דף הבית | קישורים | צור קשר
סוד המרירות | מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > יפוצו מעיינותיך

מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > יפוצו מעיינותיך > סוד המרירות

סוד המרירות

19/07/2012 - כט תמוז התשעב

בעת המרירות יש לזכור כי מטרתה היא השמחה שלאחריה

יחד עם דחיית העצבות ומיאוסה מכל וכל, מכירה החסידות בצורך לעיתים ב'מרירות'. מה בין עצבות למרירות? חסידים היו אומרים שאחרי עצבות הולכים לישון ואילו ממרירות יוצאים לעבוד... בעוד העצבות מדכאת את החיים וממלאת בייאוש, המרירות היא מלאת חיות – אומנם חיות של "גבורות" ולא של "חסדים" – אבל חיות, וזה העיקר! המרירות לא נותנת מנוח, היא איננה מסתפקת בייאוש אלא דוחפת לשינוי, וכעומק המרירות – כך גודל העשייה החיובית הניצתת בעקבותיה.
 

עם כיוון או בלי
בעל התניא מכנה את המרירות בשם "עצב אמיתי". העצב הרגיל הוא שקרן, מפני שהוא נובע מבעיה או מצוקה אך אין לו שום כיוון או מטרה, והוא איננו מוליך לפתרון אלא אדרבה – מחריף את המצב: חסר לי ולכן אני עצוב, ולכן חסר לי עוד יותר ולא נותר לי אלא להתעצב ולשקוע מטה מטה... לעומת זאת, "עצב אמיתי" הוא מפתח לפתרון הבעיה והוא בעל מטרה: חסר לי ולכן אני כואב, ואעשה כל דבר בשביל לפתור את המצוקה ולהתקדם הלאה.
בין מצרים הם דוגמא לכך: אם אלו סתם ימים מדכאים, הנטייה הטבעית היא לברוח מהם... אך אם אלו ימים של מרירות, נוצרת מהם דחיפה להפוך את העולם כולו כדי להחיש את הגאולה!

 

כיצד מתמרמרים?
וכיצד מתמרמרים? מלבד התבוננות בחולשותינו וחטאינו, המעוררת שברון-לב, הדבר העיקרי שמביא להתמרמרות לכל נפש, גם זו שלא חטאה מעולם וגם זו שחטאה, הוא עצם הריחוק שלנו מה'. את הנשמה האלוקית שלנו אנו חווים בתור תוספת לחיים, ואילו הגוף והנפש הבהמית הוא ה'אני' שלנו. רוב הזמן שלנו מוקדש לשינה, אכילה וענייני העולם הזה, ואילו העיקר שבעיקרים, הדביקות במקור החיים, נדחק. גלות השכינה.
בנוסף, אנו, בני האדם, הינם היצורים היחידים בעלי בחירה חופשית ולכן מסוגלים לעשות מעשים גם כנגד בוראינו. העצמאות שה' נותן לבני האדם יש בה מימד נורא גם למי שלא עושה ולא יעשה שום דבר כל ימי חייו נגד בוראו. עצם האפשרות של חופש הבחירה שלנו מוכיח עד כמה אנו רחוקים מאור פני מלך חיים.

 

זמנים למרירות
אחד ההבדלים היסודיים בין עצבות למרירות הוא התיזמון. לעומת העצב הספונטני ש"נופל עלינו" ועלינו לדחותו, את המרירות עלינו ליזום ובכך לוודא כי אנו שולטים בה למטרותינו, ושהיא איננה הופכת פתאום לעצב.
הזמנים לעורר מרירות הם בזמני חשבון נפש ו"כובד ראש" כמו לפני התפילה או בסיומו של יום, שבוע או שנה. וכן גם בימים מרים ממילא, כמו אלו של תשעת הימים שאנו בתוכם (לא בשבת! היא כולה שמחה).
עוד מצב שיש שבו כדאי ליטול את התרופה המרה הזאת הוא כשאדם מרגיש "טמטום הלב", כשהלב בתחושה של אטימות וחוסר חיבור לרוחניות. את האטימות הזו המרירות מסוגלת לבקוע.
הזמן השלישי לעורר מרירות הוא כשאדם עצוב ממשהו לא טוב שקרה לו או שלאדם סתם כך אין מצב רוח. ניצולו של העצב למרירות בעבודת ה' מפיק תועלת מהמצב ומצליח להחזיר את האדם לשליטה על מצב רוחו.

 

האור הבא מן החושך
תוך כדי המרירות יש לזכור כי מטרתה היא השמחה שאחריה, כאשר ישוב האדם לה' אלוקיו ולעצמו מתוך התלהבות ושמחה צרופה בלי לחשוב בכלל על דברים מרירים. לשמחה שאחרי המרירות יש את הטעם הנפלא של האור הבוקע מן החושך, המאיר הרבה יותר מכל אור אחר. 
(על פי תניא פרקים כ"ו, כ"ט, ל"א)

 

הדפסה שלח לחבר שתף