דף הבית | קישורים | צור קשר
השגחה פרטית על-פי שיטת הבעש"ט | מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > מאמרים יסודיים בחסידות

מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > מאמרים יסודיים בחסידות > השגחה פרטית על-פי שיטת הבעש"ט

השגחה פרטית על-פי שיטת הבעש"ט

17/11/2011 - כ חשון התשעב הרב נחום גרינוולד

כיום הכול מאמינים בהשגחה פרטית, היינו שהקב"ה משגיח על כל פרט בבריאה, מהדבר הגדול ביותר ועד גורלו של עלה נידף ביער. אך למעשה זהו חידוש עצום של הבעש"ט, לעומת רבים מגדולי-ישראל שקדמו לו. הסבר השיטות, וחשיפת העומק המופלא של ההשגחה המיוחדת על עם-ישראל על-פי שיטת הבעש"ט

מבוא

ידוע לכול חידושו של הבעש"ט  בעניין ההשגחה, שהקב"ה משגיח בהשגחה פרטית ממש על פרטי הבריאה, ובכלל זה על הדומם, הצומח והחי. שיטתו זו עומדת בניגוד מוחלט לכאורה לשיטות ראשונים (והרמב"ם בראשם) וחלק מהמקובלים (הרמב"ן והרמ"ק), שסברו כי השגחה פרטית  קיימת רק על מין האדם, אך לא על שאר חלקי הבריאה[1].

המקורות לחידושו של מורנו הבעש"ט מצויינים בספרי החסידות הראשונים. בספר 'אמרי פינחס' המרכז את תורתו של רבי פינחס מקוריץ נ"ע[2] כתוב: "שאדם צריך להאמין שאפילו קש המונח על הארץ הוא בגזירת השי"ת שגזר להיות מונח שם ואני [תלמידו של הרה"ק הר"פ] שמעתי כמדומה בזה הלשון שיש השגחה פרטית איך תהא מונחת עם הקצוות לכאן או לכאן". וכן נאמר בספר 'פרי הארץ' לרבי מנחם-מענדל מוויטבסק נ"ע[3] בפרשת בא "והנה באמת רחוק מרשעים ויפג לבם להאמין השגחה פרטית כזו שאין אדם נוקף אצבעו[4] ואין שום עשב נעקר ואין שום אבן נזרק כי אם בזמן ומקום הראוי לו כמאמר[5] "מקום שיפול העץ שם יהוא".

וכמו כן במאמרי אדמו"ר הזקן בעל התניא[6]:

"הרי מובן . . השגחה פרטית גם על כל מעשה פרטית דעשייה, כמ"ש אין אדם נוקף אצבעו למטה אלא אם כן מכריזין עליו תחילה. . וכן על דרך זה בהשגחה על חלקי דצ"ח [=דומם, צומח, חי] . . וכל הצלחות דצ"ח לטוב או להיפוך הכל בהשגחה פרטית וכמ"ש עיניך פקוחות על כל".

לעומת התפיסה הזאת, בראשונים וגם בספרי המקובלים מצאנו ששוללים את הדעה שהקב"ה משגיח על פרטי הדומם, הצומח והחי. וזה לשון הרמב"ם[7]: "כי ההשגחה האלקית אינה בעולם הזה השפל כלומר מתחת גלגל הירח אלא באישי מין האדם בלבד . . אבל שאר בעלי החיים וכל שכן הצומח וזולתו . . איני סבור כלל כי העלה הזה נשר בהשגחה בו, ולא שהעכביש הזה טרף הזבוב בגזרת ה' וחפצו עתה על פרט זה . . אלא כל זה לדעתי על פי המקרה המוחלט . . לפי שלא מצאתי כלל לשון ספר נביא שמזכיר שיש לה' השגחה באיש מאישי בעלי החיים זולתי באישי האדם בלבד . . אבל באמרו פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון ואף במאמר חכמים יושב וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים . . אין בהם מאומה הסותר השקפתי זו, לפי שכל אלה השגחה מינית לא אישית".

זו גם דעת הרמב"ן[8], וה'חינוך'[9]. ובדומה לזה כותב בספר 'שומר אמונים'[10]. ובמאירי כותב על המשנה[11] "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך . . משתקין אותו" – "מפני שהוא מייחד השגחה פרטית על בעלי חיים"!

בדברי הרמב"ם כאן מפורש שההשגחה האישית והפרטית היא רק במין האדם, ובחי צומח ודומם ההשגחה היא רק בכללות המין של בעל-החיים ולא בכל פרט של המין שבו הכל מיקרי.

ועוד סובר הרמב"ם[12], שגם במין האדם, ברשעים ובסכלים מסתלקת מהם השגחתו יתברך והריהם נתונים למקרה.

לכאורה הדברים תמוהים מאוד: איך אפשר לומר שהבעש"ט וגדולי ישראל שלפניו חלוקים ביניהם בעניין עיקרי כל-כך מן הקצה אל הקצה?

גם בהבנת הדברים יש לעיין, הלוא ברור לגמרי שגם לדעת הראשונים הנ"ל ביכולתו של הקב"ה להשגיח על הדומם, הצומח והחי, וכמו שכותב הרמב"ם בפירוש: "כי איני סובר שהוא יתעלה נעלם ממנו דבר, או שאני מיחס לו אי יכולת". אם-כן מדוע הם שוללים את ההשגחה הפרטית על חלקי הבריאה האלה?

כמו-כן יש להבין את מהות המחלוקת בעניין ההשגחה על הרשעים, שלשיטת הבעש"ט לעולם הם מושגחים, ומדוע סבורים הרמב"ם וסייעתו שההשגחה מסתלקת מן הרשעים.

ידיעה לעומת השגחה

קודם שנסביר את עצם המחלוקת יש להבהיר דבר פשוט. ברור הדבר מעל כל ספק שגם הרמב"ם וסייעתו סוברים שהקב"ה ברא ובורא בכל רגע ורגע את כל העולם כלו, עם כל הפרטים הקטנים ביותר שבדומם, הצומח והחי, בלי יוצא מן הכלל ח"ו. עניין זה הוא מיסודות היהדות, כלשון הרמב"ם עצמו בתחילת ספרו: "יסוד היסודות . . והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו . . ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להימצאות" (ועיין במפרשים שם).

יתרה מזו, לא זו בלבד שהקב"ה בראם, אלא הוא יודע אותם ממש, כהמשך דבריו שם[13]: "כל הנמצאים . . מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהי' בטבור הארץ הכל מכוח אמיתתו נמצאו, ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמיתתו, הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו".

נמצא שהכול מודים כי הקב"ה בורא ומהווה כל נברא פרטי וקטן ככל שיהיה, אפילו "יתוש קטן שיהיה בטבור בארץ", וכמו-כן הוא יודע אותם ואת כל הקורה איתם בכל זמן קיומם. כמו-כן פשוט בוודאי, שגם ביטולם ומיתתם מאת ה' היא באה. נשאלת איפוא השאלה: מהי אם-כן מהות ההשגחה, ומדוע הללו סבורים שאין השגחה על הדומם, הצומח והחי (אף-על-פי שהקב"ה רוצה בקיומם)?

פרק א

שיטת הרמב"ם וסיעתו: השגחה פרטית רק על האדם

ההסבר הוא: השגחה-פרטית עניינה נתינת חשיבות ו'התעניינות'. וכמו באדם, שיש דברים שהוא עושה ויודע אותם, אך בדברים שהוא מתעניין בהם במיוחד, בהיותם חשובים בעיניו, הוא משגיח עליהם וכך גם בנמשל כביכול למעלה, שדבר כלשהו או אדם מסויים חשובים כביכול בעיני הקב"ה עד שכל מאורע ופעולה של דבר זה ואיש זה מעורר דאגה או חמלה כביכול אצל הקב"ה בהתאם לפעולה זו, והקב"ה מתעניין בו כאב המתעניין בבנו. ומזה גם נובעים כל ענייני שכר ועונש, כי מאחר שהקב"ה מתעניין ואכפת לו מאדם זה, לכן אם חטא, מענישו; ולהפך אם מקיים מצווה – הוא נותן לו שכר טוב.

כלומר, עניין ה'השגחה הפרטית' משמעו החשבת הנברא בעיני הבורא כביכול; ואופן ההשגחה תלוי במידת החשיבות של הנברא בעיני הבורא. אף-על-פי שמבחינת עצם קיומו אין הבדל בין יחסו של הבורא לנברא זה או אחר, והוא יודע ומקיים את כולם בדיוק ובחשבון אלוקי, הרי בנוגע ל'חשיבותו' יש הבדל בין נברא לנברא: יש נבראים חשובים פחות בעיני הבורא, ולכן אין הוא משגיח על פרטיהם, ויש נבראים שהוא מחשיב כל פעולה שלהם ומשגיח עליהם.

זה הסבר דברי הרמב"ם לעניין ההשגחה פרטית, שרק למין האדם יש חשיבות אצל הקב"ה, ואילו ליתר הנבראים אין שום חשיבות לעצמם אלא כאמצעי לשימוש למען האדם, ולכן אין הקב"ה מתעניין כביכול בגורלם ובמצבם כלל ואינו משגיח עליהם.

חוקי הבריאה והתועלת שבבריאה

מה פירוש הדבר שהקב"ה אינו משגיח על הדברים האלה?

להבנת הדבר ניעזר במשל. אדם צריך שולחן, שישמש אותו לצורכי עבודתו. הוא פונה אל נגר, הבונה בעבורו את השולחן על-פי אמות-מידה של נגרים אמנותיים מהשורה הראשונה. הנגר מודד, חותך, מסדר, מדביק, מחדיר ברגים, ומרכיב שולחן חזק ונאה כמיטב אומנותו. ואכן, מזמין השולחן בוחן את השולחן ומוצא שהוא שולחן טוב ומתאים לצרכיו ומשתמש בו.

אם נתבונן מהו עיקרו של השולחן? כלומר, איזה מרכיב של השולחן הוא החלק שבלעדיו אין לשולחן קיום? התשובה תלויה בנקודת המבט:

מבחינת האומן, יוצר השולחן, העיקר הוא החומרים שמהם נעשה השולחן, החיבורים הבלתי נראים לעין, תהליכי העיבוד והגימור. לעומת זאת, מבחינת בעל השולחן הדבר החשוב בעיניו הוא השטח שעליו הוא יכול לעשות את עבודתו, וממש לא אכפת לו איפה נמצא כל בורג, אלא חשוב לו בכללות ששולחנו יהיה יציב וחזק.

יתרה מזו, ככל שבעל השולחן מתרגל להשתמש בשולחן, מתברר לו יותר ויותר איזה פרט בשולחן חשוב לו במיוחד ונחוץ לו ביותר. ואילו שאר החלקים – שמנקודת מבטו של יוצר השולחן, כאיש מקצוע בתחום הנגרות, חשובים ונחוצים מאוד –  אין למשתמש השולחן שום עניין בהם.

הרי לפנינו שתי נקודות-מבט על דבר אחד: מנקודת-המבט של היוצר, כל פרט חשוב, הן החלקים הנסתרים המעמידים את השולחן והן החלקים החיצוניים, שנועדו לשימוש בשולחן, אולם מנקודת-מבטו של המשתמש, לא כל מסמר וכל בורג חשובים לו באותה מידה, ויש פרטים שכלל לא אכפת לו מהם.

הנמשל בהנהגת הקב"ה

הנמשל הוא, שיש חוקי הבריאה שמצד גדרי הבריאה. היינו שהבורא ברוך-הוא בורא ומהווה כל נברא על-פי גדרו ומהותו, וכמו כן קובע לכולם תאריך מיוחד ומדוייק מתי ייוולדו ומתי ימותו, מתי יצמחו ומתי ייגדעו, מתי יפרחו ומתי ייבלו. הכול מתנהל בדיוק נפלא בכל פרט ופרט ובכל צעד ושעל.

בד-בבד קיימת גם המטרה והתועלת של העולם, היינו שהקב"ה ברא את העולם כדי שיעבדוהו, "בשביל ישראל ובשביל התורה", ומבחינה זו הכול מתנהל רק על-פי מידת התועלת המיוחדת של הדבר, וככל שדבר מסויים מביא יותר תועלת מבחינת תכלית הבריאה, כך הקב"ה מעוניין בו יותר ויותר, ואילו שאר החלקים, השייכים רק לחוקי הבריאה, הם 'מוזנחים' מצידו.

כלומר, מצד גדרי 'בניית' ובריאת והתהוות העולם נוצרו יצורים רבים שונים, בעלי צורות וגדלים שונים ומשונים, הנעים ומתגלגלים בדרכים רבות ונסתרות, כי כך ידוע לבורא (מפני טעם הידוע רק לו) שכך מוכרח להיות, מצד תנאי הבריאה; שכדי שיהיה עולם, מוכרח שיהיו גם תולעים קטנות הרוחשות במעמקי האדמה בקוטבי כדור הארץ, ושיהיה עץ בודד ועזוב באיזה מדבר שומם. ואדרבה, כל היצורים הפעוטים הללו חשובים ומדוייקים מאוד לעצם מבנה הבריאה (כשם שכל בורג קטן חשוב ומדוייק מאד לאומן הבונה שולחן). ואם נשאל למה ומדוע, נשיב שאין אנו יכולים לפענח את סוד הבריאה, מכל שכן מכך שהמשתמש בשולחן אינו יודע להסביר את הצורך בכל בורג.

מצד שני, מצד 'שימוש' העולם ו'תועלתו' לקב"ה, סדר-העדיפויות שונה לגמרי. ומבחינה זו, רק הדברים שיש בהם תועלת ישירה לעבודת ה' יש בהם חשיבות, אך הדברים שאין מהם שום תועלת לעבודת ה', לא אכפת כביכול לקב"ה מה עולה בגורלם, אם הם מתים או חיים, נעים או נחים, כי אין בהם שום 'תועלת' מצד מטרת העולם, והם קיימים ומתנהלים רק מצד גדרי בריאת העולם.

הסדר שבמקרה

מעתה תובן משמעותו של מקרה, שאין משמעותו שקורים (ח"ו) דברים מאליו וממילא, בלי שום כוונה כלל, כי דבר כזה לא ייתכן מאחר שהכול נברא ומתקיים על ידו ית'; אלא הכוונה היא, שהדברים האלה אינם חשובים לו ית', והם מתנהלים אך רק על פי חוק הטבע שנטבע מצד הבריאה ממש.

יתרה מזו: במובן מסויים, 'חוקי המקרה' מסודרים ומאורגנים אף יותר מדרכי ההשגחה. כיצד?

סדר הטבע של כל הברואים, מההר הגדול ביותר עד שלשול קטן שבים, נקבע מתחילת הבריאה על-ידי יוצר בראשית, במדידה מדויקת בלי סטייה כלל. הוא קבע מתי בדיוק יקרה כל מאורע לברייה זו. גם חוקי סיבה-ומסובב הטבועים בבריאה, שאם יש שרֵפה כל הבתים והעצים עולים באש וכדומה, הכול הטביע הקב"ה בטבע הבריאה. לכן כשעל-פי הטבע שהקב"ה טבע, מחלה מסויימת מתפשטת, הרי ברור שעל-פי חוקי הבריאה – שטבע וחקק וסידר הקב"ה בעצמו – מוכרח הדבר על-פי רצון ה', שאלפי בהמות וחיות שיהיו ליד מקום המחלה ימותו, בלי הבדל אם זו חיית טרף או בהמה אוכלת עשב. וכן בכל אירועי הטבע.

לעומת זה, אם דבר-מה או יצור כלשהו נתון ל'חוק' ההשגחה, פירוש הדבר שהקב"ה מתנהג עמו שלא על-פי חוקי הסיבה-ומסובב הטבעיים, ואז ייתכן שאף-על-פי שמצד חוקי הטבע מחייבת המציאות שימות, למשל, הרי מצד ההשגחה כל מה שקורה לו (אם הוא מת או נשאר חי) קורה באמת רק מצד גזֵרת הקב"ה המיוחדת לאירוע הזה ולמקרה הזה, וכלל לא מצד חוקי הטבע שנטבעו בשעת הבריאה, (אפילו שגם אותם מחדש הקב"ה בכל רגע).

לכן כל יהודי שמאמין באמונה שלמה שהוא נתון להשגחה פרטית, מאמין שהחולה שנחלה במחלה מסויימת (ח"ו), למשל, לא חלה בגלל שהיה בקרבת אדם חולה ונדבק ממנו, וטבעה של מחלה זו שהיא מדבקת, אלא בגלל שהקב"ה בכבודו ובעצמו התעניין בו והחליט אז ממש שעל-פי מעשיו ראוי שיידבק ח"ו במחלה או יינצל.

השקפה זו היא מיסודות היהדות, כדברי הרמב"ם הידועים[14]: "אבל אם לא יזעקו [על הצרה] אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות". היינו, שבגלל ההשגחה על עם ישראל וה'התעניינות' בנו, חוקי הטבע והבריאה אינם חלים עלינו מצד עצמם, אלא הכול נקבע ונגזר על-פי מידת החשיבות המיוחדת בעיני הקב"ה[15].

השגחה על בעל בחירה

אולם כעת מתעוררת השאלה: בזכות מה דבר כלשהו נכנס לגדר של ההשגחה? מה מייחד דבר מסויים שהופך אותו למהות חביבה, שהקב"ה יתעניין בו במיוחד? או בלשון אחר: כיצד אנו יודעים שדבר מסויים שייך ל'תועלת' המיוחדת של העולם, ואין הוא מצוי בעולם מצד חוקי הבריאה בלבד?

התשובה היא: ייחודו של האדם הוא השכל, הנותן לו יכולת להתרומם מעל כל חיות השדה ובהמות הארץ, ונותן לו כוח בחירה לבחור במה שהוא חפץ ולא להיות כבול להגבלת כל הטבע. בכוח השכל יכול כל אדם באשר הוא לקבוע את יעדיו עלי אדמות ולהשיגם על-פי כוחו.

בגלל כוח זה של השכל, כל הציוויים של התורה (וממילא השכר ועונש) הם לאדם דווקא, מכיוון שהוא יכול בבחירתו החופשית והשכלית להחליט אם לעבוד את קונו על-פי מדרגתו ועל-פי השגתו, או לסרב[16].

לכן ההשגחה – שהיא, כאמור, ההתעניינות הפרטית והמיוחדת של הקב"ה בכל יחיד על-פי מצבו ועבודתו, ובכך הקב"ה מבדילו ומפרישו משאר יצורי הטבע – מיוחדת וחלה רק על האדם השכלי, שבכוח שכלו ובחירתו הוא נבדל ומיוחד משאר הנבראים והטבע. ואכן, ככל שהאדם עובד יותר בבחירתו ובשכלו ומתעלה מעל הטבע, כך ההשגחה היא פרטית יותר ומיוחדת יותר עליו[17].

כללות המין ופרטי המין

על-פי זה יתבאר עוד יסוד בסוגיה זו. על-פי הראשונים, כל הפסוקים ומאמרי חז"ל המדברים על כך שהקב"ה מזמן מזון לכל בריותיו, מכוּונים למין החי באופן כללי בלבד. דהיינו שהקב"ה דואג למין השוורים ומזמן להם מזון כדי שימשיכו בקיומם ולא ייכחדו, אך כל שור פרטי נתון למקרה. ויש להבין מה ההסבר לכך?

ההסבר הוא: הסיבה שבמין האדם ההשגחה היא בכל איש פרטי, היא כאמור, מאחר שהאדם הוא יצור שכלי, הרי מצד השכל כל אדם הוא מהות מיוחדת ומסויימת, המבדילה אותו באופן ייחודי מהזולת; אולם בבעל-חיים, שאינו יצור שכלי, אין הבדל בין פרט אחד למשנהו.

אם ניקח תפוח, למשל, ונחתוך אותו לחתיכות, האם יהיה נכון לומר שעכשיו יש לנו הרבה תפוחים? ודאי שלא. וכמו-כן, אם ניקח הרבה תפוחים, האם באמת אפשר לומר שכל תפוח הוא מהות מיוחדת? ברור שלא. וכך בבעלי-החיים, במה נבדלת פרה אחת מחברתה, תרנגול מתרנגול? הם משולים לנתחים גדולים של כלל מין השוורים או לכלל מין התרנגולים. העובדה שיש ביניהם שוני במראה ובגוון, אין זה הבדל מהותי אלא הבדל מקרי, כמו כל פרוסה של התפוח חתוכה בצורה שונה.

רק במין האדם יש מקום לומר שכל אדם ואדם הוא דבר מיוחד ומסויים. כל אדם הוא עולם מלא, כי בגלל שכלו וכוח בחירתו – לכל אדם מהות מיוחדת, שאין עוד כמותה. להפך, הדמיון בין בני-אדם הוא דמיון חיצוני בלבד, ואילו במהות הפנימית כל אדם הוא עולם שלם שאין דומה לו.

לכן רק במין האדם יש מקום להשגחה על כל אדם בנפרד, ואילו בבעלי-חיים, בצמחים ובדוממים, חשיבותם היא בעצם המין הכללי שהקב"ה יצר, אך אין שום הבדל משמעותי בין כל פרט ופרט שבתוך המין ההוא, ואין הם אלא 'פרוסות' ו'נתחים' מתוך מציאות אחת גדולה. לכן אין עליהם השגחה מיוחדת אלא הם נתונים למקרה.

לעומת זה, כללות המין מושגח על-ידי הקב"ה. הוא החליט וקבע כי יהיו בעולם מינים מסויימים, שלכל אחד ואחד מהם תכונות מיוחדות, אם הם בעלי-חיים, צמחים או עצמים דוממים. ועל כך אמרו חז"ל[18]: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה". וכך אומר המדרש[19]: "ללמדך שבכל מקום הקב"ה עושה שליחותו ולא ברא דבר אחד לבטלה. פעמים שעושה שליחותו על-ידי צפרדע (ופעמים שעל-ידי יתוש) ופעמים על-ידי צרעה ופעמים על-ידי עקרב". וכפי שמוכח מהמדרשים, הרי הכוונה היא רק שכל מין ומין לא ברא הקב"ה לבטלה, אך לא כל פרט שבפרט שבמין – כי הלוא לא כל הצפרדעים שבעולם הענישו את המצרים, וכן לא כל העקרבים נשכו חוטאים!

וזה גם המבואר במדרש הידוע[20]: "בראשית ברא – בשביל התורה שנקראת ראשית . . ובשביל ישראל שנקראו ראשית". דהיינו שכלל המינים נבראו לשרת את הקב"ה על-ידי התורה וישראל וכמאמר חז"ל[21]: "שכולם נבראו לשמשני".

מכל האמור נבין היטב נקודה אחרת. כבר אמרנו לעיל ששיטת הרמב"ם היא, שאין השגחה פרטית על רשע, אלא הוא נתון ליד המקרה. ולכאורה, איך ייתכן שאדם יאבד את זהותו ואת מהותו הייחודית? אך לאור האמור הדבר ברור מאוד. כי מאחר שאדם מסויים אינו משתמש בשכלו כאדם, אלא עושה מעשה בהמה בהתפקרות לכל התאוות מכל הבא ליד, הרי בהתנהגות זו הוא מאבד את מהותו המיוחדת כאדם נבדל ומסויים, ונעשה כבהמה ממש[22].

 

פרק ב

 שיטת הבעש"ט: כל נברא תופס מקום למעלה על-פי מהותו

לעומת שיטת הרמב"ם וסיעתו, שהשגחה פרטית שייכת רק במין האדם, שיטת מורנו הבעש"ט היא שיש השגחה פרטית גם על הפרטים של הדומם, הצומח והחי.

ליתר דיוק, מצינו שגם הרמב"ם וסיעתו מודים שאם פרט כלשהו בדומם, הצומח והחי קשור לאדם, יש עליו השגחה פרטית[23]. למשל, בעדר בהמות השייכות לאדם יש השגחה פרטית על כל בהמה ובהמה, מי תחיה ומי תמות ומה יקרה לה בכל זמן, כי מכיון שהיא קשורה עם האדם, הרי זה חלק מהשגחה על מין האדם, שהוא מושגח עם רכושו וחפציו.

המחלוקת היא אפוא רק על פרטי הדומם, הצומח והחי שאין שום קשר בינם לבין אדם מסויים. למשל, עלה ביער עבות, שהאדם אינו מתהלך שם, או חיית בר באזור נידח בעולם. על-פי הרמב"ם וסיעתו אין על הברואים האלה שום השגחה פרטית, ואילו הבעש"ט חידש שהשגחה פרטית חלה גם עליהם.

שיטתו של הבעש"ט דורשת ביאור. על-פי המוסבר לעיל בשיטת הרמב"ם בעניין ההשגחה, שזו 'התעניינות' הבאה בגלל הבחירה החופשית שקיימת באדם והיא המאפשרת לו לעבוד את ה', מה משמעות ההשגחה גם בדומם, צומח וחי? הלוא השגחה עניינה התעניינות מיוחדת, המותאמת באופן אישי לכל עובד השם על-פי דרגתו ועל-פי מה שהשיג, דבר שלא ייתכן לכאורה בכל פרט ופרט של הדומם, הצומח והחי, שאינם בעלי בחירה ובעלי שכל, וממילא אינם בגדר עובדי השם מרצונם אלא ממלאים את רצון קונם הטבוע בהם מטבע בריאתם, וכמו-כן אין הם נבדלים זה מזה במהותם ואין להם מהות מוגדרת ופרטית שההשגחה תחול עליה. אם-כן, השגחה זו מה עניינה?

כדי להבין את שיטת הבעש"ט על בוריה נביא את הגדרתו הקולעת של כ"ק אדמו"ר הריי"צ בשיטת הבעש"ט[24]: "הבעש"ט מבאר שכל הנבראים יש לכל אחד מהם תפיסת מקום מיוחדת למעלה. כל יצור תופס מקום מיוחד על-פי מהותו. אינו דומה דומם לצומח, וצומח לחי, וחי למדבר".

ובמקום אחר כותב כ"ק אדמו"ר הריי"צ[25]: "על דרך דוגמה, הנה תנועת אחד הדשאים אשר לא עבר שם איש, תנועת דשא ההוא לימינו ולשמאלו, לפנים ולאחור, בכל משך ימי חייו – הוא על פי ההשגחה פרטית, אשר הוא ית' גזר אומר אשר דשא פרטי זה חיֹה יחיה חודשים ימים ושעות קצובות, ובמשך זה יסוב ויכוף לימינו ושמאלו, לפניו ולאחוריו, במספר כזה וכזה"[26].

הגדרות אלו דורשות הסבר: כיצד אומר הבעש"ט שכל נברא הוא מיוחד ובעל מהות משלו? איזו נקודה בגדלות השם הבעש"ט מבטא כאן? וכמו-כן יש להבין מדוע יש צורך לגזור גזֵרה מיוחדת על כל עשב ולא דיי מה שנקבע לו בשעת הבריאה?

העולם הוא דירה לו יתברך

הסבר הדבר קשור לשיטת החסידות הידועה (שמקורה בתורת הבעש"ט והמגיד, ראה כש"ט סי' ת"ח), על מטרת הבריאה ותכליתה של עבודת השם, שהיא כדי "לעשות לו ית' דירה בתחתונים"[27]. על-פי תורת החסידות, כל מטרת בריאת העולם היא להפוך ולקדש את העולם הגשמי שיהיה דירה לו יתברך, שהשכינה תשרה בכל העולם כולו, שימלא כבוד ה' את כל הארץ ממש.

כשאנו אומרים שתפקיד הבריאה, שבעבורו ברא הקב"ה את העולם הגשמי, היא להפוך את העולם שיהיה דירה לו יתברך, יש כאן נקודה חדשה במטרתה של עבודת השם.

עבודת ה' אינה מצטמצמת להתבטלותו של האדם לקב"ה על-ידי קיום מצוותיו ולימוד תורתו, אלא חלק מעבודת ה' היא שהאדם הופך את העולם כולו למקום שבו תשרה שכינתו של הקב"ה, ובאופן גלוי בכל פרט ופרט שבבריאה. כך חפץ הקב"ה שהמקום הגשמי הזה דווקא, עם העצמים הדוממים והצמחים וחיות הבר ורמשי האדמה, ועם היערות העבותים והאיים הנידחים והמדבריות השוממים וההרים הגבוהים – כולם יתהפכו (על-ידי עבודת עם-ישראל) להיות דירתו של הקב"ה. היינו, שיהיה ניכר בהם שכל מציאותם אינה אלא כדי לגלות את כבוד ה', וכפשטות משמעות מאמר רז"ל[28]: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו", שזה אמור על כל נברא ויצור פרטי, שכל עניינו הוא לגלות את כבודו של הקב"ה.

במילים אחרות:

בהשקפה ראשונית, עיקרה של עבודת ה' היא עבודת האדם לקונו בקיום מצוותיו, ולצורך זה הכין הקב"ה (כמבואר בהקדמת הרמב"ם בפירוש המשניות) עולם ומלואו, לשמש את האדם בעבודתו (כלשון חז"ל שהבאנו לעיל, "כל העולם לא נברא אלא לשמשני"): עור בהמה לקלף של ספר-תורה, עצי פרי לאתרוגים, חיטה למצות לפסח, אבנים יקרות וזהב כדי לבנות בית-מקדש. וכמו כן יש צורך בעולם שישמש את האדם העובד את ה' בכלל, שיוכל לעובדו מתוך מנוחת הנפש ודעת נכונה, בלי ייסורים והפרעות. אך עם זה ברור שלא מכל בהמה נעשה קלף ולא מכל עץ אתרוגים לוקחים אתרוג למצווה, אלא הכוונה היא לכללות המין.

וזה חידושו הגדול של הבעש"ט, שעבודת ה' משמעותה שהעולם כולו יהפוך להיות דירה שבה הקב"ה דר כביכול. האדם נשלח לעולם הזה כדי להכין את כל העולם כולו, עם כל הפרטים ופרטי-הפרטים, שיהיה מקום דירה שבו יכולה להתגלות אחדותו של הקב"ה. לפי זה מובן שדירת הקב"ה אינה יכולה להיות רק בכללות המין או בפרטים נבחרים ומסויימים, אלא הדירה חייבת לכלול את כל העולם כולו, כשם שבמשל, יש בדירת האדם מכלול חדרים ופרטים והאדם דר בכולם בשווה. אמנם יש זמן שהוא נמצא רק בחדר אחד, אבל גם באותו זמן ממש הוא גר בכל הדירה בשווה. כך למעלה, כביכול, כשאומרים שהקב"ה חפץ שכל העולם יהפוך לדירתו, הכוונה היא לעולם כולו, בלי הבדל בין דבר קטן וגדול ובלי יוצא מן הכלל. וכלשון חז"ל שהובא לעיל: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו".

ואף שאין האדם מטפל בכל נברא ויצור פרטי שבכל העולם כולו, הרי בימות המשיח, כשהעולם יבוא לידי שלמותו, על-ידי עבודת בני ישראל בקיום התורה והמצוות, יתגלה כבודו יתברך לא רק בחלקים שבהם ועל ידם עבדו ישראל את השם יתברך, אלא בכל העולם כולו, בכל פרט ופרט שבו.

שתי ההשקפות הללו מנוגדות במידה מסויימת: על-פי הכלל שהכול "נברא לשמשני", הרי הכול נועד בעבור האדם ועבודתו. לעומת זה, אם עשיית ה'דירה' לו יתברך היא מטרת העבודה, הרי האדם נמצא כאן כדי לקדש את העולם, ומשימה זו היא העיקר[29].

[דבר זה קשור למחלוקת בשכר האמיתי ומקומה הסופי של הנשמה האם הוא בגן עדן (כדעת הרמב"ם) או בתחיית המתים (כדעת הרמב"ן) והחסידות הכריעה בעניין זה ברור כדעתו של הרמב"ן מתאים לגישתה שתכלית הכל היא ה"דירה בתחתונים". ואכמ"ל].

על-פי זה מתבאר היטב, מדוע כל פרט ופרט בכל הדומם, הצומח והחי נתון להשגחתו הפרטית של הקב"ה, כי מכיוון שקיומו של כל פרט נובע לא רק מצד גדרי הבריאה וכללי התהוות העולם (כמבואר לעיל), אלא גם מצד כוונת ומטרת הבריאה, לעשות ממנו דירה לו ית' ולגלות בכל דבר את אלוקותו ואחדותו של ה', הרי זה עצמו מעניק לכל פרט חשיבות גדולה מצד עצמו.

משל מעקרת-בית מסודרת

הרבי זי"ע הביא פעם (בהערה:בשיחה לנשי ישראל, כ"ח אייר תשמ"ה) משל להמחשת ההשגחה-פרטית על דומם, צומח וחי מ'עקרת בית' חרוצה ומוצלחת, המפקחת היטב על כל פרטי הדברים שבביתה, ומקפידה שכל דבר נמצא במקומו הראוי לו ושהכול מתנהל בסדר מדוייק, ונוסף על כך, כל פרטי חפצי ביתה יש להם חלק במטרה הכללית של הנהגת הבית, עד שהכול הוא בחשבון מדוייק, שאין חסר ואין יתר – לא חסר דבר להנהגת הבית ואין דבר מיותר שאינו משמש למטרה זו.

והנמשל: להבדיל הבדלות עד אין קץ, אצל בורא העולם ומנהיגו, שנוסף על כך שכל פרטי המאורעות של כל הנבראים שבעולמו הם על-פי השגחתו יתברך, הנה כל אחד ואחד מהם נוגע להשלמת הכוונה העליונה בעניין הבריאה.

במבט ראשון כוונת המשל רק להמחיש בדרך פשוטה וממשית את שיטת הבעש"ט שיש השגחה פרטית על כל נברא ויצור בעולמו של הקב"ה, אבל אין בזה הסבר לשיטה זו, שהרי סוף-סוף אין המשל דומה לנמשל. במשל מובן היטב שעקרת הבית מעוניינת בכל פרטי ביתה ממש, שהרי זו כל מגמתה ועניינה; ואילו בנמשל עדיין לא מוסבר מדוע תהיה השגחה ו'התעניינות' ביצור פרטי שבקצווי תבל, שלעולם לא תצמח ממנו שום תועלת בעבודתו של יהודי בתורה ובמצוות.

אולם לאמיתו של דבר במשל הזה אכן טמון חידוש בגדר התייחסות הקב"ה לעולמו על-פי שיטת הבעש"ט.

משל ממלך המנהיג את מדינתו

בדרך כלל מקובל להמשיל את היחס שבין הקב"ה לעולמו ל"מלך בשר ודם" והנהגתו עם עמו ומדינתו, אך במשל האמור אנו מדמים את היחס של הקב"ה לעולמו ליחסה של עקרת בית לפרטי חפצי ביתה.

שני המשלים הללו מבטאים שני סוגים נבדלים של התייחסות. ביחסו של מלך למדינתו עיקר הדגש הוא על יחסו לעובדיו ולמשרתיו הבטלים אליו. צורת המדינה או הסדר החיצוני של הדברים אינם נוגעים כל-כך למלך, אלא העיקר הוא מילוי רצון המלך. לעומת זה, לעקרת הבית חשובים מאוד הסדר וההתאמה. היא מסדרת את ביתה כך שכל הבית וכל פרטיו חשובים באותה מידה ליצירת בית נוח וראוי.

ויתירה מזו: עניינה של שליטת המלך איננה בנוחות וביופי של מדינתו, אלא שהכול ימלאו את רצונו בעבור ענייני הביטחון והשלום במדינה. ככל שאדם כלשהו מסכים להתבטל יותר לפני המלך, כך מעניק לו המלך את טובו, וכן להפך, אם מישהו ממרה את פיו ומורד בו, המלך מענישו, אך יש דברים רבים במדינה שאין המלך מתעניין בהם כלל.

לא כן עקרת הבית, שעיקר עניינה הוא הסדר והיופי שבדירתה, שתהיה מקום מושלם לצרכיו של אדם זה ולמשפחה זו דווקא, וכל דבר שם אכן מתאים בדיוק לצורך זה ולמקום זה, בלי שום דבר מיותר, כדי ליצור אווירה מתאימה.

[חשוב לציין שבמשל המלך ובמשל עקרת הבית אין הכוונה שכל מלך וכל עקרת-בית נוהגים כך, אלא שזה משל ממלך הנוהג כמלך אמיתי ומעקרת בית הממלאת תפקיד זה בשלמות].

מהאמור עולה ששיטת הרמב"ם וסיעתו תואמת את דרך ההתייחסות של המלך למדינתו. מנקודת-מבט זו, עיקרה של השגחה הוא בזה שהאדם מתבטל למלכותו של הקב"ה ולרצונו, ובגלל שהאדם בחר לעבוד את קונו, הקב"ה משגיח בהשגחה מיוחדת עליו ועל כל הקשור בו. לכן כל שאר פרטי הבריאה, שאינם עובדי השם, אמנם חיים ומתקיימים ברוח פיו יתברך, אך הם מתנהלים רק על-פי כללי המקרה ולא מצד גדרי ההשגחה, מאחר שהקב"ה כביכול אינו מתעניין בהם בפרטיות.

בא הבעש"ט ומחדש, שיש עוד דרך התייחסות, והיא הנמשלת להתייחסותה של עקרת הבית לנעשה בביתה. ובזה שני פרטים: א) הקב"ה מתייחס אל העולם לא רק כמלך מנושא ומרומם, הדורש את ההתבטלות של בני מדינתו ותו לא; אלא כעקרת בית כביכול, המתעניינת בכל פרטי הבית מצד מהותם הייחודית. מנקודת-מבט זו מובן שלכל פרטי הבריאה, גם הדומם, הצומח והחי, יש חשיבות כפרטים העומדים לעצמם, והם תופסים מקום בהתייחסות זו של הקב"ה. ב) כשם שבמשל ברור שעקרת הבית מפקחת בתמידות על כל חפץ ופריט וקובעת אם יישאר בבית ואיפה יעמוד, כך הקב"ה גוזר בתמידות על כל עשב כמה זמן יחיה ויפרח ומתי יקמול וייבול, מתי תפקידו מתחיל ומתי הוא מסתיים, כחלק מ'דירתו' של הקב"ה.

על-פי זה יובנו דברי כ"ק אדמו"ר הריי"צ[30]: "דלא זו לבד דכל פרטי תנועות הנבראים למיניהם הם בהשגחה פרטית מהבורא יתברך, והשגחה פרטית הלזו היא חיות הנברא וקיומו, אלא עוד זאת, דתנועה פרטית דנברא פרטי הרי יש לו יחס כללי לכללות כוונת הבריאה... ואם-כן, הנה לא זו בלבד דתנועה אחת של דשא פרטי היא באה בהשגחה פרטית, אלא עוד זאת, דגם תנועה אחת של דשא פרטי משלים הכוונה העליונה בעניין הבריאה".

כלומר, מכיוון שההשגחה באה מצד רצונו של הקב"ה במטרת הבריאה, שכל דבר בעולם יהיה חלק מדירתו של הקב"ה כביכול, נמצא שחשיבותו של כל דבר ו'התעניינותו' של הקב"ה בכל פרט, אינן  בגלל מהותו של אותו פרט מצד עצמו בלבד, אלא גם כפי שהוא משלים את הכוונה העליונה בעניין הבריאה.

מקורות להשגחה על דצ"ח

אף-על-פי שחידושו של הבעש"ט אינו צריך חיזוק כי "אליו נגלו האלוקים כידוע"[31], הרי כבר לימדונו רבותינו נ"ע שמכיוון שתורה היא, בהכרח שיסודה בדברי חז"ל.

כ"ק רבינו הצמח צדק נ"ע מביא[32] את ראיית אדמו"ר הזקן מהסוגיה בחולין[33]: "רבי יוחנן כי הווה חזי שלך אמר: משפטיך תהום רבה. כי הווה חזי נמלה אמר: צדקתך כהררי א-ל". ורש"י מפרש (בד"ה ומשפטיך תהום רבה): "שזימנת שלך לשפוט ולעשות נקמתך בדגת הים להמית המזומנים למות". אומר הצמח-צדק: "ומכאן הביא אאזמו"ר [אדמו"ר הזקן] נ"ע תשובה לדברי האומרים שהשגחה פרטית אינו רק במין האדם, שהרי אף הדגים מושגחים".

ועוד מביא הצמח-צדק ראיה מהמדרש[34]: "רבי שמעון בן יוחאי חמי חד צייד קאים וצייד ציפורין, וכד הווה שמע רבי שמעון ברת קלא אמרת ספקולא, הוה מיתצדא ונלכדה. אמר: ציפור מבלעדי שמיא לא מיתצדא" [=רבי שמעון ראה צייד ציפורים, וכששמע רבי שמעון בת-קול אומרת: 'דין מוות', ניצודה הציפור ונלכדה. אמר רבי שמעון: אפילו ציפור אינה ניצודה בלי גזֵרת שמים]. מכאן שיש השגחה פרטית גם על ציפור.

ועל-פי האמור לעיל ברור שאין הכוונה שלשיטת הבעש"ט יש שכר ועונש גם על הדומם, הצומח והחי, מושגים שאינם שייכים על מי שאינם בעלי בחירה, אלא הכוונה היא לאותה תכונה שבמשל עקרת הבית – כשם שעקרת הבית ראויה לשמה בוחנת בתמידות כל פרט בבית, אם עדיין הוא נחוץ ומתאים לתפקיד הבית אם לאו, כזאת היא, להבדיל הבדלות אין קץ, הנהגת הקב"ה. נוסף על קיום העולם מצד טבע הבריאה, כפי שנתבאר לעיל באריכות, מתקיימת בכל עת על כל ברייה וברייה ועל כל עלה נידף, הערכה מחודשת על תפקידם ותועלתם, שזו כוונת המאמר "לשפוט ולעשות נקמתך בדגת הים" אם יחיו או ימותו.

פרק ג

ההשגחה המיוחדת על עם ישראל לשיטת הבעש"ט

אך על-פי הדברים האלה עולה השאלה, וכי יעלה על הדעת שעם-ישראל אינו מושגח חלילה יותר מעלה כמוש בקצה היער? איך אפשר לומר שאין השגחה מיוחדת על עם-ישראל, שנבחר על-ידי הקב"ה ועליו נאמר "ונפלינו אני ועמך"?

השאלה עולה ביתר שאת וביתר עוז כשאנו מדברים על שיטת החסידות, שאחת מאבני היסוד שלה מדברת על ייחודן והפלאתן של נשמות ישראל. האומנם דווקא על-פי תורת החסידות אין שום הבדל בין ההשגחה שעליהם להשגחת כל הדומם, הצומח והחי?!

לאמיתו של דבר ההפך הוא הנכון, וכבר הבעש"ט עצמו הבחין הבחנה גדולה ויסודית בין השגחת הדומם, הצומח והחי לבין השגחת בני-ישראל.

כ"ק אדמו"ר הריי"צ מביא את הגדרת רבנו הבעש"ט עצמו: שאף שהשגחה פרטית היא על כל הברואים וגם על פרט קטן ביותר, הרי "השגחה פרטית שעל עם קרובו יתברך אי-אפשר לצייר כלל".

במה ייחודה של השגחת הקב"ה על עם ישראל? מדברי הבעש"ט ש"אי-אפשר לצייר" משמע שזו השגחה שונה מיסודה. לשון רבינו הבעש"ט ודאי שהוא מדוייק ומכוּון ביותר, ועלינו להבין מהי אותה השגחה מיוחדת ש"אי אפשר לצייר" – איזה סוג השגחה אי-אפשר לציירו?

להבנת הדברים עלינו להסביר עוד עניין יסודי. נתבאר לעיל שמשמעותה של השגחה היא 'התעניינות', שהקב"ה כביכול מתעניין באורחות ובמהלכי החיים של האדם הפרטי המסויים. כלומר, מכיון שהקב"ה ברא את האדם כדי שיעבוד את השם בכל לבבו ובכל מאודו, וכמו-כן מאחר שהעולם כולו – על-פי הבעש"ט – נברא כדי להפכו לדירה לגילוי שכינתו של הקב"ה, מתעניין בורא העולם כביכול ביצירתו, איך וכמה מילא האדם את שליחותו, וכיצד התאים האדם את עצמו לתפקיד שהוטל עליו; וכמו-כן בעולם כולו, הקב"ה מתעניין, דן, שופט ומלווה כל יצור פעוט, כדי לבחון אם אכן דבר פלוני מועיל לתפקיד שהקב"ה הועיד לו, כדי להפוך את העולם לדירה לו יתברך.

מזה גם מובן בפשטות שההשגחה הפרטית קשורה ותלויה במידת התועלת של כל דבר. אם אדם או דבר מתאים את עצמו לתפקיד שהוטל עליו הקב"ה, 'התעניינותו' של הקב"ה בו גוברת כביכול, וככל שהאדם מתעצם ומצטיין יותר ויותר בעבודתו, כך השגחתו של הקב"ה גוברת יותר ויותר.

ולהפך, אם אדם או דבר מועל חס וחלילה בשליחותו וממרה את רצונו של הקב"ה, כאשר אינו פועל כראוי, אף 'התעניינותו' של הקב"ה יורדת כביכול. יוצא מזה, שאם דבר מסויים חדל לגמרי מלפעול על-פי רצון בוראו, הרי כשם שאצל בשר ודם היה האדם זורק ומבער את החפץ מרשותו, כך הקב"ה כביכול, בשעה שיצור כלשהו מתגלה כבלתי-רצוי ובלתי-מועיל, מתחייב מכך שהקב"ה יבטל ויבער יצור זה כליל מן העולם. הלוא ההשגחה מבוססת על מידת התועלת של החפץ, וכאשר אין בו שום תועלת, הרי ההשגחה עצמה מחייבת את ביטולו בגלל חוסר התועלת שבו.

נצח ישראל

אולם יסוד זה בהשגחה דורש ביאור.

הלוא הקב"ה כבר הבטיח במקרא מלא[35]: "ואף גם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", ו"בני יעקב לא כליתם"[36], ו"אם ימושו החקים האלה מלפני נאום ה', גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים"[37] וכן פסוקים רבים כיוצא בהם. בהגדה של פסח אנו אומרים: "שבכל דור דור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם".

דבר זה הוא מיסודות היהדות, ולכן לא ייתכן בשום פנים ואופן שבני-ישראל יאבדו חלילה, אפילו אם יחטאו וירשיעו במידה החמורה ביותר. ולכאורה דבר זה סותר את כל מושג ההשגחה, המיוסדת על מידת התועלת של הדבר, ואילו בבני-ישראל על כורחך ההשגחה אינה קשורה במידת התועלת, כי גם אם יצוייר שכל האומה תחטא, עדיין ההשגחה שומרת עליה שלא תיכחד חס ושלום[38]!

אלא שעל-פי המבואר בתורת הקבלה ובמיוחד על-פי השקפת החסידות, מאמינים אנו שלא יידח ממנו נידח, וכל יהודי ויהודי, גם אם יימצא במצב הרחוק והמנותק ביותר מכל זיק של יהדות, ואפילו אם נטמע בין האומות – מובטחים אנו שסוף-סוף יחזור למקור מחצבתו[39]. ולאמיתו של דבר כך נראה מהרמב"ם שכותב[40]: "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן".

הרי שמצד השגחת הקב"ה על עם קרובו מתחייב שגם מי שחטאו ופשעו ישובו בסופו של דבר בתשובה. ונמצא, שסוף-סוף בהכרח שכל אחד ואחד מישראל יביא את התועלת המצופה ממנו בעבודת השם.

אבל דבר זה עצמו תמוה ביותר. מדוע תשמור ההשגחה על הרשע שיחזור בתשובה, הלוא על-פי ההבנה הפשוטה במהות ההשגחה, הרי ההשגחה נגזרת מעבודת האדם ונובעת דווקא מבחירתו החופשית של העובד השם, ואילו כאן ההשגחה כופה על העם הר כגיגית, שסוף-סוף הוא חייב לשוב בתשובה. יש להבין אפוא השגחה זו מה פשרה.

עניין זה מוביל למסקנה שעל עם-ישראל יש סוג אחר של השגחה. אף-על-פי שמושג השגחה קשור בדרך כלל במידת התועלת של הדבר המושגח, והתועלת היא נקודת הקשר בין המשגיח לדבר המושגח – יש גם השגחה שאינה קשורה כלל במידת התועלת, והקשר בין המשגיח למושגח אינו נובע מתועלת כלשהי שמביא המושגח, וגם אם אין שום תועלת בדבר, עדיין ישגיחו עליו וידאגו לו. השגחה זו נובעת מקשר עצמותי, הנובע מעצם המהות הפנימית של המשגיח והמושגח. השגחה זו אינה חדלה בשום מצב ובשום מקרה. כזאת היא ההשגחה על עם ישראל.

שני סוגי קשר

להסברת מושג ה'השגחה עצמותית' ניעזר במשל. כשאדם קונה לעצמו דבר מסויים, הוא קונה אותו כדי שישרת מטרה כלשהי, אם זה כיסא לשבת עליו, ספר לקרוא בו, וכיוצא בזה. מכיוון שקנה את החפץ והוא נחוץ לו, הוא שומר עליו ומטפל בו, כדי שיוכל למלא את ייעודו, אך כאשר החפץ נשבר ומתקלקל, או שאין עוד צורך בו – הוא מושלך לאשפה.

אך יש עוד מצב (אמנם נדיר ולא בולט כל-כך, אך לעיתים היא הגורם האמיתי שמאחורי החלטותיו של האדם) שהאדם 'נקשר' לדבר מסויים לא בגלל סיבה מוסברת ומובנת, אלא כי הוא פשוט 'חשק' בו. בחירתו בדבר זה דווקא אינה נובעת מהעדפה הגיונית ומהחלטה מנומקת, אלא היא נטיית הלב ומשיכת עצם הנפש, והיא שדחפה אותו להחלטת הקנייה (בתורת החסידות מבואר, שעצם מושג ה'בחירה' מבטא החלטה נפשית-עצמותית ולא החלטה שיש לה נימוקים הגיוניים).

יש ואדם מחליט לקנות בית מסויים לא בגלל שהבית נוח לו, או מפני שמחירו זול, או משום שהוא משתלב היטב בסביבה וממוקם קרוב למקום עבודתו, אלא הוא נמשך בקסם הבית בלי שום סיבה הגיונית. אבל כשהחליט לקנות את הבית, הוא משקיע בו את כל נפשו וכל עולמו נע סביב הבית – הוא משפץ את הבית ומתאים אותו לצרכיו, מנסה להשתלב עם שכניו, מחפש לו מקום עבודה בקרבת ביתו וכו'.

הוי אומר: בדרך הראשונה החפצים הם אמצעים בלבד להשגת מטרה, ולכן אף-על-פי שהאדם אכן משגיח עליהם ומתעניין בכל פרטיהם, בהיותם חפציו וכלי-שימושו האישיים, הרי 'השגחה' זו, מכיון שהיא נובעת מהתועלת שבדבר, מסתיימת ברגע שמתברר כי כבר אין בדבר הזה תועלת, שכן כל הקשר בין החפץ לבין אדם היה מבוסס על מידת התועלת שהאדם מפיק ממנו. לעומת זה, בדרך השניה הקשר בין האדם לחפץ אינו מבוסס על מידת התועלת שבו, אלא זה קשר על-שכלי, שאינו בגלל ה'תועלת' שבדבר אלא מצד עצם מהותו של החפץ, וזה נקרא 'קשר עצמותי'.

בקשר מהסוג הזה ההתעניינות וההשגחה של האדם הם ברמה אחרת לגמרי, ובשני היבטים:

א) האדם מתעניין בחפץ בהשגחה מתמדת, ללא הפוגה כלל, ומשגיח על כל פרט ופרט, כי נפשו קשורה בעצם החפץ ולכן מעייניו והשגחתו נתונים בו.

ב) אף-על-פי שבוודאי הוא מעוניין כי החפץ יביא את התועלת הרצויה, הרי גם אם אין הוא מועיל לו כלל, אין הוא פוסק מלחשוב עליו ומלהתעניין בו, כי מלכתחילה לא קנה אותו בגלל תועלת כלשהי, ולכן חסרון תועלת אינו מסיר ממנו את ההשגחה וההתעניינות.

שני סוגי השגחה

על-פי האמור תובן היטב מהותה המיוחדת של ההשגחה על עם-ישראל, ומדוע "לא ישנֵם בעם אחר ולא יחליפם באומה אחרת"[41]. ההשגחה על עם ישראל איננה מצד התועלת שבו אלא משום ש"בחר בנו מכל העמים", כי הקב"ה חשק בנו ואהב אותנו אהבה שלמעלה מסיבות ונימוקים. הבחירה היא בעצם הווייתו של יהודי, ולא בגלל מעלה כזאת או אחרת, כמו היותו של עם-ישראל עם קדוש ועם רחמן (אף שגם זה נכון, אלא שלא בגלל מעלה זו הקב"ה בחר בנו).

לכן גם ההשגחה של הקב"ה על עם ישראל היא 'השגחה עצמותית', שאינה תלויה במעמדו הרוחני של עם ישראל, אלא השגחת הקב"ה איננה חדלה ח"ו לעולם, בכל מצב שבו יהודי נמצא. אדרבה, מכיוון שחפץ בנו הקב"ה, הוא 'מעוניין' כביכול שהעם שבו בחר יגיע לתכלית שלמותו, ולכן נתן לנו את תורתו שחד היא עם קודשא-בריך-הוא; אך גם אם חלילה יהודי אינו שומר את התורה – השגחתו של הקב"ה אינה מסתלקת, אלא ההשגחה עצמה דואגת ומבטיחה ש"סוף ישראל לעשות תשובה", ולא יידח ממנו נידח.

הקשר ה'עצמותי' הזה שבין ישראל לקב"ה הוא לא בכללות האומה בלבד, אלא בכל יחיד ויחיד מישראל, שכולם נקראים "בנים אתם לה' אלקיכם". כמו שהקשר בין אב ובן הוא קשר עצמותי, שאינו נובע מטעמים שכליים (מעלת הבן וכיוצא בזה), אלא משום שהבן הוא עצם מעצמו ובשרו מבשרו של האב, ולכן גם בבן המורד באביו אין הקשר העצמותי מתבטל, כי דבר עצמותי אינו ניתן לביטול – כך כל אדם מישראל, הוא 'בן' לאבינו שבשמים, מאחר שנשמתו היא "חלק אלוקה ממעל ממש"[42], "חלק ה' עמו", ולכן גם ישראל שחטא – ישראל הוא, והוא נשאר 'בן' בכל התוקף והעוצמה, וכמאמר רז"ל[43] "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים".

על-פי זה יובן ההבדל העצום בין השגחה פרטית על הבריאה כולה – שלפי הבעש"ט קיימת השגחה על כל פרטי הדומם, הצומח והחי – לבין השגחה פרטית על עם ישראל, עם קרובו. בכל הבריאה כולה אמרו חז"ל שהעולם נברא "בשביל התורה ובשביל ישראל", היינו שרצון הקב"ה בבריאת העולם הוא שישמש אמצעי להשגת מטרה, להיות עזר לתורה ולישראל, כדי שייהפך ל'דירה' לו יתברך, על-ידי קיום התורה והמצוות. מכיוון שכך, ההשגחה על העולם – המבוססת על הרצון והמטרה של הבריאה – מדודה על-פי מידת התועלת שמביא כל פרט ופרט בבריאה לתכלית זו, עד כמה הוא מועיל למילוי רצון הקב"ה. ולכן כלשון הבעש"ט "כל נברא תופס לו מקום מיוחד ומסויים לפי מהותו", ואם אכן חלק מסויים של הבריאה אינו משרת את מטרתה כלל – מתבטלת מציאותו.

לעומת זאת, בני ישראל נבחרו על ידי הקב"ה מצד עצם מהותם, ולא בגלל ה'תועלת' שהם מביאים (אף כי רבה היא), אלא כי כך בחר הקב"ה. הרי שהקב"ה לא בחר בעם ישראל בגלל עבודת השם של היהודים, אלא להפך, מאחר שהקב"ה בחר בעם ישראל להיות לו עם סגולה, לכן נתן לו את תורתו. וכמאמר רז"ל[44] שמחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר, גם למחשבת התורה.

מזה מובן שההשגחה הפרטית על עם ישראל היא מסוג אחר לגמרי מההשגחה הפרטית על פרטי העולם. כי ההשגחה על העולם היא לשפוט על כל פרט אם עדיין הוא מביא את התועלת שבעבורה נברא; אך ההשגחה על ישראל היא כי בהם חשק ה', ולכן ה'התעניינות' בכל יהודי היא עצמותית ותמידית ולא ייתכן שתיפסק לעולם.

וזהו שאמר הבעש"ט שאף כי יש – על פי שיטתו – השגחה על הכול, בכל-זאת ההשגחה על ישראל היא השגחה שונה ומיוחדת.

ועל-פי זה יבואר דיוק לשון הבעש"ט, שההשגחה על בני ישראל "אי-אפשר לצייר ולהבין". בכך מגדיר הבעש"ט את מהות ההשגחה על בני-ישראל, שהיא נובעת מהבחירה ה'עצמותית' של הקב"ה בבני-ישראל, בחירה שהיא למעלה מטעם ומהיגיון, אלא רק בגלל שכך עלה ברצונו יתברך. זו דרגה שבאמת אי אפשר לצייר בדמיון ולהבינה בשכל, ולכן ההשגחה המגיעה משם אף היא למעלה מכל ציור.

השגחה גלויה והשגחה נסתרת

אך נקודה יסודית אחת עדיין טעונה ביאור.

על-פי האמור נמצא שאפשר לבאר היטב מדוע לשיטת הבעש"ט לא ייתכן שהקב"ה יסלק את השגחתו מרשע – בניגוד לשיטת הרמב"ם והראשונים, הסוברת שעל הרשע אין השגחה – כי מכיוון שכאמור, אין ההשגחה תלויה בתועלת ובעבודה של בני-ישראל, גם רשע גמור אינו מופקע מהשגחתו הפרטית של הקב"ה.

אולם הרי רואים אנו בעליל במקרא ובסיפורי חז"ל, שבוודאי אינה דומה ההשגחה שהייתה על אברהם אבינו ועל שאר האבות ומשה רבנו ודוד המלך ושאר הצדיקים, להשגחה על סתם אדם מישראל. יתרה מזו, הרי מקרא מלא הוא[45] "ואנכי הסתר אסתיר פני" שמשמעו לכאורה סילוק ההשגחה ח"ו. אם-כן, איך ייתכן לקבוע שההשגחה פרטית על עם ישראל אינה קשורה כלל בעבודת ה'?! והלוא אם לא היה קשר כזה, לא היה הסתר פנים כלל.

לאמיתו של דבר מבואר בתורת החסידות שאכן יש מדרגות ואופנים שונים בהשגחה, כלשון הכתוב[46]: "עין ה' אל יראיו", "עיני ה' אל צדיקים", אם ההשגחה היא רק 'בעין אחת' או ב'שתי עיניים'. ההבדל ביניהם אינו בקיומה של עצם ההשגחה הפרטית, אלא רק בדרגת התגלותה. יש שההשגחה מלובשת בדרכי הטבע, ויש שהשגחה גלויה לעין. ההבדלים בדרכי ההתגלות האלה הם גם ההבדלים שבין צדיק לרשע: ההשגחה על הרשע חבויה ונסתרת, ואילו על הצדיק ההשגחה ניכרת וחשופה.

וליתר ביאור: מיסודות החסידות של הבעש"ט, שאפילו בהסתר פנים מוחלט, ההסתר עצמו טומן בחובו התייחסות מיוחדת של הקב"ה, המופיעה דווקא בהסתר פנים. לכן מבואר שמה שנאמר "ואנכי הסתר אסתיר" פירושו שגם (ואולי דווקא!) בתוך ההסתר הגדול מצויה דרגת "אנכי". וכידוע שדרגת "אנכי" מורה על דרגה גבוהה ביותר של הקב"ה, שלמעלה מכל שאר הדרגות, כמו במתן תורה שהקב"ה פתח דווקא ב"אנכי ה' אלקיך". כי מילת "אנכי" מובנה: אני בעצמי ממש, מצד עצמותו ומהותו, המתגלה דווקא בהסתר פנים.

וזוהי ההשגחה גם על מי שחטא ופגם, שהשגחה זו נוגעת בעצמותו יתברך ממש.

 

 

 

 

 

הערה:

מאמר זה הופיע בגליונות 'באור החסידות' לפני 10 שנים ועבר עריכה קלה ל'מעיינותיך' על ידי הרב מנחם ברוד. הכותב הרב נחום גרינוולד ביקש לציין שיש עוד לעיין בכמה נקודות המבוארות כאן ובמיוחד בהסברת שיטת הרמב"ם.

 

מקורות כלליים למאמר:

1. קונטרס שכתב הרבי זי"ע בעניין "השגחה פרטית – מבאר שיטות שונות בהשגחה פרטית מחכמי ישראל עד הבעש"ט ושיטת הבעש"ט" ובמקורות המצויינים בקונטרס זה. נדפס בסוף ספר אוצר אגרות קודש בהוצאת 'תורת חב"ד לבני הישיבות' ובמקור בלקוטי שיחות חלק ח' עמוד 277 ואילך ובאגרות קודש חלק א' עמוד קסח ואילך.

 2. שיחה לפרשת וישלח בליקוטי שיחות חלק ל' עמוד 151 ואילך.



([1] אמנם כבר נאמרו ביאורים שונים לתווך וליישב בין שיטת הבעש"ט לבין הראשונים, אך עניין זה יתברר לאחר הבנת המחלוקת על-פי פשוטו של עניין.

[2]) בהוצאת 'מישור' תשמ"ח ע' קעט.

([3] בהוצאת 'המסורה' תשמ"ט ע' מט.

([4] חולין ז, ב.

([5] קהלת יא, ג.

([6] פרשיות ע' קי-יא.

[7]) מורה נבוכים חלק ג' פרק י"ז.

[8] בפירושו לאיוב לה, יא. לו, ב. 

[9] מצוה תקמ"ה, ומצוה קס"ט.

([10] למקובל רבי יוסף אירגס בשם הרמ"ק מספרו שיעור קומה (אות נד).

([11] מגילה כה, א. וכך הוא בפירוש הרא"ה לברכות לג, ב בשם אחיו רבינו פנחס. ופירוש זה מובא גם בספר החינוך.

[12] מורה נבוכים שם פרק י"ח.

([13] הלכות יסוה"ת פ"ב ה"ט.

([14] הל' תענית פ"א ה"ג.

([15] לא מדובר כאן ב'נס', אלא שההשגחה הפרטית מתלבשת בתוך חוקי הטבע – כמו בסיפורה של מגילת אסתר. ועניין זה צריך ביאור כשהוא לעצמו ואין כאן המקום לכך.

([16] וכידוע – ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ה ה"ד – שבחירה חופשית, הנגזרת מכוח השכל להתגבר על נטיות הטבע, היא תנאי הכרחי לשכר ועונש, הקשורים בהשגחה, כדלעיל.

[17]) ולכן כותבים הראשונים (ראה רמב"ם שם) שאנו רואים שככל שהצדיק גדול יותר, ההשגחה מיוחדת יותר, כמפורש בכתובים בעניין ההשגחה על אברהם יצחק ויעקב ומשה, שההשגחה עליהם הייתה באופן בולט ומוחשי.

([18] שבת עז, ב.

([19] תנחומא ר"פ חוקת ומקבילות.

([20] הובא ברש"י עה"ת תחילת בראשית מב"ר א, ו. ויק"ר לו, ד.

([21] סוף קידושין.

([22] יש עוד להאריך בביאור דעת הרמב"ם והשגחה בסיסית זו מצדדים שונים.

[23] בשיעור קומה לרמ"ק (וכן בשומר אמונים המביא את דבריו) מאריך בכך בפרטיות, ודבריו מיוסדים על שיטת הרמב"ם.

[24]) לקוטי דיבורים ח"א פד, א.

([25] ספר המאמרים קונטרסים ח"ב ע' 740.

([26] ועיין באריכות בהוספות ל"כתר שם טוב" הוצאת קה"ת מעוד כמה מקומות מספרי חב"ד בעניין שיטת הבעש"ט בהשגחה פרטית.

([27] כמבואר בתניא פרק ל"ו ואילך, ועוד.

([28] אבות ספ"ו.

([29] מובן שאין הכוונה שהאדם טפל לעולם ח"ו, אלא שמטרת בריאת האדם היא כדי למלא את שליחותו של הקב"ה "לשמש את קוני", לזכך את העולם ולהפכו שיהיה דירה לקב"ה. וכמו שמבאר רבינו הזקן (לקוטי תורה פרשת ראה דף כ"ח) ש"תכלית המכוון בבריאת האדם אינו בשביל האדם עצמו לבד, אף שבאמת עלייתו נפלאה מאוד, עם כל זה לא זו לבד הוא תכלית המכוון, כי אם לכבודו ית' ולהיות ישמח ה' במעשיו".

ואדרבה, גם בעניין זה שהעולם נעשה דירה לו יתברך הרי העיקר הוא בני-ישראל, שהעולם איננו אלא טפל ממש לישראל ואלמלא ישראל לא היה עולם כלל, וכפי שיתבאר להלן.

([30] מאמרים קונטרסים שם, ספר המאמרים תרצ"ו עמ' 120.

([31] לשון רבינו הצמח צדק ב"דרך מצותיך" עמ' 120.

([32] יהל אור על תהלים עמ' קלב.

([33] סג, א.

[34]) ב"ר פע"ט, וכ"ה בירושלמי שביעית פ"ט ה"א.

([35] ויקרא כו, מד. וראה מגילה יא, א.

[36]) מלאכי ג, ו.

[37]) ירמיהו לא, לה.

[38]) כלשון הידוע בהלכה (תמורה טו, ב) "שאין הציבור מתים".

([39] וכפי שמביא רבינו הזקן להלכה בהלכות תלמוד תורה שלו פ"ד.

([40] הל' תשובה פ"ז ה"ה.

([41] תנא דבי אליהו זוטא פ"י. וראה רש"י עה"ת דברים (כט, יב) ד"ה והוא יהיה.

([42] תניא פרק ב'.

[43]) קידושין דף ל"ו. ובשו"ת הרשב"א (ח"א סקצ"ד) שכ"ה הילכתא. ועיין ספרי האזינו (לב, ה) דמשמע שם שר' יהודה הודה לר' מאיר.

[44]) בראשית רבה פרשה א'.

([45] דברים לא, יח.

([46] תהלים לג, יח. שם לד, טז.

 

שלח תגובה הדפסה שלח לחבר שתף