דף הבית | קישורים | צור קשר
עוז וגאון | מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > לדמותו של רבי לוי יצחק שניאורסון

מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > לדמותו של רבי לוי יצחק שניאורסון > עוז וגאון

עוז וגאון

07/08/2012 - יט אב התשעב הרב מנחם מענדל ברונפמן

עילוי ומתמיד ששלט בתורת הנגלה והקבלה • מנהיג רב פעלים שנקט בעוז בפעילות מסוכנת ביותר להפצת היהדות ברוסיה הסובייטית, ושילם על כך בחירותו ובחייו

כישרונות גאוניים
הרב הגאון החסיד המקובל רבי לוי יצחק שניאורסאהן זצוק"ל היה נינו של כ"ק אדמו"ר הצמח צדק זצוק"ל - בנו של הרה"ג רבי ברוך שניאור שניאורסאהן, בנו של הרה"ג רבי לוי יצחק, בנו של הרה"ג רבי ברוך שלום - בנו בכורו של כ"ק אדמו"ר הצמח צדק.
משחר נעוריו הראה רבי לוי יצחק זצ"ל כישרונות עילויים ויכולות גאוניות יוצאים מן הכלל. הוא למד אצל דודו זקנו, רבה של העיירה החסידית פדברינקה - הגאון החסיד רבי יואל חייקין זצ"ל, תלמידו המובהק של אחד מגדולי תלמידי אדמו"ר הזקן, האמצעי והצמח צדק - החסיד רבי פסח מלסטובקער זצ"ל.
רבי לוי יצחק, מלבד גאונותו העצומה בתורת הנגלה, היה בקיא נפלא בספרי הקבלה, מעמיק בחסידות חב"ד, ירא שמים נדיר ובעל מידות טובות. היה מן החסידים המפורסמים של האדמו"ר הרש"ב אשר קרבו וחיבבו מאוד.
הגאון נסמך להוראה על ידי גאוני דורו - הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל, הגאון רבי אליהו חיים מייזליש מלודז' זצ"ל ועוד. בהקשר זה סיפר פעם בנו הגדול, כ"ק אדמו"ר זי"ע (לקוטי שיחות, ח"ט, עמ' 91, ועיין שם בהסברו של הרבי בסוגיה): בעת שר' לוי יצחק ביקר אצל ר' חיים מבריסק לקבל ממנו "סמיכה" לרבנות, בחנו ר' חיים היטב. בנוסף לשאלות ששאלו בעצמו, הציע לו ר' חיים לענות על מספר שאלות שהובאו בפניו באותה הזדמנות. בין השאר נשאלה השאלה הבאה: יהודי אחד היתה לו סוכה בחצר, יחד עם שאר שכניו היהודים. קרה ושכחו לעשות עירוב חצרות. ובא היהודי לפני ר' חיים בשאלה: מה לעשות בשבת? ר' חיים הפנה שאלה זו לר' לוי יצחק. ענה ר' לוי יצחק בו במקום: הלוא הסוכה עצמה מערבת!

 

לא פסיק פומיה מגירסא
רבי לוי יצחק נשא לאשה את הרבנית חנה, בתו של הגאון החסיד רבי מאיר שלמה יאנובסקי נ"ע, רבה של ניקולייב, ונכדתו של הגאון החסיד רבי אברהם דוד לאווט נ"ע בעל "שער הכולל". האדמו"ר הרש"ב היה מסדר־הקידושין שלהם.
סיפר הרה"ח ר' שמואל גרוסמן ז"ל: שנים מספר ישב ר' לוי יצחק סמוך על שולחן חותנו ופומיה לא פסיק מגירסא. נוהג היה ללמוד שמונה עשרה שעות ביממה, ורק בשעה החמישית לפנות בוקר הלך לישון לאחר שכבר קרא קריאת שמע של שחרית עם תפילין, ובשעה התשיעית כבר התפלל בציבור עם המניין הקבוע של תפילת שחרית.
משנת תרס"ב ואילך השתתף רבי לוי יצחק בכל האספות בענייני הכלל שהאדמו"ר הרש"ב עמד בראשן. בשנת תרס"ד-תרס"ה נטל חלק גדול במבצע המצות לחיילים במלחמת יפן־רוסיה, וכמו כן באיסוף החומר להגנת בייליס במשפט עלילת הדם.
בשנת תרס"ט, בהיותו כבן שלושים ואחת, עלה לכהן פאר כרב העיר הגדולה יקטרינוסלב (דנייפרופטרובסק), אוקראינה, עד שנאסר על ידי השלטונות הקומוניסטיים ימ"ש בעוון הפצת והחזקת היהדות.  

 

בוכה ומשחיז את הסכין
על הרגש החסידי שלו, סיפרה רעייתו הרבנית בזכרונותיה: "בהיותי במוסקבה, ולאחר־מכן בפאריז, אמרו לי כמה וכמה אנשים שאינם יכולים לשכוח את הסיפורים שסיפר להם בעלי על רבותינו נשיאינו ועוד. הם הזכירו לי, שבשעה שבעלי היה חוזר על סיפור שכזה - כמו הסיפור על אלכסיי משרתו של הבעש"ט, שראה פעם שוחט מעמיד סכין על־ידי יריקה על אבן ההשחזה והשחזת הסכין על־ידי רטיבות זו, ואמר לו אותו גוי: "ישראליק  [כלומר, הבעש"ט] לא היה עושה כך; הוא היה בוכה ומשחיז את הסכין בדמעותיו" - כשבעלי היה מספר זאת, היו פניו מאדימות מאוד, ומעיניו היו ניגרות דמעות שליש. לא כל מספרי הסיפורים מרגישים כל־כך את פנימיות הסיפור, ונכנסים אל תוך עולמו של האדם שעליו הם מספרים".
וסיפר הרבי זי"ע (התוועדויות תשמ"ה, ח"ג, עמ' 1482):
כאשר אאמו"ר ז"ל עלה על כס הרבנות בעיר יקטרינוסלב, במקומו של הגאון החסיד רבי דב זאב - היו כאלו שלא הייתה דעתם נוחה מזה שבחרו שוב ברב חסידי, וחיפשו דרכים כיצד "להתפטר" ממנו...
ואכן, ביום בהיר הגיע לביתנו מפקד המשטרה בכבודו ובעצמו, באמרו שצריך לשוחח עם הרב חדר לפנים מחדר!...
לאחר שהלך לו, שאלו אצל אאמו"ר לפשר הדברים, ונתברר שהייתה זו "מסירה" - שאאמו"ר אינו מתאים להיות רב בעיר חשובה זו, מכיוון שראו אותו שותה יי"ש, אוחז בזרועו של "סנדלר" ורוקד עמו!...
לעיר חשובה כזו - הסבירו ה"מוסרים" למפקד המשטרה - העיר החשובה והגדולה ביותר בכל המחוז לא נאה ולא יאה שיכהן בהן "רב שיכור" שרוקד עם סנדלר - מלאכה הכי בזויה בימים ההם. ובוודאי יידע מפקד המשטרה כיצד לטפל ברב כזה, ותחילה - להורידו מכהונתו.
ואכן, "מסירה" זו היה לה יסוד... ומעשה שהיה כך היה:
אותו "סנדלר" - לא היה סנדלר סתם, כי אם חסיד שהיה גדול בידיעת והבנת חסידות, ועל אחת כמה וכמה בענייני "עבודה", אלא שלצורך פרנסתו הוכרח להיות סנדלר.
ובכן, כשהגיע י"ט כסלו או פורים, והתקיימה התוועדות חסידית - בוודאי שהיה נוכח בה אותו סנדלר. בהתוועדות זו לקחו, כמובן, קצת משקה, כידוע פתגם החסידים: "ניע פאמאזשיש ניע פאיעדיש"... שתוכנו - שיש "לשמן" את ה"גלגלים" בכוסית של "חסידישע משקה". ובהמשך ההתוועדות - יצאו הנוכחים בריקוד חסידי, כך שבפועל רקד אאמו"ר עם הסנדלר, וזה היה היסוד למסירה הנ"ל ששותה משקה עד ש"כטוב לב המלך ביין" - רוקד עם סנדלר...

 

"לב האיש ההוא בתלמוד"
וכך כותב עליו הגאון החסיד ר' שמריהו נחום ששונקין ז"ל:
"שמו היה הולך לפניו. הכל ידעו כי "לוי'ק" - כך קראו לו בליובאוויטש בלי תארים ו'טייטלים' [='כותרות'] - הוא עמקן נפלא וחכם גדול הן בתלמוד והן בחסידות. והוא על דרך מאמר רז"ל: גדול מרב רבי, גדול מרבי רבן, וגדול מרבן שמו (בתוספתא עדויות ה"ד, ובערוך ערך אביי). ומבאר שם בערוך ערך אביי, כי רב מחכמי בבל הסמוכין בישיבות שלהן וקורין לו רב, ורבי מחכמי ארץ ישראל הסמוכין שם בסנהדרין שלהם דאמרינן לעניין סמיכת זקנים דסמכינן לו וקרי לו רבי, ויהבין לו רשותא למידן דיני קנסות. אבל הדורות הראשונים שהיו גדולים מאד, לא היו צריכים לתארם באיזה תואר, לא ברב ולא ברבי ולא ברבן, לא לחכמי בבל ולא לחכמי ארץ ישראל - שהרי הלל עלה מבבל ולא נאמרה רבנות בשמו, וסדור בפי כל, גדול מרב רבי וגדול מרבי רבן, וגדול מרבן שמו.
וכן היה באישיות שלנו שהיה גדול מאוד, ולכן כאשר אמרו לוי'ק - כבר ידעו כי השם הזה נושא בו חכמה עמוקה, חכמה נפלאה בכל, חכמת התלמוד, בחכמת חסידות חב"ד, בחכמת הקבלה...".
ומוסיף הרב ששונקין וכותב:
"הכרתיו אישית כאשר נתמנה לרב בעיר הגדולה יקטרינוסלב. גם אבי דר שמה, וכאשר יצאתי מליובאוויטש, באתי לאבי לדור עמו, ואז הייתי מבקר אצלו לפרקים קרובים.
פעם הייתי נוכח כאשר הזמינו אותו לאמר שיעור בבית כנסת גדול שאמר שם שיעור תלמיד חכם גדול, וכדי לחזק עמדתו הזמינו את הרב להגיד שיעור. וכאשר שמעו שהרב שניאורסאהן יגיד את השיעור - נקהל קהל גדול של חכמים לשמוע את שיעורו.
השיעור היה במסכת שבת דף ה: "בעי רבא, אגוז בכלי וכלי צף על גבי במים, בתר אגוז אזלינן והא נייח, או דילמא בתר כלי אזלינן והא לא נייח דנייד, תיקו". הוא הסביר את הסוגיא לפני השומעים בעמקות נפלאה, והאיר את עיני כולם. הכל השתוממו על הסברתו הנפלאה, העמקות שלו היה מגלה בפשטות נפלאה. ואני אומר עליו כפי מה שאמר הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים על רבנו יוסף הלוי: "כי לב האיש ההוא בתלמוד מבעית למי שמסתכל בדבריו ועומק שכלו בעיון".
כן הייתי פעם נוכח בשעה שאמר פרק תניא. הוא הפליא את כל השומעים לדבריו, כי היה משכיל נפלא בחכמת חב"ד...".
כיוצא בזה סיפר החסיד ר' יוסף שו"ב מקרמנצ'וג, שהיה אחד מה"חוזרים" אצל כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע: פעם נסע לחרסון, ובאותו קרון נסע גם רבי לוי יצחק. בתחילת הלילה התחיל ר' לוי יצחק באמירת חסידות, וסיים רק כאשר הרכבת נעצרה בתחנה, כשהאיר כבר השחר. כל הלילה קלחו מפיו דברי חסידות וקבלה ללא מעצור.

 

כתביו וחידושי תורתו
הגאון זצ"ל השאיר אחריו אלפי גליונות כתבי יד מחידושי תורתו, בנגלה ובחסידות, ולמרבה הכאב כולם אבדו. דווקא הכתבים שכתב בגלות בקושי רב ובמאמץ אדיר, באין דפים ובמקצת הדיו שהכינה לו רעייתו הרבנית נ"ע (וראה בקטעים מרשימת זיכרונותיה המופיעים בגיליון זה), הם אלו שמצאו את דרכם לידי בנו כ"ק אדמו"ר זי"ע וראו את אור הדפוס.
ברשימותיה, מתארת הרבנית בין היתר את רגעי מעצרו בידי מלאכי החבלה. בתיאור זה מאוזכרים חידושי תורתו הרבים, וכה כותבת:
"ביום ט' ניסן תרצ"ט, בשעה שלוש לפנות בוקר, הגיעו לביתנו, שברחוב באריקאדנע 13, ארבעה אנשי נ.ק.וו.ד., ושאלו היכן הוא הרב שניאורסאהן.
מיד כשהתחלתי ללכת אל החדר שבו שהה בעלי, כדי להודיע לו על ה"אורחים" - צעדו הללו אחרי, ואז הבחנתי שהם נעמדו כשומרים בכל דלתות הכניסה והיציאה של הבית. מיד, ללא גינונים, הם קראו את בעלי אל חדר עבודתו, והמבוגר שבהם הציג בפניו צו המורה על חיפוש ומעצר.
מבלי לאבד רגע, הם ניגשו מיד לעבודה, כלומר - לחיפוש. הם חיפשו ופשפשו בכל הספרים, שעמדו בחמישה ארונות גדולים, מבלי לדלג ולו על ספר אחד. אחד מהם היה יודע־ספר, וכל אימת שהתעורר בהם חשד על אחד הספרים - קראו לו כמומחה.
ספרי קבלה, כתבי שאלות־ותשובות רבניים, התכתבויות רבות עם חו"ל באמצעות מכתבים ומברקים - את כל אלו הם סרקו; מכתבים מהרבי נ"ע, תעודות סמיכה מאת ר' אליהו־חיים מלודז' ומאת ר' חיים מבריסק, כתב־רבנות מיפו למשרת רב ראשי עם אשרות כניסה לכל המשפחה, מכתבים מהג'וינט בעניין סיוע עבור מחוז יקטרינוסלב, ועוד מסמכים כגון אלו - הם לקחו עמהם.
בארון נפרד, בין ספרים יקרי־ערך, היה מונח ספר שבו שורה בכתב־ידו של אדמו"ר הזקן, וכן "ביכל" [תכריך] חסידות שלם בכתב־ידו של הצמח־צדק. הם החתימו ספרים אלו במספר חותמות, והשארתי אותם כך עד שנסעתי משם. אשר לכתבי החסידות שלו עצמו - שמנו אלפי דפים - הם התלבטו ביניהם, ולבסוף ארזו אותם בחבילה והשאירו אותה במקום.
שלשה מהם עבדו כל העת, בלי להפסיק רגע. בשעה שש בבוקר, לאחר שסיימו לעבור ולחפש בכל החדרים, אמר המבוגר שבהם: רבי, התלבש ובוא!".

 

פעילותו הנועזת להפצת היהדות ברוסיה הסובייטית
רבי לוי יצחק נטל גם חלק גדול ביותר בקליטת הגולים מפולין ומליטא אשר סודרו באופן ארעי ביקטרינוסלב וסביבותיה. לאחר מכן נטל חלק חשוב במפעלי תורה וסיוע של הרבי הריי"צ נ"ע שנעשו מתוך מסירות נפש הכי גדולה, ופעל גדולות ונצורות לטובת החזקת היהדות, הרבצת התורה וענייני הכלל בעירו וסביבותיה.
אחר יציאת אדמו"ר הריי"צ מרוסיה (בשנת תרפ"ז) נשאר הוא נכדם היחידי של אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי והצמח צדק המנהיג במדינה ההיא, ולכן פנו אליו גם בעניני הדרכה וכו', ובגלל פעולותיו בהפצת התורה והמעיינות נאסר והוגלה ונסתלק במקום גלותו (מדברי הרבי, התוועדויות תשמ"ח, ח"ד, עמ' 158).
והעיר פעם הרבי: "עבודתו של אאמו"ר בעלמא דין התבטאה בעניין של "הפצת היהדות", ומצד זה השתלשל העניין של המאסר והגלות שלאחרי זה. שכן [לשלטונות] לא היו טענות אליו בנוגע לאופן הנהגתו בחייו הפרטיים. הטענות שהיו כנגדו - היו על כך שהוא מתעסק בהפצת היהדות, שענייני יהדות יגיעו לעוד ועוד יהודי, ובכל מקום שידו מגעת, ועד שיגיעו לכל קצווי המדינה ההיא" (שיחות קודש תשל"ז, ח"ב, עמ' 381).
מסירות נפשו למען קיום התורה והמצוות, שלו ושל אחרים, חרוטים בדם על לוח לבה של יהדות רוסיה. מקצת מן המקצת, אפס קצהו ושמץ מינהו, ניתן לקרוא בקטעים מרשימות רעייתו הרבנית הצדקנית מרת חנה נ"ע, המובאים בגיליון זה.
הגאון זצ"ל נפטר בעיר אלמא אטא, בירת קזחסטן, מדינה אליה נשלח לגלות בתום מאסרו - אחר ייסורי גוף וייסורי נפש לא פשוטים ביום כ' מנחם אב תש"ד, ושם מנוחתו כבוד.
זכותו יגן עלינו.

הדפסה שלח לחבר שתף