ברצוני לספר מעשה שהיה לפני כמה שנים באמריקה. שני יהודים (ר' מיכאל ליפסקר ור' גרשון גרוסבאום) נסעו למיאמי על מנת להפיץ שם יהדות. נסעו ונסעו ובאמצע הדרך, באמצע הלילה, הבנזין נגמר.
באמריקה יש תחנות דלק במקומות מרוחקים, הממוקמות באמצע הכבישים הארוכים. הבעלים של התחנות מתגוררים שם עם משפחותיהם. יהודים אלו עצרו באמצע הדרך בתחנת דלק ומצלצלים בפעמון, מהדלת יצא אדם מגודל ומגושם ומילא להם בנזין. תוך כדי שמילא להם הוא נכנס הביתה, ומיד יצא חזרה וביקש מהם להיכנס אליו הביתה.
בתחילה הם חששו להיכנס פנימה, אבל משהוא הפציר בהם להיכנס הם נעתרו לבקשתו ונכנסו. כשהם פתחו את הדלת ראו מולם אדם מבוגר היושב על כיסא גלגלים. הוא שאל אותם באידיש פולנית עסיסית: ווער זיינט איר? [- מי אתם?]. הם היו בהלם לשמוע פה, באמצע שום מקום, יהודי מדבר באידיש. לאחר שהתעשתו ענו לו: אנחנו שלוחים של הליובאוויטשער רבי, אנחנו נוסעים לקרב יהודים. כשהוא שמע את זה, הוא פרץ בבכי. ככה במשך עשרים דקות בכה ובכה מאין הפוגות. אשתו והילדים שמסביבו ניסו להרגיע אותו, אך ללא הצלחה...
לבסוף אחרי שנרגע, פתח וסיפר להם את סיפורו: הייתי באושוויץ, איבדתי אישה, איבדתי את כל הילדים שלי, את כל המשפחה שלי. נשארתי יחידי מכל הבית. אחרי המלחמה באתי לאמריקה כניצול שואה, נתנו לי דירה בווילאמסבורג, והחלטתי שאיני רוצה להיות יהודי – "אויס איד". החלטתי שאני לא רוצה קשר עם הקב"ה. אצלי נגמר הקשר. הורדתי את הכיפה, התחתנתי עם שיקצע [גויה] וחייתי את חיי בווילאמסבורג.
אבל בלכתי ברחוב כשהייתי רואה את החרדים עם הלבושים היהודיים, זה היה דוקר לי בלב, לא הייתי יכול לסבול את זה עד כדי שקמתי ועזבתי את ווילאמסבורג ונסעתי למיאמי. בשנים הראשונות היה בסדר, לא ראיתי שם יהודים. אבל אחרי כמה שנים, פתחו שם בית חב"ד, ואז התחילו לפתוח בית כנסת ולאחמ''כ ישיבה. ואני חושב לעצמי: איך אני בורח מהיהודים? איפה אני בורח? אז קניתי את תחנת הדלק הזאת, אי שם באמצע הכביש המהיר באמריקה, פה אני לא יראה אותם!
אבל לפני כמה חודשים התעוררתי בלילה ולא הצלחתי לישון. [כשאנחנו מתעוררים בלילה, ישיבע בוחרי'ם, מה הם עושים? פותחים ר' חיים, ר' נפתלי, ר' שמעון, אבל הוא אין לו את כל זה... יש לו משהו אחר. יש לו איזה מכשיר, שאני לא יודע אם כולכם מכירים, שנקרא טלוויזיה, זה כזה מכשיר משונה...].
אני פותח את הטלוויזיה ואני רואה תמונות. יש לי כזה מכשיר שאני לוחץ ומחליף את הקווים, ושום דבר לא מעניין אותי. ופתאום... פתאום אני רואה באותו מכשיר הטלוויזיה בן אדם עם זקן לבן, ומלא אנשים חסידים מסביבו, מדברים מאמע לשון, מדברים אידיש. היתה לי דקירה בלב, ומיד לחצתי על הכפתור, המשכתי הלאה. רציתי לברוח. לא רציתי לראות. אבל חזרתי בחזרה, ושוב, ושוב. בסוף נשארתי שם.
ואז אני רואה יהודי מדבר אידיש עסיסית כזאת, וחסידים שרים ניגונים, והניגונים מדליקים אותם, מדליקים את הנשמות שלהם. ולמטה אני רואה כתוב: ליובאוויטשער רבי. נשארתי להקשיב.
ופתאום אני שומע שהרבי הזה מזכיר רמב"ם, והרבי אומר שהרמב"ם כותב שהבטיחה תורה שכל עם ישראל יחזור בתשובה, לא ידח ממנו נידח, והמשיח יבוא ויקבץ נידחי ישראל. והרבי בוכה ואומר: כשמשיח יבוא הוא ילך מיהודי ליהודי, יקח אותו ביד. והרבי אומר: גם יהודי שבורח מהקדוש ברוך הוא, גם יהודי שרוצה להתנתק מהקב"ה, גם יהודי שאומר אין לי חלק באלוקי ישראל חס ושלום - גם אותו המשיח יבוא ויקח אותו יד ביד באהבה ובריעות ויקרב אותו לקב"ה.
נדלקתי. השתניתי תוך כמה דקות. כל העבר שלי חזר. הניגונים, המילים של הרבי שעוד מעט משיח בא - הדליקו אותי. כל הלילה לא יכולתי לישון. בבוקר אספתי את אשתי השיקצע ושלושת הילדים, זה שאתם ראיתם אותו, ההר אדם, זה הבכור. אמרתי להם את הסוד ששמרתי כל השנים שלי, אמרתי להם: אני יהודי. אתם לא יהודים, אבל אני יהודי. ואז סיפרתי להם שאתמול ראיתי איזה אחד, איזה יהודי צדיק שאמר שעוד מעט משיח בא וכו' וכו'. לא היה לי את הכוח להתנתק מהשיקצע, אבל לכל הפחות את הצעד הראשון, להגיד ש"אני יהודי", לזה היה לי את הכוח.
הלילה הלכתי לישון. פתאום הבן שלי מעיר אותי, הבן שלי אומר לי: אבא, אני רוצה להגיד לך משהו. מה? אבא, אתה זוכר שסיפרת לנו על ההתוועדות, שראית את האנשים עם הזקנים השחורים ועם הכובעים השחורים, ואז סיפרת שעוד מעט משיח בא והוא לוקח את כל היהודים, אבא, הם באו לקחת אותך!
וכשאתם נכנסים, אני שואל אתכם: מי אתם? אנחנו שליחים של הליובאוויטשער רבי! וואו.
אתם וודאי שואלים מה היה סוף הסיפור?! אז סוף הסיפור היה שהרב ליפסקר והרב גרוסמן לא המשיכו למיאמי. הם נשארו אצלו בבית, הכשירו את המטבח, והוא התחיל להניח תפילין, התחיל להתפלל וללבוש ציצית.
זה נקרא כי לא ידח ממנו נידח.
ואז הוא אמר להם: אני אהבתי להתלבש בבגדים יפים. כובעים של בורסלינו. ידעתי שאני בורח מהקדוש ברוך הוא, ידעתי שאני מכניס את הראש שלי בבגדים, בחיצוניות. עכשיו תפסתי את האמת.
והבן אדם הזה נפטר לפני ארבע שנים, והשאיר צוואה שיקברו אותו בקבר ישראל, שישימו את השם היהודי שלו ולא את השם החס ושלום להבדיל...
ומה זה אומר לנו? זה אומר שלכל אחד יש בו את 'הגוי אשר בקרבך', וכולנו צריכים להתנתק, לתת גט כריתות לאותו גוי שבקרבו.
אז לחיים, לחיים! שנזכה בקרוב ממש לביאת משיח צדקנו.
וכשמשיח יבוא, נגיד לו: כתבנו את הגט, התנתקנו מהגוי אשר מקרבך.
לחיים ולברכה! שנזכה להתראות כולנו עם כל עם ישראל ביחד, בבנין בית המקדש השלישי בקרוב ממש.
מה שחסידות מסוגלת לעשות
כיצד באמת אפשר להגיע לזה ? הלא זוהי עבודה קשה? לנפש הבהמית יש את הרצונות שלה, רצונות של העולם הזה, והעולם הזה הוא באמת עולם גדול ומפחיד... כיצד ניתן לא להתפעל ממנו? כיצד האדם יכול להרגיש חי ומאושר בעולם שיש בו כ"כ הרבה תאוות?
בשביל זה צריך ללמוד חסידות. ללמוד ולהחדיר בעצמנו שהקב"ה מחיה ומהווה את העולם כל רגע. וכשלומדים איך דבר הוי' מהווה כל רגע את העולם, והוא המציאות האמיתית של העולם ו"אין עוד מלבדו", ולא מסתפקים בלימוד, אלא מתפללים עם זה וחיים את זה, מבינים כמה העולם הזה באמת 'שווה' ואז ממילא לא יתכן שמשהו מהעולם הזה יבלבל אותנו..
לימוד החסידות אינו 'הידור מצווה', הלימוד הזה מסביר ומחדיר לנו את האמונה האמיתית בהקב"ה. האמונה היא המצווה הראשונה אצל הרמב"ם, היא גם יסוד ושורש לכל עבודת ה' של כל אחד ובלעדיה ח"ו...
ישנם שחושבים שהגדרת אמונה פירושה – שלילה. לא לעבוד עבודה זרה, לא לכפור בה' ולברוח מאפיקורסות. אך כמובן שאמונה הוא עניין חיובי - להאמין שאין עוד מלבדו שאין עוד שום כח מלבדו יתברך. וכפי שהרמב"ם מסביר בתחילת הלכות ע"ז שגם אלו שעבדו עבודה זרה האמינו שה' הוא בורא העולם אלא שחשבו שה' נתן כח למציאות אחרת בעולם וזוהי כפירה.
וזה צריך להתבטא בחיי היום יום המעשיים, פשוטו כמשמעו. לדוגמא: כשלמישהו כואב הראש והוא לוקח 'כדור אקמול' והראש מפסיק לכאוב. במבט ראשון חושב האדם ש'כדור האקמול' הוא זה שריפא אותו. וכששואלים אותו הרי הקב"ה הוא ה'רופא כל בשר' ? מיד עונה, שאמת נכון הדבר שה' הוא הוא בעל הכוחות כולם, אך ה' נתן כח בכדור האקמול לרפא את האדם. האם אין זה דומה לעובדי עבודה זרה שהאמינו שה' נתן כח בכוכבים ומזלות להשפיע בעולם ?!
האמת היא שהקב"ה בכבודו ובעצמו, הוא ורק הוא, ריפא את הכאב ראש. כדור האקמול הוא רק צינור שעל ידו עובר השפע האלוקי לרפאות את האדם, צינור בלבד ותו לא !! ומי שחושב שבתחילת הבריאה ה' נתן באקמול כח לרפאות ולכן עכשיו ה'אקמול' הוא מציאות עצמאית שיש בה כח לרפאות, דומה למה שכתב הרמב"ם על הטעות של עובדי העבודה זרה. (רק בשביל שתהיה "בחירה חופשית" הקב"ה עשה שייראה כאילו האקמול הוא זה שמרפא, אך צריך להיות ברור שהקב"ה בכבודו ובעצמו הסיר ממך את הכאב ראש).
ואת זה צריך להחדיר לראש. לא להסתפק בלימוד החסידות גרידא, אלא צריך לחשוב ולהתבונן במה שלומדים בחסידות, ובפרט לפני התפילה. התבוננות אפילו לזמן קצר ממש, כמו שתיים שלוש דקות, מחוללת מהפכה של ממש. וכאמור, דבר זה מוכרח ממש ונוגע לכל אחד.
לחיים!
לפני סיום - ישנו פתגם המקובל עוד מתלמידי הרה"ק רבי מנחם מענדל מוויטבסק זצוק''ל ש"מה שהתוועדות חסידית יכולה לפעול, אפילו מלאך מיכאל אינו יכול לפעול". לכן בהזדמנות זו נאחל לכל התלמידים הצריכים למצוא זיווגם, שימצאו זיווגם בזאת השנה. ולכל אלה שצריכים זרעא של קיימא, שהקב"ה ייתן להם בזאת השנה זרע של קיימא. כל מי שצריך רפואה, שהקדוש ברוך הוא ייתן לו בקרוב ממש רפואה שלימה ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. ושנזכה בקרוב ממש לביאת משיח צדקנו.
