ב"ה, כ"ט תשרי תרצ"ט

אטוואצק

שלום וברכה!

מכתבו במועדו הגיעני וברכתיו ואת זוגתו תי' ואת בנם שי' ומשפחתו ומשפחת זוגתו תי' בברכת שנה טובה ומעוטרה ברוב טוב בגשמיות וברוחניות. אמנם בימי המועדים אין הזמן גרמא לענות על מכתבים.

במשך השנה שעברה כאשר לא קבלתי מענה על מכתבי אליו, שאלתי וחקרתי עליו אצל דודו שי', ואצל גיסו שי', וגם בקשתים כי יכתבו אליו בשמי שהנני מתעניין לדעת מהנעשה אתו עמו בגשם וברוח, ושניהם כאחד הודיעוני כי קיימו בקשתי, ומאתו לא התקבל שום ידיעה מה שציער אותי במאד, האם ככה נבלע בענייני מסחר וקניין עד כי אין לו אף שעה קלה לכתוב מכתב להודיע מהנעשה אתו.

וביותר מה שציער אותי, ומצער אותי במאד מאד, אשר אם כי טרוד ומוטרד שאין לו זמן גם לכתוב מכתב פעם באיזה חדשים, אם כן מה נעשה עם קביעת עתים לתורה אצלו בחול ובשבת קודש, ויום טוב, אשר צערי זה מכריח אותי לכתוב אליו.

לא אפונה כי יודע הוא אשר הלכה מפורטת וחמורה מאד כי כל אחד ואחד מישראל, בין עשיר בדעה ובין עני בדעה, בין עסוק במסחר וקנין ובין פנוי מעסקיו, בין בריא ובין ח"ו חלוש, מחוייב בלימוד התורה, בכל יום ויום בלי שום תירוץ בעולם כלל וכלל, כפי שכתב מורינו נ"ע בהלכות תלמוד תורה.

חיוב זה דלימוד התורה מלבד שהוא מצוה דאורייתא כמ"ש הרמב"ם דבתלמוד תורה יש שני מצות, ראשונה ללמוד התורה, שני' לכבד לומדי' ויודעי', הרי דלימוד התורה היא מצוה דאורייתא, הנה מלבד זאת הרי לימוד התורה נוגע בנפש האדם ממש ובנפשות אנשי ביתו וקיום ביתו.

דכאשר האדם לומד התורה הוא עומד על איזה גובה ויש לו תעודה ומטרה בחיים, הוא יודע לשם מה הוא חי ויש לו ענין בחיים, ומיום ליום עולה בידיעת התורה וביראת שמים.

ובפרט מי אשר בשיעורי לימודיו הוא קובע לו גם לימוד החסידות איזה זמן בכל יום, או פעם בשתי ימים או פעמיים בשבוע, הרי תבלין זה נותן לו טעם לשבח הן בגוף ועצם לימוד התורה אשר בעת לימודו אינו אצלו כלימוד ענין שכלי בלבד אלא יודע ומרגיש אשר זהו חכמתו של הקב"ה, והן בפעולתה לקיים את דיני התורה ביראת שמים.

זאת אומרת אשר לימוד החסידות גם מעט היא פועלת הבהקת המאור של תורה, והמאור שבתורה הנגלית מאיר לו בכלל באופן אחר לגמרי, זהו אור אחר.

•   •  •

 מה שהרגישו לאחר הלימוד

בשנת תר"ה ביומי דחנוכה הזדמנו בליובאוויטש החסידים הגאונים המפורסמים הצדיקים הרב ר' אייזיק מהאמיל, הרב ר' הלל מפאריטש והרב ר' אייזיק מוויטעבסק נשמתם עדן, ובאחד התועדות שהי' ביניהם הסתובבו הדברים על אודות ראשית התקרבותם של השלשה גאונים הנזכרים אל עדת החסידים.

כל אחד ואחד מהשלשה הנזכרים סיפר בארוכה העילות והסיבות אשר סיבב עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות אופן קירובם אל עדת החסידים כפי האמור בהרשימה.

הגאונים החסידים ר"א מהאמיל, והר"ה מפאריטש, היו גם אבותם מבני החסידים, אמנם הגאון החסיד הר"א מוויטעבסק הי' מבעלי היחס בעדת המנגדים.

באחת הנסיעות שהי' רבינו הזקן נ"ע במינסק, הי' הוא – הר"א – מאותם האברכים העילוים שהתדבקו בהוד כ"ק רבנו והלך אחריו לליאזנא, ונהי' לחסיד נלהב.

החסיד הגאון ר"א מהאמיל שואל את החסיד הגאון הר"א מוויטעבסק, מה ההבדל בין התורה שלמדתם אצל הגאון ר' זעמעלע הצדיק, והתורה שלמדם אצל הרבי בליאזנא?

הר"א מוויטעבסק: פרט לכך שהיה הבדל בעצם הלימוד, הרבי בשכלו הבהיר והגאוני פקח את העיניים כיצד ללמוד, עיקר ההבדל בא לידי ביטוי לאחר הלימוד.

והתחיל לבכות בבכי' עצומה, באומרו רק תיבות אלו אי רבי, אי רבי, שחזר על זה כמה וכמה פעמים בזעקה חרישית, מעומק פנימית נקודת לבבו, מה שעשה רושם אדיר על כל המסובים.

הר"א מהאמיל: במה בא לידי ביטוי ההבדל לאחר הלימוד?

הר"א מוויטעבסק עודנו מתמוגג בדמעותיו ובגניחותיו, וכשהרגיע במעט, ממשיך דיבורו בקול רועד מהתרגשות פנימי ומבכי' לבבי.

ההבדל בא לידי ביטוי לאחר הלימוד, כאשר הלכו משיעור של הדוד ר' זעמעלע הצדיק, היתה תחושה של התעלות עצמית, ברוך השם יודעים עוד פלפול גאוני ועוד חידושי תורה גאוניים, אבל כאשר הלכו משיעור של הרבי, חשו שבורים מכך שאין מושג כלשהו במאור שבתורה ומהחומריות של חוסר ההרגשה בנותן התורה ברוך הוא.

הסיפור הזה מעיד שחסידות מאירה יותר את המאור שבתורה והמאור שבתורה חודר בפנימיות מוחו ופנימיות לבו ומאיר את החשיכה שלו.

•   •  •

 שלא לאבד את הבית

בכל אדם יש האור והחשך הפרטי שלו, מה שאין אדם יודע מה בלבו של חבירו, ואיזה דבר מעיק אותו ומיצר לו, כי דעות בני אדם שונות המה, הנה המאור שבתורה מאיר את החשך שלו ומעמידו על הגובה הראוי לו.

ודבר ידוע אשר גופא בתר רישא גרירא, האיש הוא רישא דביתא, וגופא הם אשתו ואנשי ביתו בתר רישא גרירא, דכאשר האיש יש לו קביעות עתים לתורה, הנה לבד זאת אשר יש לו חשיבות בביתו – כי סוף סוף הנה כל בני ובנות ישראל, ד' עליהם יחיו, הם אוהבי ותומכי תורה בעצם נקודת לבבם – הנה לבד זאת הרי התורה מאירה בביתו.

בכך שהחומש, הגמרא, התניא והשולחן ערוך מונחים על השולחן – אינם עומדים בארון, אלא הספרים מונחים על השולחן ומחכים עד שבעל הבית יבוא – אור התורה מאיר בבית.

אור התורה של הבעל־עסק הלומד בכל יום ויום נרגש בכל ענייני הבית של כשרות, צניעות ועוד ובהדרכה של הילדים בפרט.

דבר מפורסם מוחשי, אשר קובץ על יד ירבה, דמי שהוא לומד פרק אחד שחרית ופרק א' ערבית ובהימים שהוא פנוי מעבודת עסקו מוסיף על זמן לימודו, ובפרט ש"ק ויו"ט אשר במשך הזמן הנה נתעלה בעילוי אחר עילוי.

כי קביעת עתים לתורה בכל יום ויום פועלת שהוא מתעדן, ביתו מתעדן ובדרך ממילא הנה הדרכת הבנים והבנות הם בדרכי אהבת התורה וחיבת הקודש, וזוכים לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות ביראת שמים.

אבל כאשר אין קובעים עתים לתורה, הנה מלבד זאת שהוא עצמו מתגשם רחמנא ליצלן ויורדים מדחי אל דחי, שנעשים ריק מכל ענין שכלי ומתגשמים במאד, ובני הבית נעשים חומריים ונחותים, לבד זאת מאבדים את כל החשיבות בעיני בני הבית ונאבד ר"ל כל רגשי קדש, כל אורות הקדושה מחשיכים ר"ל, וח"ו וח"ו שיורדים לדיוטא התחתונה אשר נמשלו כבהמות נדמו, אשר ח"ו רק החיים הגשמיים הם העיקר.

•   •  •

 שעה חסידית

והנה רוב הבעלי עסקים מכירים בהאמת ומודים כי צריכים לקבוע עתים לתורה אבל טוענים המה כי אין עתם בידם וטרודים המה במאד עד כי גם כבד להם להתפלל בציבור, ומה גם ללמוד בכל יום.

בההתועדות דחג החגים – י"ט כסלו תר"ס, חארקוב – דיבור הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע על אודות נחיצת הלימוד דא"ח בכל יום ויום גם לבעלי עסקים, והטרודים ביותר פעמים ושלש בימי השבוע ובשבת קדש.

אחד מגדולי הבעלי עסקים בן תורה מגזע היחס, אמר:

רבי, אין זמן, עסוקים מאוד...

הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק: למה דווקא לכך שצריך ללמוד חסידות אין זמן, שלא יהיה זמן לאכול, לישון, לדבר דברים בטלים.

הסוחר: רבי, לא אוכלים, לא ישנים, טרודים.

הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק: אילו היו מקדישים את הזמן, במידה שבה לא אוכלים ובמידה שבה לא ישנים, ללימוד, היה נעשה עולם מואר.

אינני בעל הזי'ה ואינני הולך בגדולות ובנפלאות ואינני דורש דברים של מסירות נפש, אבל הנני דורש שעה חסידית, כמבואר בענין "יפה שעה אחת", שעה מלשון פני'ה, וזו השעה שאני דורש, פני'ה אל הקב"ה, שהעצם יהי' שקוע בכך בגלוי, ובאשר לזמן – די בשעה, חצי שעה, כל אחד לפי יכלתו.

הקשיבו יהודים: אתם מחפשים פרנסה. רואים במוחש שכאשר עיור מחפש, הרי כמה שימשש בידיו וברגליו, יהי' לו קשה למצוא משהו, כאשר הקב"ה פוקח את העינים מגלים ורואים את הפרנסה והולכים ולוקחים, ואילו אצל העיור ר"ל הזמן הולך לאיבוד בחיפושים ולבסוף איננו מוצא, ואילו מי שרואה מגיע לכך בקלות ובמהירות.

אלקות אומרת: נרי בידך ונרך בידי, אם אתה שומר את נרי אני שומר את נרך. נרו של הקב"ה הוא תורה ונרו של האדם היא הנשמה. אם אתה שומר את נרי, כאשר לומדים נגלה שבתורה ופנימיות התורה, הרי אני שומר את נרך, שאור הנשמה יאיר לו, הן את החושך שלו והן את חלקו בעולם, ונעשה לו אור והשי"ת פוקח את עיניו והוא רואה את פרנסתו.

יהודים שמחפשים פרנסה, עליהם לחפש זאת בתורה בכלל, בתמכין דאורייתא בממונו ובגופו בהחזקת והרבצת התורה, בלימוד התורה בנגלה ובפנימיות התורה בבית המדרש ובשטיבל.

למותר להגיד כמה מן הצדק יש בדברי קדש אלו, על אכו"ש ושינה יש זמן לכל בעל עסק גם הטרוד ביותר ורק על קביעות עתים לתורה אין זמן.

ובמוחש רואים אנחנו אשר כמה בעלי עסקים הטרודים במאד מבלים זמן בכל יום על דברי הבל ובטלה, והכל עולה בחשבון של טרדה, ואין זה אלא לפי דאין לומדים תורה מתגשמים במאד ואין מרגישים בירידת מהותם, כאשר לא לומדים מתגשמים מאד ולא חשים בירידת המהות האישית.

ובאמת הנה מי שיש לו מוח בקדקדו ומתבונן במעמדו ומצבו של הבעל עסק בשכל בריא וישר, הלא יראה הפחיתות ושפלות הירידה הגדולה והעצומה, לשעה של לימוד תורת ה' אין לו זמן, ושעות לבטל בדברי הבלים יש לו.

והנה כל זה הם טענות לאנשים פשוטים אשר הם בעצמם אינם יכולים ללמוד ורק יכולים המה להשתתף באיזה שיעור הנלמד ברבים, אבל לבני תורה אשר יכולים ללמוד בעצמם ועוזבים מקור מים חיים ועוסקים כל ימיהם לרבות הלילות רק בעסקיהם הגשמיים ואין להם קביעות זמן ללמוד בכל יום הנה לא זו בלבד שהוא העדר קיום מ"ע דלימוד התורה אלא עבירה היא בידם.

•   •  •

 איה האדם שבך

בדא"ח מבואר ענין מצוה ועבירה, דמצוה פירושו צוותא וחיבור, דהמצוה היא חוט המקשר את המצוה עם המצווה, היינו דע"י קיום המצות, הנה מתעלה המצווה ונכנס ברשותו של המצוה ומתחבר עמו, והיפוכו עבירה, דע"י שעובר על רצון ה', הרי הוא ח"ו עובר מרשותו של הקב"ה לרשות הקליפות וסטרא אחרא.

והנה כל אדם באשר הוא אדם, יודע ומבין ומשיג שיש לו תעודה בחיים, והאם אפשר הדבר אשר בחיר הנבראים יהי' לו ח"ו תכלית אחד עם הבעל חי, להחזיק את גופו, ואדרבא הבע"ח מוצאים מחייתם בריוח ושלא ביגיעה, ובחיר הנבראים צריך יגיעה וטרדא, הלא דבר הוא.

בקיץ תרנ"ח באחד המסעות אשר נסע הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע מליובאוויטש אל הנאות דשא – באליווקע, שהי' נוסע בכל יום שני בשבוע לבקר את כבוד אמו הרבנית הצדקנית זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע ולקבל אורחים על יחידות – הנה באחד הבארות אשר באמצע הדרך השקה שאול העגלון את סוסיו, ויהי כאשר כלו לשתות והעגלון ישב לו על הדוכן, הצליף בשוטו על גב הסוסים ויאמר:

שוטים, סבורים אתם שנתתי לכם לשתות בשבילכם, כדי שהקש והתבן שאתם זוללים יהיו בתוספת טעם. לא, נתתי לכם לשתות כדי שיהי' לכם יותר כח וחשק לסחוב את העגלה.

הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, נעשו פני קדשו רצינים מאד, ושעה נכונה ישב מתעמק במחשבה, ואחרי כן הואיל לאמר, אפילו שאול העגלון מבין שנותנים לסוסים קש ותבן ולאחר מכן מים לשתי' וקינוח, אין זה כדי שהסוסים יהנו יותר מהקש ומהתבן, אלא כדי שיהיה להם כוח וחשק לסחוב את העגלה.

הרבי [אדמו"ר הזקן] אמר לסבא [אדמו"ר הצמח צדק] שבמעזריטש אמרו בשם הבעש"ט שדבר שיהודי שומע ורואה, אפילו דברים פשוטים בעניני עולם, הכל הוא הוראה בעבודת השם.

ישנה מרכבה, מרכבת עמינדב, וכל ישראל צריכים לסחוב את העגלה ע"י תורה ועבודה, וכדי שיהי' כח לסחוב את העגלה, נותנים את כל הענינים הגשמיים בצרכי בני אדם, אבל אסור לטעות חלילה שהקש והתבן הם העיקר ולהתענג על כך.

וכדי שהסוסים לא יטעו, שאול העגלון מצליף בהם. אכן, הצלפה שוללת טעות, אבל זהו פתרון לסוסים בלבד, ואילו לאדם להבדיל הצלפה ח"ו היא דבר נחות מדי ושובר, לאדם די ברמז ובהתעוררות של חבר טוב.

ההתעוררות צריכה להיות בכך שיש להזכיר על כך שהוא אדם, ואדם צריך לדעת שהוא אדם, וזה עצמו מחזיק אותו במעמד ומצב טוב.

הרבי אמר פעם: לאחר שאדם הראשון חטא בעץ הדעת, הרי לפני שהשי"ת הוכיח אותו, הוא אמר לו: אדם איכה, היכן הוא האדם?

בכל מעמד ומצב יש לזכור את היותו אדם ומי שזוכר את היותו אדם לא במהרה יכשל ואם הוא כן נכשל, יותר קל לו לבוא לדרך הישר.

ועתה אתה יקירי, אדם איכה, אי' האדם שבך, התבונן בהעבר שלך, שקדת ועמלת הרבה שנים בתורה, ואביך החסיד נ"ע אשר מסר נפשו עליך, ואתה היית נחמתו בחיים חיותו ותקותו לעלמא דאתי, ומכיון שנכנסת בעניני עסק ומסחר וקנין עזבת מקור מעין מים חיים, ונטבעת במצולות הטרדות עד כי שכחת צור מחצבתך.

אנא יקירי, רחם על עצמך על רעיתך תי' ועל בנכם שי' וחוס על נשמת אביך החסיד נ"ע, ובלי שום טענה ומענה תקבע עתים לתורה לימוד עיוני בכל יום מימות החול, וביום הש"ק להוסיף ללמוד בשקידה עצומה, והשי"ת יעזרך ותצליח בעניניך ותגדלו בנכם שי' לתורה חופה ומעש"ט מתוך פרנסה בהרחבה גדולה בגשמיות וברוחניות.

הדו"ש ומברכך.