דף הבית | קישורים | צור קשר
שיחה עם הרב ווכטר עם התניא | מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > ספר התניא

מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > ספר התניא > שיחה עם הרב ווכטר עם התניא

שיחה עם הרב ווכטר עם התניא

15/11/2011 - יח חשון התשעב מאת יוסף יצחק יעקבסון

שיחה עם הגאון החסיד הרב מענדל ווכטר שליט"א, חבר מערכת 'חסידות מבוארת', על מהותה של תורת החסידות ועל משמעותה של עבודת ה' בדרכי החסידות, לרגל הופעת הכרך הראשון בסדרה של ספר התניא עם פירוש "חסידות מבוארת".

  • הגדל תמונה

ברשותכם נתחיל מההתחלה. מהו ספר התניא?

את ספר התניא חיבר אדמו"ר הזקן (תק"ה-תקע"ג), מגדולי תלמידי המגיד ממעזריטש, תלמידו וממלא מקומו של מורינו הבעש"ט. לפי המסורת החסידית, אדמו"ר הזקן כתב וערך את ספר התניא במשך עשרים שנה והספר נדפס בפעם הראשונה בשנת תקנ"ז. אם להגדיר במילים ספורות את מהותו של הספר, ניתן לומר שהתניא הוא הספר שבו שיטתו של הבעש"ט בעבודת ה' באה כשולחן ערוך. כידוע, רבנו הזקן חיבר שולחן ערוך להלכה למעשה הנודע בשם שו"ע הרב. וכך חיבר גם "שולחן ערוך" לעבודת ה' בדרך החסידות – ספר התניא.

 

מדוע כתב רבנו הזקן את ספר התניא? מהו החלל שאותו ביקש למלא באמצעות הספר?

כל יהודי מבקש ה' שעבודת ה' אכן נוגעת לליבו, חש מפעם לפעם מבוכה והוא עשוי להתמרמר על מעמדו ומצבו הרוחני. הגורם לכך היא העובדה שמצד אחד הוא שואף בכל ליבו לעשות את רצון קונו, לשקוד בתורה כפי יכולתו, לקיים את מצוות ה' בהידור ולהתפלל בכוונה ראויה, ומצד שני – הוא מודע היטב לנטיות הטבעיות שלו לדברים גשמיים וחומריים, ועד כמה עליו להתאמץ כדי להתגבר על עצמו שלא להתפתות לתאוות כאלה ואחרות.

אחד הדברים שמגבירים את תחושת המבוכה ולעתים אף גורמים למפח נפש, היא ההתלבטות מהי מהותו האמיתית וה'אני' הפנימי של האדם. לעיתים קרובות, האדם חי בהנחה שחייו הגשמיים והחומריים הם מהותו האמיתית. הוא חש כיצד הנטייה והמשיכה שלו לגשמיות וחומריות מוטבעת בנפשו הרבה יותר מאשר הנטייה והרצון שלו לרוחניות ולעבודת ה'.

התחושה הזו מובילה אותו למסקנה שעבודת ה' שלו היא דבר נוסף על עצם מציאותו. הוא חש שעצם מהותו היא היותו בן אדם דומה לשאר בני האדם עלי אדמות, אלא שהידיעה שהוא יהודי והקב"ה ציוה עליו לעסוק בתורה ומצוות גורמת לו להכריח את עצמו להתגבר על הנטייה הטבעית שלו ולהתנהג כיהודי.

והנה, דווקא בדורות האחרונים של עקבתא דמשיחא שלח לנו הקב"ה את מורנו הבעש״ט, להורות לבני ישראל את הדרך ולגלות להם שבעצם כל יהודי יכול לעורר בליבו משיכה טבעית ופנימית לקב״ה, ולחוש שעבודת ה' היא המהות האמיתית והפנימית שלו, בעוד שחייו הגשמיים הם דבר חיצוני וטפל ביחס לעצם מציאותו וכך יש להתייחס אליהם.

אמנם כדי להגיע הכרה ותחושה שכזו, צריך האדם לחתור לעומק בתוך עצמו ולגלות את נשמתו הקדושה השוכנת בתוכו. רק כך ביכולתו להרגיש שחייו הרוחניים הם  מהותו האמיתית.

ולשם כך כתב רבנו הזקן את ספר התניא. להורות לאדם את הדרך לגלות את הנשמה הקדושה שבו שכל מגמתה היא הדביקות באלוקות. וכאשר אור הנשמה יאיר בו בגלוי, ממילא גם המחשבה, הדיבור והמעשה שלו יהיו בהתאם לרצון ה'.

ספר התניא הוא, איפוא, לא רק דברי מוסר והדרכה כיצד להתנהג בפועל, אלא עיקר מטרתו היא להורות את הדרך איך לחתור לתוך העומק והפנימיות של האדם על מנת לגלות את הנשמה.  

לכן רבנו הזקן כותב בשער של ספר התניא – שהספר "מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד". כוונתו להציע הסבר לשאלה נוקבת: איך אפשר לומר ש"קרוב אליך הדבר מאוד״ לשנות את הלב ולהגיע למצב בו הלב משתוקק באמת להתקרב לאלוקות ולחיים רוחניים? הרי הלב בטבעו נמשך לגשמיות וחומריות?! אלא שספר התניא נותן לכך מענה הולם ומראה לאדם דרך שבאמצעותה אכן יהיה זה "קרוב מאד" לכל יהודי לעבוד את ה' גם בלבבו.

ובלשון אדמו״ר הרש״ב נ״ע (באגרות קודש שלו, ח״ג עמ' לה) שהתניא ״מלמד לאדם דרכי החיים לחיות בחיי אלקי״.

 

האומנם יכול כל יהודי להרגיש את נשמתו הקדושה, הרי בפועל מרגישים משיכה לעולם הזה ולדברים גשמיים, בעוד שאת האלוקות אין אנו מרגישים כלל?

זוהי אכן השאלה הנוקבת שרבנו הזקן בא לתרץ בספרו. נקודת ביאורו היא לפי המבואר בכתבי האריז"ל (שער הקדושה ועץ חיים לרבנו חיים וויטאל), שלכל יהודי  יש שתי נפשות, נפש הבהמית ונפש האלוקית.

 

בגמרא (במסכת ברכות סא, א) מדובר על שני "יצרים" אבל בספר התניא מדובר, על יסוד כתבי האריז"ל, על שתי "נפשות". וההבדל בין שני המושגים הוא גדול: היצרים מושכים את האדם לשני כיוונים לצד הטוב או לצד ההפוך. "נפשות", לעומת זאת, הן מושג הרבה יותר עמוק ופנימי. שתי נפשות היינו שתי תודעות, שני סוגי הכרה שונים, אשר לכל אחת מהן יש 'אישיות' שלמה המסתכלת על העולם וחווה את החיים בצורה שונה לגמרי. נפש אחת הפועמת בקרבנו נקראת נפש הבהמית, כי במרכז הווייתה עומדת תודעת ה"אני", ו"אני" זה משתוקק להתקיים ולמלא את כל רצונותיו ונטיותיו. מאידך, יש בכל יהודי נפש האלוקית, ובמרכז הווייתה עומדת ההכרה באלוקות והיא משתוקקת להתעלות מעל ה"אני" האגואיסטי ולהיכלל באור האלוקי.

 

אבל מיהו ה"אני" האמיתי – התודעה האלוקית או התודעה האגואיסטית-הבהמית?

זו הייתה ההתלבטות הכואבת של רבקה אמנו, בשעה ש"ויתרוצצו הבנים בקרבה", זה מושך לעבודת אלילים וזה מושך לתורה (רש"י תולדות כה, כב), ולכן היא שאלה "למה זה אנכי". לפי הביאור הפנימי של תורת החסידות, זו השאלה שכולנו שואלים את עצמנו בעקבות תחושת ה"ויתרוצצו" שאנו חשים. מצד אחד אנחנו מתאווים לתענוגי ותפנוקי העולם הזה, ומאידך יש בנו רגעים של קדושה והתעלות רוחנית. והמצב הזה  מעורר את השאלה: "למה זה אנכי"? מה ה"אני" האמיתי שלנו ומדוע אנו חיים בתחושות כאלה קוטביות?

 

ועל כך באה התשובה: "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו". יש בתוך כל אחד מאתנו לא "אני" אחד, אלא "שני גויים". האדם מורכב מ"אישיות" הקשורה בעצם מהותה אל הוויות העולם הזה, ובד בבד פועמת בו "אישיות" שמרגישה את האמת של האלוקות השואפת לדבוק באור האלוקי.

 

"ולאום מלאום יאמץ": בספר התניא יש תיאור חי של חיי האדם כמלחמה גדולה ומתמשכת בין שתי הנפשות. מאבק איתנים בין הדחפים הכופים את נפשו לרדת למטה לבין השאיפה להעפיל כלפי מעלה. במשך כל הפרקים, המשתלשלים זה מזה ומשולבים זה בזה, בא המחבר ללמדנו, כיצד אפשר לחתור לעמקי הווייתנו ולגלות את הנפש האלקית שבתוכנו, למרות שברובא דרובא לא נצליח להפך את נפש הבהמית לקדושה, ובגלל זה "קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו".

 

יושב לו יהודי ושוקד בתורה ומקיים מצוות בהידור. מה יתוסף לו על-ידי לימוד התניא?

כמה תשובות בדבר, אבל נדבר על אחת מהן. ספר התניא יעניק לו הבנה והכרה בכל מהות ותוכן עבודת ה', ובמילא עבודתו תהי' באופן אחר לגמרי, עם עומק וחיות חדשים.

 

אפרש את דברי: ידועים דברי הראשית חכמה (בפתיחה לשער היראה): "אם בתחלת לימודו לא ידע למי הוא עובד, ושידע שיש אדון ופטרון המושל עליו אשר אליו תכון העבודה, מה תועלת בחכמתו". משל למה הדבר דומה, לפועל חדש שנכנס למשרה חדשה במפעל, ומיד מושיבים אותו על-יד מכונה ונותנים לו הוראות עבודה, מבלי להסביר לו כל המהות והמטרה של המפעל. יתכן שימלא את האחריות המוטלת עליו בפרטים ופרטי פרטים, אבל עבודתו תהי' לקויה. זאת מפני שהוא אינו תופס את התוכן והמשימה של כל עבודתו.

 

ואכן מצאנו שבכל ספרי היסוד של מחשבת היהדות יש תמיד "התחלה", "אמצע" ו"סוף". קח לדוגמא ספר יד החזקה להרמב"ם. התחלתו היא לא בהלכות שלוחין ושותפין או נזקי ממון, אפילו לא בהלכות תפלה וק"ש, כי אם בהלכות יסודי התורה: "יסוד היסוד ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו'", וממשיך לבאר את הדברים באריכות גדולה. אחר כך מגיע ה"אמצע" של הרמב"ם –  לדעת את המעשה אשר יעשון, בהלכות ק"ש ותפלה, ציצית, שבת ויו"ט, אישות ואיסורי ביאה, נדרים ושבועות, תרומות ומעשרות וכו', עד שמגיע לסוף, הלכות מלכים ומלחמותיהם (פי"ב), "לא נתאוו הנביאים והחכמים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא". בהלכות אלו מבאר הרמב"ם תוכן האמונה בביאת המשיח.

 

כמו כן הוא בספר היסוד של תורת המוסר – חובת הלבבות (לרבינו בחיי אבן פקודה): לכל לראש מתחיל המחבר ב"שער היחוד", ובו מבאר היסודות של האמונה ביחוד ה', ולאחרי זה ממשיך בשער הבחינה, הבטחון וכו'. וכן הוא בספר ראשית חכמה (לרבי אליהו וידאש), שבתחילה מסביר יסוד הקשר של יהודי עם ה' (שער היראה, האהבה וכו'), ורק לאח"ז בא פרק המצות, וכן הוא בספר חרדים (לרבינו אלעזר אזכרי), שמתחיל עם ההקדמה על יחוד ה', ואח"כ מתחיל לדבר על המצוות, וכן הוא בשל"ה (לרבנו ישעיה הורוביץ), שמתחיל בביאור ענין האלקות, ורק לאחרי זה מתחיל בה"מסכתות" שלו, וכן בנפש החיים (ג' שערים הראשונים על יחוד ה' וכדומה), ועוד. והטעם פשוט: לפני שמתחילים לעבוד את ה' בפועל, צריך האדם לדעת "למי הוא עובד", בלשון הראשית חכמה. לא להיות "רובט" ולעבוד, אלא להבין את הבסיס והמהות של עבודת ה'.

 

אמנם המציאות בפועל היא שונה. ישנם בחורי ישיבה רבים שלומדים ומתעמקים בתורתנו הקדושה, בסדרי נזיקין, נשים, קדשים ומועד, בדיני אורח חיים ויורה דעה וכו', ויחד עם זאת חסר להם הבסיס והיסוד לכל זה – ההכרה "למי הוא עובד". מהו עניין האלוקות, מהי המשמעות של קיום המצוות, מהי המטרה של לימוד התורה, מדוע ברא הקב"ה את העולם ואת האדם, מהו יהודי, מהי מטרת החיים. חסרה הידיעה וההכרה ביסודות.

 

ואינני מדבר על לימוד פילוסופיה וחקירה (הוכחות שכליות על מציאות הבורא וכדומה) או על לימוד הקבלה, שיש בלימודה כמה הגבלות. מדובר כאן על קיום פסוק מפורש בדברי הימים (א כח, ט): "דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם"; "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח). יהודי חייב לדעת שיש אלוקים ולשם מה הוא עובד! אם הכרה זו אינה קבועה עמוק בתודעתו, למרות שהוא לומד תורה ועובד את ה' בקיום המצוות, מכל מקום אין לו מושג מה בעצם הוא עושה.

 

דוגמה לדבר: הרמב"ם כתב (בהל' יסוה"ת ספ"ד), שארבעה פרקים הראשונים של ספרו, העוסקים בביאור מעשה מרכבה ומעשה בראשית הם הנקראים "פרדס", "ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר כו'". והדברים טעונים ביאור: אם אין ראוי לכל אדם ללמוד עניינים אלו, מדוע התחיל הרמב"ם את ספרו יד החזקה עם ענייני ה"פרדס"? הביאור בזה מובן מלשונו הזהב "אין ראוי לטייל בפרדס": טיול מורה על שהיה לאורך זמן והתעמקות גדולה בענייני ה"פרדס". אבל גם אליבא דהרמב"ם ברור שיהודי חייב לדעת ולהרגיש בידיעה והכרה ברורה שיש אלוקים! לכן מתחיל הרמב"ם בארבעה פרקים ראשונים לבאר עניני מעשה מרכבה ומעשה בראשית, כדי שהקיצור מעניינים אלה יוכל לתת לאדם הכרה מינימאלית בגדולת ה'.

 

ובכן, ספר התניא נועד כדי ללמד את האדם דעת את ה', שיוכל לקיים את הציווי "דע את אלקי אביך", להכיר את מי שאמר והיה העולם, ולהשיג בהסברה טובה וברורה מהות עבודת השם ומהות התורה, לפי שיטת מורינו הבעש"ט, בכדי שהאדם ידע "למי הוא עובד".

 

זו גם הסיבה שהתפילה היא יסוד עיקרי בתורת החסידות. עיקר התפילה היא לא רק לבקש את צרכיו (דאם כן מדוע כל האריכות הגדולה של פסוקי דזמרה וברכות ק"ש?), אלא שעת תפילה היא הזמן בו משתדל האדם להתקשר עם הניצוץ האלוקי שבתוכו ולהבעירו באש להבה, ועל-ידי זה להכיר את הקב"ה ("תפילה" היא מלשון "התופל כלי חרס", שפירושו חיבור וקישור). לאחרי זה, כשמתיישב ללמוד תורה, או עוסק בעשיית מצווה, הלימוד והקיום הוא באופן אחר לגמרי. הוא מכיר ומרגיש את נותן התורה ומצווה המצוות.

 

מה חסר אם יש ליהודי אמונה פשוטה בבורא עולם?

אדרבה! אמונה פשוטה היא היא תכלית כל העבודה, בלשון בעל התניא "וזהו עיקר האמונה שבשבילה נברא האדם להאמין דלית אתר פנוי מיני'" (תניא אגרת הקודש סי"א). אבל "אמונה פשוטה" אין פירושה שאני מאמין לאבא שלי, שהאמין לאבא שלו, שיש אלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת.

 

בתורת החסידות מבואר, שכשם שלעיניים יש יכולת לתפוס ציורים יפים, ולאוזניים מסוגלות לשמוע, והאף להריח, כך גם לנפש האלוקית שבאדם יש "עיניים" לתפוס ו"לראות" את מציאות האלוקות כדבר מוחשי ממש (כמו שביאר רבינו בתניא פי"ח). לכן נקראו בני-ישראל מאמינים בני מאמינים (שבת צז), כיון שבכל יהודי קיימת נפש אלוקית.

 

יש ביטוי נפלא בתורת החסידות האומר, שאמונה היא דבר כזה שקושיא אינה מחלישה אותה ותירוץ אינו מחזק אותה. אמונה היא שהדבר הוא מוחשי כאילו הוא נראה לעיניים.

 

אם כן אמונה פירושה, שנשמתו האלוקית של יהודי מאירה בחייו, ומצד זה הוא מרגיש את הקב"ה כמו דבר מוחשי ממש. כיצד איפוא מגלים אמונה כזו בחיינו? על-ידי לימוד והתעמקות בפנימיות התורה בהסברה והבנה, הנותנים לאדם את המכשירים לגלות את נשמתו האלוקית, וממילא להכיר ולהרגיש את הקב"ה באמת ובפנימיות.

 

אבל עובדה היא שרבבות יהודים עובדים את ה' גם בלי לימוד תורת החסידות?

כדי לענות על השאלה הזו, צריך להגדיר תחילה מהי עבודת השם. אשאל אותך שאלה: אם מישהו שוקד בתורה יומם ולילה ומקפיד על קלה כחמורה והוא עושה זאת רק בכדי לזכות לחיי עולם הבא – הוא רוצה לזכות ליהנות מהעונג הרוחני הכי נעלה של הנאה מזיו השכינה בעולם הבא, האם אדם כזה זכאי לתואר "עובד ה'"?

 

ייתכן מאוד שלא. כתב הסמ"ג (הובא בשל"ה, עשרה מאמרות מאמר שלישי-רביעי, אות ח) שאדם העובד את ה' לשם שכר, אינו עובד את הקב"ה אלא עובד את עצמו! מי שעושה משהו לשם שכר, גם אם יהיה זה השכר הנעלה ביותר מבחינה רוחנית, או שהוא עושה זאת לשם שביעות רצון ותענוג עצמי, הרי מה שעומד במרכז עשייתו הוא ה"אני" האישי שלו ולמעשה הוא עובד את עצמו.

 

מספרים על ענק המוסר, הגאון ר' ישראל מסלנט זצ"ל, ששאל פעם יהודי מדוע אוכל בשר עוף בהנאה גדולה? ענה היהודי: מפני שאני אוהב את העוף. אמר לו ר' ישראל: "אם היית אוהב את העוף באמת, לא היית שוחט, מבשל ואוכל אותו, אלא שאינך אוהב את העוף אלא את עצמך..."

 

יתירה מזו, אפילו אם אדם לומד תורה ומתפלל בכוונה כדי להגיע לשלמותו הרוחנית, שהיא דביקות בבורא עולם (כמבואר באריכות בספר דרך השם להרמח"ל), סוף סוף גם הוא עובד את עצמו. הוא מחפש את השלמות האישית שלו, והדרך ל"שלמות" היא עבודת ה'. אבל גישה כזו אינה עבודת השם בשביל ה'; גם כאן המניע העיקרי של עבודתו הוא ה"אני" האישי שלו.

 

משל למה הדבר דומה, לאדם שמשבחים אותו בתור מכניס האורחים הגדול ביותר מאז אברהם אבינו, ומתארים באיזו מסירות הוא עומד כל היום ומאכיל ומשקה אורחים רבים. אלא שלבסוף מוסיפים עוד "פרט אחד קטן": הוא עושה את כל זה כבעל הבית של מסעדה... מובן שאמנם מעשיו רצויים, אבל הפרט ה"קטן" משנה את כל התמונה. מתברר שהמניע למעשים אינו מצוות הכנסת אורחים בטהרתה, אלא הרצון להרוויח כסף לעצמו.

 

וכך גם בענייננו: מי שלומד תורה כל היום בגלל התענוג הגדול שיש לו מכך, או כדי להגיע לשלמות אישית, או אפילו כדי להשיג "מדרגות" נעלות בקדושה, הרי אף שכמובן זכותו גדולה מאוד, מכל מקום סוף סוף הוא עובד את... עצמו! הגורם המניע אותו הוא התחושה של "אני רוצה להגיע לשלימות; אני רוצה להגיע למדרגות; אני רוצה לשבת בגן-עדן וליהנות מזיו השכינה..." וכיו"ב. אם-כן כשעיקר המניע אינו המחשבה אודות הקב"ה, אלא השלמות העצמית – הוא אינו זכאי להיקרא "עובד ה'" בשם התואר, עבודה אמיתית לשם ה'.

 

לשם כך נועד ספר התניא – ללמד את האדם איך להיות עובד ה' באמת. לגלות את הנפש האלוקית שבתוכו. הרצון הפנימי של הנשמה הקדושה לדבוק בה' הוא לא לשם שכר ושלמות, אלא שכ"חלק אלוקה ממעל" משתוקקת היא להיכלל באלוקות כמו הנר הנכלל באבוקה גדולה. הדבר דומה לילד קטן שרץ אל אביו ואמו ומחבק אותם באהבה, לא בגלל שהם נתנו לו גלידה ולא על מנת שהם יקנו לו צעצוע חדש אלא משום שהוא חלק בלתי נפרד מאביו ואמו ומצד עצם מציאותו הוא רוצה להיות קרוב ודבוק אליהם. וכך גם בענייננו: הנשמה לא מחפשת "שלמות" ושכר, אלא משתוקקת לדבוק באלוקים חיים. זו עצם המציאות שלה. ובלשון התניא (פרק יט): "נשמת האדם חשקה בטבעה לידבק בשרשה ומקורה בה', הגם שתהיה אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי".

 

הדברים קשורים גם לאימרה נוספת של רבינו הזקן בעל התניא שאמר פעם:

 

המצווה הראשונה שמופיעה בתורה מיד לאחר מתן תורה היא: "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך" (יתרו כ, כא). כלומר, יהודי נדרש "לבנות מזבח" של "אדמה", היינו ביטול המציאות האישית ו"לזבוח" עליו, היינו לשחוט ולבטל מכל וכל, "את עולותיך ואת שלמיך", את כל המעלות שלו ואת כל השלמויות שלו. והדברים מבהילים: לשיטת אדמו"ר הזקן צריך "לשחוט" את הרצון והשאיפה ל"עליות" ול"לשלמות". מכאן מובן שספר התניא לא בא להוסיף עוד "דרגא" ועוד "שלמות" שהאדם צריך לשאוף אליה, אלא לגלות את המשמעות האמיתית של עבודת ה'. לעבוד את ה' היינו לא להשיג עוד "מעלה" ו"שלמות" אישית, אלא אדרבה, לחשוב על הקב"ה!

 

להרגשה יהודי יכול להגיע רק על-ידי גילוי הנשמה הקדושה. לנפש האלוקית אין "אני" של עצמה; כל מהותה הוא ביטול מוחלט אל הקב"ה.

 

זו הנקודה הכללית. אמנם לאמיתו של דבר יש בכך הרבה יותר ממה שכתוב כאן. בעצם ספר התניא חולל מהפיכה גדולה בעצם מהותה של עבודת ה' והנושא רחב הרבה מעבר למסגרת של שיחתנו זו.

 

בסופו של דבר, מלחמת היצר היא אותה מלחמה עם תניא או בלי תניא...

אמשול לך משל. תאר לעצמך אדם הנמצא כבול במשך כל ימיו במאפיה מוקף עם העוגות הכי טעימות שבעולם, ואומרים לו: עליך להתאפק ולא לאכול אף עוגה. הרי מובן גודל האכזריות שבדבר. אם רצונך שלא יגע בעוגות, פתח לו אשנב כדי שיוכל לברוח מהמאפיה לחוץ ולא לישב כל הזמן בצלם של העוגות.

 

האין זה נכון לגבי היהדות? הקב"ה דורש מאתנו להתאפק ממחשבה, דיבור ומעשה אשר לא לה' המה, אבל בפועל ממש הכניס אותנו ל"מאפיה" המלאה קליפות וסטרא אחרא, ואנחנו מוקפים כל היום והלילה עם כל מיני תאוות עוה"ז  (וכידוע פתגם הרה"ק הרב לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע, ש"תאוות עוה"ז שמת לפני עינינו וג"ע וגיהינום הכנסת לראשית חכמה"...), ומאין ישאף האדם הכוח להתגבר נגד הרע?

 

לכך בא ספר התניא. לפתוח חלון קטן בתוך ה"מאפיה", שעל ידו יוכל האדם לעלות על הגג ולהסתכל לשמים. ספר התניא מעניק לאדם את היכולת להתקשר עם נשמתו, ובכך לחוות עולם של רוחניות ואלוקות, עולם שהוא נעלה ומזוכך יותר מחיי עולם הזה. ומזמן לזמן על-כל-פנים, בפרט בעת התפילה, יכול היהודי "להיכנס" אל העולם המזוכך ולשאוף את האוויר הצח של רוחניות.

 

נושא השמחה מהווה מוטיב מרכזי בספר התניא ובספרי חסידות רבים אחרים. מדוע החסידות שמה את השמחה בראש מעיינה?

אשאל אותך שאלה פשוטה: כיצד יכול עבד נרצע להיות בשמחה אמיתית כשיודע שאין לו שום עצמאות בחיים? אפילו אם מסבירים לו שלאחרי שמונים שנות היותו עבד הוא ישתחרר ויקבל מענק של מיליוני דולרים, הרי בכל זאת, במשך שמונים שנה אלו הוא עבד...

 

יהודי הוא עבד להקב"ה, "עבדי הם". ולכן, למרות הידיעה שבעתיד יזכה לתענוג נפלא ונצחי בעולם הבא, ולמרות הידיעה ש"לכך נוצרת" והשכר הוא הכי נפלא, הרי כל ימיו בעולם הזה הוא עבד עם עול כבד ומוטל עליו עול תמידי בלי שתהיה לו  שעה של "חופש". ואם כן, איך הוא יכול להיות בשמחה כאשר מצד הגוף הוא חש עבדות ושעבוד?

 

אלא שכאמור, תורת החסידות באה לגלות את הנשמה שבתוככי כל יהודי. הנשמה מרגישה את אחדות השם כפי שהיא באמת ש"אין עוד מלבדו", שאלוקות היא היא המציאות האמיתית והפנימית של העולם ושל האדם. כשלומדים את ספר התניא מבינים בצורה בהירה, שהתחושה שלנו כמציאות נפרדת מקדושתו של הקב"ה היא רק מחמת ה"קליפה" שמכסה ומעלימה על האמת שהחיות האלוקית היא היא המהות, התוכן והעצם של כל נברא והיא מהווה ומעניקה חיות לכל לב דופק, כל גרגיר חול, כל טיפת מים וכל פרח. ה"אני" של כל היקום הוא בעצם השתקפות של ה"אני" האלוקי.

 

אי לכך, להיות עבד השם הוא הביטוי הכי מושלם של ה"אני", שאינו אלא השתקפות מה"אני" האלוקי. עבודת ה' אינה שוללת את מציאות האדם, אלא להיפך היא ההגשמה העצמית הטובה ביותר. אדרבה: אם האדם משקיע עצמו בתאוות עולם הזה, או-אז הוא מתנכר ל"אני" האמיתי שלו ומשקיע את חייו בטיפוח הכיסוי שמסתיר על עצם מהותו. ובדוגמת אדם שמשקיע מאמץ רב בטיפוח המעיל שלו במחשבה שהמעיל הוא האדם עצמו...

 

לכן, על ידי לימוד החסידות, חייו של יהודי בתור עבד השם ממלאים את לבו בשמחה עצומה, כי הוא חש כיצד המציאות הפנימית שלו באה לידי ביטוי והרי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". הדבר דומה לאדם שאוהב מוזיקה בכל ליבו ונפשו ובכל רגע פנוי הוא עסוק בנגינה. מובן שאין מקום לומר עליו ש"המסכן הזה הוא עבד עבדים למוזיקה". להיפך, זהו התענוג הכי גדול שלו וזו ההגשמה העצמית הכי טובה שלו.

 

לפי זה מובן ששמחה אמיתית בעבודת ה' נובעת מכך שלימוד החסידות מגלה ומסביר את הנקודה האמיתית של אחדות ה', כדברי רבנו הזקן בספר התניא (פרק ל"ג): "כמו שהאדם שש  ושמח בירושה שנפלה לו הון עתק שלא עמל בו, כן ויותר מכן לאין קץ יש לנו לשמוח על ירושתנו שהנחילנו אבותינו, הוא יחוד ה' האמיתי, אשר אפילו בארץ מתחת אין עוד מלבדו".

 

האם אפשר להגדיר מהי מהותה של החסידות?

כך מספר אדמו"ר האמצעי על אביו רבנו הזקן בעל התניא (בהקדמתו לספרו אמרי בינה): "היות נודע לכל באי שער אור תורת אמת שהיה יוצא מפורש מפי קדושי עליון כבוד אאמו"ר ז"ל, בכל דרשותיו מדי שבת בשבתו בכל ימי חיים חיותו ברבים וביחידות ליחידי סגולה, הכל היה לקבוע אחדות ה' הפשוטה שהוא בחינת עצמות אור אין סוף ברוך הוא במוח ולב, כל אחד כפי אשר יוכל שאת בכל חד לפום שיעורא דילי' בפנים מסבירות ומאירות בנפש השומע ומקבל, ויסודות דברי קדשו המה בכתובים נמצאו ברוב דבריו על ענין יחוד אלקות האמיתי בבחינת יחודא עילאה ויחודא תתאה". כללו של דבר, נקודת החסידות היא להחדיר בלב האדם הכרה והרגשה באחדות ה' האמיתית, ש"אין עוד מלבדו" ממש לא רק ה' אחד אלא שאין מציאות נוספת.

 

ובדף השער של אמרי בינה כותב אדמו"ר האמצעי שהספר "מיוסד על ענין מצות היחוד אלקות בפסוק ראשון דקריאת שמע וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שנקרא יחודא עילאה ויחודא תתאה, להבין ולהשכיל באמתת יחודו ית' באחדות הפשוטה בעצמותו ויחודו האמתי בעולמות שזה חיוב על כל איש מישראל, ועל זה אנו מבקשים לפני קריאת שמע אבינו אב הרחמן רחם עלינו ותן בליבינו בינה להבין ולהשכיל לשמור ולעשות ולקיים כו', פירוש להבין ולהשכיל באמתת יחודו ית' בשמע ישראל פעמיים בכל יום, וכשיתן ה' בלבינו בינה זו להבין ולהשכיל באמתת יחודו ית' במוחא ולבא בכונה שלימה בכל אחד כפי יכלתו אז ממילא נשמור לעשות ולקיים כל דברי תורתו ית' לפי שמצות היחוד במצות קריאת שמע שקולה כנגד כל המצות וכוללת כולם יחד...".

 

תתבונן בביטויים שלו: הוא כתוב שמצות היחוד שקולה כנגד כל המצות; רבנו הזקן בעל התניא עסק בענין זה "כל ימי חייו" ועל זה נסובו "רוב דרשותיו"; וענין זה הוא "יסוד כל המצוות". ורבינו הצמח צדק כותב (בספרו דרך מצותיך מצות אחדות ה') שתורת הבעש"ט באה לבאר להאדם "לא לומר 'אני' אלא לעשות מאני אין, עש איז נישטא קיין איך"!

 

כללו של דבר, נקודת החסידות היא להחדיר בלב האדם ההכרה וההרגשה באחדות ה' האמיתית, שאין עוד מלבדו ממש.

 

מה ההשלכות המעשיות של ההכרה הזו על חייו של יהודי?

אמשול לך משל. אדם נכנס לבית רעב ורואה עוגה יפה, אלא שלפתע מישהו מפקפק על ההכשר של אותה עוגה. יתכן שתתעורר בו מלחמה בין שני היצרים האם לאכול או לא לאכול. אבל תאר לעצמך שהוא מתקרב אל העוגה לאכול ממנה והנה הוא רואה שהיא עשויה מפלסטיק... בין-רגע נפסקה המלחמה, שכן, אין כאן עוגה אלא פלסטיק, ואף אחד לא מתאווה לאכול פלסטיק...  

 

כך גם כשאדם הולך ברחוב ורואה מולו מישהו חמוש ברובה המכווין את הרובה כלפיו. מובן שנופל עליו פחד מוות, אבל כשהוא מתקרב ורואה שאין זה אלא פסל, הפחד נמוג מיד כלא היה...

 

והנמשל:

 

יש דרכים ושיטות רבות איך להלחם עם היצר הרע. המכנה המשותף לכולן הוא שיש רע, וצריך למצוא עצות איך ללחום נגדו.

 

באה תורת החסידות ומגלה את המשמעות האמיתית של המושג אחדות ה', היינו שלא זו בלבד שאין עוד אלוקה ח"ו, אלא ש"אין עוד מלבדו" והאמת היא שהכול בטל לאור האלוקי, כמבואר באריכות בספר התניא באופן שמובן גם בשכל האדם. החסידות מוציאה מהעולם הזה את כל ה"ישות" שלו ומגלה כיצד לאמיתו של דבר ה"עוגה" היא בסך הכל פלסטיק...

 

זוהי הגישה של חסידות לחושך של עוה"ז, בבחינת "עוקר הנדר מעיקרו". זוהי הסתכלות חדשה על כל מציאות העולם ועל כל מציאות האדם.

 

בספה"ק, מסילת ישרים ועוד, כתוב שהתכלית היא להגיע למדרגות נעלות של קדושהטהרת העיניים, פרישות מתאוות, הסתפקות במועט, תפלה בכוונה וכדומה.

כל זאת הוא ההסתעפות, לא הנקודה. עצם ההגדרה מהי קדושה נותן לנו רבנו הזקן בתניא (פרק ו): "קדושה אינו אלא השראה והמשכה מקדושתו של הקב"ה, ואין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו יתברך". כלומר, אם האדם מרגיש שיש בו קדושה, זאת אומרת שאין בו הרגשה אמיתית של קדושה... כל גדר הקדושה הוא שהקב"ה שורה בו, ואין הקב"ה שורה אלא בדבר שבטל אצלו יתברך, בדבר שבטל ונכלל באור האלוקי. שהרי כשמתגלית קדושתו של הקב"ה שאין עוד מלבדו – אין "אני". אם-כן להגיע לקדושה פירושה להגיע למצב של "ביטול", שבו ה"אני" הנפרד לא קיים.

 

תורת החסידות נתגלתה לערך בשנת ה'ת"ק. לאור כל האמור לעיל, מדוע לא נתגלתה בדורות הקודמים?

אדרבה, היא הנותנת. בגלל ירידת הדורות ותגבורת חושך הגלות, שלח הקב"ה את נשמת הבעש"ט לגלות לעם ה' מסתורי תורתנו הקדושה כדי לחזקם, להאירם ולרוממם בדורות האחרונים של הגלות.

 

ועוד זאת, ידועים דבריו הנפלאים של רבן של ישראל, רש"י, בפירושו עה"פ "ישקני מנשיקות פיהו: "על שם שנתן להם תורתו ודבר עימהם פנים אל פנים כו' ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה". הרי שלעתיד לבוא יגלה לנו הקב"ה את המסתורין של תורתו הקדושה, וכמ"ש הרמב"ם (בסוף ס' היד), שלעתיד לבוא "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד". ובתור הכנה לימות המשיח, התחילו הגילויים של "סוד טעמיה ומסתר צפונותיה", על-ידי תורת החסידות, שגילתה רבדים חדשים בעומק התורה שלא שזפתם עין מעולם.

 

רבים אומרים, שלמרות רצונם הרי עם כל שאר השיעורים בתורה אין להם פנאי ללמוד חסידות באופן רציני?

משל למה הדבר דומה, לאמבולנס הנוסע לבית הרפואה, ובדרך הנסיעה נגמר הדלק. וכשאומרים לנהג, תפסיק כדי ליקח דלק, הוא מגיב: "אין לי זמן, אני צריך להוביל בן-אדם לבית הרפואה ולהציל את חייו"... גודל הטיפשות שבדבר מובן, שהרי בלי דלק הוא לא יוכל להגיע לבית הרפואה ולהציל את חייו.

 

הוא הדבר בענייננו: נאמר בזוהר ש"אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא" – לימוד התורה בלי רגש של יראה ואהבה לה', אינה מגיעה למקומה. וכבר פסק הרמב"ם (הל' תשובה פ"י ה"ו), ש"אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעת תהיה האהבה, אם מעט מעט, ואם הרבה הרבה". הרמב"ם אומר לנו יסוד גדול: אי אפשר לאהוב דבר שאין יודעים ומכירים אותו. ולכן בהכרח ללמוד פנימיות התורה כדי לדעת את ה' ולהגיע לאהבת ה' ויראתו. ובלי זה כל התורה שלומדים "לא פרחא לעילא", היא לא מגיעה למקומה.

 

לסיום, ברצוני להתייחס להוצאת הכרך הראשון של ספר התניא עם פירוש חסידות מבוארת. מהי הייחודיות של פירוש זה?

ספר התניא, למרות היותו ספר יסודי בתורת החסידות, הוא גם ספר "סגור" בפני רבים וטובים. לכל לראש, המחבר משתמש לפעמים במונחים של תורת הקבלה ומי שאינו בקי בהם לא יבין את הדברים. בנוסף לכך, למרות האריכות וההסברים שמאפיינים את התניא, לפעמים קשה לתפוס את הסבר הדברים העמוקים, מה גם שלעתים הרעיונות הם ממש מהפכניים. וגם הסגנון והשפה קשים, למי שאינו רגיל בהם.

 

לכן, גם אלה הלומדים בספר התניא עושים זאת לפעמים בצורה שטחית ולא תופסים את הדברים לאשורם ולעומקם, עם כל משמעותם ועשירותם. כיוון שכך, אוצרות גדולים של תורת החסידות נשארים חתומים בפני רבים שלא מצליחים להשיג את הדברים בצורה מספיק מוסברת ובהירה.

 

פירוש 'חסידות מבוארת' נותן ללומדים ולמעיינים הסברה ברורה ותמציתית לכל שורה ולכל נושא בספר התניא, כשולחן הערוך ומוכן לאכול. יש בו הגיון צרוף, ניתוח ישר וברור, הבנה ישרה וזכה, סולת נקייה, ובהירות עצומה בדברי רבנו הזקן.

 

בנוסף לכך, פירוש זה נותן את הרקע לכל סוגיא, מבאר את מונחי הקבלה ומסכם כל קטע בתניא. בקיצור: הביאור מעניק לכל אחד ואחד הזדמנות להבין היטב את ספר התניא עם בהירות ו'ישרות' נפלאה.

 

בנוסף לביאור גוף דברי התניא, בדוגמת פירוש רש"י על הש"ס, משמש הפירוש 'חסידות מבוארת' כ'תוספות' ו'מפרשים' לתניא. בשולי כל עמוד באו 'הערות' בהם יש תוספת ביאור ועומק ל'ביאור', ובסוף הספר באו 'עיונים' – הסברים וניתוחים במושגים רבים שנידונו בספר התניא. בגלל המתכונת הייחודית הזו המחולקת, כאמור, לשלושה חלקים, משמש הספר כלי-עזר נפלא לכל הרמות, הן לאלה שהם מתחילים בלימוד החסידות והן לאלה שכבר שקועים בעולם החסידות שנים רבות.

 

וכאן חשוב להוסיף ולהדגיש:

 

עיקר ותכלית לימוד החסידות הוא לדעת את ה' כדי לעבדו בלב שלם, כמו שכתוב "דע את אלוקיך אביך ועבדהו בלב שלם". לכן, עיקר גדול בלימוד החסידות הוא לא רק ללמוד את הדברים, אלא להתבונן בהם ולהפנים אותם בלב. ואולם לעתים קרובות, כתוצאה מכך שהמושגים הם מופשטים ו'דקים', לא קל להפנים את הדברים כראוי ולהזדהות עם תוכנם במידה שתשפיע ישירות על חיי היום יום. לשם כך, פירוש 'חסידות מבוארת' מביא, בסוף כל נושא בתניא, הסברים כיצד העניין מתייחס לחיינו באופן ממשי ומוחשי. 

 

כללו של דבר, פירוש חסידות מבוארת על התניא הוא מהפיכה בעולם החסידות. מעתה יוכל כל מבקש ה' לטעום את טעם החסידות באופן רציני, להבין דבר דבור על אופנו וסוף סוף לדעת את ה' ולעבדו בלב שלם.

שלח תגובה הדפסה שלח לחבר שתף