דף הבית | קישורים | צור קשר
"נשאת ונתת ב[ענייני] אמונה"?!... | מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > מאמרים יסודיים בחסידות

מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > מאמרים יסודיים בחסידות > "נשאת ונתת ב[ענייני] אמונה"?!...

"נשאת ונתת ב[ענייני] אמונה"?!...

17/11/2011 - כ חשון התשעב הרב יחזקאל סופר

ועל 'אהבה שכלית' זו, המשכנעת גם את הבהמית הוא שאמרו הרמב"ם ובעל התניא, שבלעדי הדעת לא יכול לבוא לאהבת השם, על כן קורא הרמב"ם לידיעת השם: "יסוד היסודות" – כי השמטתו חלילה, שומטת את הבסיס של עבודה אמיתית!

  • הגדל תמונה

מפורסם שכל הקטרוג בעליונים[1] שגרם למאסרו של אדמו"ר הזקן, היה על שהלביש את סודות פנימיות התורה בלבושי ההיגיון האנושי,  אך גאולתו הניסית בי"ט כסלו, מהווה גושפנקא שמימית לשיטתו, עד שהיה כדאי לו להסתכן על מנת להגיע להישג זה, כפי שהתבטא רלוי"צ מבארדיצ'וב בראותו את ספר התניא: "כיצד הצליח להכניס קב"ה כה גדול בספר כה קטן?"...

וצריך להבין, מדוע כה התעקש בעל התניא על 'שיבוצה' של האמונה ב'משבצות ההיגיון'? האמנם העריץ את ההשכלה יותר מהאמונה?

 

ידוע שהשאלה הראשונה[2] ששואלין לאדם בבי"ד של מעלה היא: "נשאת ונתת באמונה?" ורק אח"כ שואלים "קבעת עיתים לתורה?" ופירשו זקני חב"ד בהתוועדות, ששאלה זו כוללת [לא רק האם המסחר שלך התנהל בנאמנות, שהרי מה מקום לשאלה זו לבן תורה, 'כוללניק' שמעולם לא שלח ידו במסחר... אלא גם]: "האם ניהלת 'משא ומתן' בנושאי אמונה[3] [באופן של "זה א-לי ואנוהו"]... או שמא קבלת את עיקרי האמונה, ללא כל דיון בהם [באופן של "אלקי אבי וארוממנהו"][4]...?

 

לדעת או להאמין?

 

וידוע שנחלקו הוגי הדעות בישראל "איזוהי דרך אמונה שיבור לו האדם?" האם מוטלת עלינו חובת החקירה והעיון ביסוד היסודות או שמא די ב'אמונה פשוטה' כגמול עלי אמו? ומסתבר לומר שזו מחלוקת קדומה[5], הדורשת הסברה - במאי קמיפלגי?

 

וזה לשון הרמב"ם יד החזקה - הלכות יסודי התורה פרק א הלכה א, ו:

 

 יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא... וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלהיך וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וכופר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו:

 

ולא רק מצוות הידיעה [שבמוח] יש כאן, אלא לדעת הרמב"ם הידיעה מהווה גם תנאי הכרחי לקיום מצוות האהבה [שבלב]:

 

הלכות יסודי התורה פרק ב, הלכה א-ב:

 

 האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך ונאמר את ה' אלהיך תירא: והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול... כמו שאמרו חכמים[6] בענין אהבה: "שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם":

 

 

 

ובהלכות תשובה פרק י הלכה ו:

 

 דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך. אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט - מעט ואם הרבה – הרבה. לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים[7] לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה:

 

וכך משמע גם דעת אדמו"ר הזקן בתניא פ"ג:

 

כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת א"ס ב"ה הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות שוא.

 

הרי שלדעתם לא די בזה שהאדם לומד משנה, גמרא והלכה, שהם אמנם מקור לידיעת 'פקודותיו' של הבורא, אבל כדי לאהבו צריך להכיר את הבורא בכבודו ובעצמו, בחינת "דע את אלוקי אביך [אזי] ועבדהו בלבב שלם".

 

  •  

 

לעומתם, ספר החינוך נוטה יותר לגישת 'האמונה הפשוטה', שאינה מחייבת את המחקר האלוקי בגדולת הבורא ונפלאותיו וגם אינה רואה בידיעה המחקרית תנאי למצוות אהבה:

 

ספר החינוך: מצוה כה -  מצות האמנה במציאות השם יתברך:

 

להאמין שיש לעולם אלוה אחד שהמציא כל הנמצא... שורש מצוה זו אין צריך ביאור, ידוע הדבר ונגלה לכל כי האמונה הזאת יסוד הדת, ואשר לא יאמין בזה כופר בעיקר, ואין לו חלק וזכות עם ישראל:

וענין האמונה הוא, שיקבע בנפשו שהאמת כן, ושאי אפשר חילוף זה בשום פנים... ואם יזכה לעלות במעלות החכמה, ולבבו יבין ובעיניו יראה במופת נחתך שהאמונה הזאת שהאמין אמת וברור אי אפשר להיות דבר בלתי זה, אז יקיים מצות עשה זו מצוה מן המובחר:

 

מצוה תיח -  מצות אהבת השם:

 

שנצטוינו לאהוב את המקום ברוך הוא, שנאמר [דברים ו', ה'] ואהבת את ה' אלהיך. וענין המצוה שנחשוב ונתבונן בפקודיו ופעולותיו עד שנשיגהו כפי יכלתנו, ונתענג בהשגתו בתכלית העונג, וזאת היא האהבה המחוייבת.  ולשון ספרי[8]: "לפי שנאמר ואהבת איני יודע כיצד אוהב אדם המקום, תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. כלומר, שעם התבוננות בתורה תתישב האהבה בלב בהכרח. ואמרו זכרונם לברכה [שם] שזאת האהבה תחייב האדם לעורר בני אדם[9] באהבתו לעבדו, כמו שמצינו באברהם:

 

הרי שלדעת החינוך החיוב הוא להאמין ואילו 'לדעת את השם' אינה אלא 'מצווה מן המובחר' לבעלי מדרגה. יתר על כן ההתבוננות הדרושה כתנאי לאהבה היא בעיקר 'בפקודיו', ביופי המצוות וטעמיהן [אלא שהזכיר דרך אגב, גם 'בפעולותיו']  ובסיכומו מזכיר רק: "עם התבוננות בתורה" וכו'.

 

הפלא הוא שגם הרמב"ם חסיד הידיעה, וגם ספר החינוך חסיד האמונה, שניהם תמכו יתדותיהם על אותו לשון ספרי: "שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם", זה מפרש "מתוך כך": "מתוך 'הדברים האלה' [תורה, תפילין ומזוזה הנזכרים בפרשה]" וזה מפרש: "מתוך התבוננות בנפלאות מעשה בראשית".

 

ולכאורה תמוהה פרשנותו של הרמב"ם: מהיכי תיתי מלשון הספרי שהפירוש "מתוך כך" מוסב על "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך"?  וכי לזאת התכוון הפסוק: "והיו הדברים האלה"?!

 

 

בהשקפה ראשונה נראה, שהחינוך נקט את הפרשנות התלמודית[10] למושג: "ודברת בם - בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים" ופירש"י שם: "בם - בדברי תורה: ולא בדברים אחרים - שיחת הילדים וקלות ראש". וכן ביאר הרמב"ם[11] את הראשון בה' חלקי הדיבור: "הוא המצוה בו והוא קריאת התורה ולמודה וקריאת תלמודה, וזו היא מצות עשה מחוייבת שנאמר ודברת בם. והיא שקולה כנגד כל המצות..." ולשיטתו גם האמור בפסוק הקודם: "והיו הדברים האלה... על לבבך" משמעם הלכות המצוות האמורות בפרשת שמע  [ומתוך לימוד הגמרא וההלכה: "התבוננות בתורה" או "בפיקודיו" יבוא ממילא לאהבת נותן התורה].

 

ברם, כד דייקת שפיר, נראה שהרמב"ם במשנה תורה כיוון לעומק פשוטו של מקרא, אליו התכוון הספרי, שהרי אם כפרשנות המקובלת אצל בני תורה, ש"ודברת בם" הכוונה ל'פלפולא דאורייתא', ואילו "ושננתם לבניך" משמעו לחזור עם ילדיך על פרשת השבוע שלמדו ב'חדר', מדוע לא נמשיך ונפרש ש"וקשרתם לאות על ידך" הכוונה לצרור את חידושי התורה שחידשתי ב'כולל' ולכורכם על זרועי... ואת ה'מראי מקומות' שלהם יש לקבוע "על מזוזות ביתך"... ואז ישתמע שגם "בשכבך ובקומך" יש לומר בשחרית ובערבית איזושהי 'חבורה'...

 

אלא וודאי שבדרך 'פשוטו של מקרא', המשמעות הפשוטה של: "והיו הדברים האלה" כוונתה לעיקרי האמונה הבסיסיים[12] האמורים בפרשה זו, פרשת 'שמע' [ייחוד השם ואהבת השם], הם הם יהיו "על לבבך", אי לכך נפסקת ההלכה ש"ודברת בם" אין הכוונה [בדרך הפשט וההלכה] לסתם דברי תורה, אלא בקריאת פרשת 'שמע', שתוכנה הוא:

 

"שמע"[13] – ר"ת: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה"[14] - [כשיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים] ויכיר שהקב"ה הוא גם 'סובב כל עלמין' באורו האין סופי המתואר בשם 'הויה', וגם 'ממלא כל עלמין' המתלבש באותיות של עשרה מאמרות בכל נברא ספציפית לפי עניינו, על ידי אורו המצומצם המתואר בשם 'אלקים', ויידע ש"הויה אלוקינו" חד הם!  וימשיך להתבונן "הויה אחד" כלומר, שז' הרקיעים והארץ עם ד' רוחות העולם מתאחדים עם "אלופו של עולם" ואינם מציאות נפרדת מלבדו... ועל היסודות הללו אמרה תורה: "ושננתם לבניך" – ופירש"י: "לשון חדוד הוא שיהיו מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם דבר [בענייני אמונה] לא תהא צריך לגמגם בו אלא אמור לו מיד" [דע[15] מה שתשיב לאפיקורוס]...

 

אשר כל ההשגות הללו, לא תמצאם כי אם בספרי המחשבה והקבלה, ובפרט נתבארו בהסבריה ה'משוננים' של משנת חב"ד בסוגיות עיוניות אלו, שהמחקר האלוקי בתחום זה מוכיח, שכל הוויית הנברא אינה אלא ה'אנרגיה האלוקית' של 'דבר הויה' המהווהו בכל רגע מחדש, כשם שקרני האור של המקרנה מהווים את כל מציאות התמונה שעל המסך, אין לתמונה שום מציאות כלל מלבד קרני האור!... ומובן שהלימוד בסוגיות ד"שנים אוחזין בטלית" או "שור שנגח את הפרה", אין תוכנן מסייע להגיע להכרה זו, ויש להתבונן בענייני הבריאה, מהם נכיר ש'יש מנהיג לבירה זו'. וזוהי הכוונה של הספרי: שמתוך כך – מתוך התבוננות בתכניה הפילוסופיים-אמוניים של פרשת 'שמע' – אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם!

 

 

  •  

 

אלא שעדיין אינו מובן מהו העיקרון בבסיס מחשבת הרמב"ם, שהניעו לפרש הפסוק באופן שמסקנתו חריגה מהמקובל על אותם המעדיפים 'אמונה פשוטה' על 'המחקר האלוקי' בגדולת אין סוף? והלא גם ספר החינוך ידע את 'פשוטו של מקרא' ובכל זאת אימץ את הפרשנות התלמודית ומסקנתה, אשר די בלימוד התורני וההלכתי לעורר אהבת השם.

 

ועוד ייפלא על הרמב"ם ובעל התניא גם יחד, השוללים[16] בתכלית כל אפשרות של אהבת השם בלא הקדמת הדעת בגדולת ה'. האמנם אהבת השם היא נחלת האינטלקטואלים בלבד? האמנם כל היהודים התמימים והנשים הפשוטות המתפללים בדביקות בכותל המערבי, ללא שום ידע מחקרי על מציאות הבורא, אהבתם ויראתם הם 'דמיונות שווא'?...

 

שני רעיונות מהפכניים

 

חידוש מהפכני זה שהיהדות דורשת כחובה 'לדעת את השם' ושבלעדי הידיעה לא תיתכן האהבה, מקביל לחידוש מהפכני אחר של ספר התניא, העוסק בהגדרת הקטגוריות 'צדיק', 'בינוני' ו'רשע'. בניגוד להשקפה הטרום חסידית שגרסה ש'צדיק' הוא 'רוב זכויות'[17] [ככל בחור ישיבה ממוצע...] 'רשע' הוא 'רוב עוונות' כפורקי העול, ואילו 'בינוני' הוא 'מחצה על מחצה' [יהודי מסורתי שמקדש על היין בטרם נוסעו לים...].

 

מחדש רבנו ב'תניא' שקריטריון תלמודי זה מתייחס רק לדין ומשפט של ראש השנה, אם ייכתב לחיים או למיתה, שזה נקבע לפי רוב המעשה. אבל בהגדרת מהות אישיותו של האדם, משתנה אמת המידה, כך שמי שמסוגל לעבור בפועל איזו שהיא עבירה ולו מדרבנן, נקרא 'רשע' [כי האיזון בין שתי הנפשות הוא שלילי]. מי שהצליח לסגור הרמטית כל ניסיון חדירה של עבירה, אלא שעדיין יש לו פוטנציאל של תאווה לעבירות, למרות שמצליח לבולמה, זהו הקרוי 'בינוני' [ע"ש שחצייה החיצוני של הנפש, התחום ההתנהגותי, במעשה, דיבור ומחשבה מתאים לרצון השם, אך חצייה הפנימי של הנפש, התחום התודעתי והרגשי עדיין נוטה לחומריות וגסות עולם הזה]. ומיהו הראוי לתואר 'צדיק'? רק מי שהצליח לזכך גם את 'החצי הפנימי', עד שמוחו חדור הכרה בייחודו של הקב"ה ולבו רצוף אהבה, בלי נתינת מקום לשום רגשות תאווה או הרהורים שליליים, עד שאין בו יצה"ר כלל.

 

רעיון מהפכני זה המגמד את אמות המידה הקודמות שהעניקו תואר 'צדיק' לכל בר אוריין, אף שהיו לו רק 'רוב זכויות' ובאה החסידות והעמידתם על אחת, שאפילו עבירה אחת בידו, עדיין לא הגיע ל'בינוני' – לא פלא שתנועת החסידות עוררה התנגדות...

וצריך להבין, מה הניעו לאדמו"ר הזקן לנקוט גישה כה חריגה, שתגרום להתמעטות הצדיקים?...

 

 

'דעת' או 'מרדעת'? 

והנראה לומר, ששני הרעיונות המהפכניים הללו, הא בהא תליא, כי חסידי הדעת וחסידי האמונה קמיפלגי בשאלה העקרונית:  עד היכן מגיעה הדרישה האלוקית מיהודי בעבודתו?

 

 

הגישה שקודם החסידות גרסה שעיקר העבודה הנדרשת היא הקיום המעשי של תרי"ג המצוות, אלא שכדי שלא יהא הקיום באופן של 'מצוות אנשים מלומדה' ובקרירות, יש להפעיל את תכונת האמונה שיש לכל יהודי בנשמתו האלוקית [כשיטת החינוך] וזאת באמצעות 'התבוננות בתורה' ו'בפיקודיו' בלימוד התלמוד וההלכה, כסגולה לליבוי האמונה. כמאמר "אם פגע בך מנוול זה – משכהו לבית המדרש".

 

ואף שהתורה בוודאי פועלת עידון בעוסקיה, גם בנפשם הבהמית, אבל זוהי רק השלכה באופן 'סגולי' מקדושת הנפש האלוקית, המתפעלת מאור האלוקות שבתורה, דבר המשפיע באופן 'מקיף' על הרדמת התאוות היצריות, רק בשעת עיסוקו בה[18].

 

ברם דא עקא, כאשר הוא יוצא מבית המדרש לדרך ארץ, שוב עלול 'לפגוע בו מנוול זה'[19]... כי קדושת התורה, היא ממדריגה שקדמה לעולם, ועל כן השפעתה נרגשת רק ב'נפש האלוקית' [שגם היא קדמה לעולם] ומגלה בה את ה'אהבה טבעית המסותרת', בתור 'בנים אתם לה' אלוקיכם', אבל 'הנפש הבהמית' שאיננה בחי' 'בן', אין לה משיכה אינסטינקטיבית לאלוקות ונשארת בחומריותה וגסותה כמקודם.

 

אלא שלשיטת החינוך, זיכוכה של נפש הבהמית [אף שהיא מעלה נפלאה] איננה בגדר חובה, כי "מה ה' אלקיך דורש מעמך כי אם ליראה..." תפקידנו 'לרכב על החמור' ולכופו באמצעות ה'מרדעת' - ללכת כרצון המלך. אבל 'לאלפו דעת'[20] זהו למעלה מיכולתנו ומעבר ל'חובתנו'. לשיטה זו, מי שהשלים כל המוטל עליו בקיום המעשי, 'צדיק' ייקרא לו, ואם השלים רק 'מחצה' מהמצוות המוטלות עליו, הריהו 'בינוני' במעשיו.

 

אבל לשיטת בעל התניא [בעקבות הרמב"ם], הדרישה האלוקית כוללת גם את 'חובת הלבבות' ולא רק 'חובת האיברים', ומי שלא הגיע ל'בכל לבבך – בשני יצריך' [האלוקית והבהמית גם יחד] הרי אף שאין לו אף עבירה אחת, יש בידו רק שלימות של 'חובות האיברים' [שניתנת להשגה גם בהפעלת כח האמונה של הנפש האלוקית בלבד], אבל חסר לו ב'חובות הלבבות', שהרי עדיין לבו חומד תאוות העולם ומוחו עדיין לא חדור בהכרה ברורה בגדולת הבורא, על כן הוא מוגדר רק כ'בינוני', שעשה רק 'חצי עבודה'...

 

כי הנפש הבהמית, בתור 'יש גשמי-טבעי'[21], מתפעלת רק מהתבוננות בנפלאות הטבע, ובמיוחד מההכרה שאף הטבע בכל הדרו, בטל במציאות לאור האלוקי, חדוש זה 'מוציאה מן הכלים' בהתלהבות גדולה. תכנים אלו של מחשבת ישראל ותורת החסידות, פועלים עליה באופן 'פנימי', משנים את תפיסת עולמה מהגשמה להפשטה, מאלפים את רגשותיה לחפוץ ב'קרבת אלוקים לי טוב', לא באופן 'סגולי' אלא באופן 'חינוכי' ועל כן יציב[22].

 

 

לא להשמיט את "יסוד היסודות"!

 

ומעתה אחר שהבינונו את נקודת החידוש של התניא, שעבודת המוח והלב איננה 'לוקסוס לצדיקים' אלא חובה בסיסית שלמענה ירדה הנשמה למטה, כדי לזכך את הנפש הבהמית ול'כובשה' [לא במובן של 'מכבש' הדורס... אלא במובן של 'פלפלים כבושים'[23]...]  - תובן גם ההדגשה על חיוב ה'דעת'.

 

סיבת התמקדות משנת חב"ד בחיוניות ההתבוננות השכלתנית בעיקרי האמונה, איננה נובעת מיוהרה אינטלקטואלית או מהערצת הפילוסופיה, שהרי אדרבה, החסידות כה שבחה את מעלת התמימות הפשוטה שבאמונה, אלא מתוך הכרת החובה הבסיסית לשכנוע הבהמית ולסחיפתה להזדהות מלאה עם אהבת השם, נוצר ה'אילוץ' להשתמש ב'דעת', כי אמונה, דיה ל'נפש האלוקית' ועליה נאמר 'אשרי המאמין', לא כן הבהמית שאין לה 'אנטנה' לקליטת תכנים אמוניים באינסטינקט של 'משכני', אלא אם כן 'תשוכנע' הכרתית, אשר 'קרבת אלוקים לי טוב', אזי "אחריך נרוצה" בשני היצרים גם יחד, ולזאת דרושה ההשקעה בלימוד פנימיות התורה והמחקר האלוקי ביסודות המחשבה, דרכה ניתן להפנים את המושגים העדינים ביותר, בשפה המובנת לשכל הבהמי, המצטרף לעבוד את ה' בלבב שלם.

 

ועל 'אהבה שכלית' זו, המשכנעת גם את הבהמית הוא שאמרו הרמב"ם ובעל התניא, שבלעדי הדעת לא יכול לבוא לאהבת השם, על כן קורא הרמב"ם לידיעת השם: "יסוד היסודות" – כי השמטתו חלילה, שומטת את הבסיס של עבודה אמיתית!

 

ומה שמצינו בפשוטי עם שמפעמת בלבם אהבה רבה ותמימה, זוהי אהבת ה' של הנפש האלוקית בלבד[24], בעת התפילה והלימוד גרידא, עקב ה'סטטוס קוו' שסוכם עם הנפש הבהמית, שהיא לא תפריע לו בתפילתו, בתנאי שהוא לא יפריע לה בתאוותיה...

 

שני שלבים בפרט ובכלל

 

שתי הגישות הללו [של הרמב"ם ואדמו"ר הזקן מול החינוך] אינן סותרות זו את זו, אלא הם שני שלבים בעבודת היהודי. בשלב ראשון – יש להפעיל את האמונה שבנפש האלוקית, עד שתיצור מוטיבציה לקיום מלא של השולחן ערוך ושלילת החטאים [בחינת 'יציאת מצרים'], וזאת באמצעות ריבוי העיסוק בתורה ובפיקודיה. אבל בשלב מתקדם יותר, יש להשלים חובת נשמתנו ל'כיבוש' שבע המידות של הבהמית [בחינת 'לתת להם נחלת גויים'] שהוא עיקרון כל כך בסיסי, שלכן 'פתח בבראשית', כי היסוד והפתיחה לתורה הוא 'כיבוש הארציות' שהיא סוד קדושת ארץ ישראל.

 

ושני השלבים הללו, אינם רק במשך חיי הפרט, שבתחילת חייו, די לו ב'אמונה פשוטה' ולכשתרבה דעתו[25], יעבוד מאהבה הבאה מתוך התבוננות הדעת, אלא גם בחיי האומה, בתקופות קדומות די היה בעבודת ה'אמונה פשוטה' להביא את ציבור המאמינים, לאורח חיים הלכתי, אבל עם התקרבות עידן הגאולה, החל מ'עלות השחר' של משיח עם הופעת הבעש"ט ותורתו[26] ובפרט מ'נץ החמה' של בוקרו של 'אלף הששי'[27] בשלה כבר האומה בכללותה, להעלות את רמת החינוך, למדרגת ה'דעת', ע"י הרחבת האופקים בידע האלוקי המצוי במשנת החסידות בביאורי החכמה, הבינה והדעת.

 

וכך יהיה גם הסדר בגאולה העתידה: תחילה[28] "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה" [החזרת שלימות כל המצוות לעם ישראל בלבד] ואחר שהוא 'משיח בוודאי' מוסיף הרמב"ם: ויתקן העולם כולו... עד ש"מלאה הארץ דעה את הויה כמים לים מכסים".

 



[1] וגם בעלמא דין סבל מקטרוג של כמה מחבריו, תלמידי המגיד, שהתנגדו לדילול השכלתני של סודות פנימיות התורה והעדיפו 'אמונה פשוטה'.

[2] מימרא דרבא שבת לא, א.

[3] ואל תתמה על פירוש זה שנראה רחוק מפשט הגמרא, שהרי מעין זה מצינו מהגר"א בספר קול אליהו על אגדות הש"ס "והשתא יש לומר שגם כאן כוונו לזה, שעל דברים אלו שואלים דהיינו אם למד ששה סדרי משנה, נשאת ונתת באמונה היינו אם עסק בסדר זרעים דנקרא אמונה".

[4] ראה ספר השל"ה הקדוש, בעשרה מאמרות, המאמר הראשון: "שורש הדברים הוא שורש השורשים, וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים (דברים ד, לג), רוצה לומר ידיעה בלב בהשגה מופתיית נוסף על הקבלה מצד אבותיו, כאשר האריך בעל חובת הלבבות בשער היחוד. וזהו מרומז במה שאמר (דה"א כח, ט), דע את אלהי אביך, רוצה לומר נוסף על מה שהוקבע אמונת האלהות בלבך מצד אביך דהיינו הקבלה איש מפי איש, דע אתה בעצמך מצד ההשגה. וזהו רמז הפסוק (שמות טו, ב), זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו, רוצה לומר כשזה אלי שהוא אלי מצד השגתי וידיעתי, אז ואנוהו מלשון אני והו, רוצה לומר אני והו דבוקים ביחד כביכול, כי הידיעה נתפסת בלב. אמנם כשאין לי הידיעה מצד ההשגה רק מצד הקבלה שהוא אלהי אבי, אז וארוממנהו, כי הוא רם ונשגב ממני, ואני מרוחק מאתו במצפון הלב. על כן חל החיוב להיות בקי במופתים של חובת הלבבות, ויהיו מובנים בלב היטב היטב, וכל שער היחוד יהיה בלב וזכרון מיוחד לידע ולהבין כי ה' אחד ושמו אחד".

[5] עיין אנציקלופדיה תלמודית כרך ב' ערך אמונת השם, הדעות  בנידון.

[6] כוונתו לדרשת הספרי, ראה להלן.

[7] רמז לג' בחינות חב"ד.

[8] ואתחנן פיסקא ח.

[9] מקור ב'נגלה' לחיוב ה'מבצעים' והפצת היהדות לא רק מטעם אהבת ישראל אלא גם כחלק ממצוות אהבת השם!

[10]  יומא דף יט, ב.

[11] בפירושו  למשנה אבות א, יז.

[12] ולהעיר מפירוש הספורנו על "ושננתם לבניך", ופירוש הכתב והקבלה על הפסוק "ודברת בם", שמחזקים את האמור בפנים.

[13] במשמעות של הבנה והשגה – ע"ד "נעשה ונשמע" [ונבין].

[14] וכפירוש החסידי אשר "מי" שהיא הבינה המתבוננת [גימטריא 50 שערי בינה] "ברא אלה" – מולידה את ששת המידות הכלולות משש [גימטריא: 36 כמנין אלה].

[15] וכפירוש החסידי: 'דע'! – זה מה שתשיב לאפיקורוס... שיעמיק בדעת ולא תהיינה לו שאלות אפיקורסיות...

[16] שהרי הלשון: "אינו אוהב... אלא" מוכיח שזהו לעיכובא.

[17] ראה רמב"ם פ"ג מהל' תשובה הלכה א'.

[18] כמפורש בסוטה כא, א : "מתקיף לה רבה אלא מעתה דואג ואחיתופל מי לא עסקי בתורה אמאי לא הגינה עלייהו?! אלא אמר רבא תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא [מיסורין] אצולי לא מצלא [מעבירות]".

[19] ואף שסיום מאמרז"ל זה הוא: "אם אבן הוא נימוח וכו'..." אין הכוונה שנתבטל יצרו - כפי שרואים במוחש גם יושבי בית המדרש, אלא שניסיון הפיתוי המיידי מתפוגג בזכות לימוד התורה, וגם לו היה מתבטל לגמרי, לא היה בזה משום 'זיכוך היצר' [וראה לקמן הערה 23].

[20] וכחזיון הידוע שהראה הבעש"ט לתלמידיו דמות "שור מלובש בשטריימל וקפוטה" והסביר להם שראו השתקפות של תלמיד חכם שאכל בשר-בקר בליל שבת לכבוד שבת קודש, אלא שבלבו נתאווה לבשר, ונצטייר בדמות שור, רק שהשטריימל לא נתאווה ולכן לא נשתנתה צורתו... כך המצוות המעשיות הם 'לבושי הנפש' ולפעמים, זה שלובשם נשאר בבהמיותו...

[21] על דרך משל חסיד מתלהב ממאמרי הרבי ושיחותיו הקדושות, אבל היהודי המודרני מתלהב משליטתו של הרבי במכמני המדע המתקדם ביותר, ומיכולתו להוכיח מתוך חוקי הטבע ובשפת המושגים האקדמיים 'מי ברא אלה'.

[22] ראה כתובות עז, ב לגבי ריב"ל שהיה "מכרך בהו [בבעלי ראתן – ופירש"י: שיש לו שרץ במוחו – רמז לנפש הבהמית ודיעותיו...] ועסיק באורייתא אמר: "איילת אהבים ויעלת חן" אם חן [רמז לפנימיות התורה] מעלה על לומדיה - אגוני לא מגנא?!"  ולהעיר מריטב"א שם: "פי' מכרך בהו אפילו היכא דלא עסיק בה וכדאמרינן בסוטה גבי כי נר מצוה ותורה אור דאורייתא אפילו בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא לעוסקין בה לשמה" עכ"ל. ועיי' רמב"ם פ"י מהל' תשובה הקשר בין 'לשמה' ל'עובד מאהבה' שהיא מותנית 'בדעת שיידעהו' – כלומר, בזכות התעסקותו בחינוך נפש הבהמית [בעלי ראתן] באמצעות לימוד החסידות – זוכה שהשפעת הלימוד היא יציבה גם 'בעידנא דלא עסיק בה'.

[23] להעיר ממאמרז"ל: "בראתי יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין" [למתקו ולהכשירו לתענוג] ולא אמרו 'סם המוות' [כי אין המטרה להרגו].

[24] ואולי אפ"ל שיש כאן נפק"מ להלכה, שלדעת הרמב"ם אם אהבתו היא מצד טבע הנפש האלוקית בלבד, יש כאן 'מציאות של אהבה' אבל אין כאן 'מצוות אהבה', ורק מי שמתייגע ב"וידעת היום" עד ש"השבות אל לבבך" -  הוא מקיים המצווה.

[25] ואולי י"ל שזו הסיבה שרק בגיל י"ג בא החיוב במצוות, אף שיכולת הביצוע המעשית קיימת גם בגיל י"א או י"ב, כי בטרם הגיע ל'דעת' [שרק בכוחה ניתן לכבוש את הבהמית] חסרה אצלו ה'תכלית' של כל עבודת השם! [משא"כ אחר י"ג, גם אם בפועל אינו מתבונן בדעתו – הרי "כל הראוי לבילה (ב"שמן-החסידות"...) אין בילה מעכבת בו"].

[26] כמכתבו הידוע מעליית נשמתו בשנת תק"ז להיכל המשיח שענה לו על השאלה: "אימת קאתי מר? -  לכשיפוצו מעיינותך חוצה ויתרבה לימודך בעולם".

[27] אחר שנת ת"ק  לאלף השישי עם הולדת נשמת בעל התניא בשנת תק"ה שבאה לעולם להלביש את פנימיות התורה ב'דעת'.

[28] ריש פרק יא מהל' מלכים. וראה גם בסוף הלכה ד' שם.

 

שלח תגובה הדפסה שלח לחבר שתף