הקצאת ארבעים יום תמימים שבין ר"ח אלול ליום הכיפורים כתקופה של "תשובה", יש בה מן המתמיה, שהרי "שיעור זמן תשובה" המינימאלי לרציניים, הוא: "בשעתא חדא וברגעא חדא"[1] ואילו לשטחיים גם ארבעים שנה לא יספיקו להם... מהי אם כן ההקצבה של "ארבעים יום" ?
ברם, מתוך המבואר בספרי הקבלה[2] אשר הפסוק: "אני לדודי ודודי לי" [ר"ת: אלו"ל] סופי תיבותיו: ארבעה יו"דין, כנגד ארבעים ימי היות משה בהר סיני, ניתן לראות בזה רמז אשר תקופה זו אינה אלא ארבע פעמים "עשרת ימי תשובה" [כדי שהתשובה תחלחל בכל עשר-כוחות הנפש] כשבכל פעם "שליבה" נוספת בסולם-התשובה ברמה גבוהה ועמוקה יותר.
ידועה האימרה[3] על הפסוק "לול"א התמהמנו – כי עתה שבנו זה פעמיים" : לולא [אותיות אלו"ל] אילו היינו קצת יותר "מתמהמים" ומתבוננים במתינות בעבודת-התפילה בחודש אלול... כי עתה שבנו [ב"תשובה"] זה פעמיים ["תשובה-תתאה" וגם "תשובה-עילאה"] [4]
וזוהי "תשובה ניצחת" שהשיב בעל התניא בוויכוחו עם גאוני מינסק[5] ששאלוהו: מהו טעם הבעש"ט בהפלאת מעלת היהודים-הפשוטים, הנבערים מדעת ? ומדוע מדגישה החסידות שגם "חרדים" ו"בני תורה" צריכים לחזור בתשובה?... וכי "חוטאים" המה ?!
והשיב להם ממעמד ה"סנה" שם התברר למשה ש"התגלות" מופיעה רק ב"לבת-אש" [לא ב"מוחין" של הגאון הלמדן, אלא בלב מלא אש הצמאון והחסר... במי שחש את נחיתותו] ומשה "מבחר המין-האנושי" שהיה בחינת "חכמה דאצילות" החל לקנא בבערה הבלתי-פוסקת והבלתי נרווית ["והסנה איננו אוכל"] שיש בלבם של המשולים ל"סנה" [פשוטי העם] והתבטא : "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה" ופירש"י : "אסורה מכאן להתקרב לשם" [ר"ת: אמל"ל - חש אומללות מזה שצמאונו שלו תמיד בא על "רוויונו" וסיפוקו...] ובזאת הפך משה רבנו מ"צדיק" ל"בעל-תשובה", המבין שהוא צריך "לסור" מדרגתו ולזוז לשלב עילאי יותר...
לא "חיפוש בנרות" אחר איזושהי "עבירה קטנה" [כשריכת השרוך הימנית תחילה בשגגה...] כדי שאמירת "אשמנו" שלו לא תהא "מיחזא כשיקרא"... אלא הכרה ב"קטנות-המדריגה", כאותו בעל וילה מפוארת תלת-מיפלסית בסביון, המשקיף עליה מחלון המטוס הממריא אל-על, שמבחין לפתע, מה קטנה נחלתי הגדולה, מ"היבט-עילאי" יותר...
ארבעת-השליבות הללו כלולים ב"שבנו זה פעמיים" – כי בכל אחד משני סוגי התשובה "עילאה" ו"תתאה" ישנם שני היבטים: "סור מרע" [תתאה ועילאה] ו"עשה טוב" [תתאה ועילאה] אי לכך מצינו בדרחז"ל ארבעה-פסוקים ש"ראשי תיבות" שלהם הוא אלו"ל, כל פסוק רומז ל"שליבה-עליונה" יותר בסולם התשובה של אלול, רק מי שחש שהוא "מוצב ארצה" וכל מה שמונח לו ב"ראשו" זה "להגיע השמיימה" יטפס ויעמיק בנפשו פנימה מתוך שאיפה לבא ל"תשובה-שלימה" [גם "סור מרע" וגם "עשה טוב"] ו"שלמה לפניך"... [לא רק "תתאה" מתוך חששו לעורו... אלא גם "עילאה" מתוך עמידתי "לפניך" ! ]
א. "אנה לידו ושמתי לך" – המקלט לרוצח.
הקשרו של פסוק זה לאלול הוא התמוה ביותר משאר הפסוקים הרומזים על אלול, כי "ערלת-הלב" קיימת בכל אדם וצריך למולה, כמו כן כל נשמה מתייחסת לקב"ה כ"אני לדודי" ובוודאי שכל אחד מחוייב בצדקה "איש לרעהו"... אבל להעמיד כל יהודי בחזקת "רוצח" הזקוק לנוס לעיר מקלט ?!
ומבואר בחסידות שבכל "לא תעשה" שאדם עובר הוא בבחינת "שופך דמים", כפי' האריז"ל[6] על הפסוק: "שופך דם האדם באדם[7], [ועונשו:] דמו יישפך" – לפי הפיסוק שחידש האריז"ל צ"ל: דמו של איזה "אדם" הוא שופך ב"אדם" אחר?...
אלא, שהתואר "אדם" מתאר את "קומת האישיות" של הנפש ובהנחה שביהודי ישנן שתי נפשות: "אדם דקדושה" [נפשו האלוקית] ו"אדם בליעל" [נפשו הבהמית] וכל אחת מהנפשות יש לה "חיות וחמימות" [דם] ומה ששומר על "זרימת-החיות דקדושה" שלא תומשך אל הקליפות, הם שס"ה גידים[8] , כל העובר על ל"ת הריהו "פורץ" את אחד ה"גידים"[9] ושופך "דם וחיות-נשמתו" ["האדם"] ב"אדם דקליפה", משקיע את האנרגיות-האלוקיות שבו, בפרוייקטים בהמיים, מעין "עירוי-דם" המפטם ומגביר כח הקליפות ר"ל.
ומבאר רבנו[10] שכאשר בא יהודי לבקש מקוב"ה "שנה טובה ומתוקה" בא "גואל הדם" [השטן] ודורש מהקב"ה שמאחר שהלה "שפך דם נשמתו" רוצה הוא ליטול נפשו מדין גואל הדם... אי לכך, העניק לנו הקב"ה אופציה של "עיר מקלט", לא ב"מרחב" אלא ב"זמן" – זמן של "מקלט, אשר מי שבורח אל תוך ה"אלוליות", ניצול הוא מקטרוגי "גואל הדם". [וגדלה מעלתו של "המקלט-הרוחני"[11], כי המקלט ההלכתי מועיל רק לרוצח בשגגה, אבל רוצח במזיד – גם תשובה לא תועיל לו בבית דין של מטה, לא כן "המקלט-הרוחני", שם כלפי שמיא גליא, עד שגם המזיד אם יעשה תשובה ב"אלול", הרי או ש"נעשו לו כזכויות" או לפחות "כשגגות", ולשוגג מועלת "עיר המקלט" ... וזוכה לשנה טובה ומתוקה]
ברעיון זה באה לידי ביטוי "השליבה הראשונה" שבסולם התשובה: שתשתיתה הוא "סור מרע" [מתוך "יראת-העונש"] וזאת על מנת להינצל מגואל הדם העליון, שלא ייפגע חלילה ב"בני, חיי ומזוני", כשהמגמה היא תיקון-מעשי בלבד, של עבירות "לא תעשה" [שיש בהן מרידה רבתי] - רמה זו מטופלת בהרחבה באסכולת ה"מוסר" ומהווה תשתית-התחלתית לעליה בסולם התשובה – והיא כנגד ה"א תתאה שבשם הוי"ה שענייינה : "מחשבה, דיבור ומעשה".
ב. [ומל ה' אלוקיך] "את לבבך ואת לבב" – המילה והפריעה
"השליבה-השניה" [במימד ה"סור מרע"] אבל במישור העומקי של "תשובה-עילאה", היא לא רק שלילת-עבירות, אלא גם "שלילת-התאוות"[12] שבלב, המעלימות ואוטמות את "גלי-הנשמה", לא מיבעייא "תאוות-איסור" שהן "הערלה-הגסה" אותה יש לחתוך באיזמל, אלא אף "תאוות-היתר" שכמוהן כ"עור הפריעה" הדקיק, הנקלף בצפורן, שהרי "מל ולא פרע- כאילו לא מל" !
כלומר גם אם מאן דהו, הצליח לעקור מליבו, אפילו את הנטייה העמומה של חמדת-הלב לעניינים אסורים, שזהו הישג אדיר כשלעצמו, עדיין אם "לא פרע" [גם את קרומי התאוות המותרות] , הריהו "כאילו לא מל" ... עד שבעצם איננו עדיף על מי שלא הסיר את הערלה הגסה... האמנם?!
ומבאר זאת אדמו"ר הזקן שתכלית המילה ברוחניות, איננה רק "עליית-מדריגה" בעבודת השם, אלא חשיפת האור העצמותי של הנשמה, חשיפת ה"יסוד", המאפשרת התקשרות-העצמית ללא חציצות, אי לכך, כמשל האסיר שחתר זמן
ממושך בכתלי-כלאו והצליח להסיר רוב עובי-הכותל עד שנותר רק סנטימטר אחד בלבד... הרי מבחינת הבידוד של קור,חום ורעשים אפשר לומר שהשקעתו הביאה להישגים-נאים, ברם, מבחינת חדירת אור השמש, אין נפקא מינא אם הכותל בעובי אמה או כחוט השערה, כיון שאינו מפולש לגמרי, האור לא יחדור !...
והנמשל: מי שמטרתו בתשובה להסיר את "המיסוך" המשבש את "שידורי עצם הנשמה", יודע הוא שגם מעט "עור" דוחה את גילוי-ה"אור"... על כן מנסה הוא לפתח חושים עדינים שיעזרוהו לחוש גם "ריח רע רוחני", לחוש מיאוס גם מ"תאוות-היתר" ולפתח "תשוקה-פנימית" לאור אלוקי בתורה ובתפילה – והיא כנגד וא"ו של שם הוי"ה, שעניינה תיקון המידות שבלב.
וכבמשל המילה הגשמית יש הבדל בין מילת תינוק [שאינו מגלה התנגדות כשמביאים אותו אל המוהל המבצע אותה בקלות יחסית] - למילת מבוגר שהיא בעייתית יותר. כך בנמשל "בעל תשובה מתחיל" יודע שהוא ערל ומתמסר אל הרב שידריכנו מה מותר ומה אסור, לא כן בעל תשובה "גדול", לדרוש ממנו להרגיש כאברהם, שנימול בגיל תשעים ותשע [99%] ולהגיע להכרה שבגלל העדר ה"אחוז" שחסר לו אל השלימות, הריהו "ערל" ... זוהי עבודה לא קלה... מה גם שזה דורש ממנו "לשפוך דם"[13], כלומר להקריב משהו מ"עצמו" ולהתמסר לטיפולו של "מוהל-מומחה" [צדיק יסוד עולם, רבי...] שיצליח להסיר ממנו ב"איזמל-הדק" של החסידות, גם את דקות הרע-הנעלם... הרי חושש הוא מ"איבוד-האני", על כן מנסה הוא להתחמק [בכל התירוצים האופייניים ל"ערל-מבוגר"] מלמול את עצמו וד"ל.
וכמעשה באותו תלמיד חכם בתקופת הבעש"ט שנהג "פרישות" ו"סיגופים" לכפרת עוונותיו, עד שלבש מתחת לכותנתו שק על חלקת-בשרו והרהר במעמקי לבו הישנו עוד איש אלוקים פרוש ומסוגף כמותי בדור הזה?... עד שנתגלגל פעם לחצרו של הבעש"ט והחליט לעמוד על טיבו אם יכיר ברוח קדשו את "קדושתו" ויכבדנו כראוי לו או שמא יתייחס אליו כאל כל האדם, אזי יהא זה סימן שאין לו אנטנה של צדיק...
וכשהגיע תורו להכנס אל היכל קדשו של הבעש"ט, הקיש על דלתו והנה שומע הוא את קול הצדיק השואלו: "מי שם" ?... ענה הפרוש : "אני" ! שיבש עליו הצדיק את הפסוק[14] : "אם ייסתר איש במסתרים" [יתכן שאדם יתבודד בסתר ימים רבים] "ואני" [ועדיין מעיז הוא לומר "אני"...] "לא אראנו נאום השם" !... נדהם הפרוש איך הצליח הרבי לחדור אל נבכי-לבבו הנעלמים ולהביאו להכרה שהיצה"ר הוא זה שהכניסו לשק...מיד נסוג אחור ונשאר בבית מדרשו של הבעש"ט, שם הזדכך "ששה חדשים בשמן המור" [המרירות על אנוכיות הדקה] "וששה חדשים בבשמים" [להתבשם בפנימיות התורה להעברת ריח-יישותו...] ובהגיע תורו לבוא שנית אל המלך, נקש על דלת היכלו של הבעש"ט ושוב הדהדה השאלה: "מי שם"?.. הפעם כבר לא אמר "אני", קרא עליו הצדיק שוב את הפסוק בפיסוק-שונה: "אם ייסתר איש במסתרים - ואני לא" [כבר קילף את "אניותו"] – "אראנו נאום השם" ! ...
את ה"סור מרע" תתאה, שלילת-עבירות ממשיות ["ערלה"] הסיר אותו פרוש בכוחות עצמו[15] אבל ה"סור מרע" עילאה , שלילת-האנוכיות שבלבו ["פריעה"] לזה נזקק לאיזמלו של הרבי שחשף את אור נשמתו והפכו ל"מהול"...
ג. "אני לדודי ודודי לי" - תשובה מאהבה
שתי השליבות הקודמות, שתיהן עוסקות בקו השלילה, שתיהן נובעות מ"להטיב לברואיו" [להמתיק גזירות רעות או לעצב את גיזרת-הנשמה בהסרת "שומנים" המכבידים על התנהלותה...] – ואילו "השליבה-השלישית" מעלה את התשובה למישור ה"אהבה" אל הבורא, כל ה"אני" שלי משתוקק ל"דודי".
[התואר הייחודי "דודי", הוא שילוב של בחינת "אבינו" – (המייצג אמנם קשר-עצמותי בל יינתק, אבל אינו דורש "עבודה") עם בחינת "מלכנו" – (המייצג עבודה וקבלת עול ממושמעת, אבל נעדר יחס-רגשי אל המלך) , לעומתם הקשר של "אני לדודי", גם דורש משמעת של "אשה כשרה העושה רצון בעלה", אבל אין זה מפחד-העונש... אלא מתשוקתה לגרום נחת רוח, מחד. ומאידך, החרדה מחשש "הנתק-הרגשי" ביניהם, שזהו הדבר הכי גרוע שעלול לקרות לה...]
מישור יחסים זה, המטופל בהרחבה באסכולת החסידות הבעש"טנית, מתבטא גם בנגלה דתורה, בפתרון הסתירה לכאורה בין הגמרא[16] : "עבר על מצות עשה ושב, אינו זז משם עד שמוחלין לו, עבר על מצוות לא תעשה ושב, תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר" [דמשמע של"ת חמורה, על כן כפרתה קשה יותר] ובין הכלל התלמודי: "עשה דוחה לא תעשה" [דמשמע שערכו של ה"עשה" עולה על "לא תעשה"] הכיצד?!
וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן [17] שאמנם "עשה" גדול יותר, כי בעשייתו ממשיך האדם קרינת "אור אין סוףאלוקי" אל תוך ה"חפצא" של המצווה ופועל "דירה בתחתונים" ואילו ל"ת זהו רק מניעת-הטומאה, ומאחר שהעולם נברא "לעשות" [שהרי בשביל שלילת-הטומאה, לא היה צריך לברוא עולם...] – על כן מעדיף הקב"ה "המשכת אור" על "מניעת-חושך"!... ומה שבכפרה נאמר "אינו זז משם עד שמוחלין לו" – הכוונה למחילת העונש על "מרידתו" [הקלה ב"שב ואל תעשה"] , אבל "האור [של העשה] שנעדר" – אינו יכול לתקון ואפילו יום כפור שסגולתו "לכבס כתמים" [קיימים] אינו "יוצר אור" תמורת מה שנעדר...
ב"שליבה" זו השלישית, מה שמטריד את האדם, אינו העונש אותו "מוחלין לו" מיד שמתחרט ומבקש מחילה, כאותו בן שטינף את חליפת בר-המצוה שלו, למרות שאביו הזהירו לא ללובשה בטרם עת, כשחרה אפו של האב ורצה להכותו לחי,בכה הבן והביע חרטתו עד שמחל לו האב על העונש, אבל מה קורה עם החליפה המוכתמת ?... וגרוע יותר, מה קורה אם בכלל שכח לקנות חליפה, הרי כל דמעות-החרטה שלו לא יבראו לו חליפה בליל בר המצוה...
מה שמדאיג אותי הוא פיספוס נחת-הרוח שלא נגרם ל"דודי-אהובי" ופחד הנתק הרגשי, עקב ה"כתמים" שבגללם אתגנה עליו ואפסיד אהבתו וסבר פניו היפות, זוהי תשובה מתוך מודעות ו"הבנה" [של מהות הפגם שבחטא ומהות האור שבמצוה] - שהיא כנגד הה"א עילאה שבשם ההוי"ה, שעניינה ה"בינה" וההתבוננות ביחסיי-הפנימיים עם "דודי".
ד. "איש לרעהו ומתנות לאביונים" - ההענקה ליהודי הדל
אמנם ה"שליבה" הקודמת עולה על קודמותיה, בכך שהאינטרס שלה הוא "דודי" והחתירה שלה היא באופן חיובי של "עשה-טוב" אל "מהות-הקשר" ולא אל "השלכותיו" בשכר ועונש, ברם, עדיין היא בבחינת "יש מי שאוהב"[18] זהו האינטרס של נשמתי לחוש את החווייה של "אני לדודי". זהו "עשה טוב" תתאה...
כאן באה "השליבה-הרביעית" העולה על כולנה, ההתבטלות הטוטאלית של הנשמה [כולל האינטרסים-הרוחניים שלה] אל התכלית של הבורא, מול המגמה של "נתאווה האדם להיות לי טרקלין בעליונים" מוצבת המגמה של "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" וכל מציאות ה"אני" לא נבראתי אלא "לשמש את קוני", להיות "בורג-קטן" במערכת הקומפלקס של ה"דירה-האלוקית", שאינה נבנית על ידי "היחיד" [צדיק ככל שיהיה] אלא , כמו "המשכן" הראשון, מאוסף של תרומות-קטנות של כל כלל ישראל ביחד...
אי לכך, אחריותי חורגת מגבולות "התקדשותי-האישית" אל תחום האחריות לקירוב אותם יהודים "אביונים", שבלעדי שיתופם בפרוייקט, לא תתממש תכליתו של הבורא "לתקן עולם במלכות שד"י"... ואף אם זה דורש ממני "ויתור" על זמני היקר ואולי גם "ירידה מסויימת" ברמת קדושתי ופרישותי כפרט, תהא זו תרומתי "איש לרעהו ומתנות לאביונים", שאדאג לקרב את "רעהו החרדי" לעולמה הפנימי של החסידות, במיוחד בדורו של משיח, עליו נאמר: "משיח אתא לאתבא צדיקייא [או "חרדייא"] בתיובתא" ועוד יותר, אף היהודי הדל ביהדותו ותאב כ"אביון" לכל דבר רוחני, ארד אליו ואתן לו "צדקה-רוחנית"...
[יתר על כן, "משלוח מנות איש לרעהו", למי שרעהו בתומ"צ, עלינו "לתת לו מנה אחת אפיים" ולדרוש ממנו בתקיפות התעלות וזיכוך-פנימי, בלא להסתפק בחרדיותו, אבל לאותם "אביונים", תינוקות שנשבו, עלינו להעניק להם "מתנות" מתוך חיבה וקירוב... דלא כאלו המהפכים את היוצרות ושופכים אש וגפרית של "תוכחה" על ה"אביונים" ואילו "איש לרעהו" בתוך המחנה החרדי מפרכסים זה את זה ב"מתנות" מתוך סלחנות יתירה....]
הנכונות הזו לוותר על "קדושתי-הפרטית" למען הצלת ה"אביונים", יכולה להתממש רק על ידי ה"כלל גדול בתורה" הדורש הכרה ש"הנשמה עיקר והגוף טפל" [כולל גם ה"גוף-הנשמתי" שהוא צורתו האינטלקטואלית ואיפיונו הכיתתי] , אי לכך, מה זה משנה אם ישנם הבדלים חינוכיים, תפיסתיים וחברתיים [שהם ענייינים-חיצוניים] ביני לבינו, הלא לשנינו אותה "נפש אלוקית" שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש" [שהיא זהותנו הפנימית והעצמותית] ובזה שנינו שווים[19], ולא עוד אלא ששנינו הננו "תאים" בלבד בתוך האורגאניזם של "כנסת ישראל", מה לי "רוחניותי שלי" מה לי "רוחניותו של חברי"?...
והקשר התוכני בין הכרה זו ונכונות זו לחודש "אלול" מתבטא בהיות חודש זה ימי הסליחה על "חטא העגל", בו באה לידי ביטוי התמסרותו המוחלטת של משה רבנו לטובת הכלל, עד שהיה מוכן ל"מחני נא מספרך"[20] [שזהו ויתור על שייכותו ל"תורה", אף שהיא הרי כל מהותו ואיפיונו] ובלבד שיהיה "תשא חטאתם" !..
ונכונות-הקרבה אישית זו הונצחה לדורות במצוה שנועדה לכפר חטא העגל : מצוות "פרה-אדומה" עליה נאמר :"תבא אם ותקנח צואת-בנה", מצוה עליה נאמר "זאת חוקת-התורה" [ולא "חוקת-הפרה"] ללמדך, שזוהי "כל התורה על רגל אחת", אותה נכונות של סגן הכהן-הגדול [אשר מצד תפקידו המרומם "מן המקדש לא ייצא" ] יוצא "אל מחוץ למחנה", מחוץ לג' מחנות [המחנה החרדי, המסורתי והלאומי...] אל היהודי המנוכר כליל, שנטמא "טומאת מת" שעניינה "כפירה-מוחלטת"... מקדיש לו הכהן המורם מעם מזמנו ומתנהל לו עם "פרה-אדומה" [סמל הקליפה והחטאים] כדי לעסוק בהצלת אותו "טמא-מת", למרות שהוא עצמו "נטמא" [טומאה-קלה] ובלבד להציל יהודי אחר מטומאה [חמורה]... זאת באמת ה"חוקה" [בה"א הידיעה] של התורה כולה, למעלה מההגיון-האינטרסנטי, אפילו זה התורני הגורס "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך"... אבל מאידך, באם רואה נשמה שטובעת בנהר-הקליפות ונמנע מלהצילה בגלל "שמירת העיניים" הריהו "חסיד שוטה"[21] !
"שליבה-רביעית" זו היא בחינת "עשה טוב" עילאה, כנגד "יוד" של שם הוי"ה, שענינה "חכמה" [כח מה] פוטנציאל ההתבטלות שבנפש אל התכלית הגלובאלית של רצון הבורא, תוך התמסמסות האינדבידואליזם, זוהי הדרגה הכי נעלית ב"תשובה" עד הוי"ה אלוקיך, בלשון הזוהר: "לאשתאבא בגופא דמלכא" שה"ניצוץ פרטי" של הנשמה נשאב אל האבוקה של "אש אוכלה הוא" וכל מגמתו היא ש"למלך כבר תהיה לו דירה בתחתונים" ...
וכשם שישנה התאמה בין שני שני ה"ההין" של שם הוי"ה , ששניהם "תתאה" [האחת ב"סור מרע" והשניה ב"עשה טוב"] – כך ישנה התאמה בין הי"וד ["איש לרעהו ומתנות לאביונים"] ובין הוא"ו [ "את לבבך ואת לבב"] ששניהם בבחינת "עילאה":
כי מי שהסיר את ערלת הלב, מה גם אם פרע אפילו את "האנוכיות-הקדושה", הרי התוצאה היא , לא רק כלפי עצמו "את לבבך" אלא גם "את לבב"... [ולמה קטעו את ראשי התיבות באמצע הפסוק ולא סיימו בתיבת "זרעך"?..] מי שעדיין בשלבים הראשוניים בסולם התשובה, דואג מאד ל"לבבך" וגם ל"לבב זרעך" [המישפוחע שלו... בניו וחתניו...] אבל סתם "לבב" שאינו "זרעך", מה לי ולו ?... אבל המשותף ליו"ד של שם הוי"ה ולוא"ו של שם ההוי"ה שבשניהם הדאגה היא גם ל"אביונים" ולא רק ל"לבבך" שלך אלא לעוד איזשהוא "לבב"...
שהרי מי שאוהב הקב"ה באמת , הריהו אוהב את מי שהאהוב אוהב... גם אם נראה לו שהלה אינו ראוי לאהבתו, בזכות זה הוא זוכה שגם הקב"ה "יקרבנו", אף אם בעיני הקב"ה אינו ראוי לסליחה ולכפרה ולגילוי אור אלוקי של "המלך בשדה"...
[1] זוהר ח"א קכ"ט, ב.
[2] ספר "עץ הדעת" פרשת כי תצא קטע המתחיל "או ירמוז על עזיבת התורה שבכתב ותושבע"פ"
[3] ראה קובץ מכתבים [נדפס בסוף סידור תהילת ה'] ע' 204
[4] וכהגדרת הזוהר ההבדל ביניהם, באיזה רובד בנפש נעשה התיקון: "תשובה" = אותיות "תשוב" –ה"א. [תשובה-תתאה = השבת הה"א התחתונה (שעניינה: מחשבה,דיבור ומעשה הראויים). ואילו "תשובה-עילאה" = השבת הה"א העליונה (שעניינה הבינה וההתבוננות) – או כהגדרת החסידות: תשו"ת = חרטה-שטחית על שטחיות-החטא, שבאה מתוך תחושת יראת העונש, בחינת "אוי לי ואבוי לי" [ר"ת אלו"ל]... אבל תשו"ע = חרטה-עומקית על עומק הפגם שבנשמה.
[6] ספר הליקוטים פרשת וישב, לח.
[7] דלא כפשוטו שמי ש"שופך דם האדם", עונשו הוא ש"באדם – דמו יישפך" כלומר, בית דין של מטה ימיתוהו.
[8] ולכן מ"ע נרמזו ל"איברים" שיש לכל איבר תפקיד- מעשי , לא כן מצוות ל"ת נרמזו ל"גידים" עניינם להגביל את מחזור-הדם שלא יהא "שטף-דם".
[9] ואף שפריצת גיד אחד עדיין איננה "רצח" – עיין בלקו"ש ח"ה שיחה ב' לפ' ויצא אות ד. שם חידש רבנו שאצל בן נח [שבו נאמר פסוק זה] גם "שופך דם עצמו" בפציעה ללא מיתה, דינו כ"שופך דמים. עיי"ש ודו"ק.
[10] עיין באריכות בלקו"ש ח"ב ע' 623
[11] ולהעיר מפירש"י בד"ה תכין לך הדרך [דברים יט,ג.] : "מקלט, מקלט היה כתוב על פרשת דרכים" [גשמי ורוחני]
[12] כמפורש בהל' תשובה להרמב"ם פ"ז ה"ג שלא די בתשובת-המעשים אלא נדרשת גם תשובת-הדיעות
[13] ואפילו מי ש"נולד מהול" [בעל תכונות עדינות בטבעו] חייב ב"הטפת דם ברית" להתאמץ יותר מטבעו [ראה תניא ח"א פט"ו]
[14] ירמיהו כג, כד.
[15] כנרמז בפסוק: "ומלתם את ערלת לבבכם" [הגסה] בכוחות עצמכם אבל "את לבבך" חשיפת עצמו של הלב- "ומל ה' אלוקיך" על ידי משיח.
[16] יומא פו,א.
[17] בריש אגרת התשובה שלו.ראה שם השאלה והתשובה.
[18] על משקל הפסוק: "להנחיל לאוהבי יש" שגם האהבה עצמה וגם ה"נהנין מזיו השכינה" שבזכותה , עדיין הם מתוך "יישות-הנשמה".
[19] וכפי שדרש פעם הרה"ג המקובל ר' לוי יצחק אביו של הרבי זי"ע הטעם ש"יהודי" נקרא ביידיש: "א יו"ד" כאותה יו"ד שהיא נקודה, שאם תפחות ממנה אינה כלום ואם תוסיף עליה כבר איננה יו"ד...משה רבנו איננו יותר מ"יהודי" ועגלון פשוט בישראל איננו פחות מ"יהודי" !
[20] ומשפירש"י : "שלא יאמרו שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים" ולכאורה כשמרחפת סכנה של "הרף ממני ואשמידם" דואג משה רבנו ל"מה יאמרו" עליו בספרי ההיסטוריה?! ...מבאר רבנו זי"ע [לקו"ש חכ"א ע' 180] שחשש שילמדו ממנו לדורות שמנהיג אינו חייב להקריב מעמדו עבור עדתו הסוררת...
[21] סוטה כא,ב.
