דף הבית | קישורים | צור קשר
סקירה אודות כתבי רבי לוי יצחק | מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > לדמותו של רבי לוי יצחק שניאורסון

מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > לדמותו של רבי לוי יצחק שניאורסון > סקירה אודות כתבי רבי לוי יצחק

סקירה אודות כתבי רבי לוי יצחק

07/08/2012 - יט אב התשעב הרב יהושע מונדשיין

את הדברים כתב בגלות, בתמצות עצום, כשאין לפניו ספרים ומרבית הציטוטים המדויקים מהש"ס, זוהר, ספרי קבלה וספרי חסידות נכתבים מתוך הזיכרון • לדייק בלשון ובכל פרט ופרט, ומתוך כך להגיע לעומק הסוגיא ולהסברה שמבהירה את הדברים • אפילו ציונים אגביים לספרים שונים טומנים בחובם, פעמים רבות, הארה של אותו מראה מקום בביאור חדש ומקורי

"זכות רבה ונפלאה" - כך הגדיר כ"ק אדמו"ר זי"ע את קבלת ספרי אביו - רבי לוי יצחק זצ"ל - ורשימותיו. עבור עולם התורה שלא נתוודע עד כה לאותה שיטה נעלה המופיעה לעינינו ב"לקוטי לוי יצחק" נוסף בהדפסת כתבים אלו אף "גילוי אור חדש".
המושג "חידוש" בקבלה (שהרי, עם היות הכתבים בלולים מכל חלקי הפרד"ס, אך יסוד ופינה הוא חלק הסוד) מעורר תמיהת מה; אם קבלה - לאו חידושא, ואם חידוש הוא - קבלה מניין? לאותה הסברה זקוקים גם החידושים בפשטי התורה, שהרי "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש [אם חידוש אמת הוא] ניתן למשה מסיני", וכיצד יחול שם "חידוש" על הנגלה מאז ומקדם וכבר קדמו משה רבינו ע"ה? על החידושים שבחלק הנסתר ניתוספו גם אזהרות שלא לחדש, ואף מן הנמנעות הוא לסבור סברות בשכל האנושי ולכוון אל האמת הנתונה מסתר עליון, וכיצד תובן האפשרות של "חידוש בקבלה"?
וכבר נתבאר שמשה קבל את כללי התורה מסיני, ואין בכל פרטי החידושים שבכל הדורות אלא מה שבכלל המקובל, וה"חידוש" הוא להוציא מכללים אלו את הפרט המחודש באותו ענין. והן הן הדברים גם לגבי חכמת הקבלה, כי לא נאסרו ח"ו חידושי תורה בפנימיותה, ואדרבה, אותו החיוב "לאפשא לה" שקיים בנגלה שבה חל גם על הנסתר, "וכל אחד ואחד מחוייב לחדש בפרד"ס כפי כחו", אלא שחידושים אלו מוכרחים להיות קשורים ומוגדרים בכללים המסורים והנתונים איש מפי איש, ורק במסגרת זו זכאי האדם, וחובתו היא, לחדש בתורה, לגדלה ולהאדירה.
שיטת רבי לוי יצחק לקשר ולאחד לחלוטין את הנגלה והנסתר, מסורה היתה לו מכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, ובדרך קודש זו הסלולה מרבוה"ק עד הבעש"ט נ"ע ולמעלה בקדש צעד לבטח דרכו, והתהלך ברחבה באיחוד כל חלקי התורה בהיקף עצום שלא נגלה עד כה (כדלקמן) "כבן דחפיש בגניזו בכל רזין דביתיה".
שיטת רבי לוי יצחק מיוסדת על דרך הדיוק (שהיא "כבודה של תורה"), שעל פיה כל פרט ופרט בדברי תורה - אף בתורה שבעל פה ובדברי המחברים - מדויק הוא בתכלית עד לאחת, אין אות מיותרת, והכל ניתן להידרש בדרך הרמז והקבלה, בגימטריאות בראשי־תיבות וכד'.
(דרך זו של רמזי המספר בולטת מיד לעין המעיין, ודומה שמכל תשעת סוגי הגימטריאות המנויים בס' הפרדס אחת מהנה לא נעדרה. גם דרך זו אינה יכולה להיחשב רק כפרי כשרון וכד', שהרי "אין אדם רשאי לדון בחשבון גימטריא ולהוציא מהן ענין עלה בדעתו", ופרטי החשבונות מסורים ומכוונים אף הם בכללים מקובלים ומדוייקים שאין יד הכל רשאית למשמש בהן כרצונה).
להבהרת גישתו של רבי לוי יצחק מן הראוי להשוות את רשימותיו אל מול הספרים הידועים לנו מדור דור, ניווכח כי מצאנו חבר אף לדרכים ולשיטות ה"מוזרות" ביותר לביאור דברי הקדמונים, ומאידך גיסא יובלט כיצד קדמו אותם דברים רק בכללותם, אך בהרחבת הביאור לפרטי פרטים ניצבים אנו לפני תופעה חדשה וראשונית שלא זכינו לה עד כה.

 

תורה שבכתב
דרשת התורה שבכתב בדרך הדיוק ורמזי הקבלה אינה צריכה לפנים; "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה" וכל אות ותג, צירופיהן וחשבונן הכל מדוייק בתכלית הדיוק. בתלמוד מתגלה גישה זו בכל הנוגע להלכה והררים נתלים בשערה, ובספר הזוהר חזינן כן לגבי סודות התורה ודברים שכבשם עתיק יומין. דמיון רב לדרכו של רבי לוי יצחק בביאור המקראות ודרשתם נמצא ב"לקוטי תורה" להאריז"ל (השגור על לשון רבי לוי יצחק ומובא ברשימותיו פעמים אין מספר), וכן ב"מגלה עמוקות" על התורה. אך כדרכו פורש רבי לוי יצחק את מצודתו על מאות פסוקים שלא בא ביאורם בספרי הקבלה, אבל גם באותם פסוקים שקדמוהו המפרשים אינו מסתפק בקיים, ולעולם מוצא הוא מקום להרחבת הביאור ועיניו גלויות "להביט נפלאות מתורתך".
מלבד הדיוק בכל תיבה ואות, בטעמיהם ובנקודותיהם, מחייבת ההשגחה הפרטית הגלויה ביתר שאת בתורה הקדושה, מציאת קשור עניינים גם בין פסוקים ופרשיות אשר למראית עין מרוחקים המה מפאת מקומם או תוכנם, אך אם רק נקודה מסויימת המפורשת ב"מסורה" מגשרת ביניהם ברור כי הלא דבר הוא, ויש לגלות את הקשר הפנימי שבין כל אותם פסוקים (שממנו נובע אף הדמיון החיצוני), ומדוע דוקא תיבה זו או נקודה פלונית נועדה לבטא את היחס והקרבה ביניהם. רבי לוי יצחק זצ"ל מטפל רבות בצד זה של המקראות, ויותר ממה שהגיע לידינו רשם ברשימותיו על המסורה, שאליהן מציין הוא פעמים רבות אך אנו לא זכינו לאורם. בספרים רבים ביארו את המסורה בדרך הפרד"ס, ומהם יש לציין את הס' "היכל הברכה" עה"ת העוסק - בדרכו שלו - בביאור רמזי המסורה בשיטת הקבלה.
העדר שום מקריות ח"ו בתורה מחייב שגם חלוקת הפרקים (בספר תהלים שחלוקתו יסודתה בהררי קדש) מדוייקת היא, ובכמה מקומות מבאר רבי לוי יצחק מדוע ענין פלוני נכתב דוקא במזמור שמספרו כך וכך. ואף זאת מצינו ראינו בספרי הקבלה הדורשים את רמזי סימן המזמור בס' תהלים.

 

על ספר הזוהר
כמחצית מרשימות רבי לוי יצחק הנדפסות, הן הערותיו בגליונות ספרי הזוהר. שיטת הדיוק העצום מתפשטת גם לכאן, באותם קטעי הזוהר שבהם תקע יתדותיו לבארם, ואינו מניח דבר גדול או קטן שלא יהא מוסבר לתכליתו בדיוקי הקבלה וכל פרט ופרט מתמצה עד תומו. אם מוזכרים באותה מימרא שמות חכמי הזהר או המקום והמצב בו שהו באותו זמן מובטחים אנו שרבי לוי יצחק יטעים לאזנינו מדוע דבר־תורה זה נאמר דוקא על־ידי אותו חכם ובאותו מקום, ויבאר כיצד פרטים אלו קשורים קשר הדוק לתוכן המימרא שהושמעה והיאך משתלבים הם היטב בסיפור המעשה שאותו מגלה הזה"ק, שהרי: "המעמד, ומצב הסביבה פעלו את גילוי המאמר שנאמר בו במקום".
אדמו"ר האמצעי נ"ע מוסר את דברי רבינו הזקן: "כאשר שמעתי מפי קדשו ז"ל.. דמ"ש ברע"מ בזהר (פ' נשא) דבהאי חיבורא דספר הזהר ביה יפקון מן גלותא כו', היינו בלימוד בעיון גדול דוקא, ואמר על עצמו.. רגילותו ללמוד.. בעיון והעמקה גדולה וביגיעה רבה בדקדוק הלשון בכל מלה שיהי' מכוון על־פי אמיתית חכמת הקבלה, ובזה היה מדריגת האר"י ז"ל שזכה לגילוי אליהו ורוח־הקודש מפני שיגע הרבה בלשון מאמרי הזוה"ק כמבואר בשבחי האר"י".
רבי לוי יצחק מתמיד בכך ברוב תוקף ועוז; דיוקיו המופלאים מתבססים אף על שימת הלב לחסירות ויתירות (וידועה היא סגולת קדושת הזוה"ק גם באותיותיו) בדוגמת רבוה"ק, וכדרך האריז"ל שגילה סודות בגימטריות תיבות הזהר  ושאר גדולי המקובלים "ובפרט הקדוש הרמ"ק אשר יגע בעצמו בספר הזוהר לפרשו ממש בכל רמיזותיו ודקדק בו ממש כמו בספר תורה (ויש מקום לדרשו בפנימיות לפנימיות ברמיזות בראשי־תיבות וסופי־תיבות ממש כמו בספר־תורה. וכבר ראינו בדברי קדושי עליונים פליאות נשגבות בזה כגון דברי מהר"ש מאוסטרפליא)". 
אף כי מיוחדות הן הערותיו לזוה"ק - רובן ככולן - לביאורים בדרך הקבלה, אך פוגשים אנו בהן גם פירושים רבים בהברקת הפשט, וכן יישוב דברי הזוהר והשוואתם למפורש בש"ס.

 

תורה שבע"פ
דמותו של רבי לוי יצחק זצ"ל עולה לעינינו יותר מכל בביאוריו לסוגיות התלמוד בדרך הקבלה, כשלגביו אין כל מחיצה וגבול בין הנגלה והנסתר ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה "ולא שתי תורות הן אלא תורה אחת ממש ואין הפרש ביניהן כלל וכלל".
השתלשלות התורה הנגלית לנו מסתרה בעליונים, ונצחיות התאחדותה עם פנימיותה שהיא שרשה ונשמתה, מחייבות שאין דבר שבא בקבלה שלא יוסיף וישתלשל בתורה הנגלית, ויחדיו יהיו תואמים כתרי"ג אברי הנפש עם תרי"ג אברי הגוף, וכהתקשרות הנשמה והגוף כן קשורים ואחוזים יחדיו הנגלה והנסתר. ואשר זכה נפשו רואה את המסתתר בנגלה (שבלעדיו אי־אפשר להבין את אמיתות התורה הנגלית) והיו לאחדים בידו, עד כי רואה ולומד כללי קבלה מסוגיות הש"ס (כדלקמן).
כמובן שביאורי רבי לוי יצחק עוסקים רבות בחלק האגדה שבש"ס ובמדרשים (ובדרושיו נהג לפתוח תמיד במארז"ל מהמדרש), שהרי זהו החלק בתורה שמושלל לחלוטין מההבנה הפשוטה וכל כולו אומר דרשני, כי בו גנוזים רוב סודות התורה. וכבר קם חד מן קמאי וחיבר את "אוצר הכבוד" לפירוש אגדות הש"ס בדרך הקבלה. וכן מיוחדים רוב ליקוטי הש"ס ושער מאמרי רז"ל (שבכתבי האריז"ל) לאגדות התלמוד. אך "רבנן דמתניתין ואמוראין כל תלמודא דלהון על רזין דאורייתא סדרו ליה", ולא חלק האגדה בלבד, וכאשר סובב הולך ספר "הקנה" לקבוע "שכל התלמוד סודות עמוקים".
ואם גם כבר נתפרשו הלכות מהש"ס באור הקבלה ובטעמים פנימיים לפרטי פרטים מדיני ישראל ומנהגיהם (כאשר נהג האריז"ל (וגדולי הפוסקים) ללמוד כל הלכה גם בדרך הסוד, ומפליא לעשות בס' "מקור חיים" (טור ברקת וכו') לפרש חלקים גדולים מהשו"ע בביאורי הסוד), אך כמדומה שעד הנה לא נתגלו ספרים שיאירו במאור שבתורה (סודותיה) סוגיות בתלמוד לכל פרטיהן ודקדוקיהן, ואת כל מהלך השקלא־וטריא וכיוצא בהם שאר דיוקי רבי לוי יצחק הקבועים ומיוחדים לו. עתים מיישב בשיטת הנגלה, אך גם אז אינו מסתפק בכך ואם "עפ"י פשוט הוא וכו' אך בשרשן של דברים י"ל...".
דיוק לשון המשנה מן המפורסמות הוא "רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו בחיבור המשניות כו' ואם יש חסר או יתיר או חילוף בדבריו הכל מיד ה' השכיל". ומבארים המקובלים את הדיוק העצום שבמספר סדרי המשנה, בסדר המסכתות, מספר הפרקים והמשניות, דיוק מנין אותיות פתיחת הפרקים והמסכתות וסיומם, ואף שייכות הענין דוקא לאותו פרק ואותה משנה. גם הסימן "זמ"ן נק"ט" שניתן לסדר המשנה מתבאר בספרי הסוד ובכתבי רבי לוי יצחק.
אך לא המשנה לבדה רבים ועצומים הם דקדוקיה וסודותיה, אלא "כמו שהתורה כולה שמותיו - כן דברי רז"ל", ואף אות אחת אינה מיותרת וחייבת להידרש לא בדרך הפשט בלבד, היות "ואפילו דברים שנאמרו בגמ' שנראין דברי מותר כו' יש בהם פנימיות ורמז עצום כו' וכל דברי חז"ל כו' לא יבין אותם בעצם אלא מי שמלא כרסו מהקדמות חכמי האמת". לפיכך ניתנים דברי הגמרא להיות נדרשים בגימטריאות ובראשי־תיבות כדחזינן בכתבי האריז"ל, ואפילו הדברים הבאים כסימן בעלמא מיוסדים על סודות התורה וכמבואר ברשימות רבי לוי יצחק זצ"ל.
גישתו זו מיוסדת על הכלל ש"כל התנאים ואמוראים היה פסק דין שלהם רק על־פי הבטם בשורש החכמה שבתורה כמו שהוא למעלה", וכפי שמבאר זאת רבי לוי יצחק בעצמו שבהכרח לא היה שכלם שכל אנושי טבעי אלא השגה בעליונים כל אחד ואחד לפי שורש נשמתו "ואין ספק כלל וכלל שכל מה שנאמר בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ, הן בהלכה והן באגדה, ובכל הספרים שחברום חכמים צדיקים שלמדו תורה לשמה [כדלקמן], וכן ההלכה שעליה אמרו אחר־כך שבדותא היא, כולם ממש אמר ה' ובאותו הלשון ממש שנאמרו כמו שהוא ממש, וה' עצמו אומר ההלכה והוא עצמו אומר שבדותא היא".
מכך מתחייב הדיוק העצום בכל אות בסגנון הגמ', ואף בפרטי סיפור המעשה הכתובים באותו ענין, ואם מצאו לנכון לספר לדורות ענין פלוני "למה ביררו.. סיפורים אלו דייקא לכתבם.. על־כרחך לומר מפני שרמזו בהם רזין וסודות עליונים".
כאמור, השגת חכמי הש"ס בתורה שלמעלה היא בהתאם לשורש נשמתם, לפיכך דרך רבי לוי יצחק לקשר מיד את שם החכם (המורה על שרשו ובחינתו) למימרא או לפסק ההלכה שאותם אמר, או כל מעשה שעשה (שהרי כל מעשיהם ועבודתם הוא בהתאם לבחינת נשמתם). בספרי הקבלה והחסידות באו דוגמאות מספר לגילוי מדריגת נשמת חכם פלוני ובחינתו, ושייכותם של דיבורים ומעשים מסויימים אליו דוקא, אך (מלבד שבדרך־כלל מבארים המקובלים לפי סוד הגלגול ולא מדיוק השם) מכתבי רבי לוי יצחק זכינו למספר רב של עשרות תנאים ואמוראים (וחכמי כל הדורות) שלא נתבארו ענייניהם ובחינותיהם בספרי הקדמונים, ונתגלה קו חדש של "לשיטתו" שעל־פיו נהג אותו חכם במימרות שונות ומשונות בכל רחבי הש"ס, הזוהר והמדרשים.
בגישה מאירת עינים זו מפרש רבי לוי יצחק סוגיות שלימות, מתבארת ההלכה בדקדוק לשונה ויובן מדוע נמסרה מפי חכם פלוני דוקא. ואם נתפרש באותה שמעתתא היכן ובאיזה אופן היו חילופי הדברים, מובטח לנו שיתבארו גם פרטים אלו, ויוסבר מדוע הכרחית היא ידיעה זו לצורך הבנת הסוגיא לעומקה (ואגב כך נמצאנו למדים מהי בחינתם הרוחנית של מקומות וישובים רבים שעד כה לא נתפרשו ענייניהם בספרי הקבלה). ולא זו בלבד, אלא מאחר ו"חז"ל זה דרכם לכלול בדברים - עיקרים גדולים ונכוחים למבין", אין כל מניעה לרבי לוי יצחק זצ"ל מלהעלות חידושי קבלה מתוך השקלא־וטריא של הגמרא, ולעיניו הדבר צף ומתגלה מאליו: "אצבע מורה על בחי' חסדים, כדאיתא בזבחים..".

 

על הראשונים ועל האחרונים
לתשומת לב מיוחדת ראויה היא הסתכלותו העמוקה של רבי לוי יצחק בדברי המחברים, ראשונים גם אחרונים, ודיוקו העצום בלשונם להעמידה ולבארה בדרך הקבלה. ומסורה היא בידנו מרבינו הזקן "שכל המחברים עד הט"ז והש"ך, והם בכלל, עשו החיבורים שלהם ברוח הקודש". ובשם הבעש"ט נ"ע מובא כדברים הללו על כל חיבור שנתפשט ונתקבל בתפוצות ישראל. רבי לוי יצחק עצמו מגדיר זאת בבהירות: "כל מה שנאמר.. בכל הספרים שחיברום חכמים צדיקים שלמדו תורה לשמה.. כולם ממש אמר ה' ובאותו הלשון ממש שנאמרו כמו שהוא ממש".
אשר על כן אין נוגעת למעשה כוונתו של הכותב עצמו, ואף על גדולי האחרונים המליצו "כי הכל בכתב מיד ה' השכיל על ידם.. רוח ה' נוססה בקרבם להיות לשונם מכוון להלכה בלי כוונת הכותב וחפץ ה' בידם הצליח". "והנשמות אשר זכו ללמד תורה בישראל, הגם שפסקו איזו הלכה על־פי דרכי הפשט, הנה נפשם יודעת מאד ודבריהם דברי אלקים חיים בפרדס התורה ובודאי יש מבוא גם בדרך רמז ודרוש וסוד לסברת כל אחד מהנהו רבוותא". אולם בכל זאת יומתקו הדברים יותר כשמתוודעים ישירות אל גדלותם בסודות התורה.
ראש וראשון למחברים שדבריהם מתבארים על־ידי רבי לוי יצחק בדרך הקבלה הוא רש"י, "שהיה אבי המקובלים וטובא גניז בגווייה בעומק דבריו בפנימיות, כאשר פירשו בדבריו ולשונו הקדוש הרבה מבעלי הרמז והסוד וחכמי האמת". דרך דיוקי רבי לוי יצחק זצ"ל בפירש"י מוכרת עתה היטב מדרכו של כ"ק אדמו"ר זי"ע בשיחותיו בביאור פירש"י, שבהן מראה בעליל כיצד "בכל דיבור ודיבור של רש"י יש בו נסתרים עניינים מופלאים, כי חיבר החיבור שלו ברוח־הקודש וכו' ורש"י על הגמרא גם כן הוא", ובעיקר מחלק הסוד שבו מצטיין פירש"י אשר כולו - כדברי רבנו הזקן - "יינה של תורה".
וכל כך גדלה ועצמה מדת דיוקו בפרש"י, עד כי אינו מניח מלבאר ברמזי צירופי הקבלה אף את תיבות הלע"ז שמביא רש"י. וגם זאת ידוע מקדושים שלשונות העמים אחיזתן בקדושה, וניתנים להידרש בגימטריאות ובראשי־תיבות כלשון הקודש עצמה. ובפרט לשונות הלע"ז שהעלה רש"י לחלקו בפירושו, שכבר נהגו בהם קדושה כבכלל דבריו.
רבי לוי יצחק זצ"ל מדייק גם "במתק לשונו הזהב" של הרמב"ם, אשר מלבד שכתב חיבוריו ברוח־הקודש (כנ"ל), הרי נתפרשה קבלת רבוה"ק עד מורנו הבעש"ט נ"ע, שהרמב"ם עצמו היה מקובל גדול והשגתו התפשטה אף בעולמות הרוחניים, ואין זה איפוא מן התימה לגלות בספריו כוונות מסודות התורה ולרמז נפלאות בלשונו הזהב. אף לשון ערב המובאת מפירושו מצורפת בדיוק הקבלה, עד כי מדוייקים המה גם סימני הפרקים בחיבוריו למספרם.
מקום בולט תופסים גם דיוקיו בפירוש הרע"ב למשנה לאור הקבלה ואף במלות הלע"ז שמביא, וכן מוכח כיצד פירוש המהרש"א (גם בחידושי הלכות) תואמים עם שרשם של דברים בעליונים.

 

תורת חב"ד
כמובן שרבי לוי יצחק משתמש רבות בספרי חסידות חב"ד, וציוניו מתבססים כמעט על כל ספרי הדא"ח שנדפסו עד לזמנו ממש, וכן על מאמרי אדמו"ר ה'צמח צדק' ואדמו"ר הרש"ב שהמה בכתובים. שיטתו מתבטאת בקביעה "שבכתבי החסידות רובם ככולם מיוסדים העניינים על־פי קבלה, שעל זה מורה אותם המאמרים שיש ביאור עליהם, וכמו־כן גם אותם שלא נדפסו ביאורים עליהם, האמת הוא שהם מיוסדים כולם על־פי הקבלה".
ראש וראשון לספרי החסידות שבו קובע רבי לוי יצחק את יתדותיו, הוא כמובן ספר התניא - "ספר התושב"כ בתורת חסידות חב"ד.. כל מלה ומלה היא מדוייקת בחסר ויתיר", וכמקובל אודות יגיעת אדמו"ר הזקן בכתיבת כל אות ואות שבו. וכן "ידוע ומפורסם הוא שאין לך תיבה ואות בתניא שאין בהם תילי תילים של כוונות בעמקי סתרי התורה.. ואם גדולי החסידים נ"ע למדו תניא באופן כזה, ודאי הי' להם בזה דברי קבלה". וכך הגדיל והפליא רבי לוי יצחק בהערותיו על גליון ספר התניא, ונראה לעין כל גודל ועוצם דיוקו בהערות אלו לכל אות ואות.
כמקובל, גם חלוקת פרקי התניא מכוונת היא, ורבי לוי יצחק מוסיף ומדייק לקשר ולשייך את תוכן הענין לסימן מניינו של אותו פרק.
מלבד הגהותיו אלו המבארות במישרין את דברי התניא, מצויים ברשימותיו עוד מאות פעמים שמציין לס' התניא, ובכל אלו, אף כי לכאורה הרי זה ציון בעלמא לאיזכור דבר מה או הוכחתו, אך בא ללמוד ונמצאנו למדים אגב כך הבנה מעמיקה בתניא שאינה מתגלה בלימוד הפשוט. וכך הוא גם במאות הציונים ל'לקוטי תורה', 'תורה אור' ושאר ספרי הדא"ח, שכל ציון מחדיר את הלומד לעומק הדברים ותמציתם.

 

פלאי ההשגחה
"קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא", ואף אחר שנברא העולם נעוץ שרשם של כל ענייני העוה"ז בתורה, ועל ידה היא הנהגתם בהשגחה פרטית בהשתלשלות מהעולמות הרוחניים לעוה"ז הגשמי, "וכל הנהגות העולמות הוא על־פי פנימיות התורה". לפיכך מחוייבים כל המעשים הנעשים תחת השמש להיות נרמזים בתורה, וזכי הראות מבחינים בסוד האלקי המנהיג כל מאורע באופנו הפרטי: "דהנה רשב"י היה דורש טעמי דקרא, ואפשר אם היה רשב"י היום היה אומר טעם על כל דבר, מפני מה זה פרנסתו כך וזה כך, שזה גם־כן תורה שהכל בידי שמים".
כך נהג רבי לוי יצחק לפרש בכל עת בדרך הקבלה את כל המאורעות שהתרחשו, וזו היתה הסתכלותו הרגילה על כל ענין פרטי או כללי. בכתבים הנדפסים מצויים רמזים מספר לתכונתו זו, אך העולה על כולנה היא הרשימה קטנת הכמות "על־דבר שמו, המאסר והגלות" שבה מבאר לאור הקבלה כיצד מתקשר שמו ושם אמו לענין הגבורות (=המאסר), מדוע ישב ש"ג יום בחמישה בתי אסורים (בארבע עיירות), וכן מבוארים התאריכים שבהם נמסר משפטו לרשות ועד הגיעו לעיר גלותו, גזר דינו להישלח למקום וזמן מסויימים דוקא "וגם הכתב בציאילי מנ'ק'ו'ד' נתנו לי בכ"א שבט ביום ד'" בהשגחה פרטית הטעונה הבהרה לשורש הדברים בפנימיותם.
בשורות אופייניות אלו יש בכדי ללמד על רבי לוי יצחק זצ"ל יותר מכל, והוא עצמו "נפשו כתב ויהיב" ונתגלה לעינינו בתכונתו הנעלית לראות בעינא פקיחא ולהבין את גילוי האלקות וההשגחה הפרטית על כל צעד ושעל, ובטחונו תלוי בה' הטוב ש"בזכות אבותי הקדושים נ"ע" ישיבו לביתו מגלותו לישב במנוחה "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים".

 

מן המצר
הכתבים הנדפסים (מלבד חלק האגרות) נכתבו בעת גלותו הקשה, במצור ובמצוק שאף דברים פעוטים כנייר ודיו לכתיבה לא היו בהישג ידו. רוחו לא נפלה, אדרבה - התבטא כ"ק אדמו"ר זי"ע - "הזית כשכותשין אותו מוציא שמנו" ו"מן המצר" הגשמי הגיע ל"מרחב" הרוחני. רבי לוי יצחק לא היה יכול לתת מעצור לנפשו השוקקה הפורצת כמעין המתגבר, ובהעדר נפש יהודי שיוכל להשפיע לו ממעיינותיו העולים על גדותיהם נאלץ להצטמצם בגליונות מעט הספרים שאותם הביאה אתה עבורו זוגתו הרבנית חנה ע"ה (ובדיו שהצליחה להכין במו ידיה מחמרים שונים). לפיכך באו דבריו בקוצר לשון שאינו בדומה כלל להסברתו הנרחבת שבה רגיל היה להשמיע את דרושיו באזני השומעים, וזכינו שכ"ק אדמו"ר זי"ע ביאר בהזדמנויות רבות את עומק הכוונה שברשימות אלו.
פעם אחת מזכיר רבי לוי יצחק בדרך־אגב את השנה שבה נכתבו דבריו "השתא שנת ת"ש", וגם דברים ברורים על מצבו כותב הוא פעמיים, בהתנצלו שאין אצלו משניות עם פירוש התוספות יו"ט ולא ה'לקוטי תורה', "כי הנני בגולה ה' ירחם". מצוקתו בספרים עולה מהערותיו על ספרים ('עץ חיים', מדרש רבה) שאינם תחת ידו באותה שעה ועוד הערות אגביות המוכיחות על העדרם של ספרים נוספים, אך כל זאת אינו מעכב בעדו מלצטט מזכרונו שאינו יודע גבול את כל הנחוץ לו, ובציון מדוייק (כגון בס' 'עץ חיים') לשער לדרוש ולפרק, ואף למפרשי ה'עץ חיים'. ואם לעתים יוסיף "כמדומה" כשמציין מזכרונו לדף בש"ס או לפרק ב'פרי עץ חיים', מובטח שאף באלו לא יטעהו זכרונו.
על שאר עשרות הספרים שמביא ברשימותיו לא נתפרש אם היו תחת ידו באותה שעה, אך מסתבר שאם לא היו בהישג ידו כל הספרים הנ"ל, ודאי שגם ה"ברית כהונת עולם" ו"שערי גן עדן" או "משנת חסידים" (ומפרשיו "טעם עצו" ו"מגיד משנה") ו"ערגות הבשם" לא היו בין ספריו, וציוניו אליהם מתבססים על כח זכרונו.
גם בביתו נהג רבי לוי יצחק לציין על גליונות ספריו, אך בעיקר הירבה ברשימות ארוכות שהיו חשובות בעיניו והקדיש לכתיבתן חלק ניכר מיומו (כנראה מכמה מקומות בחלק האגרות), והחלק שזכינו שיודפס - שהוא מימי גלותו ומהתקופה שקדמה לכך - הוא אך מעט מזעיר מכללות כתביו. רמזים לעשרות רשימות נוספות מופיעים רבות בציוני רבי לוי יצחק, ומספר הגליונות (בויגענס) שנלקחו מאתו קודם מאסרו נימנו באלפיהם (כרשום בזכרונותיה של הרבנית חנה ע"ה).
יצויין כי רבי לוי יצחק עיין בספרי קבלה רבים ושונים, גם מהמקובלים האחרונים ועד בני דורו, וברשימותיו מרבה לציין אליהם ואף לשאת ולתת בדבריהם בבנין ובסתירה. בגלותו הביאו לו את חלק "שבעת המאורות" (המצורף לזהר הוצאת ווילנא), והנאהו הנאה גדולה כשכוון לדעת הרד"ל ב"נפש דוד" או למ"ש בס' "קרני אור".
הנה כי כן מתגלה לפנינו עולם מופלא, שרק מקצתו הגיע לידינו ואותו סקרנו רק בראשי פרקים.

הדפסה שלח לחבר שתף