דף הבית | קישורים | צור קשר
ה"תשרי" הראשון של הרב חנזין | מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > אלול וחגי תשרי

מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > אלול וחגי תשרי > ה"תשרי" הראשון של הרב חנזין

ה"תשרי" הראשון של הרב חנזין

08/08/2011 - ח אב התשעא

הגה"ח רבי דוד חנזין ע"ה מספר בצניעות אופיינית מחד, ובהתקשרות לוהטת מאידך, על נסיעתו הראשונה לרבי לחודש תשרי תשי"ט

"ופרצת"

 ביום השלישי בערב, אור לד' באלול תשי"ח, היה עלי להתייעץ בדחיפות עם כבוד קדושת הרבי שליט"א בעניינים הנוגעים לרשת החינוך של חב"ד בארצנו הקדושה. זה היה זמן מועט לאחר שקיבלנו את פקודת הרבי בפסוק: "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". הרבי שליט"א תבע מאתנו בתוקף להרחיב את רשת בתי-הספר של חב"ד ולפתוח בתי-ספר גם במקומות יישוב מרוחקים ביותר. הרבי אף העביר הוראה לכמה אברכים בעלי משפחה, וצעירים רווקים, להתפנות מכל ענייניהם ולצאת מיד להקים בתי-ספר במרחקי הנגב ועמק-יזרעאל. ובזאת יקיימו את הקריאה "ופרצת" בפועל ממש. כמובן, כל אלה שהרבי שליט"א קרא בשמותם, לא היססו אפילו רגע-קט. הם נטלו מיד את בני משפחותיהם, קיבלו חופש ללא תשלום ממקומות עבודתם ועברו מן הערים הגדולות אל הכפרים ויישובי העולים הרחוקים ושם החלו בחינוך הבנים והבנות לתורה.

 

הבעתי משאלה

מאחר שהדבר אשר אודותיו רציתי לשמוע את חוות-דעת הרבי היה דחוף ביותר, הזמנתי שיחה טלפונית אל "המרכז לענייני חינוך", שם נמצא הרבי שליט"א מדי יום ביומו. את השיחה לברוקלין הזמנתי לפתח-תקווה. אולם כמה שעות לפני שהשיגו את הקשר הודיעו לי שעלי לנהל את השיחה מתל-אביב ועברתי לביתו של אחד מאנשי שלומנו בתל-אביב.

דיברתי טלפונית כעשר דקות. השיחה התנהלה עם הרב ר' חיים-מרדכי חודקוב, המנהל של המרכז לענייני חינוך. הוא הבטיח לי להביא את הדברים בפני הרבי שליט"א. תוך כדי השיחה הישירה עם ברוקלין, נתעוררו בי געגועים עזים ביותר לבקר אצל הרבי. זה מזמן חשבתי לנסוע אל הרבי אבל נתעכבתי עד כה מסיבות שונות. עתה חשתי משיכה עזה לראות את פני הרבי שליט"א ובתום השיחה הבעתי משאלתי בפני הרב חודקוב, שאני רוצה להיות אצל הרבי בחודש תשרי. הרב חודקוב ענה לי, שהוא ישאל על כך את הרבי. הודיתי לו והמתנתי לתשובה.

כעבור שבוע ימים קיבלתי לביתי "אפי-דיוויט" – כלומר דרישה לבוא לאמריקה לביקור, שנשלח ממש למחרת השיחה מבית הרבי. היה ברור, שהרבי שליט"א ענה למשאלתי בחיוב. עד אותה שעה לא היה בידי לא דרכון ולא יתר הדברים לצורך הנסיעה. הלכתי למשרדים המתאימים בפתח-תקווה וברמלה ובכל מקום קיבלו אותי בסבר פנים יפות מאוד ומיהרו להיענות לבקשותיי. הרגשתי, כי ממש מן השמים מסייעים עמי בנסיעתי. עברו רק יומיים מאז התחלתי לטפל בדבר וכבר היו בידי כל הניירות מוכנים. בהמלצתו של הרב יצחק-אלימלך וולגלרנטר, המזכיר הראשי של הרבנות הראשית לארץ-ישראל, פניתי אל הקונסוליה האמריקנית בתל-אביב וכאן נתנו לי מיד את הוויזה. כאן עלי להזכיר את המלצתו של הר"ר כץ שליט"א, הרב הראשי בפ"ת, שעזרה לי בהרבה.

 

דא"ח מעל האטלנטיק

יצאתי במטוס מלוד, כשכמה מאנשי שלומנו באים להיפרד ממני בשדה-התעופה. טסנו לרומא ומשם לפאריס. בעת שהמטוס חנה בשדה-התעופה בפאריס, הבחנתי לפתע בהרב החסיד ר' ניסן נאמנוב, ראש ישיבת ליובאוויטש בעיר זו. עד מהרה נודע לי, כי גם הוא נוסע אל הרבי שליט"א וממש באותו מטוס בו נוסע אני. סידרנו שנשב זה על יד זה וכאשר המריא המטוס מפאריס והחל חוצה את האטלנטיק, כבר היינו שקועים שנינו בשיחת-חסידים חב"דית נלהבת. שמחתי לשמוע מפי ר' ניסן על חיי אנ"ש בפאריס. הוא אף סיפר לי, כי זה מקרוב נוסדה ישיבה של ליובאוויטש בדניה. סיפרתי לו משלום-אחים בארץ-ישראל ומהנעשה בישיבות ובמוסדות החינוך.

הפגישה עם ר' ניסן שי' היתה לי לעזר רב, שכן בו בזמן שלי היתה זאת הנסיעה הראשונה אל הרבי שליט"א, היתה זאת נסיעתו השלישית. הוא סיפר לי פרטים רבים על בית הרבי ובמשך כל שעות הטיסה בילינו בדברי-תורה ובשיחת-רעים מועילה.

ביום שישי ערב שבת-קודש ניצבים, בערך בשעה שתים-עשרה בצהריים, נחת מטוסנו בניו-יורק. מיד בירדתי מן המטוס הבחנתי בקבוצת אברכים מצעירי-אגודת-חב"ד, שבאו להקביל פנינו. כעבור שעה קלה ישבנו במכוניתו הפרטית של אחד האברכים ונסענו לעבר איסטרן-פארקוויי בברוקלין.

קבעו לי אכסניה בבית משפחת גנצבורג, שהוא ממול הבית 770 באיסטרן-פארקוויי. מאכסנייתי זאת התקשרתי טלפונית עם המרכז לענייני חינוך ושמעתי, כי הרבי שליט"א יצא לבקר ליד ה"אוהל" של הרבי מוהר"ר יוסף יצחק, נשמתו בגנזי מרומים. הרבי שליט"א התעכב ליד ה"אוהל" של הרבי-החותן זמן רב וחזר העירה סמוך לכניסת השבת.

נודע לי, כי זה היה ביקורו השני באותו שבוע אצל ה"אוהל". בפעם הראשונה ביקר ביום א' דסליחות.

 

פגישה ראשונה

כשכולי נפעם ונרגש נכנסתי בערב שבת בין השמשות לבית-המדרש. הבית היה מלא מפה אל פה. ליד השולחנות ישבו חסידים זקנים ובחורי הישיבה והקשיבו למאמר בדברי חסידות שחזר האברך העילוי ר' יואל כהן שי'. הוא חזר על מאמרו של הרבי בי"ב תמוז, דיבור המתחיל: "ופרצת".

יש שם שתי דלתות לצד מזרח שדרכן נכנס הרבי לבית-המדרש. אלא, שכניסתו בשבת אינה ככניסתו בימות החול. בשבת נכנס הרבי מהדלת אשר לצד דרום. רטט עבר בכל גופי כאשר נפתחה הדלת ונתגלתה דמותו של הרבי שליט"א. קור וחום החלו משמשים בי בערבוביה. נעצתי מבטי ברבי וריכזתי את עצמי לבל אאבד שום תנועה מתנועותיו. ראיתי את הרבי עובר בזריזות אל מקום ישיבתו הקבוע. זה המקום שנקבע לישיבתו עוד בשנת תש"ב עם הגיעו לאמריקה. הרבי שליט"א יושב סמוך לשולחן ארוך ולפניו דיומר (סטנדר בלע"ז). כאשר הוא קם לשמונה-עשרה מזיזים קמעא את השולחן הצידה.

הסתכלתי היטב היטב בדמות דיוקנו, כשאני עומד מחריש ומשתאה למראה חזותו המופלאה, במיוחד זה. יש בפני הרבי שליט"א מין מבע מיוחד של שמחה עילאה ופשטות עצומה, כאחד. מזיגה של דחילו-ורחימו עם שמחה וטוב לבב. פשוט אין לשער כמה הוד ורוממות שופעת הדמות, כל כמה שמרבים להסתכל בה. ראיתי בימי שני חיי כמה וכמה גדולים וצדיקים – הבעה כזאת טרם ראיתי. הכל בלי כל בליטות ובלי שום תנועה. פשטות וחביבות. חום מלטף ואש יוקדת. הוא ישוב בלי להתנועע, מבטו מרוכז בסידור התפילה שלפניו והוא מתפלל בדבקות מרוממת כל רואה. הוא מתפלל עם הציבור ובתוך הציבור ועם זאת ניתן להבחין עד כמה עליון ומקודש הוא בתפילתו, בלי שנראים מצידו איזה שהם סימנים או תנועות לכך.

 

לילות של יחידות

אחד הדברים המפליאים ביותר הוא סדר הזמנים של הרבי. קשה בכלל להבין כיצד מתחלק אצלו הזמן. מה שרואים בעין הוא, שכל רגע ורגע יקר בעיניו ביותר והוא ממלא את כל שעותיו ורגשיו בענייניו, בסדר ודייקנות נפלאים.

הלילות של ימי א' ג' וה' בשבוע – הם זמן של "יחידות". וזה ללא הגבלה. בלילות אלה מכניסים לרבי רשימה הכוללת, כחמישים-שישים שמות של מבקשים להתקבל ל"יחידות" וכולם עוברים לפניו באותו לילה ממש. יש לילות שהרבי מתחיל לקבל ל"יחידות" בשעה שמונה בערב והוא מקבל עד שמונה בבוקר. שתים-עשרה שעות רצופות, נכנסים ויוצאים לחדרו אנשים וכל אחד ואחד מתעכב אצלו לשיחה – מי ממושכת יותר ומי פחות. כך היה בכל עשרת ימי תשובה, שאז רבו מאוד הבאים ל"יחידות" גם מאנשי אמריקה וקנדה וגם מאלה שבאו במיוחד מעבר לים.

הייתי ב"יחידות" שעתיים תמימות. מרבע לשלוש אחרי חצות הלילה עד רבע לחמש לפנות בוקר. כמובן שחלק ניכר של השיחה בעת ה"יחידות" הוקדש לענייני הרשת של בתי-ספר חב"ד בארצנו הקדושה. הרבי מכיר את הבעיות של כל בית-ספר ובית-ספר והוא מתעניין בפרטים הפעוטים ביותר. בדברו על ה"רשת" נוהג הרבי לומר: "החזיקו עצמכם ברשת" – היינו שלא אנו נושאים את ה"רשת" אלא היא נושאת אותנו בבחינת "ארון נושא את נושאיו".

כדי לקבל מושג עד-כמה מחושב זמנו של הרבי אספר מה ששמעתי מפי אנ"ש. בח"י אלול היתה התוועדות בלתי צפויה מראש, לא ידעו שהרבי שליט"א יצאו מחדרו להתוועד והוא יצא לפתע להתוועדות של שלוש שעות. סמוך לחג הסוכות העיר הרבי, כבדרך-אגב ואמר: "עדיין לא גביתי את אותן שלוש השעות". מכאן יכולים אנו להבין עד היכן דברים מגיעים ומה פירוש העניין של זמן אצל הרבי. העולם מדמה את הזמן לכסף וכאן הזמן הוא עניין של חיות ונשמה. חבילות חבילות של מכתבים מגיעים יום-יום לרבי שליט"א. יש מכתבים בענייני הכלל ויש מכתבים הנוגעים לחיי נפש של אנשים פרטיים. הרבי קורא את כל המכתבים וכותב תשובות לכל מכתב ומכתב. דבר זה עצמו מצריך שעות רבות ביותר.

 

תהילים והנהגות

בשבת-קודש פרשת "נצבים" ראיתי את הרבי שליט"א בעת אמירת התהילים. הוא יצא מחדרו המיוחד לבית-המדרש ואמר תהילים עם כל הקהל. היה קהל גדול מאוד. הרבי אומר תהילים מתוך ספר התהילים. הנדפס עם הפירוש "יהל אור" של בעל ה"צמח-צדק". אמירת התהילים היא בהתרגשות גדולה מאוד. שפתי הרבי נעות במרץ רב אבל גופו אינו זע, רק גון פניו משתנה חליפות ומראה על סערת הנפש. רואים איך הוא מדפדף את הדפים של ספר התהילים וניכרת מזה גודל התרגשותו. לאחר התפילה אין הקהל מתפזר. הכל משתדלים לתפוס מקומות קרובים לרבי, כדי לראות כל תנועה ותנועה שלו. הרבי יושב אצל השולחן ומאחוריו יושבים זקני הרבנים. מקומו של הרבי גבוה במקצת משאר המקומות. נזדמן לי לעמוד מקרוב והבחנתי, כי בעת אמירת ה"מאמר" החזיק הרבי מטפחת בידיו וגלגלה מסביב לכף היד, כפי שנהגו גם נשיאי חב"ד נשמתם-עדן. כמובן שהוא מחזיק את המטפחת מתחת לשולחן ומי שעומד קצת בריחוק אינו מרגיש בה.

אין בכוחי לתאר את מראהו של הרבי בשעת אמירת ה"מאמר". הרי לכאורה ראיתי את הרבי בתפילה? אבל כאן עניין אחר לגמרי, וזאת פשוט קשה לתאר בחרט אנוש. צבעי הפנים של הרבי, אופן ישיבתו, קולו ותנועותיו – כל-כך עזים שלא ייתכן כלל לתארם במילים. הרבי פותח את עיניו וסוקר במבט חודר את כל הקהל כולו. כל אחד ואחד מרגיש כאילו הביט הרבי רק בו ומבטו נכנס עד לנקודה הפנימית ביותר של נפשו. והנה עוצם הרבי את עיניו, בצורה שלא ראיתי עוד מימיי. הגבות כמו נפרשות מעל העיניים ללא קיפול, והרושם של עצימת עיניים אינו פחות  מהרושם שעושה, כשהוא מביט בעיניו הפקוחות.

הרבי שליט"א עולה לתורה ב"מפטיר". הוא קורא את ההפטרה תוך בכי. מאחר שעליתי לתורה ב"שביעי" עמדתי סמוך לרבי, כשהוא עלה ל"מפטיר". הדוחק היה גדול מאוד. הקהל נדחק לעבר הבמה. נאלצתי להיאחז בכל כוחותי בשולחן לכל יזיזוני ממקומי. בקולו של הרבי מורגש ניסיון להתאפק מבכי. רואים שהוא עושה הכל להתגבר, אבל הבכי פורץ מאליו.

אחרי מנחה נשאר הקהל במקום. למרות שרוב הציבור הספיק רק לקדש על היין ולטעום חתיכה קטנה של "מזונות", אין איש זז מן המקום, אלא יושבים וחוזרים על ה"מאמר" של הרבי, שנאמר בשעת הקידוש.

 

ראש-השנה

רוממות עילאית הורגשה בראש-השנה. רוממות זו הורגשה מבעוד יום, בערב ראש-השנה, כאשר הרבי קיבל מהקהל פדיון-נפש. מאות אנשים עברו לפניו בסך ומסרו את ה"פדיון". אחרי כן נמסר הפדיון-הכללי. לאחר קבלת הפדיון נסע הרבי אל ה"אוהל" של האדמו"ר מוהר"ר יוסף יצחק נשמתו עדן. הרבי קרא ליד ה"אוהל" את שמות אנ"ש מתוך רשימות, שהיו בידיו. במעריב של ליל א' דראש-השנה. הבחינו הנוכחים בבית-המדרש כי הרבי יושב תפוס בשרעפיו, וקל היה להכיר כי הוא מרחף במחשבותיו בעולמות העליונים. לאחר התפילה בירך הרבי את הקהל ב"לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו". מישהו מתוך הקהל ענה: "גם אתם".

לאחר התפילה לא עזבו רבים את בית-המדרש אלא נשארו עומדים שם סמוך לבימה למען יוכלו להיות למחרת קרובים אל הרבי בעת התקיעות. לפני התקיעות הביאו חבילות-חבילות של "פתקאות", הנשמרות משנה לשנה, והן הונחו לפניו על הבימה. כאשר עלה לתקיעות כיסה בטליתו את חבילות הפתקאות ונשמע קולו כשהוא בוכה. גם "למנצח לבני קורח" והפסוקים שלפני התקיעות נאמרו בבכייה גדולה. בעת התקיעות עצמן היה רגוע ומהפסוקים שלפני התקיעות עד התקיעות ניכרה אצלו השתנות גדולה – הוא עבר לפתע מהתרגשות עצומה לשלווה.

ל"תשליך" הלך כל הקהל הגדול בשורה ארוכה ומסודרת. בראש השורה צעד הרבי שליט"א, כשלידו הרב חודקוב. אחרי כן צעדו תינוקות של בית רבן ואחרי כן בחורי הישיבות ואחריהם קהל החסידים. בכל שעת המצעד – הלוך וחזור – נפסקה התנועה ומשני עברי הרחוב עמדו המונים והביטו במבטי הערצה על הצועדים.

 

הילדה האילמת

ביום השני דראש-השנה נערכה סעודה בצריף הגדול. הסעודה התחילה כ-20 דקות לפני השקיעה. הרבי בירך על שתי חלות – אחת בצע ואת השנייה מסר בשביל הבחורים בישיבת פאריס.

תוך כדי הסעודה הבחנתי באיש פשוט אחד, שלא מאנ"ש, שנכנס בצעדים תקיפים והתייצב על הבמה. הרבי הבחין בו וסקר אותו במבטיו. האיש החזיק בידיו ילדה קטנה. לפתע פרס הרבי פרוסה של חלה ומסר אותה לאיש זה. האיש האכיל את החלה לתינוקת. כחצי שעה לאחר מכן ניגש רב אחד מאנ"ש לומר "לחיים" הרבי חזר ופרס פרוסה של חלה ונתן לאותו רב.

כל העניין היה תמוה בעיניי ולא ידעתי פשרו. בינתיים הבחנתי איך הרבי סוקר במבטיו את הקהל העצום, עונה לכל אחד ואחד "לחיים" ואיש אינו נעלם ממבטיו החודרים. רק לאחר החג נודע לי הדבר. האיש הזה, שבא עם הילדה, אינו חסיד. יהודי ארץ-ישראלי, שבא לאמריקה עם הילדה, כדי שינתחוה לאחר שנתגלה כי היא אילמת. הניתוח בוצע, אולם כמה ימים לאחר מכן התעורר חשש קשה לחיי הילדה. הרופאים אמרו נואש. מישהו יעץ לאיש זה שייכנס אל הרבי. האיש בא בשברון לב אל הרבי ושפך לפניו את מר-שיחו. הרבי ציווה לו לפנות אל רופא אחד מידידיו. האיש עשה כן והילדה ניצלה. לא עברו אלא ימים מספר בלבד מאז החל לטפל בה אותו רופא, והילדה פתחה פיה ואמרה: "אבא". בראש-השנה בא האיש אל הרבי והביא עמו את הילדה ואז כיבדו הרבי בפרוסת חלה.

והנה בשעה שהרבי מסר את החלה לילדה נפל פירור של חלה מאותה פרוסה. אותו רב ראה זאת ומיהר להרים את הפירור, אבל הרבי רמז לו למסור גם פירור זה לילדה. ורק כאשר קם לומר "לחיים" נתן גם לו הרבי פרוסת חלה.

לאחר "הבדלה" מחלק הרבי כוס של ברכה. אז עובר לפניו הקהל וכל אחד מקבל קצת יין מכוסו. גלונים של יין נשפכים בשעת מעשה, כי מאות הם העוברים לפני הרבי אותה שעה. ביניהם רבים הבאים במיוחד למעמד זה, כדי לזכות בכוס של ברכה מידי הרבי.

 

יום הקדוש

בערב יום-הכיפורים חילק הרבי "לקח" לכל הנוכחים. לחלוקת ה"לקח" באו שוב המונים, יהודים שלא ראיתי אותם לא בראש-השנה ולא בשבתות ראיתי עתה. הרבי מסר גם מנה של 'לקח' לאנשי חב"ד וכן לשלוחים, שהוציאו לפועל את הקריאה "ופרצת" ומצאו לחנך ילדים וילדות בשליחות הרבי.

אחר-הצהריים הצטופפו רבים ליד דלת חדרו של הרבי. הרבי ניגש לדלת ובירך אתה קהל בברכת-כוהנים. הוא אמר דברי ברכה מיוחדת לבחורי-הישיבה ובירך אותם שה"ופרצת" יבוא אצלם לידי ביטוי בלימוד התורה בנגלה ובנסתר.

שעה קלה לאחר מכן הופיע הרבי בבית-המדרש, כשהוא לבוש "קיטל" ועומד על מקומו הקבוע. בחזרת הש"ץ רמז באצבעו לשיר את "דרכך" ו"כי אנו עמך" – בניגונים הקבועים לכך.

אחרי ה"נעילה" הסתובב הרבי אל הקהל וציווה לשיר את הניגון הידוע בשם "המארש של נפולאון" – הרבי ניצח בידיו והקהל שר בהתלהבות, כמי שנכנסו בשלום ויצאו בשלום.

 בליל שמחת-תורה יצאו מאות אברכים בשליחותו של הרבי לשמח את הקהל בבתי-הכנסת של ניו-יורק. הרבי חיכה עם ה"הקפות" עד שכולם שבו ועם שובם שתה עמהם "לחיים". הוא הכריז, כי הוא נותן "משקה" רק למי שהלך בשליחות-השמחה של ה"הקפות".

 

ניגון שאמיל

ההקפות נמשכו כמעט עד אור הבוקר וסמוך לאור הבוקר לימד הרבי ניגון חדש בעל שלוש בבות, כשבשעת מעשה זולגות עיניו דמעות-שליש. לאחר מכן סיפר את הסיפור הזה: בחבל קווקאז יש אזור של הרים גבוהים. באזור הזה חיו לפני כמאה וחמישים שנה שבטים פראיים למחצה, שהיו חופשיים כציפורי דרור. בלי שיהיו להם ההגבלות של חוקי המלכות ואפילו לא ההגבלות של חוקי התרבות. כאשר התחילה להתפשט מלכות הצאר, הוא החליט לכבוש את ההרים האלה. אבל כל ניסיונותיו עלו בתוהו, למרות שעלה עליהם בכוחות גדולים. עד שנפל על המצאה. למנהיג הפראים, שאמיל שמו, הוצעו הנחות שונות אם יקבל עליו את שלטון הצאר. הוא נתפתה וקיבל את השלטון. אבל מיד לאחר מכן פרקוהו מנשקו ושלחוהו לארץ גזירה. ישב שאמיל בארץ גזרתו, אדמת מישור, ונזכר מפעם לפעם בהרים הגבוהים ששם התהלך חופשי מהגבלות. מיד נתמלא געגועים עזים והחל לשיר ניגון בן שלוש בבות – האחת בבא של געגועים על העבר, השנייה בבא של צער על הירידה בהווה, והשלישית בבא של תקווה לעתיד. והוא על דרך ירידת הנשמה לגוף...

הרבי שליט"א האריך בדברים וחזר וניגן את הניגון החדש בן שלוש הבבות, שהן: געגועים צער ותקווה. זהו רק מעט מן המעט ממה שניתן לספר על שלושים הימים במחיצתו של הרבי.

(רשם משמיעה – ש"א)

שלח תגובה הדפסה שלח לחבר שתף