דף הבית | קישורים | צור קשר
ההכתרה | מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > אלול וחגי תשרי

מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > אלול וחגי תשרי > ההכתרה

ההכתרה

08/08/2011 - ח אב התשעא הרב שניאור זלמן גופין

'מלכותו' של הקב"ה פירושה, שרוממותו הנעלית של הקב"ה תהיה בהתגלות אצלנו. שעליונותו ורוממותו יורגשו אצלנו ונחפוץ במלכותו. בכדי לפעול זאת, דרוש שאנו נכתיר ונמליך אותו. זהו תוכן בקשתנו בראש השנה – "מלוך על העולם"

בתורת הקבלה והחסידות מבואר בהרחבה, שבכל ראש השנה מתחדשת מלכותו של הקב"ה על העולם. ומבואר, שחידוש המלכות נעשה על ידי עבודתם של ישראל. זהו הפירוש בדברי הגמרא (ר"ה טז, א) "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם", שעל ידי עבודת בני ישראל בראש השנה בקבלת עול מלכות שמים, ובקשתם ותחינתם "מלוך על העולם כולו בכבודך", מכתירים הם את הקב"ה למלך עליהם ועל העולם.

ונשאלת השאלה: מהי המשמעות של המלכה זו? הרי הקב"ה, בורא העולם, מולך ושולט על העולם תמיד, אם כן, למאי נפקא מינה האם אנו ממליכים אותו או לא?

במלך בשר ודם, להבדיל, אפשר להבין שאת סמכותו הוא יונק מכוח העובדה שהעם בחר בו והמליך אותו, אבל במלכותו של הקב"ה מובן מאליו שלא שייך לומר כך, אם כן מהי משמעות ההמלכה?
להבהרת הדברים יש להקדים ולבאר את ההבדל בין 'מלוכה' ו'ממשלה'. לכאורה מדובר במושגים דומים – שניהם מבטאים שליטה על הזולת. אבל לאמיתו של דבר הם שני מושגים שונים במהותם.

המושל אינו שואל את הנתון לשליטתו האם הוא מעוניין בשליטתו או לא, הוא שולט בעל-כרחו של הנשלט. במשך ההיסטוריה היו תמיד מושלים עריצים שהשתלטו על אזרחים בכוח ובאמצעות צבא חזק, למרות התנגדותם של האזרחים הנשלטים.

מלך לעומת זאת, יכול להיות מלך רק כאשר "מלכותו ברצון קבלו עליהם". הוא שואב את כוחו מהעם שבחר בו והכתיר אותו. התנשאותו בנויה מכך שהעם מנשאים אותו.
ההבדל הוא גם בקיום הפקודות על ידי העם. נתיניו של המושל מקיימים את ציווייו בעל כורחם; מה-שאין-כן נתיניו של המלך נשמעים לפקודותיו מרצונם. הם מרגישים את הרוממות וההתנשאות שלו ונמשכים אליו ומצייתים לו, וזאת גם אם דרישותיו הם לעשות דברים קשים ובלתי מובנים.
זהו הניגוד בין 'ממשלה' ל'מלוכה': שליט עריץ מדכא את העם, ומאלץ אותו לציית; ואילו מלך שקיבל את מלכותו בכוח הרוממות שניתן לו מהעם, רוממותו נרגשת בעם ומקרבת אותו אליהם.

בין כוח לאור
על מנת לחדד יותר את ההבדל בין שני המושגים, יש להביא דוגמה לכך מההבדלים בין 'אור' ל'כוח'.
בתורת החסידות מבואר, שהקב"ה מעניק את השפעתו לנבראים בשני דרכים – 'אור' ו'כוח'.

זו הסיבה שאנו מוצאים בספרי הקבלה שהשפעתו של הקב"ה נקראת בשם 'אור אין סוף'; ויחד עם זאת אנו מוצאים פסוק המכנה את ההשפעה בשם 'כוח' – "אתה עשית את השמים ואת הארץ בכחך הגדול" (ירמיה לב, יז).
ההבדל בין שני סוגי השפעה אלו, יובן מההבדל בין 'אור' וכוח' שבנבראים למטה:
הדוגמה להשפעה של 'אור' היא אור השמש היוצא מתוך כדור השמש ומאיר את חלל העולם. ודוגמה להשפעה ופעולה של 'כוח' אפשר להביא מזריקת אבן. על-ידי שהאדם נותן באבן כוח לעוף כלפי מעלה, היא עפה ועולה אף שזהו בניגוד לטבעה לרדת וליפול למטה.
וההבדל בין שני עניינים אלה הוא: בפעולה שמצד ה'כוח', מקור הכוח הוא נעלם ואינו מתגלה בפעולה. אמנם רואים את האבן עולה למעלה, אבל לא רואים מה מרים את האבן. ואפילו אם מבינים שבוודאי יש כוח שמרים את האבן, מכל מקום את המקור של הכוח – האדם שבכוחו האבן נזרקה, לא בהכרח רואים. הטעם לכך הוא, מפני שהכוח שבאבן יצא והתנתק מהאדם. ויתירה מזה: אפילו במקרה שאכן רואים את האדם שבכוחו נזרקה האבן, הרי עדיין לא מתגלית בזריקה מהותו ומעלתו האמיתית של האדם. שהרי כוח העשייה הוא הכוח החיצוני שבכוחות האדם. ובכוח העשייה עצמו, כוח הזריקה הוא הכוח הפשוט ביותר.

אמנם הוא פועל דברים נפלאים מאוד, עד כדי כך שהוא יכול לגרום לאבן לנוע בניגוד לטבעה, אבל את מעלותיו הנפשיות המיוחדות של מין המדבר לא רואים בו, שהרי גם בהמה בכוחה לזרוק אבנים. הרי שכוח הזריקה אינו מגלה את מקורו.
לעומת זאת ה'אור' מגלה את המקור שלו. כל עניינו של האור הוא – התפשטות וגילוי מקורו שלכן האור הוא 'מעין המאור'. הוא בהיר ומאיר בדיוק כפי המקור.

 
הבדל זה שבין 'כוח' ל'אור' מקביל להבדל בין שני האופנים בהנהגת עם, הנהגה של מושל והנהגה של מלך: המושל מנהיג את העם באופן של 'כוח'. הוא אוחז בשלטון בעריצות, והעם כל כך מפחד ממנו, עד שהוא סר למשמעתו. אין זה מפני שמכירים אותו ומרגישים את עליונותו ומתבטלים אליו. אדרבה, ייתכן מאוד שרוב העם אפילו לא ראה את המושל העריץ אף לא פעם אחת. הם מכירים רק את השוטרים שמתהלכים בחוצות הערים עם אלות ומייצגים את כוחו. אותו עצמו, את אישיותו, הם כלל לא מכירים.
לעומת זאת המלך, הנהגתו את העם היא על ידי הרוממות שלו שנרגשת ומשפיעה בבני עמו ומושכת אותם אליו. ובכדי שרוממותו של המלך תמשוך אליו את העם, בהכרח שהוא יתגלה לעם. שהרי אם המלך לא יתגלה להעם, גם רוממותו לא תהיה גלויה אצלם. ואם כן לא יהיו לו האמצעים להנהיג את העם באופן של קירוב. ונמצא, שהמלך צריך להיות מוכר אישית לבני עמו.
 
התבטלות וקבלת-עול
לאור האמור נוכל להבין את משמעות הכתרת הקב"ה למלך עלינו: וודאי שהקב"ה מושל ושולט על העולם, אבל השאלה היא האם הוא גם מלך. בלי ההכתרה שלנו, הקב"ה הוא בעל-הבית על העולם. הוא לא זקוק לנו כדי שיוכל למשול על כל הנבראים בעולם כולו ולהנהיגם כרצונו. אבל עדיין לא בהכרח שהוא נקרא 'מלך' על העולם. אמנם "לגדולתו אין חקר" ולכוחו אין קץ ומי יאמר לך מה תעשה, אבל אפשרי שזה הכל מצידו. ואילו מצידם של ה'אזרחים'-הנבראים, הגדולה והרוממות שלו אינה בהתגלות. זו בחינת 'ממשלה' בלבד.

'מלכותו' של הקב"ה פירושה, שרוממותו הנעלית של הקב"ה תהיה בהתגלות אצלנו. שעליונותו ורוממותו יורגשו אצלנו ונחפוץ במלכותו. בכדי לפעול זאת, דרוש שאנו נכתיר ונמליך אותו. אזי תתגלה, גם בחינת ה'מלך' של הקב"ה.
זהו תוכן בקשתנו בראש השנה – "מלוך על העולם": אנחנו מבקשים מהקב"ה שינהיג אותנו על ידי שתורגש אצלנו הרוממות שלו. שימלוך עלינו. וכאשר הוא יהיה מלך עלינו, אזיי ממילא נקיים את רצונו, לא רק בגלל שקיבלנו פקודה מהמושל, אלא כתוצאה מכך שאנחנו נמשכים אל המלך ורוצים לקיים את פקודותיו – "מלכותו ברצון קיבלו עליהם".

[רואים במוחש שכאשר אדם מרומם מבקש משהו מבצעים זאת מכוח הרוממות שמאחורי הפקודה. הרוממות נרגשת ומושכת את האנשים להתבטל ולציית אליו. כך גם אנחנו מבקשים שהקב"ה ימלוך עלינו, באופן שנימשך אליו ונקיים את רצונו].

אבל עדיין צריך להבין: אמנם מובן מדוע יש צורך בהמלכתו של הקב"ה, אבל עדיין אינו מובן מהו הדבר המעורר את מלכותו של הקב"ה?

כפי שהוזכר לעיל, רוממותו של המלך שעל ידה הוא מנהיג את העם, מגיעה מהעם עצמו.

ליתר ביאור: בן-אדם רגיל אינו מרגיש רוממות באופן טבעי. אדם נורמלי אינו מרגיש שהוא מרומם ונעלה מסביבתו. רק בעל-גאווה או שוטה, עשוי לחשוב שהוא מרומם מכל שאר בני האדם. ועל-כן, בכדי שהמלך ירגיש רוממות, צריכים לרומם אותו. לעורר בו הרגשה של רוממות.
זהו העניין של הכתרת המלך: כשהעם בא אל המלך ומבקש ממנו "מלוך עלינו", זה מעורר במלך את רגש הרוממות וההתנשאות ורצון למלוך. אין זה רק הדיבור החיצוני של העם, אלא בעיקר התוכן הפנימי של הבקשה – ההכנעה וההתבטלות של העם כלפי המלך, והנכונות להתמסר לביצוע כל רצונותיו של המלך. על ידי ביטול זה פועלים במלך תנועה של רוממות.

ונמצא, שהרוממות נוצרת במלך רק מכוח הכתרתו על ידי העם, וכל עוד העם לא הכתיר את המלך, המלך אינו מלך.


ועל דרך זה כאשר מדובר על מלך מלכי המלכים הקב"ה: בכדי לעורר ולגלות את הרוממות אצל הקב"ה נדרשת התבטלות, הכנעה והתמסרות של העם אל הקב"ה, ועל ידי כך מעוררים ומגלים את רוממותו. כשנבוא אל הקב"ה ונאמר לו: "אנחנו מתבטלים אליך, מוכנים לעשות כל מה שתצווה עלינו ולבטל לחלוטין את הרצונות האישיים שלנו מפני רצונך" – הכנעה והתבטלות זו מגלה אצל הקב"ה את רוממותו ומעוררת בו רצון למלוך.

 

[חשוב להבהיר שישנו הבדל גדול בין חידוש המלוכה אצל הקב"ה ולהבדיל במלך בשר ודם: אצל בשר ודם אכן כל הרוממות והמלוכה נפעלת על ידי העם ובלעדי זאת אין לאדם שום רוממות על העם וכנ"ל; מה-שאין-כן אצל הקב"ה הרי רוממותו היא רוממות עצמית שאינה תלויה בעם. ולכן, חידוש המלוכה הוא רק בנוגע לגילוי המלוכה אצל העם].

 

אין זה רק ביטול המתבטא בקיום פקודה, אלא התבטלות פנימית אליו, תחושת קבלת-עול. זו הסיבה לכך שבראש השנה מרבים באמירת תהלים. ההדגשה אינה על התבוננות שכלית מעמיקה שקשורה במציאותו של האדם, אלא דווקא על אמירת אותיות – עבודה פשוטה שקשורה בהכנעה והרגשת ביטול. זה מה שמעורר את הרוממות והמלוכה אצל הקב"ה.

 
אין מלך בלא עם
ידוע ש"אין מלך בלא עם" (בחיי וישב לח, ל) והיינו שבכדי להמליך מלך צריך 'עם', ובזה שני צדדים: א) העם צריך להיות דבר זר ביחס למלך. ב) צריך שלעם יהיה איזה יחס עם מדריגת המלך.

כלומר: מצד אחד, אם יבואו הבנים לאביהם ויאמרו לו: "אבא, מלוך עלינו!", זה לא יעורר בו שום תנועה של רוממות. שהרי בכדי לעורר רגש של רוממות צריך שתהיה מציאות המבטלת עצמה למלך. רק אז אפשר לומר שיש כאן מצב של ביטול כלפיו וזה אכן פועל ומעורר רגש של רוממות במלך. אבל הבן, מכיוון שהוא מאוחד באופן טבעי עם אביו, אם כן אין כאן מציאות נפרדת שהתבטלה שתוכל לעורר רוממות, כי הוא מלכתחילה דבר אחד עם אביו.

מצד שני, אם יבואו אל האדם בהמות וחיות וייכנעו אליו, זה גם כן לא יעורר בו רצון למלוכה עליהם. ובפשטות: אפילו אם יהיו עשרת אלפים פרות בחווה שלו, ולקול שריקה אחת שלו כולם יתאספו אליו, זה לא יעורר בו שום רגש של רוממות, כיוון שאין להם שום יחס וערך אליו והתבטלותם אינה תופסת מקום אצלו, לא בזה הוא מרגיש מרומם. בן-אדם יכול להרגיש מרומם רק ביחס לדבר שבערכו, עליו הוא מתנשא.
 

כך גם בנמשל – הכתרת הקב"ה למלך. אם יבואו כל הנאצלים העליונים מעולם האצילות, או הנשמות כפי שהן נמצאות למעלה בגן-עדן, הם לא יוכלו לעורר אצל הקב"ה את הרוממות והרצון למלוך. כל הבחינות האלו הן בטלות בעצם אל הקב"ה, כבן המאוחד עם אביו.

לאידך, אם יתאספו כל סוגי הנבראים שבעולם, ויתבטלו אל הקב"ה, ויבקשו שיהיה מלך עליהם – זה לא יתפוס מקום אצלו ולא יעורר שום רגש של רוממות. שהרי "כולא קמיה כלא חשיב".


זו הסיבה, שהיחידים שיכולים לעורר אצל הקב"ה את הרצון למלוכה, הם נשמות ישראל המלובשים בגופים. רק כאן ישנו המיזוג בין שני הצדדים הנדרשים להמלכת המלך. מצד אחד הנשמה היא אלוקית, היא נקראת אדם ("אתם קרויים אדם") על שם "אדמה לעליון"; ומצד שני כשהנשמה מתלבשת בגוף היא כבר לא באותה דרגת קירוב לקב"ה כפי שהיא למעלה. היא נמצאת בעולם גשמי, ומלובשת בגוף גשמי ובנפש בהמית. כל אלו גורמים לנשמה יחס של ריחוק במקצת מאלוקות. ולכן בהיותה מלובשת בגוף נקראת הנשמה בשם 'עבד', על שם יחס הריחוק שבין עבד לאדונו.

כשם שהעבד על אף היותו אדם כמו האדון מכל מקום הוא זר ומרוחק מהאדון, כמו כן הנשמה המלובשת בגוף, היא בבחינת 'עבד'. ולכן כאשר הנשמה שמלובשת בגוף, היהודי כפי שנמצא פה בעולם הזה, באה אל הקב"ה וממליכה אותו למלך – דווקא זה מעורר אצלו את הרצון למלוכה.
 
לפי זה נבין היטב את דברי הגמרא במסכת ראש השנה (לא, א), שביום השישי למעשה בראשית "גמר מלאכתו ומלך עליהן", היינו שדווקא אז נעשה הקב"ה למלך. כי במשך כל חמשת הימים הראשונים של הבריאה, אף שהיו בעולם כל סוגי הנבראים לא היה עדיין מי שימליך את הקב"ה. באותם ימים הקב"ה היה שליט על העולם, אבל לא מלך. רק ביום השישי כאשר נברא האדם, הוא בא ואמר לכל באי עולם "בואו נשתחווה ונכרעה, נברכה לפני ה' עושינו" (תהילים צה, ו) – השתחוויה וכריעה משמעותם התבטלות והכנעה כלפי הקב"ה, ואזי כולם ענו "ה' מלך גאות לבש" (שם צג, א. וראה פרקי דר"א פרק יא'). הקב"ה נהיה למלך ונתגלתה רוממותו בעולם.

דבר זה חוזר ומתרחש בכל ראש השנה כאשר יהודים המלובשים נשמות בגופים, ודווקא הם, מעוררים את הרצון של הקב"ה למלוך. וזוהי בקשתנו בראש השנה: אמנם הקב"ה הוא מושל ושולט על הכל, אבל אנחנו מבקשים שיהיה גם מלך עלינו, "מלוך על העולם כולו בכבודך", אנחנו רוצים את ההתגלות שלך, ש"ידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך".


 

 

מקורות:
 לקוטי-תורה דרשות לראש-נשנה (דף נו ואילך); מאמרי ראש-השנה בספר המאמרים תר"ס

שלח תגובה הדפסה שלח לחבר שתף