דף הבית | קישורים | צור קשר
התוועדות לי"ט כסלו | מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > י"ט כסלו ואדמו"ר הזקן

מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > י"ט כסלו ואדמו"ר הזקן > התוועדות לי"ט כסלו

התוועדות לי"ט כסלו

13/11/2011 - טז חשון התשעב הרב שבתי סלבטיצקי

ר' מענדל דיבר באריכות על הנפש הבהמית ובין הדברים אמר "אתם רוצים לדעת היכן היא עלולה להתחבא? דווקא במקום שאתה בטוח ששם היא לא נמצאת דווקא שם היא נמצאת".

  • הגדל תמונה

לחיים !! לחיים !!

בין חסידים נוהגים לשבת, מידי פעם, לומר לחיים ולהתוועד מתוך אהבת רעים. פעם ישבנו בהתוועדות עם ר' מענדל פוטרפאס (אפשר לכתוב ספרים שלמים על החסיד ר' מענדל, על עבודת התפלה שלו ועל מסירות הנפש שלו ברוסיה), ניגנו ניגוני דבקות והבחורים היו בהתעוררות חסידית. ר' מענדל דיבר באריכות על הנפש הבהמית ובין הדברים אמר "אתם רוצים לדעת היכן היא עלולה להתחבא? דווקא במקום שאתה בטוח ששם היא לא נמצאת דווקא שם היא נמצאת".

בין הבחורים היה בחור שהגיע מישיבה בבני ברק. מעולם לא השתתף בהתוועדות חסידית  ועתה היה בהתרגשות גדולה, הוא התפעל מאד כאשר הבחין  שהשעה 3 לפנות בוקר, והזמן חלף הלך לו כהרף עין. מסביבו יושבים למעלה ממאה בחורים ועוסקים בסוגית "עבודת ה'" ובביאור עניין נפש הבהמית והיצר הרע.

 ר' מענדל פנה אליו ואמר לו "זאגט לחיים"  הבחור היסס, הוא אינו רגיל בכגון זה,  אמירת לחיים ושתיית משקה לא הסתדר לו כ"כ עם כל האווירה. לאחר היסוס קל שאל את ר' מענדל  "אפשר לשאול משהו?"

"בודאי, שאל כל מה שבליבך, אל תתבייש!"  אמר לו ר' מענדל פוטרפאס,

"מה הענין של אמירת לחיים בהתוועדות ?"

ר' מענדל חייך את חיוכו המפורסם. חיוך שכל כולו אומר אהבת ישראל. ואמר, לאותו בחור, "קודם כל נאמר יחד לחיים, נפתח את הלב  ונתקרב זה לזה,  ואחר כך בע"ה אשתדל להסביר לך".

היה לו לר' מענדל חוש מיוחד "להיכנס" לליבו של כל אחד. החוש הזה נבע מאהבת ישראל העצומה שהיתה לו, כמו שהיה אומר ר' זושא מאניפולי: "אם אתה אוהב אותי אמור מה כואב לי".  ר' מענדל  אהב יהודים לכן ידע מה כואב להם. ר' מענדל הביט באותו בחור והתחיל להסביר לו "יש דין בדיני חזקה, שאם אדם החזיק בבית שלוש שנים רצופות ולא מיחו בו, הרי זה ראיה שהוא בעל הבית. כדי לבטל את החזקה צריך בעל הבית "לעשות מחאה" ולומר לו אעפ"י שאתה גר בביתי ונוהג כמנהג בעל הבית, האמת היא שאינך בעל הבית כלל וכלל !

כך גם בעבודת ה'. היצר הרע ונפש הבהמית מתגברים עלינו מפעם לפעם, הם שולטים לפעמים על כוחותינו, מחשבותינו, דיבורינו ומעשינו. אך כדי שלא נחשוב ח"ו לרגע קט שהם בעלי הבית לזאת עושים פאבריינגען [התוועדות חסידית]. אחד מהעניינים העיקריים של הפאבריינגען – לבד מעצם זה שיושבים חסידים יחד ומעוררים איש את רעהו בענייני עבודת ה' – הוא לעשות "מחאה". בפאבריינגען אנו מוחים ביצר הרע ומכריזים כנגדו: אתה לא בעל הבית! זה שאתה מתגבר מפעם לפעם, זה זמני וארעי, בעל הבית עלינו היא רק הנפש האלוקית.

 

לא להתפעל מהסביבה

איי.. איי... המשיך ר' מענדל והסביר, תשאל מה העניין של 'לחיים' ו'משקה' בהתוועדות, ולמה  נהוג אצל חסידים לומר 'לחיים' דווקא על 'משקה' (וודקה וכדומה) ולא על מיני משקאות אחרים, טעימים ומתוקים. כיון שדווקא ה'משקה' שאומרים עליו לחיים ב"חסידישע פאבריינגען", מראה לנו דוגמא כיצד לא צריך להתפעל מכל הניסיונות של הסביבה והנפש הבהמית...

הכיצד?

אם נכניס  שתיה כגון מיץ וכדומה לפריזר – הוא יקפא. לו היינו יכולים לשאול את המיץ מדוע אתה קופא ? היינו מקבלים  את התשובה שכיון שבפריזר קר מאד, הקור של הפריזר השפיע עלינו וקפאנו.  אבל אם נכניס לפריזר 'משקה' הוא יישאר כמות שהוא. וכאשר "נשאל" את ה"משקה" מדוע אין הקור שבפריזר משפיע עליו, יאמר לנו:

"מה חשוב לי מה שקורה מסביבי אני צריך להיות מה שאני !!" 

זה מה ש'משקה' מלמדנו: לא אכפת לי מה הסביבה אומרת, האם מסביב חם או קר ואפילו קפוא, אני תמיד נשאר כמו שאני. לכן אומרים לחיים  דווקא על משקה. ישנם אנשים שבורחים מעצמם, מפחדים להיות מה ש"הם" באמת. הם חיים את החיים שאחרים יוצרים עבורם. אך מהותם של חיים אמיתיים שהחיים נובעים ממהותך העצמית ואין הם תוצאה של דברים חיצוניים..  

וזה יסוד גדול בחייו של כל יהודי וחסיד, הנשמה האלקית בהיותה למעלה היה לה חם ונעים, כל כולה הייתה דבוקה בה'. מאיגרא רמה ירדה לבירא עמיקתא, כאן בעולם הזה קר מאד ולזה באה ההתוועדות ואמירת לחיים לתת לנו חום אמיתי, להרים אותנו טפח אחד מעל האדמה. ו"לעולם ימכור אדם כל אשר לו ויקנה מנעלים לרגליו", אומרים חסידים, תמכור את כל אשר לך ובלבד שתתרומם מעל האדמה ותעשה מחיצה מן הארץ הגשמית.

פעם כשהלכו בחורים עם המשפיע  ר' מענדל  בדרך, שאל אותם: בנהר נמצאים הרבה דגים, איך נוכל לדעת איזה דג בודאי חי? הוא מותיב לה והוא מפרק לה: תסתכלו על זרם המים, דג שהולך ושוחה נגד הזרם הוא בודאי חי. ואילו דג מת גם אם נראה כמתקדם, אם הזרם דוחף אותו אין הוא חי. יש אנשים שגם אם נראה  שהם מתקדמים אך במהותם אינם חיים באמת.

האמת היא, שדווקא מי שלא מתפעל מהסביבה ומתנהג כמו שצריך, מבלי לחשוש מפני המלעיגים וכו', הוא זה שמעריכים אותו ומושפעים ממנו. בקשר לזה יש לי סיפור מעניין, באחד מנסיעותי לרבי זי"ע נסעתי דרך אמסטרדם. הייתי צריך להמתין כמה שעות לאווירון. מה עושים כאשר יש לו כמה שעות פנויות בשדה התעופה? מחפש  "פרצוף יהודי" כדי להניח לו תפילין. פתאום ראיתי בחור צעיר עם תרמיל על גבו עובר במעבר הרחב. בחור מאותם אלפי בחורים שמסתובבים בעולם ומחפשים את עצמם. הבטתי בפניו ואי אפשר היה לטעות - "היהודי" שבו קרן על פניו. ניגשתי אליו ושאלתי "אתה מדבר עברית?" "כן" ענה לי. נכנסתי עמו בדברים. מה השעה? מנין אתה בא?  אחרי כמה דקות כשהרגשתי שהקרקע מוכנה, שאלתי אותו "הנחת תפילין היום?" עיניו נפתחו לרווחה, התדהמה אחזה בו והוא אמר לי "השתגעת? כאן, באמצע שדה תעופה באמסטרדם, מקום שעוברים אלפי אנשים, ליד כולם... להניח תפילין...?"  ניסתי להציע לו לעבור לצד, למקום שקט. אך מיד ראיתי שאין עם מי לדבר, הוא פשוט הפנה עורף והלך כאשר בידו עשה תנועה לא נעימה..  כעבור כחצי שעה הגיעו לשדה התעופה קבוצה של מוסלמים, ופתאום אני רואה שהם נעמדים באמצע האולם הראשי, פורסים שטיח על הרצפה ובלי כל בושה כורעים ומשתחווים ומתפללים. כשראה זאת אותו בחור קם ממקומו, הגיע אלי בריצה ובעיניים נוצצות אומר לי: "תביא לי מהר את התפילין. מהר !! מהר!!" לא ידעתי מה קרה אך הוצאתי את התפילין ושאלתי אותו "היכן אתה רוצה להניח את התפילין?", "תביא לי אותם", הוא אומר לי, "אני יודע להניח לבד".  הוא לקח את התפילין,  נעמד מול המוסלמים והתחיל להניח את התפילין למול עיניהם המשתאות. כשסיים להניח  אמר בקול רם "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". "התביישתי" אמר לי אח"כ,  "אם הם 'מצפצפים' על כולם וקשורים באמונתם, מדוע אני לא יכול לעשות את זה"...  מאז לא ראיתי את אותו בחור אך בטוחני שהוא לא ישכח את הרגעים הללו. כיון שברגעים הללו הוא הרגיש מהם 'חיים' ומהו 'יהודי'. הרגעים הללו גילו לאותו בחור מיהו באמת. באותם רגעים הוא עשה "מחאה" על מצבו.

 

מה שחסידות מסוגלת לעשות

 

כיצד באמת אפשר להגיע לזה ? הלא זוהי עבודה קשה? לנפש הבהמית יש את הרצונות שלה, רצונות של העולם הזה, והעולם הזה הוא באמת עולם גדול ומפחיד... כיצד ניתן לא להתפעל ממנו? כיצד האדם יכול להרגיש חי ומאושר בעולם שיש בו כ"כ הרבה תאוות?

בשביל זה צריך ללמוד חסידות. ללמוד ולהחדיר בעצמנו שהקב"ה מחיה ומהווה את העולם כל רגע. וכשלומדים איך דבר הוי' מהווה כל רגע את העולם, והוא המציאות האמיתית של העולם ו"אין עוד מלבדו", ולא מסתפקים בלימוד, אלא מתפללים עם זה וחיים את זה, מבינים כמה העולם הזה באמת 'שווה' ואז ממילא לא יתכן שמשהו מהעולם הזה יבלבל אותנו..

לימוד החסידות אינו 'הידור מצווה', הלימוד הזה מסביר ומחדיר לנו את האמונה האמיתית בהקב"ה.  האמונה היא המצווה הראשונה אצל הרמב"ם,  היא גם יסוד ושורש לכל עבודת ה' של כל אחד ובלעדיה ח"ו...

 ישנם שחושבים שהגדרת אמונה פירושה – שלילה. לא לעבוד עבודה זרה, לא לכפור בה' ולברוח מאפיקורסות. אך כמובן שאמונה הוא עניין חיובי - להאמין שאין עוד מלבדו שאין עוד שום כח מלבדו יתברך. וכפי שהרמב"ם מסביר בתחילת הלכות ע"ז שגם אלו שעבדו עבודה זרה האמינו שה' הוא בורא העולם אלא שחשבו שה' נתן כח למציאות אחרת בעולם וזוהי כפירה.

 וזה צריך להתבטא בחיי היום יום המעשיים, פשוטו כמשמעו. לדוגמא: כשלמישהו כואב הראש והוא לוקח 'כדור אקמול' והראש מפסיק לכאוב. במבט ראשון חושב האדם ש'כדור האקמול'  הוא זה שריפא אותו. וכששואלים אותו הרי הקב"ה הוא ה'רופא כל בשר' ? מיד עונה, שאמת נכון הדבר שה' הוא הוא בעל הכוחות כולם, אך ה' נתן כח בכדור האקמול לרפא את האדם. האם אין זה דומה לעובדי עבודה זרה שהאמינו שה' נתן כח בכוכבים ומזלות להשפיע בעולם ?!

האמת היא שהקב"ה בכבודו ובעצמו, הוא ורק הוא, ריפא את הכאב ראש. כדור האקמול הוא רק צינור שעל ידו עובר השפע האלוקי לרפאות את האדם, צינור בלבד ותו לא !! ומי  שחושב שבתחילת הבריאה ה' נתן  באקמול כח לרפאות ולכן עכשיו ה'אקמול' הוא מציאות עצמאית שיש בה כח לרפאות, דומה למה שכתב הרמב"ם על הטעות של עובדי העבודה זרה. (רק בשביל שתהיה "בחירה חופשית" הקב"ה עשה שייראה כאילו האקמול הוא זה שמרפא, אך צריך להיות ברור שהקב"ה בכבודו ובעצמו הסיר ממך את הכאב ראש).

ואת זה צריך להחדיר לראש. לא להסתפק בלימוד החסידות גרידא, אלא צריך לחשוב ולהתבונן במה שלומדים בחסידות, ובפרט לפני התפילה. התבוננות אפילו לזמן קצר ממש, כמו שתיים שלוש דקות, מחוללת מהפכה של ממש. וכאמור, דבר זה מוכרח ממש ונוגע לכל אחד.

 

לבטל את ה"אני"

כשעסוקים בלימוד חסידות כדבעי, ומשתדלים ליישם את זה בתפילה ובהנהגת היום יום, ומתבוננים בעניין של "אין עוד מלבדו" ממילא ה'אני' של כל אחד כבר הרבה פחות נחשב אצלו, וכשה'אני' בביטול, ממילא אפשר לחיות ולהרגיש אלוקות.

כשלמדנו בישיבה בכפר חב"ד, ר' מענדל פוטרפס היה עבורנו דוגמא לאדם שמחשיב את עצמו לאין ואפס, אדם שנמצא בביטול מוחלט.

זכורני, כשר' מענדל הגיע לכפר חב"ד,הוא הגיע בתחילה ללא אשתו, ולא רצה לישון לבד. והי' אז הסדר, שכל לילה הלכו בחורים  לישון אצלו. פעם אחת הלכנו, בחור אחד ואני,  לישון בביתו. הוא כיבד אותנו בכוס תה, סיפר לנו סיפור חסידי וכו', כשהתקרבה השעה אחת עשרה בלילה הוא הסתכל על השעון ואמר: נו עכשיו הזמן לקרוא קריאת שמע על המיטה (אצל חסידים לא נוהגים לומר 'ללכת לישון' אלא 'לומר קריאת שמע על המיטה'),  הוא ישן בחדר אחד ואנו בחדר שני כשדלת מפרידה ביניהם. והנה ב- 2:00 בלילה התעוררתי, ואני שומע קול בכי. הבטתי על חברי וראיתיו ישן שנת ישרים. בתחילה לא ידעתי מיהו הבוכה אך כשהסתכלתי דרך חור המנעול שבדלת ראיתי את ר' מענדל יושב עם הסידור, נשען על ידו ובוכה... הקשבתי, ואני שומע שהוא מחזיק בתחילת ק"ש שעל המיטה, הוא אומר "הריני מוחל..." ובוכה... שוב פעם מתחיל "הריני מוחל..." ושוב בוכה. הערתי את החבר שלי, ואמרתי לו "בא וראה איך חסיד אומר קריאת שמע על המיטה". והבטנו בו ביחד, בשקט כדי שלא ירגיש. חשבנו לעצמנו, מה כבר אפשר לבכות ב"הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי", אם פגעתי במישהו בהחלט יש על מה לבכות, אך אם אני מוחל למישהו – על מה יש לבכות?

לאחר זמן, כמדומני בחג השבועות, ר' מענדל התוועד ואמר הרבה לחיים. גם הבחור השני שהיה איתי אמר קצת לחיים ובסוף ההתוועדות הוא פונה לר' מענדל ושואל אותו : "מה צריך לכוון כאשר אומרים 'הריני מוחל לכל מי שהכעיס ...'" ר' מענדל הביט בו בפליאה והסביר לו במילים פשוטות את העניין. "אם כך" שאל הבחור "למה בוכים כאשר אומרים מילים אלו". ר' מענדל הביט בו במבט חריף ואמר לו  "אתה מביט במקומות שלא צריך להביט.. אבל אחרי שמביטים רוצים להבין... שב", אמר לו ר' מענדל "אם אני מרגיש שאני צריך למחול למישהו, סימן שאני איזה שהוא "מציאות" שצריך למחול. שיש בי "אני ואפסי עוד"   – ועל זה החשבון נפש: מי אני ומה אני שצריך למחול למישהו..."

זה היה בשבילנו דוגמא של חסיד אמיתי, שמחשיב את עצמו לאין ואפס, ולא מבין כיצד מבקשים ממנו למחול למי שפגע בו.

יהודי שלומד חסידות ומגיע לקצת יותר ביטול וקשר להקב"ה הוא המאושר שבאדם, כמאמר חז"ל  'מה יעשה אדם ויחיה? ימית את עצמו!', להמית את האני על מנת לחיות חיים אמיתיים. וכאשר האדם מרגיש את ה"אין עוד מלבדו" כל חייו משתנים.

 

לשמש את קוני

בבחרותי, למדתי בישיבת 'קול-תורה'. אחד מחבריי בישיבה היה נכד לאחד מגדולי הדור, הוא היה בחור ירא שמים שלמד בהתמדה ושקידה נפלאה, אבל להיותו בעל כישרונות חלשים, היה נאלץ להתייגע ולהשקיע הרבה בכדי להבין טוב ולזכור את הנלמד. רבי שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל מאד קירב ועודד אותו, וזה היה עבורנו דוגמה חיה איך להתייחס לבחורים 'חלשים'.

התקשרנו זה לזה וגם למדנו לפעמים 'תניא'. פעם אחת ראיתי שפניו עצובות לאחר שיחה ארוכה הסביר לי שכואב לו מאד, מדוע הוא צריך לעמול ולהשקיע שעות רבות ועמל רב כדי להבין את הגמרא, וגם אז לא תמיד עולה בידו להבין את הגמרא על בוריה, ואילו בחורים אחרים בעלי כשרונות יותר טובים מבינים את הגמרא תוך זמן קצר. "ראית איך י.ר. (כיום ראש כולל ידוע בירושלים) שאינו מתמיד הכי גדול, התפלפל היום בשיעור של רבי שלמה זלמן אוירבך?"

 "מה הצדק בכך  שכדי להבין את הסוגיה אני צריך להתייגע כל כך הרבה ואילו בחורים אחרים שנתברכו בכישורים מבריקים, ביגיעה מועטה עולים עלי בהישגיהם והצלחותיהם. מדוע חברי ממלאים תפקידם בקלות, ואילו אצלי מילוי שליחותי בעולם כרוך ביגיעה רבה?!".

"היו כאלו שהסבירו לי", אמר, "שעל-ידי התמדה ויגיעה גדולה, אפשר להצליח ולהשיג הרבה מאוד, אף יותר מאשר על-ידי כישרונות מזהירים. הביאו לי הוכחה מהגאון ר' אלחנן וסרמן, שמסופר עליו שבתחילה לא היו לו כישרונות מיוחדים, ולמרות זאת, על-ידי יגיעתו הגדולה, נהיה ל'גודל' גדול. אך מדוע אני צריך כ"כ לעמול ולהתייגע והם לא?" השאלה הטרידה אותו מאוד. היא גרמה לו לדכדוך ולמרירות, והוא לא מצא נוחם לעצמו.

 כאשר שמעתי ממנו את סיבת מרירותו, יעצתי לו לשלוח מכתב לרבי מליובאוויטש ולשאול אותו את שאלתו. הוא נהג כעצתי, שאל את הרבי וזכה לקבל תשובה נפלאה. הרבי מתחיל את מכתבו "איני מבין את שאלתו, הרי משנה מפורשת היא "אני נבראתי לשמש את קוני!"" תוכן תשובת הרבי הייתה שתפקידנו בעולם אינו להיות למדן או 'גודל', תפקידנו להיות 'שמש' של הקב"ה. כל אדם צריך לעבוד את ה' עם כוחותיו וכישרונותיו שלו. זהו תפקידו – לשמש את קונו כפי יכולתו. אדם שאינו מוכשר כל-כך אבל הוא לומד בהתמדה ושקידה, מקיים מצוות בהידור ומתפלל כדבעי לפי ערכו, נעלה יותר מחברו בעל הכישורים שאינו מנצל את כישוריו עד תומם. אמנם ייתכן שבעל הכישורים הוא 'למדן' גדול יותר, אבל בתפקיד העיקרי – "לשמש את קונו", חברו המתמיד נעלה יותר. בעולמו של הקב"ה אין נמדדים בסנטימטרים ואין נשקלים בק"ג, שם מודדים במידות אחרות. אצל הקב"ה לא מודדים למי יש יותר אלא מי מלא יותר. מי משתמש ומשקיע יותר.

יתרה מזו, לכל אחד יש גם את הכוחות המיוחדים לו שבהם הוא צריך להיות "זהיר טפי" ובעניינים הללו הוא יחידי בעולם. כל אחד צריך לדעת שמעולם ולעולם לא ייברא אדם בדיוק כמוהו עם אותן תכונות, עם אותן מדות ועם אותם ניסיונות. כל אחד הוא עולם קטן שאין דומה לו ולא יהיה דומה לו.  ולכן בעולם שלו, רק הוא יכול לגלות את ה', רק הוא יכול לגלות את הקב"ה בתכונות ובניסיונות שיש לו.

מענה זה של הרבי, שינה אותו לגמרי. מאז אותו יום החל להיות בשמחה גדולה. המענה של הרבי פקח לו את העיניים והוא קיבל מבט אחר לחלוטין על עצמו ועל תפקידו ושליחותו בעולם. הוא הבין שייעודו אינו להצליח ולהגדיל את ה"אני" שלו, אלא להשלים את רצון קונו.  

לחיים ! לחיים ולברכה!!

יהי רצון  שנפנים את הדברים, נעמוד טפח מעל פני האדמה ונזכה בקרוב ממש ל"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

שלח תגובה הדפסה שלח לחבר שתף