חודש אלול הוא חודש של חשבון נפש והכנה לימים הנוראים המתחילים את השנה הבאה.
חודש זה עלול להיתפס כחודש מכווץ ומלחיץ אבל החסידות רואה אותו כחודש שמח, מאיר ומלא באהבת "אני לדודי ודודי לי". בחודש זה מאירים י"ג מידות הרחמים והקב"ה קרוב לכל אחד ואחד.
אדמו"ר הזקן ממשיל את חודש אלול והימים הנוראים שאחריו במילים קצרות: "משל למלך, שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו" (לקוטי תורה פרשת ראה).
המלך בשדה
המלך נמצא בדרך כלל בעיר הבירה, בה נמצאים השרים ואנשי המלוכה. בחודש אלול מגיע המלך ממסע ועוצר בשדה, במקום העבודה של העם. שם המלך מקבל את האנשים הפשוטים, הרחוקים ממנו כל השנה, כפי שהם. המפגש איננו דורש הכנה של התקדשות או טהרה, אלא רק דבר אחד: "לצאת להקביל פניו".
לאורך החודש, המלך נמצא אתנו בלימוד תורה ובתפילה, בחשבון הנפש ובסליחות ואף בעבודת החולין. לקראת סוף אלול יוצאים כולם אחרי המלך לעיר, להיכל המלכות, שם תתרחש הכתרת המלך בראש השנה ושם יתעלו כולם ביראת הרומממות.
בחודש אלול אנחנו יכולים לדבר עם ה' בלבושי החולין ובשפה העילגת שלנו מתוך עמדה מאוד קרובה, כבן שמתרפק על אביו. כל אחד רצוי, מקובל ואהוב. אם רק נרצה, נוכל להתפלל בדבקות, ולעשות דברים שבמשך השנה איננו פתוחים אליהם.
המתח הרוחני הגבוה של חודש אלול הוא של התחדשות, תקווה והתרעננות מהרגלים שליליים של ריחוק מה' ואטימות לב. אלול הוא פריחה מחודשת של קשר, תהליך שמלווה גם בצער על הנתק שנוצר – אך אין לכך קשר למרה שחורה או כיווץ. הקב"ה באמת אוהב אותנו ומקבל אותנו, למה להיות בלחץ?
מי שרוצה לרצות...
על אף שמבחינה לשונית היה מתאים להשתמש במילה "אותם", אדמו"ר הזקן מדגיש את "כולם": "המלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם". ומסביר הרבי מלובביץ' שהדגש הוא על כך שהמלך מחייך לא רק כלפי אלו שמצליחים, אלא גם לעבר אלו שלא ממש מצליחים להקביל את פניו...
ישנם מצבים שיהודי רוצה לצאת ולהקביל את פני המלך ומכאן ולהבא לנהוג בהתאם לרצון המלך, רוצה מאוד להשתנות, להתנקות מהדברים הלא טובים, אבל בפועל – לא מצליח. יצרו אונס אותו והרצון לא בא לידי מימוש. יכול להיות שאפילו לרצות הוא לא מצליח, הוא רק היה רוצה לרצות... וגם כלפיו המלך מחייך! הרצון הפנימי הוא יקר וחביב בעיני המלך, גם כאשר איננו מצליח להתבטא כהוגן.
ההתבוננות בדבר זה עצמו, עד כמה יקרה כל תנועה של יהודי בעיני המלך הקב"ה, היא עצמה מעוררת, "כמים הפנים לפנים", אהבה חזקה למלך. הידיעה וההרגשה הברורה שאני רצוי ואהוב בכל מצב יעוררו את הכוח להתגבר על היצר ולקיים את רצון המלך בפועל.
במדבר אין קבלת קהל
אמנם, בהמשך דבריו אומר אדמו"ר הזקן שבמִדְבר המלך לא מקבל קהל, אלא רק בשדה. המדבר הוא מקום הטומאה "ארץ לא זרועה", והוא מסמל את המקום של הנפילות. אדם ששרוי בתוך הנפילה, לא יוכל להתנחם שבכל מצב הוא בעצם בסדר, כי זה פשוט לא נכון! המלך ייתן לו כוח לחזור בתשובה, לצאת ולעזוב את המדבר ולהגיע לכל הפחות אל המקום הנייטרלי - השדה, אבל במדבר הוא לא יקבל אותו.
