דף הבית | קישורים | צור קשר
לשמוע קול שופר | מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > אלול וחגי תשרי

מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > אלול וחגי תשרי > לשמוע קול שופר

לשמוע קול שופר

08/08/2011 - ח אב התשעא הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל

התקיעה היא קול פשוט. שאין לו גוף ודמות הגוף של תיבות ואותיות וצירופי-צירופיהן והוא מתפרץ מעמקי חביון עוזו של הלב. ואחרי כן – שברים ותרועה. "גנוחי גנח" ו"יילולי יליל". בחינת לב נשבר ונדכה ("שברים") והתעוררות פנימית בבכיה ("תרועה")

מה בין קול השופר לאותיות הדיבור? האותיות נמשכות מן המוח, והשופר – מן הלב. אותיות הדיבור נולדות מאותיות המחשבה, והללו מהשכל שבמוח; הקול הפשוט של השופר, מבלי צירופי אותיות ותיבות ומאמרים, בא מהבל הלב, שלמעלה מהשכל.

חיצוניות ופנימיות בלב. חיצוניות הלב היא למטה מהשכל ומקבלת ממנו. "לפי שכלו יהולל איש" התפעלות המידות שבלב מוגדרת לפי השכל. התינוק מתפעל מדברים קטנים ופחותי ערך, וככל ששכלו מתבגר מידותיו והתפעלותן מתפתחות עמו. פנימיות הלב אינה מקבלת מהשכל ואינה נמשכת ממנו. אדרבה, עומדת למעלה ממנו. והם הם: רצון התחתון, הנולד מהתבוננות השכל, ורצון העליון שלמעלה מטעם ודעת. כשאמרו: "המוח שליט על הלב" (זוהר. ועיין תניא ח"א פי"ב), נתכוונו לחיצוניותו של הלב, אבל פנימיותו "גבוהה" יותר מהמוח, ולפיכך המוח מקבל מהלב, שכן מובחר המאכל מתהפך לדם בכבד, ומשם נכנסים הדמים בלב, והמוח מקבל חיותו ממנו. והקול הפשוט של השופר נמשך מפנימיות הלב, בחינת "צעק לבם אל ד'". צעקת הלב היא מפנימיותו.

צעקה פנימית זו מהיכן היא באה? מההסתר והריחוק. הירידה למטה מטה, רחוק מאד "מאור פני מלך חיים", וההתגשמות ב"לבוש שק" של מאוויי העולם וצרכי האדם, גורמות לתשוקה עזה ולצמאון אדיר ולצעקה מתוך תוכו של הלב. "מים תחתונים בוכים אנן בעינן למיהוי קדם מלכא" (תיקוני זוהר יט, ב). המים סמל התענוגים. מים מצמיחים כל מיני תענוג. והבדלה יש בין מים למים, בין מים עליונים למים תחתונים. אין דמיון וערך להתענוגים הגשמיים, לאלה של מעלה. ולפיכך המים התחתונים בוכים וצועקים: "אנן בעינן למיהוי קדם מלכא".

והוא היתרון שיש לבעלי תשובה על צדיקים גמורים ("במקום שבעלי תשובה עומדים..."). ההסתר הגדול ביותר פועל צעקה פנימית יותר. עבודת הצדיקים היא בשכל: "דע את אלקי אביך", ועיקר תשובה הוא התגלות פנימיות הלב שלמעלה מהמוח. ולפיכך אמרו, שתכלית ירידת הנשמות בגופות היא "לאתבא צדיקייא בתיובתא" (זוהר). המדריגה של "יושבים ונהנים מזיו השכינה" בהשגה והבנה, בטעם ודעת, היא פחותה מההתגלות הפנימית. ירידתה לגוף היא צורך עליה – לעלות מדרגת צדיקים להיות לבעלי תשובה. התשובה אינה דווקא על עבירות בלבד, אלא המרירות על הריחוק וההסתר וההעלם.

והם הם הקולות של השופר. התקיעה היא קול פשוט. שאין לו גוף ודמות הגוף של תיבות ואותיות וצירופי-צירופיהן והוא מתפרץ מעמקי חביון עוזו של הלב. ואחרי כן – שברים ותרועה. "גנוחי גנח" ו"יילולי יליל". בחינת לב נשבר ונדכה ("שברים") והתעוררות פנימית בבכיה ("תרועה, יילולי") – "מים תחתונים בוכים..." הכוח המעורר את ה"צעקה" הפנימית הזאת של השופר הוא התבוננות בירידתה-פלאים של הנפש ממקור מחצבתה דרך צמצומים רבים ועצומים, העלם אחר העלם והסתר אחר הסתר, עד שהגיעה למה שהגיעה. "מן המיצר קראתי י-ה..." והוא הוא כוח התשובה שבשופר. "אף על פי שתקיעת שופר גזרת הכתוב היא רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם" (רמב"ם הלכות תשובה ג, ד)...

                                                                                        ('לתורה ולמועדים' עמוד 287)

שלח תגובה הדפסה שלח לחבר שתף