בתקופה בה היה מורנו הבעש"ט נסתר עדיין, היה הוא, וכמו-כן חבריו הצדיקים הנסתרים, מבקרים בעיירות ובישובים, משוחחים עם היהודים הפשוטים ומחזקים אותם באמונה ובבטחון.

באותם ימים, היו עדיין הזכרונות מהרציחות הגדולות – לא עתה ולא עלינו – של שנות ת"ח ות"ט טריים מאוד, ובאותה סביבה כמעט ולא היתה משפחה אחת שלא יכלה לספר, בקבלה איש מפי איש, על קורבנות שהיו לה באותן הגזירות. סיפורים שהיו מטילים אימה ופחד.

בימים ההם היה נהוג, ש'מגידים' שונים היו משוטטים בקהילות ישראל והיו מטיפים מוסר לקהל. בין ה'מגידים' היו סוגים שונים: א) 'מגידים' שהשתמשו במאמרי וסיפורי חז"ל המדברים על גדלות העם היהודי באמונה, בטחון, מסירות נפש על תורה וקידוש השם. בדרך זו הם היו מעוררים בקהל השומעים כוחות עמוקים יותר להתחזקות באמונה בהשי"ת, ובמידה ידועה עודדו וחיזקו אותם ברוחם.

ב) 'מגידים' שהיו מוכיחים ומייסרים את קהל שומעיהם. הם חיפשו והשתדלו להפחיד את הקהל, והיו מדברים בהרחבה על עונשי העבֵרות. בדברי המוסר שלהם הם היו מתארים את הקב"ה כא-ל קנא ונוקם, המעניש קשות על כל חטא ועון, קטן כגדול.

הפסוק "והאלוקים עשה שיראו מלפניו" ושאר פסוקים ומאמרי חז"ל בדומה לו, ופסוקי התוכחה, היו הבסיס לדרשותיהם של 'מגידים' אלה. אף קרה שבשטף דיבורם היו פולטים מפיהם ביטויי קללות, שעל דבר זה וזה ישלח עליהם הקב"ה ח"ו כל מיני פורעניות – דברים שהיו משפילים את רוחם של השומעים.

ה'מגידים' בדרך כלל היו יראי שמים ותלמידי חכמים, הם בטח התכוונו לטובתם של כלל ישראל, שייטיבו מעשיהם, אבל לא כל פעם מצאו את המילים הנכונות המתאימות לכך. ועל ידי ביטויי עונשים כבדים נקבע בעיני רוחם של בני ובנות ישראל הפשוטים, שהקב"ה שהוא א-ל רחום וחנון טוב ומטיב לכל, הוא למעשה ח"ו א-ל קנא, מייסר ונוקם.

במידה מסויימת השפיע על כך – עצם מהות טבעו של ה'מגיד' והמוכיח. 'מגיד'שהיה במידותיו הטבעיים טוב עין ובעל רחמים – היה מבטא גם את ביטויי המוסר החריפים ביותר, בעדינות ובמושגי רחמנות. ואילו כשה'מגיד' בעצמו היה בטבעו אדם קשה ובעל מידות קשות – היה מבטא את ביטויי המוסר בחריפות רבה ובהתרגזות מרה, כל מילה היתה פוגעת וחורכת. קולו הרועם והמאויים בלבד, היה מטיל אימה ופחד.

***

פעם אחת, הגיע כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע לעיירה קטנה, שרוב תושביה היו יהודים פשוטים בעלי מלאכה ועובדי אדמה, אבל יחד עם כך, יהודים נאמנים וחרדים לדבר ה'. כל ימות השבוע היו עובדים קשה, מתפללים בציבור שלוש פעמים ביום ולפנות בוקר אומרים את כל התהילים. ובשבת הסדר היה, שפעמיים – לפנות בוקר ואחרי הצהרים – היו אומרים את כל התהילים בציבור, ומזמן לזמן היה מישהו אומר לפניהם פסוק חומש או משנה במסכת אבות.

הבעש"ט היה שואב נחת רב מיהודים פשוטים אלה, מתפלתם הפשוטה והתמימה, ומאמירת התהילים שלהם.

היה זה בימי הקיץ, כאשרמורנו הבעש"ט הגיע לעיירה.הוא שהה בה כמה ימים, ושמע את אנחותיהם העמוקות של יהודי העיירה מפאת מצב פרנסתם הקשה והחמור. היה זה קיץ חם ביותר שפגע קשות בשדות התבואה ובגני הירק שלהם, והיתה באמת רחמנות גדולה על כל העיירה.

הבעש"ט עמד כבר לעזוב את העיירה, אבל הרחמנות הגדולה על תושבי העיירה נגעה ללבו. לכן החליט הבעש"טלהביא לעיירה זו כמה מחבריו הצדיקים הנסתרים, לעורר יחד איתם רחמי שמים על תושבי העיירה.

***

למחרת הגיעו לשם כמה מה'חבריא-קדישא' הצדיקים הנסתרים, ויחד עשו פדיון-נפש עבור כל העיירה והתפללו. השי"ת – המתאווה לתפלת הצדיקים ומקיים בקשתם – נענה לתפלתם, השמים התעננו וגשמי ברכה ניתכו על השדות וגני הירק. העיירה נתמלאה שמחה רבה, פני התושבים האירו מרוב שמחה ונשקפה מהן תודה עמוקה לחי העולמים, ישועת ה' כהרף עין, יבורך שמו לעולם ועד.

בתוך כך, הגיעו אנשים מהשדות וסיפרו נפלאות הבורא, שגשמי הברכה החיו את גידולי הקרקע, ובעיירה ששון ושמחה, אנשים ונשים, זקנים וצעירים, ילדים וטף, מדברים על הנסים ועל הרחמנות שריחם עליהם השי"ת בשלחו אליהם את שליחו הטוב – גשמי הברכה.

***

היה זה יום חמישי בערב, וראשי הקהל ונבחרי העדה החליטו, שבשבת הבאה יעשו 'שבת הגדול'. שלוש פעמים יאמרו בשבת זו את כל התהילים בציבור, ובפעם השלישית – ההוספה לגבי כל שבת – מוכרחים כולם להשתתף, ובגלל החסד הגדול שעשה איתם השי"ת, יכינו לקראת סעודה שלישית מין מאפה מתוק מיוחד לחלקו לילדים ולספר להם חסדי השי"ת.

משראו הבעש"ט וחבריו הצדיקים הנסתרים, את השמחה הגדולה וקידוש שם שמים, שכולם מודים להשי"ת, ובשמעם ההכרזה אודות השבת הבאה – שמחו מאד ונשארו בעיירה לשבת זו, לראות את השמחה הגדולה וקידוש שם שמים.

***

ביום שישי לפנות בוקר הגיע לעיירה אחד ה'מגידים'. מיד בבואו, הלך אל ראש הקהל לבקש רשות לדרוש למחרת לפני הקהל. לפי מכתבי ההמלצה שהיו בידו, היה מיוחד במינו בתורת ה'מגידות' ומספיק לו כמה רגעים של דרשנות שהקהל יתמוגג מדמעות, ואשר דרשותיו עושות בעלי תשובה.

ראש הקהל, שהיה יהודי פשוט אבל יחד עם כך יהודי חרד לדבר ה', כיבד את ה'מגיד' וסיפר לו ששבת זו נקבעה אצלם כשבת של הודאה, ואותו זמן, המתאים לדרשה שלו, כבר קבעו לאמירה נוספת של ספר התהילים.

מששמע ה'מגיד' דברים אלה, גידף את ראש הקהל על שמבזה את התורה הקדושה ואינו מכבד כראוי תלמיד חכם כמותו. "מה זאת אומרת להשיב לתלמיד חכם שכמוהו שאין זמן פנוי לשמיעת דרשתו?! לשינה ולאכילת מאפה יש לכם זמן, ואילו לשמוע דברי תורה ומוסר אין לכם זמן?! הגיהנום יהיה קטן מדי עבורכם!", והוסיף מטר של קללות על ראש הקהל ואנשי העיירה.

ראש הקהל שנרעש ונפחד ביקש מחילה מה'מגיד', והשתדל לפעול אצלושיסור איתו אל המרא דמתא, להתדבר על הזמן המתאים לשמיעת דרשתו.

ה'מגיד' אמר לראש הקהל, שלפי התקנות הישנות, כש'מגיד' מגיע לעיירה, עליו לגשת אל ראש הקהל לבקש רשות לדרוש, ברם אל רב העיר אין ה'מגיד' מחוייב ללכת. 'מגיד' רגיל, מחכה עד שהרב ישלח אליו שליחים נכבדים להזמינו אליו; ו'מגיד' תלמיד חכם גדול כמוהו, מחכה בהליכתו אל הרב עד שהרב בא אליו.

***

ראש הקהל ניגש אל הרב וסיפר לו את כל המאורע. הרב בהיותו עניו ושפל ברך, ענה: "כבוד תורתנו הקדושה וכבוד תלמיד חכם, גדול הוא ביותר, כמובן. ובפרט תלמיד חכם כמו ה'מגיד', שבדרשות המוסר שלו הוא מזכה את הרבים ומוסר נפשו על כך", ובשמחה גדולה הסכים ללכת לפגוש את ה'מגיד'.

אכסניתו של ה'מגיד' היתה אצל שמש בית המדרש. בדרכו לעיירה החליט ה'מגיד', שמכיוון שעליו למצוא בעיירה אדם מתאים, שיוכל לומר לו אל מי לפנות, וכן לבצע עבורו שליחויות שונות – הרי המקום הטוב ביותר הוא להתאכסן אצל שמש בית המדרש, ואחר כך יראה איך יפול דבר.

כשהרב וראש הקהל הגיעו לאכסניתו של ה'מגיד', נחה דעתו של ה'מגיד'. מיד התפתחה שיחה תורנית בין הרב ל'מגיד'. הרב נוכח לדעת שה'מגיד' הוא אכן למדן גדול. ראש הקהל עמד מהצד ובהדרת כבוד האזין למדובר אם כי לא הבין הרבה.

ככלותם לדבר, קבעו את זמן הדרשה, לאחרי סעודה שלישית עד לזמן אמירת פרקי "שיר המעלות" שבתהילים, לפני תפילת ערבית.

הרב הזמין את ה'מגיד' אליו לארוחת בוקר, ובזמן הארוחה שוחחו ביניהם בדברי תורה בפלפול וחריפות. מיד נתפרסם בעיירה שהגיע לשם 'מגיד' מפורסם, גאון גדול וצדיק המזכה את הרבים, ושיאמר דרשתו בשבת אחרי סעודה שלישית לפני אמירת פרקי "שיר המעלות" בבית המדרש הגדול, ואשר על כולם לבוא לשם.

***

נשי העיירה הקפידו על ההוראות המיוחדות לגבי שבת הודאה זו, ומצדן הוסיפו נוהג נוסף – במקום נר אחד שהיו מדליקות כל שבת, הוסיפו לכבוד שבת זו נר של הוספה בבית המדרש שהואר כולו.

השמחה הגדולה ששררה בשבת זו מהדלקת הנרות, סעודת השבת והזמירות השונות, אמירת התהילים בשבת לפנות בוקר, תפלות השבת וברכות "מי שברך", אמירת התהילים הנוספת, חלוקת המאפה המתוק לילדים וסיפור חסדי ה' – עשו רושם כביר.

כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע וחבריו הצדיקים הנסתרים, היו בשמחה רבה מקידוש שם שמים גדול זה, והיו שבעי רצון על שנשארו לשבות בעיירה.

***

כשהגיע הזמן לדרשתו של ה'מגיד', התאספו כל תושבי העיירה לבית המדרש. ה'מגיד' עלה על הבימה ופתח את דרשתו עם דברי המשנה במסכת אבות "שבעה מיני פורעניות באין לעולם". הוא תירגם את המילים לאידיש מדוברת שכולם הבינו.

ה'מגיד' דיבר בקול רם יבש ומרוגז, וייסר את הקהל שאינם חרדים כראוי, ומפני זה יענישם הקב"ה, בתחילה ברעב, תבואות השדה והירקות ייבלו ואחר כך יעניש גם את ביתם.

קהל השומעים פרץ בבכי מר. אנשים ונשים, זקנים וצעירים, זלגו עיניהם דמעות מרות, וה'מגיד' ממשיך בדברי מוסרו, שהקב"ה יעניש אותם ח"ו גם בדם, בתחילה את ילדיהם ואחר כך את ההורים, שיהיו ח"ו אלמנות ויתומים, כמו שהיה – ל"ע – בגזירות ת"ח ות"ט.

בשמעם דברים אלה, פרצה צעקת כאב מפי כל הנאספים. רבים מהם התעלפו והרעש גבר מרגע לרגע.

בתוך כך נכנס הבעש"ט לבית המדרש, ובראותו הבכיות והצעקות ובהיוודע לו כל מה שאמר ה'מגיד', נגע ללבו צערם העמוק של תושבי העיירה.

מורנו הבעש"ט נעמד על אחד השולחנות ופנה אל ה'מגיד' בצעקה:

"רבי, במדרש כתוב שהשי"ת כביכול אמר אל משה רבנו שיוכיח אותו.

"אם-כן למה הנכם אומרים דברי מוסר לאנשי העיירה על שאינם עובדים את הבורא ברוך הוא בנאמנות כל כך? הוכיחו את הקב"ה כביכול, על שאינו מרחם על בניו ונחלתו!.

"ועתה, אחרי שאכן ריחם עליהם הקב"ה ושלח להם גשמי ברכה, הרי ודאי שהם יעבדוהו בנאמנות!".

"אמת!" – צעקו כאחד כל קהל הנוכחים.

ומיד אמרו את ה'קדיש דרבנן' שלאחר דרשתו של ה'מגיד', והחלו לומר פרקי "שיר המעלות" ובשמחה רבה.

(לקוטי דיבורים חלק א עמוד 297 ואילך)

-----------------------------------------------------

לשמוח עם הגשמיות

את הסיפור שלפנינו, סיפר הרבי הריי"ץ בהמשך לדבריו הקודמים אודות השמחה המיוחדת שהיתה אצל בני ישראל בחזרתם מעלייתם לרגל בירושלים לבתיהם, כלשון הכתוב "וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו".

לכאורה, מה פשר השמחה בעיתוי זה? הרי בהיותם בביהמ"ק הם ראו את האמת, שהעיקר זה אלוקות ורוחניות, ואילו העולם הגשמי הוא מעבר זמני בלבד, ומהי אפוא השמחה וטוב הלב בחזרתם לאהליהם?

הרבי ביאר, ששמחה זו נובעת מכמה עניינים ומהם:

בבואם לירושלים לביהמ"ק הכירו האמת. הם הבינו והכירו שהרוחניות היא העיקר. והכרת האמת עצמה היא הסיבה לשמחה.

הרבי פירש אז את המשפט "הבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת", שהאמת כשלעצמה, היא תורה שלמה. כלומר, מלבד זאת שהתורה שנתן לנו הקב"ה היא תורת אמת, הרי בנתינתו לנו את התורה, הוא נתן לנו את הדרך להשגת והכרת האמת.

יתירה מזו, השמחה היא לא רק על האפשרות להכרת האמת, אלא גם על הזכות הגדולה שנתן לנו הקב"ה שהכרת האמת תשפיע עלינו.

ולכן שמחו בני ישראל בחזרתם לאהליהם. שמחתם היתה מההרגשה וההכרה באמת שהאלוקות היא העיקר, ומכך שהכרה זו פעלה עליהם להכיר ביעוד הנכון של הגשמיות שיש להם. הם הכירו באמת, שכל הגשמיות שיש להם היא מתנת אלוקים וזאת – בכדי שמהגשמיות יעשו רוחניות על-ידי שיעבדו את הקב"ה מתוך הרחבת הדעת.

זהו תוכן הפסוק "ויחזרו לאהליהם שמחים וטובי לב" – כאשר יהודים חוזרים מבית המקדש לבית הגשמי – עליהם לקחת איתם את השמחה על הכרת האמת, כדי להאיר את הבית הגשמי.

כדוגמה לגישה זו של עבודת ה' מתוך שמחה והכרה בכך שגשמיות היא דבר טוב שעל-ידו עושים רוחניות, הביא הרבי סיפור זה.