אדמו"ר הזקן מָשַל מָשָל יקר, שבשנים האחרונות זכה לפרסום רב, כדי להסביר את ה"תופעה" של חודש אלול, שאף כי כולו ימי חולין, הנה בו דווקא מאירים רחמי ה'. השנה משובצת מועדים רבים ומגוונים, בהם נקראים אנו להתקדש כדי להיוועד עם ה', ובכל זאת, דווקא בימי החולין של אלול מאירים רחמי ה' יותר מבשאר השנה. וזה משלו:

משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו, ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו. ואחר כך, בבואו להיכל מלכותו, אין נכנסים כי אם ברשות, ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה. וכך העניין על דרך משל בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו יתברך בשדה^[1].

כלומר, אלול אינו חג בו מופיע המלך במלוא רוממותו ותובע מן הרוצים לראות פניו כי יצאו ממקומם ומהקיום המוכר להם. אדרבה, הוא הזמן בו ה' יורד כביכול מרוממותו וממציא עצמו לנו בתוך עולם החולין שלנו, בו הוא רוצה שנדע חיבתו אלינו כפי שאנחנו.

המלך בשדה בימי בין המצרים

והנה, אותו המשל מופיע אצל המגיד מקוזניץ בשם רבו המגיד ממעזריטש (שהיה גם רבו של אדמו"ר הזקן), אלא שהנמשל שם שונה:

וכבר הקדים לנו אדוננו מורנו ורבנו ז"ל הנ"ל רמז בפסוק (איכה א, ג) כל רודפיה השיגוה בין המצרים, דהיינו כל מי שרודף להמליך את הבורא יוכל להשיג יותר דווקא בימים אלו בין המצרים. למשל כי כשהשר יושב בביתו אז אימתו מוטלת, אשר לא כל איש ואיש יכול לבוא פנימה, מה שאין כן אם השר עובר בשוקים וברחובות חוץ לפלטרין שלו, אז הוא קרוב לכל קוראיו ויאזין שוועת כל הקוראים בשמו. וכן הנמשל, לדעת כי בזמן הזה כי כצפור נודדת מקנה וגו' (משלי כז, ח), לכן הרשות נתונה לכל אדם להתקרב אל מלכו של עולם והוא עונה אליהם^[2].

כלומר, הימים בהם המלך מצוי בשדה הם ימי בין המצרים ולא ימי אלול. דומה שאין טעם להיכנס לחקירות היסטוריות האם שתי מסורות כאן, או שבהקשרים שונים נאמרו שני משלים דומים, או שמא אדמו"ר הזקן מדעתו הרחבה השתמש במשל של רבו להסביר נקודה שונה במקצת. אבל ודאי שיש טעם לערוך השוואה בין שני המשלים כפי שהם לפנינו, ומן הסתם השוואה זו נוגעת להבחנה הכללית שבין חסידות חב"ד לחסידות פולין.

המלך היוצא והמלך הבא, אב ואם

במשלו של המגיד מקוזניץ המלך הנודד מקנו מצוי בסיטואציה בה הוא קרוב אל זקוקי חסד ומייחלי ישועה, ומי כאבלי ציון הולמים את התיאור הזה. במשלו של אדמו"ר הזקן המלך השב אל ביתו מלווה באלו המתפעלים מרוממותו וששים להזדמנות לאחוז בשוליה, ומי הולם תיאור זה יותר מן החפצים לחדש את הקשר עם מי שרחקו ממנו. אפשר לומר, אולי בהכללה מסוימת, שחסידות פולין כמהה לנחמה, ואילו בחב"ד מדברים על תשובה.

יש כאן יחס שמזכיר אב ואם. הקב"ה אומר על עצמו: "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם", ואכן, כשמדובר על נחמה, אין כמו האם מי שיכול למחות דמעה. אבל דווקא על רקע הדימוי ה"מוצלח" הזה מתעוררת שאלה: מדוע דימוי האם נדיר כל כך, ובדרך כלל ה' נדמה כאב? מסתבר שכך הוא מפני שיש "מחלוקת" סמויה בין האב לאם: האב מקרין תביעה להתאמץ ולהשתנות, להתאמץ ולהתבגר ולקחת אחריות וכו', ואילו האם טוענת כנגדו: היזהר מללחוץ, שמא נאבד גם את מה שבידינו. לדמות את ה' לאם פירושו מעין ויתור, על דרך שיטתו של שמואל כי גאולה אינה תלויה בתשובה: "דיו לאבל שיעמוד באבלו, דיין לישראל צער גלות, אפילו בלא תשובה נגאלין"^[3]. לדמות את ה' לאב פירושו לקרוא לתשובה ולפעולה, על דרך שיטתו של רב כי הגאולה תלויה בתשובה, ואין להיבהל מתביעה זאת, כי "כבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה"^[4].

דרכו של אדמו"ר הזקן היא דרך האב, ספרו הוא ספרם של בינונים, מתייחס אל הקורא כאל מי שנמצא בין לבין, ונקרא לעמוד בקשרי מלחמה. ומעניין להעיר: בלשון המדקדקים "בינוני" הוא גם הכינוי לפועל בהווה. אולי בעבר היית עבריין, בעתיד יזכה אותך ה' להתרומם לדרגת צדיק, אבל כעת, ברגע זה, אינך משועבד לעברך ואינך יכול לסמוך על סגולתך שעתידה להתגלות; עליך להיחלץ מעברך ולהיחלץ חושים ולהכריע לצד הטוב (ברשימתו משנת תש"ב מסביר הרבי שהגדרת אדמו"ר הזקן לבינוני אינה נוגעת רק לסך־הכל של האישיות, שאם כן היה, רובנו ככולנו היינו מרגישים שאין המדרגה הזאת נוגעת לנו, שהרי כבר נפלנו בפועל לא פעם ולא פעמיים, אלא במובן אחר הגדרה זו נוגעת לכל מקטע: אפשר שעברך מרושע מאוד, אבל עדיין, בעמדך כרגע בפני הכרעה, הנך במצב שקול, ובידך להילחם ולנצח^[5]).

לכאורה אפשר לטעון כנגד אפיון זה של אדמו"ר הזקן כי התביעה לתשובה אינה מתיישבת עם הרחמנות ועם הקירוב הרב שעולים מאווירת המשל, אבל באמת אין זה כך. התביעה לתשובה אין פירושה העלמת הרחמים, אלא אדרבה, הגברתם. לעומת הרחמים של כל השנה, העוזרים לנו שלא להיות מפוכחים לגמרי למצבנו, פן נקרוס תחת הנטל, באים רחמי אלול וחושפים לנו את מצבנו תוך שהם נוטעים בנו תקווה כי יעזור לנו ה' להשתנות ("יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו… ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו"^[6]). ההבדל בין רחמי אלול לרחמי כל השנה דומה קצת להבדל בין חולה שאין מגלים לו את מצבו לבין חולה שמתברר כי מסוגל הוא לקחת את עצמו בידיים, וכי עשוי הוא להתרפא בעקבות כך, אשר אז בוודאי מדברים אתו על מצבו, ודיבור זה עצמו הוא עדות על האופטימיות בקשר אליו.

לעומת אדמו"ר הזקן, צדיקי פולין נוטים יותר לנהוג כאם, מטילים את עיקר המשא על הצדיק האוהב ומרחם, ובחמלתם רואים בחסידיהם, יחסית, נשמות רכות הזקוקות לישע ולנוחם.

המסע מן ה"מסתרים" , אל בית המקדש

ואולם, אף כי הבחנֹּו בין המלך הקרוב לשבים למלך המנחם, העמקה במשלו של אדמו"ר הזקן תקרב את הנמשלים זה לזה (ואולי יוקל כך להבין כי מוצאם משותף), ותורה כי שניהם עוסקים בהיחלצות ממיצר הגלות^[7]:

כי הנה יש לשים לב, מהיכן הגיע המלך לשדה? בפשטות כשחושבים על המשל של המלך בשדה נדמה שהמלך יצא מארמונו וירד אל העם, וצריך לנצל את חלון ההזדמנויות של התקרבותו אלינו טרם שישוב אל התנשאותו ורוממותו שבארמון. מהמשל הזה עולה לכאורה שבראש השנה אנו שבים למצב שקודם אלול, אך התחושות שלנו בקשר לכך שונות לחלוטין: אנו חשים את אלול כהכנה לשיא חדש, להמלכה, לפתיחה חדשה, ואת ראש השנה כראש חדש ושונה, וממש מוזר לחשוב עליו כאל שיבה אל החיים הסדירים שהיו קודם, לאחר חריגה מרנינה.
לכן נכון יותר לראות את המלך יוצא לשדה לא מארמונו אלא ממקום גלותו, ממקום בו היה מנותק מעמו, ויציאתו לשדה היא בעצם התהלוכה בה העם שבשדות מלווה אותו לשוב לארמון שננטש. פירוש: בתשעה באב נחרב הארמון, המלך כביכול התפטר, והסתלק להתבודד ב"מסתרים" –

באותה שעה נכנסו אויבים להיכל ושרפוהו. וכיוון שנשרף, אמר הקדוש ברוך הוא: שוב אין לי מושב בארץ, אסלק שכינתי ממנה ואעלה למכוני הראשון, הדא הוא דכתיב: "אלכה ואשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני". באותה שעה היה הקדוש ברוך הוא בוכה ואומר: אוי לי מה עשיתי, השריתי שכינתי למטה בשביל ישראל, ועכשיו שחטאו חזרתי למקומי הראשון. חס ושלום שהייתי שחוק לגוים ולעג לבריות. באותה שעה בא מטטרו"ן ונפל על פניו ואמר לפניו: רבש"ע, אני אבכה ואתה לא תבכה. אמר לו: אם אין אתה מניח לי לבכות עכשיו, אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס ואבכה, שנאמר "ואם לא תשמעוה, במסתרים תבכה נפשי מפני גוה וגו'"^[8].

לפי זה היציאה לשדה היא היציאה מהמסתרים, ושיבת החשק למלוך. החשק הזה נולד מן האמון שיש טעם להתחיל מחדש; הוא התקווה של המלך, אשר חש בעבר בלתי מובן, כי מעתה יבינו אותו. ומצדנו, הפגישה שלנו עם המלך במטרה להשיבו היא האמון כי יש לנו מה לחדש, כי יש בידנו לעודד שמוצאים אנו בתוכנו בשורה חדשה ונכונות חדשה.

^[1]. ליקוטי תורה ראה לב, א.

^[2]. עבודת ישראל, מסעי.

^[3]. סנהדרין צז, ב ורש"י שם.

^[4]. רמב"ם הל' הלכות תשובה פרק ז, ה. עיין שם.

^[5]. רשימת שנים אוחזין בטלית (עמ' יז):

"ג׳ סוגים בבני אדם מקיימי תורה ומצוות: צדיקים, בינונים ורשעים. ואין הכוונה כאן צדיק בינוני ורשע בכל ענייניו ומעשיו, אלא צדיק בינוני ורשע באותו מעשה ודבר - טלית - שעליו אנו דנין עתה... מבאר במשנה סוג שֵני בבני אדם, הם הבינונים, שעליהם אמרו רז״ל (ברכות סא ע״ב) "בינונים זה וזה - יצר טוב ויצר הרע - שופטן", ובנדון משנתנו, היינו שבענין דתורה ומצוות דביה עסקינן, בינוני הוא, וכשבא לעשותו מתלקחת מלחמה בנפשו, והן היצר הטוב והן היצר הרע מחווים דעתם: לעשות או לא".

^[6]. קידושין ל, ב.

^[7]. התבוננות זו הבאה לקמן למדתי ממו"ר הרב יצחק גינזבורג. על הקשר בין הגילוי בחודש אלול לימי בין המצרים שלפניו יש ללמוד מהמובא בלקוטי תורה (נצבים מז, ב ואילך בהגהת הצמח־צדק): "והנה בתשעה באב איכה ישבה בדד... אך הנה על ידי הבכייה, רחל מבכה כו', מעוררים רחמים להיות נמשך אחר כך באלול י"ג מידות הרחמים".

^[8].  איכה רבה, פתיחתא כד.