דף הבית | קישורים | צור קשר
הכנה לתפילה | מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > תפילה

מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > תפילה > הכנה לתפילה

הכנה לתפילה

25/10/2011 - כז תשרי התשעב הרב יוסף יצחק אופן

מצינו בחז"ל שלתפילה יש משמעות נוספת על בקשת צרכיו. התפילה נקראת עבודה שבלב, וכמאמר חז"ל, "איזוהי עבודה שבלב? הוי אומר זו תפילה". * ביאור הקשר שבין בקשת צרכיו של האדם לעבודה שבלב

  • הגדל תמונה

משמעותה הפשוטה של התפילה היא – בקשת צרכיו של האדם. לכן יש פוסקים שמצוות התפילה מדאורייתא היא רק אם לאדם חסר משהו עליו להתפלל ולבקש מהקב"ה שימלא מחסורו, אולם נוסח התפילה וקביעותה שלוש פעמים ביום הם רק מדרבנן. זהו עניינה של התפילה על-פי פשט, וזהו גם מהותה של תפילת שמונה-עשרה שבעיקרה היא בקשת צרכי האדם.

אמנם מצינו בחז"ל שלתפילה יש משמעות נוספת. התפילה נקראת עבודה שבלב, וכמאמר חז"ל, "איזוהי עבודה שבלב? הוי אומר זו תפילה".

וכאן צריך ביאור: מה הקשר בין בקשת צרכיו של האדם לעבודה שבלב? בקשת הצרכים אינה עבודה כה גדולה – כל אדם שחסר לו משהו יכול לפנות ולבקש מקב"ה שימלא את מחסורו. מהו אפוא עניינה של אותה "עבודה שבלב"?

בנוסף צריך להבין: המשנה אומרת שהתפילה היא אחד משלושת העמודים שעליהם עומד העולם – תורה, עבודה (תפילה) וגמילות-חסדים. ולכאורה, מדוע בקשת צרכיו של האדם מהקב"ה היא כה חשובה, עד שעליה עומד העולם?!

שני צדדים לתפילה

בתורת החסידות מבוארת משמעות נוספת לתפילה. המילה תפילה היא מלשון "התופל כלי חרס", שפירושו חיבור. עניינה של התפילה הוא לחבר בין האדם לקב"ה.

דבר זה מתקשר היטב לדברי הגמרא ש"תפילות – אבות תיקנום" (אברהם תיקן תפילת שחרית, יצחק תיקן תפילת מנחה ויעקב תיקן תפילת ערבית).

לכל יהודי יש נפש-אלוקית שבאה אליו בירושה מהאבות הקדושים. וכמבואר בתניא ש"האבות הן הן המרכבה", הם היו בטלים לגמרי לאלוקות כמרכבה הבטלה אל הרוכב עליה, ומסיבה זו זכו להמשיך נשמה קדושה לבניהם אחריהם עד עולם. אם-כן נשמתו של כל יהודי קשורה באלוקות, היא חלק אלוקה ממעל; אלא שגילוי דבר זה בא לידי ביטוי בעיקר בשעת התפילה, שעניינה הוא לגלות את הקשר של הנשמה עם האלוקות.

מאידך, מצינו שאמרו חז"ל ש"תפילות כנגד קורבנות תיקנום" (תפילת שחרית היא כנגד תמיד של שחר, תפילת מנחה כנגד תמיד של בין הערביים ותפילת ערבית כנגד אברים ופדרים שלא נתעכלו ביום והיו קרבים כל הלילה).

בתורת החסידות מבואר, שדברי חז"ל הנ"ל שהתפילות הן כנגד הקורבנות מבטאים צד נוסף בעבודת התפילה – בדברים אלו נרמזת העבודה של בירור וזיכוך הנפש-הבהמית בשעת התפילה.

כלומר, בתפילה יש שני חלקים: החלק הראשון הוא עבודת ההידבקות של הנשמה האלוקית בשורשה, באלוקות; והחלק השני הוא הזיכוך והבירור שהנפש-האלוקית פועלת בנפש-הבהמית.

בתחילה היהודי צריך לגלות את הנפש-האלוקית שבו, ורק אחר-כך, כאשר האלוקות שבו מאירה בגילוי, יכול הוא לקרב ולזכך גם את נפשו-הבהמית, "בכל לבבך" – "בשני יצריך".

זהו הפירוש תפילה מלשון "התופל", חיבור וקישור: בתפילה היהודי נדרש לעורר ולגלות את נפשו האלוקית, עד שיהיה לו את הכוח לזכך גם את נפשו-הבהמית ולקשר גם אותה לקב"ה עד שכל מציאותו תהיה מקושרת לאלוקות.

מסיבה זו לתפילה יש ערך וחשיבות מיוחדת בעבודת ה', עד שהיא כביכול ה'נשמה' והחיות של כל התורה והמצוות. התורה שאנו לומדים היא המשכת חכמתו יתברך לעולם הזה, והמצוות שאנו מקיימים הן המשכת רצונו יתברך למטה. והיסוד לכל זה הוא עבודת התפילה. רק אחרי שהיהודי מתקשר עם האלוקות, הוא יוכל למצוא בתורה את 'נותן התורה' ולהרגיש בגלוי שהמצוות הן רצון הבורא. בנוסף, התפילה היא זו שנותנת כוח לאדם להיות סר-מרע כדבעי. האדם הרי רואה עולם ומלואו, ו"העין רואה והלב חומד", ומה יעצור בעדו מלהימשך אחר תאוות העולם? רק כאשר האדם עובד בתחילת היום לגלות את נשמתו האלוקית ואף לעורר אהבת ה' בנפש-הבהמית, אזי  יצליח הוא להתגבר על  היצר. וזהו תפקידה של התפילה.

הסולם שמגיע מהארץ לשמים

בספרי חסידות מבואר שישנו הבדל כללי בין לימוד התורה לבין עבודת התפילה – לימוד התורה הוא 'מלמעלה למטה' ועבודת התפילה היא 'מלמטה למעלה'. התורה היא חכמתו של הקב"ה, ועל-ידי לימוד התורה האדם 'ממשיך' ו'מביא' את חכמת ה' אל תוכו, וכמו שכתוב "תען לשוני אמרתך". לכן לא משנה מהו מצבו של האדם הלומד – תמיד כאשר יהודי לומד את תורת ה', האור האלוקי של התורה 'נמשך' ומתגלה בו, ו"דברי תורה אינם מקבלים טומאה". מה-שאין-כן עבודת התפילה היא 'מלמטה למעלה'. כאן האדם נדרש לצאת ממצבו ולהתעלות לדרגה נעלית יותר. בתפילה האדם צריך לשנות את עצמו ולהתרומם.

לכן, מבואר בתורת החסידות שיש סדר שלם בעליית האדם ע"י התפילה מדרגה לדרגה, כי כיוון שעבודת התפילה היא עליית האדם מלמטה למעלה, לכן בעבודה זו ישנו סדר מסודר, דרגה אחר דרגה, וכל אדם צריך לצעוד בה לפי דרכו.

בסיפור החלום של יעקב אבינו כותבת התורה "וירא והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". אומר על כך הזוהר הק': "סולם דא צלותא" (סולם – זו התפילה). מכיוון שעניינה של התפילה הוא עליית האדם מלמטה למעלה לכן מקביל הזוהר הק' את עבודת התפילה לסולם בו עולים שלב אחרי שלב.

יתירה מכך: הרבי הריי"צ מבאר באחד ממאמריו, שהאות ה' שבסוף המילה "ארצה" מדגישה שהסולם נעוץ עמוק בתוך האדמה. משמעות הדבר היא שכל אדם יכול לעסוק בעבודה הרוחנית של התפילה. גם מי ששקוע עמוק עמוק בענייני ה'ארץ', למטה מטה בתחתית המדרגות, יכול למצוא שם את הסולם ולהתחיל לעלות בו. אפילו אדם שנמצא במצב רוחני שפל ביותר יש לו את האפשרות להתעלות ממצבו באמצעות סולם התפילה.

וראשו של הסולם מגיע השמימה. גם כאן האות ה' בסוף המילה מדגישה, שעל-ידי סולם התפילה אפשר להתעלות בעילוי אחר עילוי עד לדרגות הכי נעלות.

סולם התפילה מורכב מהרבה שליבות. יש את השליבות המרכיבות את התפילה עצמה, ויש שליבות כבר בהכנה לתפילה. בהזדמנות זו נתעכב על מספר נקודות הקשורות לשלבי ההכנה לתפילה.

הבוקר מתחיל כבר בלילה

כאמור, סולם התפילה וההכנות אליה מתחיל בדרגות הנמוכות ביותר. דבר זה מוצא ביטוי גם בעבודת הקרבנות. העבודה הראשונה שנעשתה בבית-המקדש בכל יום הייתה תרומת הדשן, ותחילתה הייתה עוד בלילה. לצורך עבודה זו היו צריכים ללבוש מלבושים מיוחדים, כאשר את חלק הדשן הניחו ליד המזבח ואת חלקו האחר הוציאו אל מחוץ למחנה.

וכך גם בעבודת התפילה. השלב הראשון שבה, תרומת הדשן, מתחיל כבר מהלילה שלפני. המשמעות הרוחנית של תרומת הדשן הוא העיסוק בפסולת ובדברים הבלתי-רצויים בחיי האדם. ובזה עצמו יש שני אופני עבודה: בחלק מהדברים הגשמיים התחתונים אפשר לפעול תיקון רוחני ולהעלותם לקדושה, כתוצאה מהביטול שהאדם פועל בנפשו-הבהמית; אבל ישנם דברים נחותים יותר שבשום אופן אי-אפשר להעלותם לקדושה. דברים אלה האדם צריך להוציא החוצה "אל מחוץ למחנה" – היהודי צריך לגרש ולבער עניינים אלה, בכדי שהם לא יבלבלו אותו מעבודתו הרוחנית.

דבר זה נעשה על-ידי עבודה נכונה בקריאת-שמע שעל-המיטה ואח"כ ב"כובד ראש" שלפני התפילה. כאשר בשעת קריאת-שמע-שעל-המיטה האדם עושה חשבון-צדק בנפשו על כל מה שעבר עליו במשך היום, בודק האם השלים היום את תפקידו ומתמרמר על העניינים הבלתי-רצויים שדבקו בו, אזי על-ידי העבודה של "ויהי ערב" הוא יבוא ל"ויהי בוקר" – מצב של גילוי, ותתגלה בו בחינת "יום אחד" – אחדות הבורא תאיר בו בגלוי.

אמנם אפשר לעשות חשבון-נפש תמיד, אבל הזמן המסוגל לזה הוא בלילה לפני השינה. חסידים היו אומרים, שבכדי שאדם יקום בבוקר ויתגבר כארי, הוא צריך ללכת לישון כדבעי. אם הולכים לישון כמו כלב, אי אפשר לקום כמו אריה... רק לאחר שעושים תשובה ומתמרמרים על העניינים הבלתי רצויים של היום הקודם עבודת היום החדש תהיה כראוי.

"חילוקי דעות"

קריאת-שמע שעל המיטה היא ההכנה הראשונה לעבודת ה' ביום שלמחרת. אמנם ההתחלה של עבודת ה' עצמה מתחילה מיד בקומו של האדם משנתו באמירתו "מודה אני לפניך".

הפירוש הפשוט של "מודה אני" הוא מלשון אמירת תודה, להודות לקב"ה על שהחזיר את הנשמה לגוף. אמנם בתורת החסידות מסבירים שבמילים אלה טמון הסבר עמוק יותר. "מודה" מלשון הודאה על האמת. ועל דרך לשון המשנה "מודים חכמים לרבי מאיר". למרות שבפרט מסוים חכמים חלקו עליו, בכל זאת בפרט אחד הם מסכימים איתו. ועל-דרך זה באמירת "מודה אני" – יהודי 'מודה' ו'מסכים' לדבריו של הקב"ה.

מצד טבע הבריאה יש כביכול "חילוקי דעות" בינינו לבין הקב"ה. ובלשון החסידות: יש 'דעת עליון' ויש 'דעת תחתון'. 'דעת תחתון' היא דעת הנבראים, שלמטה 'יש' ולמעלה 'אין'.  אנחנו ה'יש' והמקור שמהווה אותנו הוא ה'אין'.

הסיבה לכך שהכוח האלוקי המהווה אותנו נקרא 'אין' הוא בגלל שמהותו אינה מושגת לנו. את מציאות ה'יש' אנו מרגישים, רואים וממששים, ודבר שאפשר למששו בידיים – ברור לנו שהוא קיים. ואילו הכוח האלוקי שמהווה אותנו הוא רוחני ומופשט. אנחנו רק יודעים שהוא קיים, אבל אין לנו שום חוש שיכול לתפוס ולהשיג את מהותו. לכן אנו מכנים אותו בשם 'אין' – על שם שאינו מושג. זוהי 'דעת תחתון', דעת הנבראים.

ואילו 'דעת עליון' היא הפוכה לגמרי. 'דעת עליון' היא שהבורא הוא ה'יש' האמיתי, והבריאה כולה היא 'אין' ואפס. "כולא קמיה כלא חשיב"'.

אם כן, יש כאן שתי דעות הפוכות: דעת הנבראים היא שלמטה 'יש' ולמעלה 'אין', ואילו דעת הבורא היא שלמעלה 'יש' ולמטה 'אין'. ועל כך אנו אומרים: "מודה אני לפניך" – למרות 'חילוקי הדעות', אנחנו מודים שהדעה האמיתית היא דעת הבורא. אנו מודים ש'חילוקי הדעות' היא רק מצד הרגשתנו הטבעית, אבל ודאי שהאמת היא כדעת הבורא שה'יש' האמיתי זה הקב"ה ומלבדו הכול 'אין' ואפס ממש. זהו השלב הראשון בעבודת ה' של היום: התבטלות כללית הנובעת מצד האמונה בלבד. 

ביטול זה נקרא 'ביטול היש'. האדם מרגיש עצמו בתור מציאות, אלא שהוא 'מודה' ש'דעת עליון' היא האמת. אבל הודאה זו אינה חדורה בכל מציאותו. אדרבה, בהרגשתו הוא מרגיש בעיקר את המציאות שלו.

מהפסוק "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא" למדו חז"ל שאסור לשאול בשלום הזולת לפני התפילה. "חדלו לכם . . כי במה", "אל תקרי במה (ב' פתוחה, מ' סגולה) אלא במה (ב' ומ' קמוצות)".

מה משמעות הדברים?

לפני התפילה הנשמה האלוקית היא רק "באפו" של האדם. היא עדיין לא חדרה ולא נתגלתה בגופו ואינה מאירה אצלו בגילוי. זאת משום שבלילה יש מצב של חושך, העלם והסתר. חושך לא רק בגשמיות, אלא גם ברוחניות. בזמן השינה הנשמה מסתלקת מהגוף ואז מתגברת החומריות על האדם. לכן, מיד לאחר שהוא מתעורר בבוקר עליו ליטול את ידיו כדי להעביר מהם את רוח הטומאה. אבל גם אחר כך הנשמה עדיין לא בהתגלות אצלו, כל עוד לא התפלל. וזהו הפירוש "נשמה באפו" – הנשמה עדיין לא חדרה בגלוי לגוף אלא היא מאירה רק באופן 'מקיף'. במצב זה האדם נחשב ל'במה', הישות עדיין נמצאת אצלו ואין לו התבטלות פנימית לאלוקות.

לכן כל מה שהאדם יכול לעשות בשלב זה הוא רק להודות על האמת – למרות שהוא מרגיש עדיין את ישותו בכל זאת הוא מסכים להודות באמת ואומר "מודה אני לפניך". בכדי שהנשמה האלוקית תורגש בכל חלקי נפשו של האדם, עליו לעבודת עבודתו כדבעי בהכנות לתפילה ובתפילה עצמה.  

משמעותן הרוחנית של ברכות-השחר

אחר-כך באמירת ברכות-השחר, הביטול חודר יותר אל תוך מציאותו של האדם. כאשר אומרים "ברוך אתה ה'" הקשר עם האלוקות נעשה יותר גלוי ויותר פנימי. "ברוך" הוא מלשון הברכה והמשכה, שהאור האלוקי יומשך ויבוא לידי גילוי; "אתה" – לשון נוכח – אף הוא מדגיש שמציאות הקב"ה קיימת בגלוי; "הוי'" – היה הווה ויהיה כאחד, בחינה שלמעלה מגדר זמן ומקום שלגבה העולם בטל לחלוטין.

וזהו ההבדל בין ההודאה שב'מודה אני' לביטול בברכות-השחר:

הודאה פירושה שהאדם מודה לדעת חברו, אבל זה לא קיים באופן גלוי אצלו, זו בחינת 'ביטול היש' בלבד. ואילו ברכה היא שהדבר נקלט אצלו, "ברוך אתה" בלשון נוכח, ומתחילה כאן כבר העבודה של 'ביטול במציאות'.

תוכנן של ברכות-השחר גם הוא קשור להפנמת הקשר של היהודי עם הקב"ה. מלבד המשמעות הפשוטה של הברכות, שיהודי מודה לקב"ה על זה שהוא פוקח עיוורים ומתיר אסורים וכן הלאה, ישנו גם הפירוש הרוחני של הברכות.

הברכה הראשונה היא "הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה". בפשטות, ברכה זו היא הודאה לקב"ה על כך שהתרנגול מסוגל להבחין בין יום ללילה. אלא שלכאורה אין זה מובן: כל הברכות הבאות לאחר מכן הן הודאה לקב"ה בנוגע לאדם עצמו, לפי סדר עשיית הדברים בקומו משנתו. לדוגמה, "פוקח עיוורים": אדם פוקח את עיניו בבוקר ורואה, ולכן הוא משבח את הקב"ה על שנתן לו את כוח הראייה. וכן כל שאר הברכות על זה הדרך. אבל מה עניינה של ההודאה "הנותן לשכוי בינה"? למה חשוב לאדם שהתרנגול מבחין בין יום לילה, עד כדי כך שעליו לברך ולהודות על זה מיד בבוקר?!

אלא, מבואר בחסידות שלכל דבר בעולם-הזה יש שורש למעלה. העובדה שהתרנגול מעיר את האדם בעולם-הזה הגשמי לעבודת הבורא, נובעת מכך שבחצות הלילה המלאך גבריאל מעיר את הנשמות. כתוב שהקב"ה משתעשע עם הנשמות בגן-עדן, וגם שם יש בחינה שנקראת 'שינה'. זוהי עליית הנשמות בעת שהן מתבוננות ושקועות בשפע העליון שקיבלו מלמעלה, והשירה של המלאך גבריאל מעירה אותן שיבואו לקבל שפע חדש. זוהי בחינת התעוררות הנשמות משנתן ומזה משתלשל למטה שהתרנגול הגשמי מעיר את האדם משנתו. אם כן, ברכת "הנותן לשכוי בינה" מהווה הודאה על כך שה'תרנגול' הרוחני מעורר את נשמותינו, כי בלעדיו היה האדם ישן שנת עולמים... בעצם, אנו מברכים על השורש של התרנגול, רק שבהלכה זה מתבטא בכך שהשומע קול תרנגול מברך ברכה זאת, כי התרנגול הגשמי קורא באותה שעה שהעניין הזה מאיר בשורשו למעלה.

אחר כך אנו מברכים "פוקח עיוורים". יש ראייה כפשוטה, ויש ראייה רוחנית. הכוח הנפשי שמאפשר לאדם לראות את האמת של האלוקות, שעל זה הנשמה מודה לקב"ה.

לאחר מכן מגיעה ברכת "מתיר אסורים", שהנשמה לא תהיה אסורה וכבולה ברשות הגוף. דומה לזה הוא תוכן ברכת "זוקף כפופים", שהאדם לא יהיה כמו בהמה, עליה נאמר "רוח הבהמה היורדת למטה" – היא שקועה רק בדברים החומריים; לשם כך על האדם לזקוף את קומתו ולהכיר את הקב"ה, כמו שכתוב "רוח האדם העולה היא למעלה". ובדרך זו יש לפרש את כל המשך ברכות השחר לפי הסדר.

לאחר מכן אומרים את פרשת הקורבנות, ומכיוון שכל העוסק בתורת הקרבנות כאילו הקריב קרבנות אלו, הרי בזה מתקרב האדם יותר לאלקות. קרבן עולה בא לכפר על הרהורים רעים, והרי כשאדם ישן בלילה מתגברות אצלו המחשבות החומריות ובקריאת פרשת התמיד עליו להעביר ולבטל הרהורים אלו.

[ראוי לציין כאן בקצרה אודות שלושת ההכנות לתפילה שאדמו"ר הזקן מבאר בספרו לקוטי-תורה פרשת כי תבוא: א) טבילה במקווה. היות והתפילה היא סולם בו עולה האדם מדרגה לדרגה לכן נושא הטהרה חשוב שם במיוחד.  ב) נתינת צדקה. כמאמר חז"ל רבי אליעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי. ג) לימוד פנימיות התורה, וכפי שידובר להלן בנוגע לחשיבות הלימוד וההתבוננות לפני התפילה].

 

בין 'הודו' ל'מודה אני'

לאחר כל ההכנות הללו, יכול האדם להמשיך לעלות בסולם התפילה. לאחר שקיבל את ה'כלים' מלמעלה, כאשר הקב"ה כבר פקח את עיניו והתיר אותו מכבליו וכו', הוא יכול להתחיל בעבודה של "הודו לה' קראו בשמו".

 ומה בין ההודאה של "מודה אני" להודאה של "הודו לה'"?

התשובה היא, שאמנם גם בשלב של "הודו" עדיין לא מאיר גילוי אלוקות בנפש בתכלית הגילוי, אבל כבר יש איזושהי השגה בדרגות שלמעלה, וזה ההבדל בין "הודו" ל"מודה אני": הבחינה של "מודה אני" קיימת אצל כל יהודי מצד נקודת היהדות שבנפשו. לכן, אמירת "מודה אני" היא מיד בקומו משנתו, כשעדיין אין אצלו שום התבוננות והשגה אלא רק התבטלות פשוטה, כמו קטן שנולד. לכן אפשר לומר זאת עוד לפני נטילת ידיים, וגם לא מזכירים עדיין שום שם של הקב"ה. זהו שלב שאין בו עדיין תפיסה ממשית בדרגות שלמעלה אלא זו אמונה פשוטה וכללית בלבד.  

ואילו באמירת "הודו", ההודאה והביטול כבר חודרים בהבנה והשגה, ברמה מסוימת לפחות. הוא מבין שיש הבדל בין "הודו להוי'" ל"קראו בשמו". הוא כבר יודע שעניינו של הוי' הוא "היה הווה ויהיה כאחד", אור שלמעלה מגדרי הזמן והמקום, ובדרגה זו לא שייכת השגה אלא רק הודאה, "הודו להוי'", לעומת זאת, "קראו בשמו" מכוון כלפי הארה משם הוי'. זוהי הארה משם הוי' שבאה ונמשכת לעולמות להחיותם. זהו הפירוש "קראו", לשון המשכה והתגלות.

שיבותה של ההתבוננות

לאחר "הודו" מתחיל סדר העבודה של התפילה עצמה – פסוקי דזמרה, ברכות קריאת-שמע, ושמונה-עשרה. הצד השווה של כל שלבי התפילה הוא בכך שכולם קשורים להתבוננות ומחשבה בגדולת ה', דבר שתלוי מאוד בהתעמקות בגדולת ה' שקודם התפילה. מן הראוי אם כן לעמוד תחילה על משמעותה וחשיבותה של ההתבוננות כהכנה לתפילה.

יש שיטות רבות ששמות דגש על התלהבות הלב בעבודת התפילה, אבל בחסידות חב"ד שמים את עיקר הדגש בתפילה על ההתבוננות במוח. חשוב להבהיר שלכולי עלמא המטרה העיקרית בעבודת התפילה היא שלאדם תהיה התפעלות המידות, אבל בתורת חב"ד מוסבר שבשביל להגיע להתעוררות אמיתית של המידות נדרשת התבוננות. זו ההכנה היחידה שתעורר התלהבות פנימית-אמיתית. ללא ההתבוננות, התפעלות המידות עלולה להיות בבחינת 'מקיף' שאין לה קיום אמיתי.

בענייני גשמיות אנו רואים שכאשר אדם מבין בשכלו את הטוב שבדבר מסוים, מיד נולדת בלבו המשיכה הנפשית לדבר. ההבנה השכלית מולידה בדרך ממילא רגש הלב, ואין צורך בהתבוננות מעמיקה. זאת משום שהאדם קשור בטבעו לענייני העולם, וכאשר הוא מבין שדבר גשמי טוב בשבילו, מיד הוא מרגיש זאת ונמשך אליו (אלא אם כן יסיח דעתו ממנו מיד. ולכן, כאשר באה לאדם תאווה לדבר איסור, עליו להסיח דעתו מיד).

שונה הדבר בענייני רוחניות. נכון אמנם שלנפש-האלוקית יש אהבה לענייני אלוקות מצד טבעה, אבל הדבר קיים אצלה רק בכוח לא בפועל. העובדה שכל יהודי מוכן למסור את נפשו בפועל על קדושת שמו יתברך, נובעת מנקודת היהדות שמסותרת בלבו באופן של רצון, כוח מקיף שלמעלה מטעם ודעת. אבל כשמדברים על התעוררות של מידות בגלוי, רגש של אהבה ויראה בפועל, לשם כך דרושה בהכרח התבוננות שכלית מעמיקה. כדי שתתעורר בלבו תשוקה אמיתית לאלוקות, לא באופן של דמיונות שווא, האדם חייב להתבונן לעומק בגדלות ה'.

לכן חסידות חב"ד שמה דגש חזק כל כך על לימוד מאמרי חסידות כהכנה לתפילה. הלימוד נותן חומר למחשבה, נושא להתבוננות, בשעת התפילה. בעת לימוד החסידות לומדים באופן מעמיק ונרחב נושא כלשהו בגדולת ה', ובשעת התפילה מתבוננים בזה. והתבוננות זו שבעת התפילה גורמת לאדם התפעלות גדולה בלבו, וכך הוא מתקרב לאלוקות.

ההתבוננות נועדה להביא לידי כך שהדברים שהאדם מבין בשכלו, יהיו מורגשים גם בלבו, שהוא 'יחיה' את הדברים. לדוגמה, כשאדם מתבונן בכך שהקב"ה מהווה את הבריאה בכל רגע באופן של יש מאין, לא מספיק שיידע זאת בשכלו, אלא עליו להשתדל לקבוע במחשבתו שכך הם הדברים בפועל, במוחש.

לכן יש הדגשה יתרה על כוח הדעת בהקשר להתבוננות:

כוח השכל מורכב משלושה חלקים: חכמה, בינה ודעת. חכמה היא הנקודה היסודית של ההמצאה, התחלת כוח השכל וראשית התגלותו. בינה היא הרחבת ההבנה בפרטים, והתפשטות השכל לאורך, רוחב ועומק. ואילו כוח הדעת עניינו הוא התקשרות. שהאדם תוקע את מחשבתו בחוזק בעניין השכלי, עד שנוצרת אצלו גם הרגשה בעניין.

הלימוד קשור לכוח הבינה. לומדים נושא מסוים עד שמבינים היטב את כל פרטיו. אבל כדי שהאדם עצמו יתקרב לנושא הנלמד, הוא צריך להפעיל את כוח הדעת. לנסות לקשר עצמו לעניין. וכמו שכתוב בתניא (פרק ג) "יתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה".

 וכדי שהאדם יוכל לקשר עצמו לעניין, עליו קודם להבינו היטב בשכלו ואף לדבר בו פעמים רבות. אז יהיה לו קל להתבונן בזה במחשבתו, ולהפנים זאת בשכלו עד שיתחיל להרגיש משהו. וכמו בכל דבר שרוצים להתקשר אליו, שצריכים להתמיד בו, כך גם כשמדובר במושגים אלוקיים, התנאי להצלחת ההתקשרות לאלוקות הוא להתמיד בלימוד ומחשבה בענייני אלוקות עד שההבנה תיקבע בו.

אלו הם הנקודות העיקריות בעבודת ההכנה לתפילה. על שלבי סולם התפילה עצמה נעמוד בע"ה במאמר הבא. 

שלח תגובה הדפסה שלח לחבר שתף