דף הבית | קישורים | צור קשר
שאלת הרע לפי תפיסת 'השגחה פרטית' | מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > מאמרים יסודיים בחסידות

מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > מאמרים יסודיים בחסידות > שאלת הרע לפי תפיסת 'השגחה פרטית'

שאלת הרע לפי תפיסת 'השגחה פרטית'

17/11/2011 - כ חשון התשעב הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ)

שאלת הרע שבעולם מתעצמת דווקא לפי תפיסת 'השגחה פרטית' • שלושה הסברים בתשובה: "אין רע יורד מלמעלה"

  • הגדל תמונה

מאמר זה הינו מאמר המשך למאמר השגחה פרטית או כללית

מתוך ההדגשה המיוחדת שבה מודגשת בתורת החסידות ההשגחה הפרטית, המגיעה עד כדי השגחה בפרטי פרטות של כל הנמצאים כולם, מאדם עד לגרגיר חול, מתעוררות ובאות ממילא בעיות אחרות, כי אכן, לא רק מצדדים שבהפשטה ומחשבה אפשר לגשת אל השאלה הזו אלא בדרך האחרת - בהעמדת הדברים אל מול מציאות החיים.

ואז מתייצבת במלוא תוקפה השאלה על אודות הרע העולמי. שאם אמנם כן הוא, אם אמנם משגיח הקב"ה על כל ברואיו בפרט ובפרטי פרטות, כיצד ניתן להבין את מציאותו של הרע בעולם, וביתר שאת את הרע שאינו נראה מובן על פי דרכנו ועל פי ראייתנו, כאשר נראים הדברים בבחינת "צדיק ורע לו רשע וטוב לו".

והנה ביחס לבעיית הרע בכללו, בעיה זו סבוכה היא מגדר עיון בהשגחה הפרטית, כי אכן השאלה כיצד נוצר הרע בעצם מציאותו, מה הוא יסוד וסוד קיומו; ומה היא בעצם הגדרתו ממקורו - שאלות אלו מגיעות עד לתחומי הביניים הדקים שבין הניתן לשאלה לבין הדברים שאין להישאל עליהם, ובפרט כאשר דברים אלו נובעים ומשתייכים לכל מה שנתארע בראשית קיומם של העולמות הנבראים, בבחינות התוהו הראשוני.

אולם אף על פי כן יש מקום לשאלת מציאותו של הרע בעולם מבחינת התייחסותו של האדם אל השגחת ה', שהיא נשאלת לא רק בדרך עיון מופשט אלא אף בעיה שממנה מסקנות שבהרגשה יום יומית ואשר ממנה מסקנות לעבודת ה' ולהרהורים בכל דרך החיים.

השאלה הראשית בכל אלה הלא היא כעין מאמר חז"ל "אין רע יורד מלמעלה" - ואם כן כיצד אפשר להסביר את הרע הקיים בעולמנו, רע של ייסורי גוף וייסורי נפש, מבחינותיהם של אנשים שונים. כי אם הקב"ה משגיח בהשגחה פרטית על כל נברא ונברא, כיצד זה יורד רע מלמעלה מידי ה' על עולמנו. אכן בזמנו היו שתרצו את שאלת הרע בעולם כי אותו אדם שחטא לפני המקום נענש על ידי כך שה' מסיר ממנו את השגחתו, וממילא הוא נופל אל תחת שלטון הכוחות הטבעיים שבעולם, ואל תחת הרע המהותי שבו. אולם, על פי דעת החסידות שההשגחה הפרטית קיימת לגבי כל נברא בכל עת, בעלייתו ובירידתו, הרי אין מקום כלל למענה מעין זה.

ועל כן קיימת שוב השאלה: כיצד ייתכן שה' שהוא הטוב לכל, שכל כולו רק טוב, ישפיע לעולם התחתון עניין שיש בו רע לאדם.

ועל כן ישראל המאמינים בהשגחת ה' ממילא מגיעים להבנה מעודנת ודקה יותר בעניין זה, להבנה כי אין לראות את הדברים רק על פני השטח אלא להעמיק ולחזות בהם, ולראות כיצד היא מהותם האמיתית - הפנימית.

 

*

 

בתחום זה של הבנת המהות הפנימית של הדברים הנראים לנו כדברים רעים הבאים מלמעלה, הובהרו הדברים בחסידות בכמה אופנים של ביאור, זה לפנים מזה. כאשר אין האופנים שנתנו בביאור דבר זה סותרים זה לזה, אלא הרי הם שכבות שונות בהכרה האמיתית של מציאות העולם ומה שבתוכו.

ובבחינה אחרת יש לראות בהסברים השונים שניתנו לדברים (כפי שיבואר להן) אמצעים להגיע לדרגות עמוקות והולכות בהתייחסות ממשית במוח ובלב אל הבעיות הללו.

בבחינה אחת ניסח הבעש"ט פתרון אחד לבעיה באומרו כי הרע הרי הוא "כסא" לטוב, כלומר: אף על פי שיש ממשות רע בעולם, הרי אין רע משמש בפני עצמו, או פונה לכיוון מיוחד לעצמו כי אם מהווה תמיד מכשיר למען הטוב. דברים אלו ניתנים להיתפש הן בבחינה הרחבה שלהן "רע מבחין טוב" וכי הרע משמש כוח הגבול לגבי הטוב. עד שהדברים הטובים מובלטים ומגיעים להכרה מתוך קיומם של דברים שאינם טובים. והן בבחינה אחרת - כל דבר רע מהווה כלי כדי להגיע על ידו למטרה שהיא לעצמה טוב.

על פי תפיסה זו כל ירידה, כל ניצחון לכאורה של הרע, הרי הוא רק למען מטרה של טוב בסופו, וכל ירידה הרי היא "ירידה צורך עלייה". באופן זה נכללים כמה וכמה הסברים חלקיים לבעיית הרע בתפיסה רחבה יותר. כי כל אותם הדברים שנאמרו על ענייני הרע שמשמשים להעניש בהם את הרשעים, או מה שאמרו כי מה שרע לצדיקים בעולם הרי הוא על מנת להיפרע מהם מיעוט עבירות שבידם, כל הדברים מצטרפים לתמונה כוללת אחת ועל פיה הרע הוא אחד ממכשיריו של הטוב הכולל ואיננו דבר המנוגד אליו מכל וכל. ודאי, דרגת הרע, הכאבים והיסורים, הרי היא דרגה נמוכה יותר - אלא שהיא פתח להשגה גבוהה יותר. וכביטויו של הבעש"ט: הרע הרי הוא כעין כן, דרגה נמוכה שעליה מתנוסס הטוב המלא.

 

*

 

אולם יש גם בחינה שנית, מעמיקה יותר, בעיון בשאלה זו של הרע שבעולם. על פי ההבנה הפנימית יותר, אותו דבר הנראה לנו כרע איננו רע כלל במהותו. לא זו בלבד שתכלית הדברים הרי היא טוב, אלא אף מהותם טובה. ואף על פי שלמראה עינינו נראים דברים מסוימים כמאורעות של רע אין הדבר נובע מתוכנם ומתוכיותם של הדברים כי אם מקוצר הבנתנו שלנו. ההבדל בין הטוב והרע שבחיי האדם הרי הוא בעצם בין הטוב הנראה והנגלה אף לנו, לבין אותה דרגה של טוב שאין אנו מבינים אותה, ועל כן נראית היא לנו כאילו היתה רחוקה מן החיוב.

 משל למה הדבר דומה, לאדם שמדברים עמו טובות בשפה שאינה יודעה - אף אם יוסיפו וידברו עמו כל טוב שבעולם לא יוכל לקבל מן הדבור הזה אלא צער בלבד, על זמנו שאבד וכיוצא בזה. כמו כן הוא בטוב הנסתר של הקב"ה, אשר מתוך שהוא שייך בעצם לדרגה נעלה יותר של טוב, אין בני אדם מסוגלים להכירו כראוי, ולא עוד אלא שהוא נדמה להם שהוא פחות וגרוע. ואילו אנשים גדולים יותר, אשר ראייתם בהירה יכולים לראות בדברים אלה את מידת טובו של ה'. וכעין המסופר על נחום איש גמזו שכל מאורע שהיה בא עליו היה אומר "גם זו לטובה", ולא מתוך קבלת הדין אלא מתוך הראייה שאכן הדבר שנראה לאחרים כירידה ונפילה אינו אלא התרוממות ועלייה כשהוא לעצמו. ואם כן המבחין בין טוב ובין רע איננו מהותם הנבדלת של הדברים כי אם דרגת ההסתר ממראית עינינו, ורק קוצר דעתו של המשיג היא היוצרת לו את תמונת הרע שיש בדבר. והרי כעין זה רואים אנו לרוב מאורעות בני אדם הגלויים לנו, כאשר ילדים קטנים, שעדיין לא בשלה דעתם, רואים טוב שנותנים להם ואינו לפי השגת דעתם הקטנה - כאילו היה רע גמור, שיש לקבלו בהתמרמרות רבה. ואילו עם הגדלת תוקף הראייה ממילא גדלה גם יכולת ההבחנה והראייה מה הוא עניינו הנסתר של הדבר, ועל כן מה הוא הטוב הגנוז שבתוכו.

 

*

 

קיימת עוד דרגה של הבנה בדברים, פנימית ומעמיקה אף מזו. ומתוך הבנה מעמיקה יותר רואים אנו כי לא זו בלבד שהדבר הנראה לנו כרע איננו אלא טוב מוסתר, אלא רב יותר מזה.

 לא זו בלבד שאומרים ואף חשים כי "גם זו לטובה", אלא מגיעים לשלב שהוא מסקנה בדרגה גבוהה יותר, שהדבר הזה הנראה מתוך הסתירו כדבר רע, הרי הוא באמת טוב באופן נעלה יותר. כלומר, אם אנו מבחינים בטוב הגלוי לנו שהוא טוב, אין זאת אומרת שטובתו מרובה יותר כי אם שטובתו פשוטה יותר, מדרגה נמוכה יותר, עד אשר היא מסוגלת לידי הבנה והשגה בפועל. ואילו אותם הדברים שאנו מכנים ורואים אותם כמאורעות של רע, הרי דרגת הטוב שבהם היא כאמור נסתרת - והסתרה משום שאין כלי תפיסתנו המוגבלים מסוגלים להכיר ברוב גודלה של טובה מרובה זו. כלומר, בתוך גילויי ההנהגה האלוקית בעולם, אותם דברים הנראים לעיני בשר כדברים שליליים הרי הם בעיקרם עניינים של טוב נעלם ממדרגה שלמעלה מכוח האנושי הרגיל.

באופן זה יש להבין כל אותם ביטויים המצויים בדברי חז"ל והמדגישים בדרכים שונות נקודה מיוחדת זו.

בין שאנו רואים את הדבר בבחינת ההנהגה המיוחדת שעליה נאמר "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע", שדווקא מתוך עת הצרה, דווקא מתוך הדחק והלחץ באה הישועה. ובין שהדברים נראים בהיקף רחב יותר, כאשר מדובר על ערכם של דברים, וכעין המאמר "טוב - זה יצר טוב, טוב מאוד - זה יצר הרע. טוב - זה מלאך החיים, טוב מאוד - זה מלאך המוות", שכוונתם להראות כי אותם הדברים הנראים לנו כעניינים של שלילה גמורה, בעצם הריהם טוב מסותר, ויותר מכך - טוב מסותר הרי הוא בדרגה יתרה של "טוב מאוד". כי דווקא ההסתר הזה הוא מכוון לשבתו של הקב"ה. כי חביון עוזו הרי הוא דווקא בדברים שהם מעבר להבנה והשגה אנושית. ולכן מה שנראה לנו כטוב, שהוא בחינת המתגלה והנראה לעיני בשר, בחינת "עלמא דאתגלייא", הרי הוא דרגה נמוכה של התגלות בעצם. שאין כן בבחינת המוסתר, "עלמא דאתכסיא", שבתוך העלמתו שם שוכן שפע הרצון האלוקי, אף כי לא למראה עינינו.

והיא היא בחינת "את אשר יאהב ה' יוכיח" - שאותם דברים הנראים כהוכחה וייסורים הריהם גילויים פנימיים יותר של רצון ה'.

 

*

 

כמו בשאר תחומי החסידות עיקרם של הדברים אינו הנהגה מופשטת בלבד כי אם בהבנה המביאה אחר כך לידי מסקנות בפועל ממש בחייו של האדם, אם שהוא שינוי במעשה, ואם שהוא שינוי בהרגשה ובהתייחסות מעשית. אף כאן התפיסה המעמיקה יותר בהבנת מה שנראה בעיניו כרע, משמשת בסיס לגישה שונה מבחינה רגשית.

כאשר מגיע אדם, לא רק בהבנה מופשטת, כי אם בעיבוד עצמי בהרגשה חיה, עד כדי הבנה והתקשרות בדרגה הראשונה של הדברים, הרי הוא מגיע לידי החוויה של קבלת הדין על עצמו. כי אם אדם יודע שהרע הוא מכשיר לקראת הטוב שלעתיד הרי אין הוא בא עוד לידי התמרמרות ומחאה על מר גורלו, ביודעו כי אף שהדברים נראים בעיניו כרע גמור - בוודאי מוליכים הם אותו לאחר זמן להתעלות והתקדמות. ואף על פי שהוא חש עתה במרירותו של הדבר הרע, ויתכן שהוא סבור שרע זה מכאיב ומציק לו ואולי אף אינו מגיע לו - מכל מקום מקבל הוא את הדין עליו בשלווה. וכך מגיעים לדרגה הראשונה, דרגת ההלכה כמות שהיא במשנה, "לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" - להודות להקב"ה על כל מה שקורה עמו. בבחינה שבין אם הדברים מתגלים לו בדרך "כוס ישועות אשא", ובין שהם נראים לו בעכירות, כ"צרה ויגון אמצא", מכל מקום "בשם ה' אקרא", באמונה שלמה שתכלית הדברים היא על פי דרכו של הקב"ה אשר בוודאי דינו אמת, ושבוודאי אין זה רע אמיתי, כי אם רק "כסא" לטוב בלבד.

ובדרגה פנימית יותר, כאשר מגיעים אל ההכרה כי אין הרע הנגלה אלא טוב מוסתר, הרי מכאן פתח להשגה ולהתייחסות גבוהה יותר. לא רק שאדם מוכן אז לקבל על עצמו את הדין אלא אף יכול הוא להגיע לדרגה של "לקבולי בשמחה". שהרי כאשר הוא יודע כי הדבר שלכאורה הוא רע הרי הוא בעצם טוב, אלא בלבוש אחר, הרי ממילא אין לו כל סיבה להצטער על כך, ולא זו בלבד שהוא מוכן לקבל את הדין בלא להתמרמר, אלא אף לקבל אותו בשמחה, כדרך שהוא שמח בטוב הנראה לעין כל. וכאן מובן שהדברים תלויים בדרגתו של האדם שקורה לו מאורע של צער. אנשים גדולים, אשר יש להם גדלות יתירה, וראייה אמיתית יותר, עמוקה יותר בדברים, לגביהם עניין זה של קבלת הדברים בשמחה, מתוך ראייתם ש"גם זו לטובה", וכי אין הרע אלא טוב מסותר - הכל קל יותר וטבעי יותר. שהרי באמת על פי כושרם להכיר את הדברים בפנימיותם, ממילא אין הם חשים את צורת הרע הנגלית, אלא מכירים בתוכה את הטוב המסותר, וממילא אין שייך בהם כלל אותו העניין הקורה באנשים בדרגה נמוכה יותר, של יסורים מצד הרע. שהרי, כאשר אדם מבין שאכן מעשים ידועים הנם מעשים של טוב ובדרך הטוב בלבד, כל צד הרע שבהם נעלם ונסתלק מהם מיד.

אולם, גם אנשים רגילים שאין עיניהם צופים למרחק, ושאין בכוחם להפריד עצמם מאת היסורים הפרטיים עד כדי יכולת לצפות בדברים לעומקם - אף הם יכולים להגיע לדרגה של קבלת הדברים מתוך שמחה. כי מה שאדם גדול משיג בדרך ראייה של בהירות, משיג אדם קטן ממנו בדרך של אמונה. ואם אמנם מאמין הוא בלב שלם כי אכן "אין דבר רע יורד מלמעלה" כלל, הרי כל מאורע ומאורע שקורה עמו מקבל הוא אותו בבחינת טוב. כי אף שאינו רואה בעיניו ממש צד זה שבדברים, מספיקה אמונתו עד כדי להגיע להכרה שלמה שאכן כן הוא הדבר. ועל כן יכול הוא לקבלו עליו מתוך רצון, ואף מתוך שמחה.

ועוד פנימית ועמוקה מזו היא הדרגה העמוקה של תפיסה - ראיית הרע שלכאורה, כטוב יותר, אשר מתוך שהוא יותר מיכולת תפיסתנו הרי הוא בלתי מובן ועל כן מכאיב. כדי שיקבל אדם את הדברים באופן נפשי בצורה זו, דרוש שיהא אדם קשור בדברים עיקריים ומוכן לוותר על עניינים שאינם עיקר ועל כל צורות של מראית העין והרגשת החושים, ויתר על כן - להעריך את הקרבה לה' יותר מכל התגלות הניכרת לחושים. כי מי שמאמין שהדבר הנראה כרע הרי הוא ביסודו טוב בדרגה גבוהה יותר, לא זו בלבד שהוא מקבל בשמחה את הרעה, אלא הוא מקבל אותה בשמחה יתירה, מתוך הכרה שזו היא התגלות של קרבת אלוקים אליו כאשר הוא מופיע לו בדרגה גבוהה יותר ונעלמת יותר. ואכן על בחינה זו אמרו: "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"". כי רק מי שהוא בבחינת אוהב ה' באמת יכול להגיע לדרגה של שמחה ביסורים, והיא שמחה יתירה מתוך ההכרה הנפשית ש"את אשר יאהב ה' יוכיח". ועל כן, אם הוא אוהב ה' בכל נפשו, טוב לו גילויי האהבה האלוקית הבאים בדרך של ייסורים מאשר חיים טובים על פי הנגלה לחושיו - שאין בהם אותה קרבה יתירה של המסתור האלוקי, של הצל שבתוכו נחבא הגילוי הגדול.

ובבחינה זו יש להבין עניינו של צדיק וטוב לו מבחינת ממשות החיים. כי רק צדיק גמור (שעליו אמרו כי הוא צדיק וטוב לו) יכול לחיות חיים שיהיו כולם טוב, ולא יהא בהם רע כלל. שכן, מי שאינו בבחינה זו מתרגשים ובאים עליו ייסורים שונים, ואילו הצדיק שראייתו ואמונתו שלמות הן, הרי הוא מגיע לדרגה בה מרגיש הוא בייסורים הבאים עליו את קרבת ה' - ומתוך שהוא חפץ בקרבה יתירה זו בכל לב, ממילא אין שייך בו בכלל כל מקום של רע בתוך חייו בעולמו. וכל מה שקורה לו הרי הוא מבחינתו ולפי ערך השגתו טוב גמור תמיד.

שלח תגובה הדפסה שלח לחבר שתף