דף הבית | קישורים | צור קשר
מגילת י"ט כסלו | מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > י"ט כסלו ואדמו"ר הזקן

מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > י"ט כסלו ואדמו"ר הזקן > מגילת י"ט כסלו

מגילת י"ט כסלו

13/11/2011 - טז חשון התשעב על-פי רשימותיו של הרבי הריי"ץ

כשבא הרב המגיד לרובנה, ור' זוסיא מאניפולי סיפר לו, שהרבי ציווהו לכתוב לגאון שלנו שיבוא, התאנח הרב מעומק הלב, ונפל תיכף בהתעלפות. כשהקיצוהו מהתעלפותו נחלש מאד, ונפל למשכב.

  • הגדל תמונה

מקובל בשם רבי נחום מצ'רנוביל, שהיה מתלמידי המגיד ממזריטש, שבקיץ שלפני הסתלקותו (קיץ תקל"ב) קרא הרב המגיד להרב ר' זוסיא מאניפולי ואמר לו: "תכתוב להגאון שלנו, ר' זלמניו ליטווק1, שיבוא הנה."

ומאז קראו ה'חבריא קדישא', תלמידי הרב המגיד, את רבנו הזקן בשם 'הרב'.

– כאשר ה'מלאך' הקדוש, ר' אברהם בנו של הרב המגיד, סיפר לאביו המגיד שהחבריא קראה לר' זלמניו ליטווק בשם 'הרב', אמר לו אביו:

"ה'חבריא קדישא' כיוונה אל האמת. "שמא מילתא היא", ו"הילכתא כרב". ה'שלחן-ערוך' של הרב יתקבל בכל תפוצות ישראל." –

כשבא הרב לרובנה (מקום משכנו של המגיד הגדול בשנותיו האחרונות), ור' זוסיא מאניפולי סיפר לו, שהרבי ציווהו לכתוב לגאון שלנו שיבוא, התאנח הרב מעומק הלב, ונפל תיכף בהתעלפות. כשהקיצוהו מהתעלפותו נחלש מאד, ונפל למשכב.

בני ה'חבריא קדישא' התיראו מלספר להרב המגיד על המקרה שהיה עם 'הרב'. הרב רבי מנחם מענדל מוויטבסק2 אמר, שאסור לצער את הרבי (המגיד), ועל החבריא בעצמה למצוא איזו עצה ולעשות 'פדיון' עבור ר' זלמן. אבל הרב רבי לוי-יצחק מברדיצוב עמד על דעתו והכריע לספר להרב המגיד. והלכו שלשה אלה: ר' מנדל מוויטבסק, ר' זוסיא מאניפולי ור' לוי-יצחק מברדיצוב, להרב המגיד, לספר לו את אשר קרה עם ר' זלמניו.

כשסיפרו לו את הדבר, אמר הרב המגיד בזה הלשון:

"וה' העלים ממני". והוסיף "הוא יש לו הרגשה כבן. אני נחשבתי כבן אצל הרבי שלי (הוא הבעש"ט), והוא נחשב כבן אצלי."

ולא הבינו התלמידים למה הוא מתכוין ואל מה ירמזון מליו, עד שהגיע חודש כסלו בשנת תקל"ג, ואז, ימים אחדים קודם הסתלקותו של הרב המגיד, אמר המגיד לתלמידיו:

"את אשר אתם מרגישים עכשיו, הרגיש ר' זלמן עוד בקיץ העבר..."

וקודם ההסתלקות תפס המגיד בידיו של 'הרב' ואמר:

"י"ט כסלו הוא יום ההילולא של שנינו."

ביום ג' פרשת וישב, י"ט כסלו תקל"ג, נפטר המגיד הגדול. ובעשרים ושש שנה אחרי זה, בדיוק באותו יום: יום ג' פרשת וישב, י"ט כסלו תקנ"ט, הוא יום הגאולה של רבינו הזקן.

**

עם התגדלותה של תנועת החסידות – התעוררה כנגדה תנועת התנגדות. בחוגי הלומדים הליטאיים במיוחד, לא גרסו את שיטת החסידות. אך למרות שההתנגדות היתה קשורה במאבק חריף ועז, אבל כל זה התרכז בתוככי העם מבלי לערב בזה את השילטון.

ברם, ככל שהחסידות הלכה והתפשטה, נחלשה ההתנגדות מכורח המציאות.

כך נמשכו הדברים עד לפטירתו של הגר"א מווילנא בשנת תקנ"ח. קבוצה מסויימת השתמשה במצב הרוחות אז, לחדש את המלחמה נגד החסידות ובחרה בועד מיוחד לנהל את אופני המלחמה.

הועד ידע והכיר, שהרכילות ולשון הרע על החסידים בין היהודים לא יועיל, כי כבר נתפרסמו החסידים ליראי-אלוקים, מהדרים במצוות, בעלי צדקה ומידות טובות. לכן, החליט הועד לנהל את המלחמה בדרך של 'מסירה' למלכות, לממשלה המרכזית בפטרבורג בירת רוסיה הצארית.

**

בראש השנה תקנ"ט הרגישו החסידים בעבודתו של הרבי מרירות עמוקה, ואחר כך בשמחת-תורה הרגישו שוב מרירות זו בין בשעת ההקפות ובין בשעת קריאת-התורה (אדמו"ר הזקן היה בעצמו בעל-קריאה). הרגישו נעימה מרה גם בתוכן של החסידות, שדרש הרבי בשמחת-תורה. את הפסוק "אתה הראית" פירש הרבי באותו מאמר-חסידות כך: "אתה הראית לדעת" – עצמות אין-סוף מראה, איך האדם צריך לשבר את עצמו ("לדעת" – מלשון "ויודע בהם את אנשי סוכות" דגדעון), "כי", בשביל, "ה' הוא האלוקים", בכדי שהכל יראו איך "אין עוד מלבדו".

כל הדברים הללו העציבו מאד את רוח החסידים.

**

לדאבון לב המלשינות הצליחה, ובשעה מאורחת בליל אסרו-חג נודע לחסידים, שבא שליח מיוחד ומזוין לאסור את הרבי. הרבי מצא לנכון לקיים הפסוק "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", ויצא דרך פתח צדדי לחוץ והתחבא, והשר שבה לאסרו נסע בחזרה לבדו, אך כעבור שני ימים בא עוד פעם. בלילה קודם המאסר נמלך הרבי עם החסיד ר' שמואל מונקס, והחליט שאם יבואו שוב לאסרו, יניח עצמו להאסר. וכן היה: כשבא השר בפעם השנית שוב לא התחבא, ואחרי שעות אחדות כבר ישב ב'עגלה שחורה' סגורה3 ושומרים מזויינים לראשו. ה'עגלה השחורה' נסעה עם הרבי לפטרבורג והחסידים נבוכו.

נבוכו, אבל לא נתיאשו.

**

בו בלילה שנאסר הרבי, נתאספו החסידים לטכס עצה מה לעשות.

האספה החליטה, כי כל חברי האספה ועוד אנשים אשר נקבו בשמות, יתפנו מכל דבר עסק ומצרכי ענייני ביתם הפרטיים, ויתמסרו בגופם ונפשם ובכל אשר להם להצלת הרבי והצלת החסידות.

האספה בחרה בועד מיוחד אשר ינהל את כל העבודה להצלת הרבי, ישמור על קיום הסדרים שהרבי קבע והנהיג, ויחזק את רוח החסידים בכל אתר ואתר. הוחלט, שכל החסידים, מקטן ועד גדול, מחוייבים לקיים כל פקודת הועד, בלי שום טענה ומענה.

הועד כתב וחתם צו ופקודה לכל החסידים, אשר כל הימים שהרבי יהיה תפוס: א) יתענו כולם בכל יום שני וחמישי, מלבד מי שאי אפשר לו מחמת חולשה; ב) בכל ימי השבוע יאכלו רק לחם עם מים חמים, ובשבת קודש בלילה וביום יאכלו רק תבשיל אחד; ג) בתוך זמן זה לא יקבעו זמני ארוסין ונישואין, והנישואין שזמנם כבר הוקבע מקודם, יתקיימו בזמנם, אבל בלא כלי-זמר, ויעשו סעודה אחת בלבד ובלא בשר, בשביל עשרה אנשים, לא יותר; ד) כל מלמד יאסוף את תלמידיו ויאמרו תהלים בכל יום, וקודם אמירת התהילים יבאר להם פרשת מאסר הרבי, כי צדיק הדור נתפס על עוון הדור, ואשר בעלילה באו עליו; ה) כל אחד מהחסידים יספר לאשתו ולבניו ולבנותיו הקטנים ולכל גרי ביתו על כל המאורע, ויספר להם גודל היסורים של התפוס, וגודל החטא של המלשינים, וגודל  השכר של המשתתפים בצערו של תלמיד חכם וצדיק; ו) כל אחד מהחסידים יזהר לשלם המעמדות של החזקת בית רבי, והמעמדות לקופת אחינו שבארץ הקודש; ז) כל אחד מהחסידים יעשה רשימה מכלי כסף וזהב ותכשיטים שיש לו; ח) בכל קבוץ של חסידים יבחרו נאמן אשר יפקח על קיום כל התקנות הנ"ל, ואליו יביאו את כספי המעמדות (למעלה אות ו') והרשימות (באות ז'); ט) אם ח"ו יפטר מי מהחסידים במשך זמן זה, יתקבצו כל העדה באותו מקום וילכו לטבול במקווה, ואחרי טהרתו והלבשתו של הנפטר ישביעו אותו בשבועה חמורה שעושים אותו לשליח, שנשמתו תעלה בהיכלי קודש של הרב המגיד והבעש"ט ותודיעם כי כבוד קדושת רבינו תפוס, ותורת החסידות בסכנה. ככה ישביעוהו שלש פעמים: אחרי ההלבשה, בבואם לבית הקברות, וקודם סתימת הגולל. וכל העדה תצום באותו יום.

**

ה'עגלה השחורה' עם הרבי נסעה מליוזנא באור ליום ו' עש"ק בראשית. למחרת, ביום הששי, בחצי השעה האחת-עשרה לפני הצהרים, שש שעות קודם זמן הדלקת הנרות, ביקש הרבי שישבתו כאן ולא יסעו היום הלאה. השומרים לא אבו לשמוע. פתאום נשברו צירי-העגלה ואי-אפשר היה לנסוע הלאה. תקנו את צירי-העגלה, והנה נפל אחד הסוסים ומת.

הביאו סוסים חדשים, ואינם יכולים להזיז את העגלה ממקומה. ראו השומרים והבינו, שנגד רצונו של הרבי לא יוכלו לנסוע, וביקשו ממנו רשות לנסוע לכפר הסמוך ולשבות שם. לא נתרצה הרבי. בקשו שוב ממנו, שלפחות יתן להם רשות להסיע את העגלה מהדרך לשדה שבצד הדרך. הסכים הרבי, ושם שבתו. המקום הוא כשלשה מילין מהמושבה רודניא, הסמוכה לעיר נוויל.

הרבי הזכיר אז בהלצה ציטוט מזמירות שבת: "צווחין אף עקתין, בטילין ושביתין". ('אקסין' = צירים באידיש. כלומר, הגלגלים עצמם צווחו ובטלו ושבתו מנסיעתם).

חסיד אחד מנוויל היה מספר, שהוא הכיר חסידים שידעו והראו באצבע את המקום אשר בו שבת הרבי, והוא בעצמו הלך לשם כדי לראות את המקום בעיניו. בכל הדרך משני הצדדים עמדו אילנות ישנים ושבורים, והמקום ההוא, אשר העבירו לשם את העגלה עם הרבי ובו שבת, היה סמוך לאילן גדול ויפה ומרובה ענפים.

כשהיה אותו חסיד מנוויל מספר על כך, והיה מבאר פרטי המקום, היה אז בחיות גדולה, וההתעוררות של יראת-שמים ורגשי מידות תרומיות מראיית האילן, היתה אצלו גדולה, מזו שבאה עתה מלימוד בעניין של 'עבודה'...

**

כשהביאו את הרבי לפטרבורג, הושיבוהו תיכף בחדרים החשאיים של המבצר הפיטרופבלי. יותר משבעה שבועות ישב במבצר זה. בשלשה שבועות הראשונים ישב במשטר חמור מאד, ובחדרים המיוחדים למורדים במלכות. שכן, אחד מעיקרי המלשינות היה, שהרבי מקבץ כספים רבים ושולח לשולטן בטורקיה (כלומר: קופת ר' מאיר בעל הנס עבור יהודי ארץ ישראל, שהיתה אז תחת ממשלת טורקיה...) אחרי כן העבירוהו למקום יותר נוח, שם, במבצר זה עצמו.

החקירות והדרישות התקיימו לא שם, במבצר, אלא ב'טייני-סובייט' (המועצה החשאית), ובכל פעם היו מובילים אותו מן המבצר אל ה'טייני-סובייט' לשם חקירה ודרישה. נהר הניבה מפסקת בדרך שבין המבצר ל'טייני-סובייט', והיה פקיד מיוחד מעביר אותו בסירה את הניבה.

פעם, בנסעם בסירה, רצה הרבי לקדש את הלבנה, וביקש את הפקיד שיעמיד את הסירה. לא רצה הפקיד. אמר לו הרבי:

"אם אחפוץ, אוכל בעצמי לעכב את הסירה מהילוכה". לאחר שהפקיד עדיין סירב בדבר, עמדה פתאום הסירה מאליה. הרבי אמר את המזמור "הללו את ה' מן השמים" (שאומרים בשעת קידוש-לבנה קודם הברכה), אך הברכה עצמה לא אמר, והסירה זזה ממקומה. כשהרבי ביקש אחר כך שוב את הפקיד שיעכב את הסירה, שאלו הפקיד:

"מה תתן לי בעבור זה?"

ונתן לו הרבי ברכה, כתובה בפתקא, בעצם כתב יד קדשו. ואז קידש הרבי את הלבנה.

אותו פקיד עלה אחר כך לגדולה והאריך ימים בעושר וכבוד. הפתקא של הרבי היתה משובצת אצלו במסגרת של זכוכית עבה ומקושטת בזהב, והיה מוקירה ומעריצה מאד. אחד הרבנים המפורסמים בין חסידי חב"ד, הרב ר' דוב-זאב מיקטרינוסלב, ראה אותה פתקא אצל בנו של אותו פקיד, וקרא את הכתוב בה.

[ומעשה שהיה כך היה: בעיר סטרדוב, מקום שם גר ר' דוב-זאב קודם שנתמנה לרב החסידים בקטרינוסלב, היו שני זקנים שכבדה אזנם משמוע. ר' דוב-זאב ה'משפיע' של חסידות בסטרדוב, הוכרח, בשביל הזקנים הללו, להגיד החסידות בקול רם, ובשכר זה היה זקן אחד מהם מספר לר' דוב-זאב בכל פעם איזה מעשה. אותו זקן היה כמה פעמים גם אצל אדמו"ר הזקן, גם אצל הרבי ה'אמצעי', וגם אצל ה'צמח-צדק'. אחת המעשיות שסיפר לו הזקן היא, שסמוך לסטרדוב יש 'פריץ' אחד, והוא בנו של הפקיד, שהיה מעביר את הרבי בסירה על הניבה, ושהרבי נתן לו את פתקת הברכה. גם הוא, בנו של אותו פקיד, שומר את המסגרת המשובצת עם הפתקא, ומחבב אותה מאד. משנודע הדבר לר' דוב-זאב, השתדל שה'פריץ' יראה לו את הפתקא, והלה הראה לו].

 

בשמעי סיפור זה בהיותי בן תשע – אומר הרבי הריי"צ – הרהרתי מדוע לא אמר רבנו הזקן את הברכה כשהסירה נעצרה מעצמה והיה זקוק לטובה מן הזולת לשם כך. לאחר מכן כשהשי"ת עוזר, מתבגרים ולומדים חסידות, מבינים שזה עניין שלם ב'עבודה', ושרק כך צריך להיות, כי מצוה יש לקיים כפי שהיא מלובשת בדרכי הטבע דווקא.

**

עשרים ושתים שאלות שאלו את הרבי בעת החקירה והדרישה ב'טייני-סובייט', מהם: על ששינה את נוסח התפלה; על ענייני החסידות; על שבדרושי החסידות מבואר שמידת ה'מלכות' היא בחינה אחרונה שבסדר השתלשלות, והרי זה השפלה לענין המלוכה; על הכסף שהוא שולח לארץ ישראל, שהמלשינים אמרו על זה שהוא שולח שוחד להשולטן הטורקי ורצונו למרוד במלכות וכדומה. השאלה האחרונה היתה על מה שכתב בספר ה'תניא', בסוף פרק א', שהנפש החיונית שבישראל היא מקליפת נוגה, שיש בה גם כן טוב, "מה שאין כן נפשות אומות העולם הן משאר קליפות הטמאות שאין בהן טוב כלל".

על עשרים שאלות השיב הרבי בעל פה תשובות מפורטת בטוב טעם ודעת, והתשובות נתקבלו ברצון. על שאלה אחת, השאלה בענין מידת 'מלכות', נתן הרבי תשובה ארוכה בכתב, ואחרי שתורגמה לרוסית על ידי שני צינזורים, נתקבלה אף היא ברצון. וכשהגיעו לשאלה האחרונה, על דברי ה'תניא' בסוף פרק ראשון, לא השיב מאומה, אלא שתק, ופניו היו שוחקות. את אותה השתיקה עם הפנים השוחקות קיבלו השרים החוקרים בתורת תשובה, ולא שאלו יותר.

לאחר שנשתחרר אמר הרבי למקורביו, שכוונתו היתה להגיד: הלא תראו, שעל כל עשרים ואחת השאלות השבתי כהוגן, ונוכחתם אפוא לדעת, שדברי הם אמיתיים ונכונים, ואם כן, כשאשיב לכם על השאלה האחרונה וודאי שתיווכחו לדעת שגם דברי בנוגע לנפשות אומות העולם הם נכונים, ולמה לכם אפוא הבירור הזה? הלא מוטב ששאלה זו תשאר בלי תשובה...

ואמר הרבי, שהשרים החוקרים הבינו היטב כוונתו, והסכימו אף הם לכך.

בבוא הרבי לביתו, אמר דרוש על הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ד' אלוקיך בשמחה", ואמר ששמחה ממתקת את הדינים. אחרי כן אמר, שדבר זה ששמחה ממתקת דינים ראה בחוש  ב'טייני-סובייט' בפטרבורג, ונתכווין בזה לאותן הפנים השוחקות.

**

לאחר נ"ג יום מתחילת מאסרו, ביום שלישי, י"ט בכסלו נשתחרר הרבי מהמאסר. שמחתם של החסידים לא ידעה גבולות. רחובות פטרבורג צהלו ורקדו. בכל זאת התאפקו החסידים ולא נגעו בכבוד מנגדיהם אף בדיבור, כי ידעו אשר רבנו חפץ בשלום, למרות כל העינויים והיסורים שסבל.

בדרכו חזרה לביתו מפטרבורג לוו אותו כמה אלפי חסידים, וביום שלישי, שני לחנוכה, הגיע לוויטבסק, ויצאו לקראתו לקבל פניו אלפי אנשים, ונתעכב שם כל ימי החנוכה. בבואו אחרי כן לליוזנא, כבר חיכו לו שם המון גדול של חסידים מהערים הסמוכות, והקול נשמע אשר מחנות, מחנות אנשים ממקומות הרחוקים הולכים ובאים לקבל פני הרבי.

החסידים רצו לכתוב מגילת י"ט כסלו, ולקבעה כחוק ודין מגילת אסתר. כבר היו נבחרים מהחסידים שהכינו נוסחאות המגילה, ונתייעצו ביניהם על הזמן שעליהם להתאסף יחד בליוזנא לבקש הסכמת הרבי על כך, והסכימו לבוא בין פסח לעצרת, והדבר היה שמור לעת עתה בסוד. כשבאו לזמן המיועד והציעו לפני הרבי את משאלתם של החסידים על מגילת י"ט כסלו, לא הסכים לכך, ואמר להם:

"זה היום יקבע למועד תמידי בישראל, אשר בו יתגדל ויתקדש שמיה רבא, ויתעוררו אלפי לבבות ישראל בתשובה ועבודה שבלב. כי המעשה חקוק בלב ישראל דלעילא וכתוב בלב ישראל דלתתא."

**

אחרי שחררו של הרבי, שלח מכתב כללי לכל החסידים, הוא המכתב הנדפס ב'אגרת-הקודש' שב'תניא' (פרק ב'), המתחיל "קטונתי מכל החסדים".

באותו 'קטונתי' מסיים הרבי (לאחרי שמבאר את פירוש הפסוק "קטונתי מכל החסדים") כך: "...ולזאת באתי מן המודיעים מודעה רבה לכללות אנ"ש על ריבוי החסדים אשר הגדיל ה' לעשות עמנו, לאחוז במדותיו של יעקב... לבלתי רום לבבם מאחיהם... רק להשפיל רוחם ולבם במדת אמת ליעקב..."

פעם, כשלמד הרבי מהר"ש4  עם בנו הרבי הרש"ב את האגרת "קטונתי", אמר לו:

"אילו לא היה הרבי כותב באגרתו את שלוש התיבות "במדת אמת ליעקב" אזי היו נתווספים לו עוד חמשים אלף חסידים, אבל הרבי תבע את מידת האמת..."

**

הרב ר' נחום, בן הרבי ה'אמצעי', בנו של רבנו הזקן, שהיה עד ראיה למאורעות, היה נוהג בכל שנה ושנה לספר המעשה של י"ט כסלו, מתחילתו ועד סופו.

סדר סיפורו היה כך: אבי זקני היה עשר שנים תלמיד הרב המגיד ממזריטש, וחמש שנים היה ראש ה'חבריא קדישא', עד אשר נתגלה ונתפרסם בשם המגיד והמדריך מישרים בליוזנא. עשרים שנה עמל ויגע בהתיסדות שלושת ה'חדרים' הידועים5, בהדרכת החסידים, ובהתעסקות לפרסם ולבאר ולהסביר תורת רבותיו הבעש"ט והמגיד. את החלק הקשה ביותר של התייסדות וקביעת עבודת החסידות על פי תורת הבעש"ט והמגיד קיבל על עצמו אבי-זקני. גם המקום גרם: זקני היה קרוב יותר למדינת ליטא6. כשנתפרסמו ה'קונטרסים' של ה'תניא'7 וכבר היו ב"ה רבבות חסידים, והרבה מורי הוראות ולומדים מופלגים, שהורו בכמה דינים והוראות כזקני, כמו בתיקוני המקוה, בסכיני שחיטה  מלוטשים, ועוד, אז באה המלשינות.

כל הפרטים של המאורע היה ר' נחום מספר בשפה קצרה ובלשון ברורה ומדוייקת, ובספרו דבר התפיסה היה מדבר בקול נמוך ובקול בוכים, וכשהיה מספר בדבר השחרור היה מגביה קולו בשמחה וצהלה, ואופן סיפורו היה כקריאת המגילה, שחייב אדם לקרותה בלילה ולחזור ולשנותה ביום, וכשהיה נכנס מי מהחשובים והנכבדים לאחר שכבר התחיל לספר, היה חוזר ומתחיל מחדש.

                                                           

                                                                         ('סיפורי חסידים – מועדים' (הרב זוין זצ"ל) עמוד 199 ואילך.

                                                             'ספר התולדות – אדמו"ר הזקן' חלק ג' (הרב גליצנשטיין) עמוד 659 ואילך)

 

==============-==------======================================

 

מסופר, אשר בעת ישיבת אדמו"ר הזקן במאסר, באו אצלו פעם אחת הרב המגיד עם הבעש"ט נ"ע מעלמא דקשוט.

רבנו שאל אותם, למה מגיע לו ומה תובעים ממנו.

והשיבו לו שנתחזק עליו קטרוג למעלה על שאומר דברי חסידות הרבה ובגילוי.

אמר להם רבנו: ואם אצא מכאן האם אפסוק מלומר דברי חסידות? והשיבו לו: כיון שהתחלת לא תפסוק, ואדרבה לכשתצא תאמר יותר. וכן היה, כי אחרי שחרורו הוסיף רבנו הזקן בזמני אמירת דברי חסידות, המאמרים היו באריכות יותר ובביאור וכו'. 

וכשבטל הקטרוג למעלה והסכימו על הדרך החדש, במילא נתבטל המאסר למטה, יצא לחפשי, והותחלה ההנהגה החדשה – והוא ביום יט כסלו.

                                                                            (מאיגרות-קודש הרבי זי"ע, חלק ה עמוד מז)

 



1  שם הכינוי של בעל התניא, על-שם מקום מגוריו.

2  מגדולי תלמידי הרב המגיד, מראשוני החסידים העולים לארץ-ישראל, נפטר בטבריה.

3  המורדים במלכות והנדונים למשפט-מות היו מובלים בעגלות מכוסות בטסי ברזל צבועים בצבע שחור, כדי להבהיל ולהטיל אימה.

4  בנו של הרבי ה'צמח-צדק', נכד אדמו"ר הזקן.

5  ה'חדר' הראשון יסד הרבי בשנת תקל"ח, ולמד תורה עם התלמידים חמש שנים רצופות. תנאי התקבלותם: בקיאות בש"ס, מדרש, ספר העיקרים, כוזרי וידיעה בזוהר. ה'חדר' השני יסד בשנת תק"מ, והשלישי בתקמ"ב. שיעור זמן הלימוד בחדרים השני והשלישי – שלש שנים.

6  שם היה מרכז ההתנגדות.

7  קודם שנדפס ספר ה'תניא' היו הדברים נפוצים בעדת החסידים בצורת פרקים בודדים וחצאי-פרקים, ונקראו בשם 'קונטרסים', ואלה שהורגלו בשם זה קראו אחרי כן אף את ה'תניא' בשם 'קונטרסים'.

 

שלח תגובה הדפסה שלח לחבר שתף