחה' [צדיק יסוד עולם, רבי] שיצליח להסיר ממנו ב'איזמל-הדק' של החסידות, גם את דקות הרע-הנעלם. טבעי הדבר שיחשוש הוא מ'איבוד-האני', ועל-כן מנסה הוא להתחמק מלַמוּל את עצמו בכל התירוצים האופייניים ל'ערל-מבוגר'.

 

וכמעשה באותו תלמיד חכם בתקופת הבעש"ט שנהג ב'פרישות' וב'סיגופים' לכפרת עוונותיו, עד שלבש מתחת לכותנתו שׂק על חלקת-בשרו והרהר במעמקי ליבו: הַיְשנו עוד איש אלוקים פרוש ומסוגף כמותי בדור זה? עד שבהשגחה פרטית נתגלגל פעם לחצרו של הבעש"ט והחליט לעמוד על טיבו – אם יכיר ברוח קדשו את 'קדושתו' שלו ויכבדנו כראוי לו; או שמא יתייחס אליו כאל כל האדם. אזי – חשב בליבו – יהא זה סימן שאין לו 'אנטנה' של צדיק...

 

כשהגיע תורו להיכנס אל היכל קדשו של הבעש"ט, הקיש על דלתו והנה שומע הוא את קול הצדיק השואלו: "מי שם"? ענה הפרוש: "אני"! קרא עליו הצדיק את הפסוק16: "אם ייסתר איש במסתרים" – ייתכן שאדם יתבודד בסתר ימים רבים – "ואני" – ועדיין מעיז הוא לומר "אני" – "לא אראנו נאום השם"!... נדהם ה'פרוש' איך הצליח הרבי לחדור אל נבכי-לבבו הנעלמים ולהביאו להכרה שהיצה"ר הוא זה שהכניסו לשק. מיד נסוג אחור ונשאר בבית מדרשו של הבעש"ט. שם הזדכך הוא "ששה חדשים בשמן המור" [המרירות על האנוכיות הדקה], "וששה חדשים בבשמים" [התבשם בפנימיות התורה להעברת ריח-ישותו]. הגיע תורו לבוא שנית אל המלך, נקש על דלת היכלו של הבעש"ט ושוב הדהדה השאלה: "מי שם"? הפעם, הוא כבר לא אמר "אני"..., קרא עליו הצדיק שוב את הפסוק בפיסוק-שונה: "אם ייסתר איש במסתרים – ואני לא" [כבר קילף את 'אניותו'] – "אראנו נאום השם"!

 

את ה'סור מרע' תתאה, שלילת-עבֵרות ממשיות ['ערלה'], הסיר אותו 'פרוש' בכוחות עצמו; אבל את ה'סור מרע' עילאה – שלילת-האנוכיות שבליבו ['פריעה'], לזה נזקק לאיזמלו של הרבי שחשף את אור נשמתו והפכו ל'מהול'.

 

ג. "אני לדודי ודודי לי" – תשובה מאהבה

שתי השליבות הקודמות עוסקות בקו השלילה. שתיהן נובעות מ"להטיב לברואיו" [להמתיק גזירות רעות; או לעצב את גיזרת-הנשמה בהסרת 'שומנים' המכבידים על התנהלותה]. שהרי הסרת 'ערלת-הלב' כשלעצמה, עדיין איננה 'התקשרות אל האהוב', אלא הכנת הכלי בלבד. ועל-דרך הזיכוך של מ"ט ימי ספירת העומר, שכמוהם כספירת שבעה נקיים17 קודם לנישואין, אבל עדיין אין זה "הביאני המלך חדריו"18. כמו כן אי-הסרת הערלה שבלב, אינה 'התנתקות' מהקב"ה כעבֵרה של ממש הגורמת 'פירוד'. אי לכך, ייתכן שהשאיפה ל'מילת הלב' נובעת מחיפוש 'השלמות-הרוחנית'; מהרצון של ה"אני" להיבנות ב'גדלות האדם' ברכישת מידות עדינות וטהורות ולהיפטר מ'גסות-הרוח' [היינו, שגם 'רוחניותי' לא תהא גסה].

לא כן 'השליבה-השלישית', המעלה את התשובה למישור ה'אהבה' אל הבורא. כל ה"אני" שלי משתוקק ל"דודי". עד שכל 'חשבון-הנפש' באלול הוא, [לא רק עד כמה קרצפתי וזיככתי את ה'כלי' שלי, אלא] כמה השקעתי בלגרום 'נחת רוח' ל"דודי" ותחושת הכאב של 'הנתק-הרגשי' של הנפרדוּת וצער השכינה עקב העבֵרות שעשיתי.

 

[התואר הייחודי "דודי", הוא שילוב של בחינת "אבינו" עם בחינת "מלכנו". "אבינו" מייצג קשר-עצמותי בל יינתק, אבל אינו דורש 'עבודה'; לעומתו "מלכנו" מייצג 'עבודה' וקבלת-עול ממושמעת, אבל הקשר נעדר יחס-רגשי אל המלך. לעומתם הקשר של "אני לדודי", מצד אחד הוא דורש משמעת של "אשה כשרה העושה רצון בעלה"; אבל מצד שני המשמעת אינה מפחד-העונש... אלא מתשוקתה לגרום נחת רוח לבעלה, ומחרדה מ"נתק-רגשי" ביניהם, שזהו הדבר הכי גרוע שעלול לקרות לה].

 

מישור יחסים זה, המטופל בהרחבה באסכולת החסידות שגילה מורנו הבעש"ט, מתבטא גם בנגלה דתורה, בפתרון הסתירה, לכאורה, בדברי הגמרא: הברייתא במסכת יומא19 אומרת, שכאשר "עבר על מצות עשה ושב, אינו זז משם עד שמוחלין לו, עבר על מצוות לא תעשה ושב, תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר" [משמע ש'לא תעשה' חמורה, על כן כפרתה קשה יותר]; ומאידך, ידוע הכלל התלמודי "עשה דוחה לא תעשה" שממנו משמע, שערכו של ה'עשה' עולה על ה'לא תעשה'. הכיצד?!

מבאר אדמו"ר הזקן20, שאומנם 'עשה' גדול יותר, כי בעשייתו ממשיך האדם קרינת 'אור-אין-סוףאלוקי' אל תוך ה'חפצא' של המצווה ופועל "דירה בתחתונים"; ואילו ה'לא תעשה' זהו רק מניעת-הטומאה, ומאחר שהעולם נברא "לעשות" [שהרי בשביל שלילת-הטומאה כשלעצמה, לא היה צריך לברוא עולם...] – על כן מעדיף הקב"ה 'המשכת אור' על 'מניעת-חושך'! אשר על כן "עשה דוחה לא תעשה". ומה שבכפרה נאמר "אינו זז משם עד שמוחלין לו" – הכוונה היא למחילת העונש על מרידתו במלך, ומבחינה זו ביטול העשה ב"שב ואל תעשה", קל יותר מה"קום עשה" שב'לא תעשה', שם מודגשת יותר המרידה במלך. אבל גם אחר הכפרה על המרידה "האור [שהיה צריך ל'הימשך' על-ידי ה'עשה'] נעדר". ואפילו יום כיפור שסגולתו 'לכבס כתמים' קיימים, אינו "יוצר אור" תמורת מה שנעדר.

 

ב'שליבה' זו השלישית, מה שמטריד את האדם, אינו העונש אותו "מוחלין לו" מיד שמתחרט ומבקש מחילה.

למה הדבר דומה? לבן שטינף את חליפת בר-המצוה שלו, למרות שאביו הזהירו לא ללובשה בטרם עת. כשחרה אפו של האב ורצה להכותו לחי, בכה הבן והביע חרטתו עד שמחל לו האב על העונש. אבל סוף-סוף מה קורה עם החליפה המוכתמת?... וגרוע יותר: מה קורה אם בכלל שכח לקנות חליפה, הרי כל דמעות-החרטה שלו לא יבראו לו חליפה בליל בר-המצוה...

 

הדאגה היא מפיספוס נחת-הרוח שלא נגרם ל"דודי-אהובי", ופחד מהנתק הרגשי עקב ה'כתמים' שבגללם אתגנה עליו ואפסיד אהבתו וסבר פניו היפות. זוהי תשובה מתוך מודעות ו'הבנה' במהות האור שבמצווה ובמהות הפגם שבעבֵרה. התשובה קשורה עם כוח 'הבינה' שבנפש, שעניינה ההתבוננות ביחסיי-הפנימיים עם "דודי", שהוא כנגד הה"א עילאה שבשם ההוי"ה.

 

ד. "איש לרעהו ומתנות לאביונים" – ההענקה ליהודי הדל

אמנם ה'שליבה' הקודמת עולה על קודמותיה, בכך שהאינטרס שלה הוא "דודי" והחתירה שלה היא באופן חיובי של 'עשה-טוב' אל 'מהות-הקשר' ולא אל 'השלכותיו' בשכר ועונש. ברם, האדם עדיין בבחינת 'יש מי שאוהב21. זהו אינטרס של נשמתי לחוש את החווייה של "אני לדודי". זהו 'עשה טוב' תתאה.

 

כאן באה 'השליבה-הרביעית' העולה על כולנה. שליבה זו היא ההתבטלות הטוטאלית של הנשמה [כולל האינטרסים-הרוחניים שלה], אל התכלית של הבורא. מול המגמה של "נתאווה האדם להיות לי טרקלין בעליונים", מוצבת המגמה של "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" וכל מציאות ה"אני" לא נבראתי אלא "לשמש את קוני" – להיות 'בורג-קטן' במערכת הקומפלקס של ה'דירה-האלוקית', שאינה נבנית על-ידי היחיד [צדיק ככל שיהיה], אלא, כמו המשכן הראשון שנבנה מאוסף של תרומות-קטנות של כל כלל ישראל ביחד.

 

אי לכך, אחריותי חורגת מגבולות 'התקדשותי-האישית', אל תחום האחריות לקירוב אותם יהודים "אביונים", שבלעדי שיתופם בפרוייקט לא תתממש תכליתו של הבורא "לתקן עולם במלכות שד"י". ואף אם הדבר דורש ממני 'ויתור' על זמני היקר, ואולי גם 'ירידה מסויימת' ברמת קדושתי ופרישותי כפרט, תהא זו תרומתי "איש לרעהו ומתנות לאביונים", שאדאג לקרב את היהודי הדל ביהדותו ותאב כ'אביון' לכל דבר רוחני, וארד אליו ואתן לו 'צדקה-רוחנית' מתוך חיבה וקירוב.

 

[יתר על-כן, את ה"משלוח מנות איש לרעהו" – רעהו בתורה ומצוות, עלינו "לתת מנה אחת אפיים" ולדרוש ממנו בתקיפות התעלות וזיכוך-פנימי, בלא להסתפק בחרדיותו; אבל לאותם "אביונים", תינוקות שנשבו, עלינו להעניק להם "מתנות" מתוך חיבה וקירוב. דלא כאלו המהפכים את היוצרות ושופכים אש וגפרית של 'תוכחה' על ה"אביונים"; ואילו "איש לרעהו", בתוך המחנה החרדי, מפרכסים זה את זה ב"מתנות" מתוך סלחנות יתירה...]

 

הנכונות הזו לוותר על 'קדושתי-הפרטית' למען הצלת ה"אביונים", יכולה להתממש רק על-ידי ה"כלל גדול בתורה22" הדורש הכרה ש"הנשמה עיקר והגוף טפל" [כולל גם ה'גוף-הנשמתי' שהוא צורתו האינטלקטואלית ואיפיונו הכיתתי]. אי לכך, מה משנה אם ישנם הבדלים חינוכיים, תפיסתיים וחברתיים [שהם ענייינים-חיצוניים] ביני לבינו? הלֹא לשנינו אותה נפש אלוקית, "חלק אלוקה ממעל ממש" שהיא זהותנו הפנימית והעצמותית ובזה שווים אנו!

– וכפי שדרש פעם הרה"ג המקובל ר' לוי יצחק שניאורסאהן (אביו של הרבי זי"ע), הטעם שיהודי נקרא באידיש 'א יו"ד' – יהודי דומה לאותה יו"ד שהיא נקודה, שאם תפחות ממנה אינה כלום; ולאידך אם תוסיף עליה כבר איננה יו"ד... משה רבנו אינו יותר מ'יהודי', ועגלון פשוט בישראל אינו פחות מ'יהודי'! –

ולא עוד, אלא ששנינו הננו 'תאים' בלבד בתוך האורגאניזם של 'כנסת ישראל'. אם-כן מה לי 'רוחניותי שלי' מה לי 'רוחניותו של חברי'23?

 

יש לקשור בין הכרה זו ונכונות זו, לתוכנו של חודש אלול, בהיות ימים אלה ימי הסליחה על חטא העגל, בו באה לידי ביטוי התמסרותו המוחלטת של משה רבנו לטובת הכלל, עד שהיה מוכן ל"מחני נא מספרך"24 – ויתור על שייכותו לתורה [שהיא כל מהותו ואיפיונו], ובלבד שיהיה "תשא חטאתם"!

 

הקרבה אישית זו, הונצחה לדורות במצווה שנועדה לכפר על חטא העגל, מצוות פרה-אדומה עליה נאמר, "תבא אם ותקנח צואת-בנה". הנכונות של סגן הכהן-הגדול [אשר מצד תפקידו המרומם "מן המקדש לא ייצא"], לצאת "אל מחוץ למחנה", מחוץ לג' מחנות הקדושה, אל היהודי המנוכר כליל שנטמא בטומאת מת, שעניינה הוא 'כפירה-מוחלטת', ומקדיש לו מזמנו ומתנהל לו עם הפרה-אדומה [סמל הקליפה והחטאים], בכדי לעסוק בטהרתו הרוחנית, אף שבכך נטמא הוא עצמו בטומאה-קלה ובלבד להציל יהודי אחר מטומאה חמורה – מבטאת את ההתבטלות המוחלטת שלמעלה מכל ההגיון-האינטרסנטי.

 

'שליבה-רביעית' זו, היא בחינת 'עשה טוב' עילאה, והיא מכוונתכנגד ה'יו"ד' של שם הוי"ה, שעניינה הוא 'חכמה' [כוח מה] – פוטנציאל ההתבטלות שבנפש אל התכלית הגלובאלית של רצון הבורא, תוך התמסמסות האינדבידואליזם. זוהי הדרגה הכי נעלית בתשובה עד הוי"ה אלוקיך, ובלשון הזוהר: "לאשתאבא בגופא דמלכא" שה'ניצוץ פרטי' של הנשמה נשאב אל האבוקה של "אש אוכלה הוא" וכל מגמתו היא "שלמלך כבר תהיה לו דירה בתחתונים".

 

ומעניין: כשם שיש דמיון בין שני בחינות ה'תתאה' [האחת ב'סור מרע' והשניה ב'עשה טוב'], שני 'ההי"ן', כך ישנה התאמה בין היו"ד, הבחינה ה'עילאה' שב'סור מרע' ["את לבבך ואת לבב"], לבין הוא"ו, הבחינה ה'עילאה' שב'עשה טוב' ["איש לרעהו ומתנות לאביונים"]:

 

כי מי שהסיר את ערלת הלב, מה גם אם פרע אפילו את 'האנוכיות-הקדושה', הרי התוצאה היא, לא רק כלפי עצמו 'את לבבך', אלא גם "את לבב" הזולת [אחרת למה קטעו את ראשי התיבות באמצע הפסוק ולא סיימו בתיבת "זרעך"?]. מי שאוחז עדיין בשלבים הראשוניים בסולם התשובה, דואג מאוד ל"לבבך" וגם ל"לבב זרעך" [ה'מישפוחע' שלו, בניו וחתניו...], אבל סתם "לבב" שאינו "זרעך", מה לי ולו? המשותף בין היו"ד שבשם הוי"ה לבין הוא"ו שבשם הוי"ה הוא, שבשניהם הדאגה היא גם ל'אביונים'. לא רק ל"לבבך" שלך, אלא לעוד איזשהו "לבב"...

 

שהרי מי שאוהב את הקב"ה באמת, הריהו אוהב את מי שהאהוב אוהב, אפילו אם נראה לו שהלה אינו ראוי לאהבתו. ובזכות זה, הוא זוכה שגם הקב"ה 'יקרבנו', אף אם בעיני הקב"ה אינו ראוי לסליחה ולכפרה ולגילוי אור אלוקי של 'המלך בשדה'.

 

 


1 זוהר ח"א קכ"ט, ב.

2 ספר 'עץ הדעת' פרשת כי תצא קטע המתחיל "או ירמוז על עזיבת התורה שבכתב ותושבע"פ".

3 ראה קובץ מכתבים [נדפס בסוף סידור תהילת ה'] עמוד 204.

4 ראה אגרת התשובה לרבנו הזקן פרק ד' ואילך, ביאור עניינם של ב' דרגות אלו בתשובה באריכות. [וראה גם לעיל בגיליון זה במאמרו של הרב יואל כהן. המערכת].

5 ראה ספר השיחות תש"ב [לאדמו"ר הריי"צ נ"ע] עמוד 45 ואילך. וראה גם ספר התולדות אדמו"ר הזקן בפרק 'ויכוח מינסק'.

6 אומנם כל עבֵרה וסטיה קלה מרצונו של הקב"ה [המתגלה ב'שולחן-ערוך'], נחשבת למרידה בקב"ה ויש לעשות תשובה על-כך, אלא שאַל לו לאדם לרמות את עצמו שאין לו בעיות מהותיות ושורשיות יותר, שגם עליהן עליו לשוב בתשובה ואף ביתר שאת.

7 ספר הליקוטים פרשת וישב לח.

8 דלא כפשוטו שמי ש"שופך דם האדם", אזי עונשו הוא ש"באדם דמו יישפך". כלומר, בית דין של מטה ימיתוהו.

9 ולכן מצוות 'עשה' נרמזו ל'איברים' – לכל איבר יש תפקיד מעשי; לא כן מצוות 'לא תעשה' נרמזו ל'גידים' שעניינם להגביל את מחזור-הדם שלא יהא 'שטף-דם'.

10 ואף שפריצת גיד אחד עדיין איננה רצח – עיין בלקוטי-שיחות ח"ה שיחה ב' לפ' ויצא אות ד', שם חידש רבנו שאצל בן נח [שבו נאמר פסוק זה] גם "שופך דם עצמו" בפציעה ללא מיתה, דינו כשופך דמים. עיי"ש ודו"ק.

11 עיין באריכות בלקוטי-שיחות חלק ב' עמוד 299. [וראה לקמן בגליון זה עמוד 21. המערכת].

12 ולהעיר מפירוש רש"י בד"ה תכין לך הדרך [דברים יט,ג] "מקלט, מקלט [פעמיים – גשמי ורוחני] היה כתוב על פרשת דרכים".

13 כמפורש בהל' תשובה להרמב"ם פרק ז' הלכה ג' שלא דיי בתשובת-המעשים אלא נדרשת גם תשובת-הדיעות.

14 ראה תניא, 'אגרת הקודש' סימן ד'.

15 ואפילו מי שנולד מהול [בעל תכונות עדינות בטבעו], חייב ב"הטפת דם ברית" – להתאמץ יותר מטבעו [ראה תניא פרק ט"ו].

16 ירמיהו כג,כד.

17 אור החיים ויקרא כג,טו.

18 ופשיטא שהעילוי דחג השבועות אינו רק בהוספת דרגא אחת [שער הנו"ן] – אלא שינוי מהותי בין משודכת לנשואה!

19 פו,א.

20 בריש אגרת התשובה שלו. ראה שם השאלה והתשובה.

21 על משקל הפסוק "להנחיל אוהבי יש". כלומר, גם האהבה עצמה וגם ה"נהנין מזיו השכינה" שבזכותה, עדיין הם מתוך "יישות-הנשמה".

22 ואהבת לרעך כמוך. וראה תניא פרק 'לב'.

23 כמובן שכל המדובר אודות 'ירידה' לשם הצלת רוחניותו של הזולת, היא במסגרת המותרת על-פי תורה [כגון, לוותר על הידור מצווה וכדומה], אבל דבר הנוגד את ההלכה – אין שום היתר לבטלו לצורך קירובו של הזולת. וכדברי המשנה במסכת אבות: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – מקרב אותם אל התורה, ולא חלילה להיפך, את התורה אליהם.

24 ומה שפירש רש"י: "שלא יאמרו שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים", ולכאורה כשמרחפת סכנה של "הרף ממני ואשמידם" זוהי דאגתו של משה רבנו?! 'מה יאמרו' עליו בספרי ההיסטוריה?! מבאר זאת רבנו זי"ע [לקוטי-שיחות חלק כ"א עמוד 180] שחששו היה, שבדורות הבאים ילמדו ממנו שמנהיג אינו חייב להקריב מעמדו עבור עדתו הסוררת.

 

 

שלח תגובה הדפסה שלח לחבר שתף