א.
היום נחה דעתי בענין מסויים. הרי בדרך כלל, דומה, מעירים ומעוררים, ואילו השומעים אינם מתפעלים ואין להם תחושה שחסר להם משהו. עד כדי כך שיש צורך להגיד במפורש: התפעל! התרגש! בעבר לא היה כך, אלא שבכל מאמר חסידות ששמעו, ובדרך כלל היו יודעים אותו על בוריו, היו גם עוסקים במימושו ובהבאתו לידי פועל. הרי אין מאמר חסידות שאין למצוא בו דבר של הדרכה שיש בו להשפיע על האדם הלומדו. בכל ענין של חסידות, בכל ענין אלוקי, היו מתעמקים בו בתפילה, התבוננו בו והיו מתעוררים ומתפעלים. ואילו עתה מתמסרים יותר אל ההשכלה שבחסידות, קולטים את הרעיון השכלי שבמאמר החסידות, אבל מבלי שיהיו לדבר השלכות בעבודת ה'. יתכן מצב שיש לו ידע בענינים והוא מסוגל לדבר בהם, אך כשמגיע לתפילה אין לו "סחורה" לעסוק בה בעבודה שבלב ובהתבוננות המתחייבת בזמן התפילה לצורך עבודה נפשית זו. אין כוונתי לכולכם, יש כאלה המתפללים בתוכן וההתבוננות מתורת החסידות ומתפעלים מכך, אבל בדרך כלל אין אלו פני הדברים.
אלא שהיום התבוננתי בכך שמשה רבנו ע"ה משמיע באזני בני ישראל דברים כאלה שבעצם השמעתם בכוחם להביא לידי התפעלות הלב, ולמרות זאת לא התפעלו עד שהיה צריך לומר להם: "שימו לבבכם לכל הדברים האלה"[1]- כלומר: "התפעלו!" מצאתי איפוא בכך לימוד זכות על דורנו: אם משה רבנו ע"ה בדורו היה זקוק לקרוא: "שימו לבבכם" גו'- כל שכן שזה כך בדורנו.
עם זאת, עד כדי כך לא ציפיתי: אם כבר קוראים "התפעל!"- ודאי שיש להתפעל, ובכל זאת אין מתפעלים.
ב.
בכלל, ענין ההשכלה (שבחסידות) החל מאז "פטרבורג" (המאסר של אדמו"ר הזקן בפטרבורג והגאולה). "פטרבורג" יצרה העלם והסתר גדולים מאוד על אור החסידות. לפני "פטרבורג" היו מתפעלים ממאמר החסידות של הרבי, כלומר: האיר אז עצם אור החסידות, ואילו לאחר "פטרבורג" החלה ההשכלה שבכך, והשכלה מעלימה בדרך כלל את האור.[2]
ג.
[שאל אחיו ר"מ: הרי בכל זאת יש מעלה בהשכלה של חסידות - שהיא "מדללת" ומזככת את החומריות, והשיב אדמו"ר:] דבר זה מאיר באופן "מקיף" (מלמעלה).
[שאל שוב אחיו ר"מ: האם זה כפי שאדם מתפעל מהתפעלותו של אחר? והשיב כ"ק אדמו"ר:] ב"תורה אור"[3] נאמר על כך שזה בחינת "מקיף למקיף".
[שוב שאל אחיו ר"מ אם זה כפי שאדם מתפעל מכך שחברו מתנהג טוב, והשיב אדמו"ר:] זה פנימי יותר.
[שאל שוב אחיו ר"מ: מכל מקום אנו רואים שיש מי שעושה הכנה זו - כלומר, שלומד רק את ההשכלה שבחסידות, והוא מתפעל? והשיב אדמו"ר:] נכון, הוא מתפעל, אך כיון שהדבר בא רק בדרך "מקיף", הרי את ה"מקיף" אפשר לעקוף. כלומר: למרות שמתבקשת אצלו מסקנה שכלית חיובית, הרי כאשר מגיע הדבר לפרטים - הוא עלול לפסוח עליהם. בעצם נקודת הענין מתקבל אצלו הדבר כראוי, אבל אין הדבר מגיע לידי פירוט לפרטים. האדם חייב לשנות את עצמו. הכרחי פשוט שבשעת התפילה יהיו בידו פרטים לצורך ההתבוננות: דברים המעוררים אהבת ה', דברים המעוררים יראת ה'.
עניין כזה, שיש לו מסקנה והשלכה במצוות עשה או במצוות לא תעשה, כך שהוא פוחד מנדנוד איסור, ורצונו באלוקות. יש בכך דרגות שונות - או שרצונו עז באלוקות ואת ההיפך אינו רוצה כלל, "אוהבי ה' שנאו רע"[4], או שאת הרע אינו שונא כל-כך אבל רצונו הוא אלוקות. בכל אופן - הכרחי שתהיה התבוננות. הכרחי שאדם ישנה את מצבו- אבל בלי התבוננות לא יגיע לכך, ואין כל תרופת פלא לזה.
רק תשובה מועילה בלי התבוננות, שכן לאחר התעוררות התשובה הוא נעשה שבור בנפשו, ואז אינו חפץ כלל ברע. ברור כי התשובה מסוגלת לעזור, אבל בהדרגה אפשר להגיע לכך, רק על ידי התבוננות.
ד.
[אחד הנוכחים שאל: מה עושים כאשר מתבוננים ואין הדבר משפיע על המידות (= הרגש)?- כאן התערב אחד בהבעת תרעומת כלפי השואל, והגיב כ"ק אדמו"ר: הנח לו לשאול, אני אכן מעוניין שישאלו, ולשואל השיב כ"ק אדמו"ר:] מצב כזה נוצר מחמת גסות החומר של הגוף. לשם כך יש צורך בהכנות והקדמות, במקצת על ידי סיגופים, וכן יש לבקש עצה על כך (ב"יחידות"-המתרגם). יש בזה ג' מדריגות: "שור", "כבש", ו"עז". "שור"- שור נגח המתפרץ בנגיחה כאשר פוגעים בו, כמו בנימין שיינעס.
[אמר לו אחיו הר"מ: למה לך לנקוב בשמו, והרי הוא נמצא כאן? והשיב אדמו"ר:] מה אעשה והמלאכה מביאה לידי כך. כבר אמרתי לך פעם[5] שאני המקיש על החלונות להעיר לתפילת הבוקר ("שול קלאפער"). האמינו לי כי אני מתכוון בדבריי גם לעצמי. מי שאינו כולל את עצמו בתוכחתו אינו יכול להוכיח את הזולת.
ובכן, "שור נגח" הוא כמו בנימין שיינעס. הוא עומד עתה ותוהה: "לשמחה מה זו עושה? למה רוקדים כאן? למה מטפסים על הקירות?" כיוון שאינו לומד חסידות - אין שמחת התורה והמצוות מובנת לו כלל.
במאמר מוסגר אספר לכם מעשה: הרה"ק מברדיטשוב התפלל פעם לפני התיבה. המנהג שם היה שאת ברכות השחר אומרים לפני התיבה, והוא דילג על ברכת "שלא עשני גוי". כשנשאל על כך השיב: ברכה זו בירכתי מיד בהקיצי משנתי כשנזכרתי שאני יהודי. נמצא שיהודי יש לו במה לשמוח תמיד.
- ברם, מאנשים מן הסוג שתואר לעיל אין להתייאש. עצם העובדה שהוא מתפרץ להקשות קושיות מוכיחה שאור הקדושה מאיר בו ונוגע לו.
אדם כזה מתעורר באחד משני האופנים: או שמצבו הרוחני מעיק עליו והוא מתעורר בהתעוררות תשובה, או שהוא, להיפך, מתקומם ומתנגד. באדם זה יש לטפל ואפשר לעזור לו, שכן אור הקדושה נוגע בו, ומפני שאינו מסוגל לקלוט אותו הוא מביע התנגדות. כאשר, למשל, אתה אומר ענין אלוקי ובא מישהו ומתאמץ לסתור ולבטל דבריך בהתרגשות, הרי, אדרבה, איתו אפשר לפעול משהו. לעומתו- "עֵז" הוא מי ששום דבר לא מפריע לו, ואין הוא מתפעל כלל, שכן הוא "עז"... התפלל או לא, הניח תפילין או לא, יהיה שמח או לא - לא איכפת לו. לאדם כזה אין אור הקדושה מפריע, למרות שזה בניגוד גמור אליו, משום שאין אור הקדושה מגיע אליו. הוא ואור הקדושה מהווים שני דברים נפרדים.
-(כמו חתנו של קאפל, שלא יעשה תשובה. אני יודע שלך, קאפל, הדבר איכפת מאוד, ואתה בוכה על כך)-
אלוקות יכולה להשפיע על אדם כזה רק על ידי שבירה. אמנם, הקב"ה יכול לעזור לו, אך הוא ית' מסר עצמו, כביכול, אלינו, וכפי שאנו מבינים אותו, כפי שאני מבין אותו, לא ניתן סיוע זה אלא אם כן האדם עצמו פועל כפי הנדרש.
-[הביט על אחד הנוכחים ואמר: ואתה זקוק לכך. היו מן הנוכחים שהפנו מבטם לאיש זה ואז אמר אדמו"ר: אל תסתכלו עליו]-
אבל כאשר הוא שובר - הוא שובר, חלילה, את הגוף, שכן הוא, יתברך, שייך אל הגוף. מהותו ועצמותו יתברך מתגלה בגשמיות דווקא. הדרגות הגבוהות - "א"ק", "עקודים","נקודים" - שייכות אל הנשמה, אך, כביכול, הוא עצמו שייך אל הגוף, שכן יצירת הגוף היא רק "בכוחו ויכולתו"[6].
[כ"ק אדמו"ר עמד על רגליו ואמר מקירות ליבו:] האזינו יהודים כולכם! עליכם לדעת כי כאשר הוא שובר - הוא שובר ח"ו את הגוף, הוא, פשוט, נותן לו יסורים, רחמנא ליצלן, עד שהוא נשבר. הוא אומר לו כך:"שום דבר לא משפיע עליך- הרי אני מלמדך להועיל", וכך הוא "מטפל" ח"ו בגוף. לפיכך אין להמתין עד שהוא ישבור את הגוף- מוטב שהאדם ישבור את עצמו. אין צורך לקבל יסורים ר"ל, שהרי אנו מבקשים אך ורק טוב. היום הרי שמיני עצרת - גם שמחת תורה הוא שמיני עצרת - ובזוהר הקדוש נאמר כי בשמיני עצרת מקבלים את הפתקין, ואין צורך לקבל יסורים ר"ל.
אבל לאדם זה כבר לא יועיל שום דבר, ורק הקב"ה בעצמו יכול לעזור לו, וכיצד הוא עושה זאת? – על ידי שהוא שובר אותו ובכך הוא משפיע עליו. אז הרי אדם זה נשבר באמת, וכבר אין לו את רצונותיו האנוכיים, "אני רוצה את זה, אני רוצה את זה, אני רוצה להיות יהודי ירא שמים, אני רוצה להיות חסיד" - גם את זה הוא רוצה וגם את העולם הוא רוצה, שהרי "אני נמצא בעולם". ברם, שם אין אור הוי' שורה, ולכן עליו לשבור את עצמו עד שלא ירצה דבר, עד שהוא אין ואפס בעיני עצמו. כך משפיע אלוקות עליו, ואז חייב הדבר להועיל. גם מנשה בן חזקיהו חזר בתשובה, והרי אין לנו גרוע יותר ממנשה שעבר על הכל ובכל זאת עשה תשובה. אבל, למה עשה תשובה? – כי הקב"ה שבר אותו! כאשר הגיע למצב לא-טוב עשה תשובה. מדוע אתם "משלשלים אפרוחים לחיקכם"[7] שכך יבוא אליכם המשיח? – המשיח לא יבוא אלא אם כן אנשים יישברו: ישברו הם עצמם את חומריותם ואנוכיותם - מוטב, ואם לא - ישבור הוא, יתברך!
הרבי[8] אמר שהמשיח יתפרסם בעיתונים. זהו ביטוי ומטבע הלשון, והכוונה היא שכל היהודים יהיו מוכנים לביאת המשיח כמו לעובדה המתפרסמת בעיתונות.
כאשר הדבר נוגע לגשמיות - אז מתעוררים לתשובה. כאשר הדבר נוגע ל"פריזיוו"[9] שזה נוגע לגוף, אז נהיים יראי-שמים, אז כבר שומעים עליהם.
[אחד מצעירי ה"פריזיוו" החל לבכות בקול ואמר כ"ק:] הוא רק מנגב את הזיעה [הנ"ל בכה יותר ואמר כ"ק:] מאחר שנשבר לבו - ודאי יעבור בהצלחה.
רק הוא עצמו, יתברך, קשור לגוף, שכן "א"ק"[10] אינו "יש" ולכן אין לו שייכות אל הגוף, משום שהוא רחוק לאין-ערוך.
אצל המשכילים של זמננו - והרי החסידים שלנו הם משכילים - נמצא "א"ק" בדירוג נמוך ביותר בסולם הפקידות, אך כפי שענו יודעים על א"ק – הא! נורא! –"עקודים - עקוד בכלי אחד", "ברודים", עשר ספירות דאצילות – "חב"ד, חג"ת, נה"י" [כך לימדני אבי, לומר "נה"י" (נ' סגולה, ה' חרוקה) ולא "נה"י" (נ' פתוחה). אינני יודע מדוע, אך עלי לומר זאת לכם] כל אלה מהווים רק גילוי אור, ולכן הן שייכות לנשמה, שכן הן רחוקות לאין-ערוך מן הגוף. אבל הוא, יתברך, עצמיות המאור, לפניו הכל בהשוואה, ולכן הוא קשור גם בגוף. לפיכך הרי הוא מטפל בגוף האדם. הוא אומר: תן לי את גופך, שגוש הבשר הזה יהא בטל אלי. כפי שאנו רואים לגבי יום הכיפורים, שהקב"ה דורש:"ועניתם את נפשותיכם[11]", חמשה עינויים. אם יכוון אדם בכל הכוונות הנעלות הקשורות ליום הכיפורים ויאכל רק "כזית" אחד - הרי הוא מושלך אל נוקבא דתהומא רבא. הקב"ה רוצה שהגוף יהיה בטל אליו ואם לאו - הרי הוא שובר ח"ו את הגוף. אז קולט הגוף אותו עצמו יתברך והוא יודע שצריך להתבטל אליו שכן הוא עצמו הוא גוף. אראה לכם את הדבר, אך אל נא תתפעלו מן הגשמיות כי אם מן האלוקות שבה.
-[ביקש צלחת כדי להראות כוח אלוקי בגשמיות, אך לא זכינו לזה, והתחרט ואמר:] אני חושש שלא תתפעלו מן הגשמיות, ולכן חייב אני להעתיק עצמי לענין אחר.
ה.
רבותינו היו "בדוגמא שלמעלה". כ"ק אדמו"ר האמצעי כותב שיש צדיקים שהם בדוגמא שלמעלה, נמצא אצלי כתב-יד-קדשו שבו כתוב דבר זה. הרבי, כלומר אדמו"ר הזקן - כאשר אנו אומרים סתם רבנו אנו מתכוונים לאדמו"ר הזקן - היה מתפלל בכל יום שעתיים: חצי שעה עד "ברוך שאמר", שעה אחת מ"ברוך שאמר" ועד אחרי תפילת שמונה-עשרה, וחצי שעה שיורי התפילה. אם יבוא מישהו וישאל האם אדמו"ר הזקן החזיק בידו שעון ובשעת התפילה הסתכל בו - יתבקש לחזור למקומו. הרבי לא הסתכל כלל בשעון ועם זאת- כך שמעתי מאבי - התפלל כל יום שעתיים בדיוק לפי השעון.
[אחד שאל אם גם בשבת היה כך, והשיב:] בשבת נמצאים למעלה מהגבלה, אך בחול היה מתפלל שעתיים, כי כך הוא זמן התפילה למעלה[12] ולכן יצא לו להתפלל כך בלי משים. הרבי ישב כל היום עטור בתפילין, וביום ששי לפנות ערב היה נרדם עם התפילין. הכל יודעים שאסור לישון בתפילין, גם "פיישע" (=פסח) בעל העגלה אינו ישן בתפילין, אך כיוון שאז הוא הזמן שלמעלה הוא "זמן שינה[13]" – נרדם מאליו, כיוון שהיה בדוגמא שלמעלה. כפי שהיה למעלה כך היה אצלו.
גם רבי הלל מפאריטש היה ישן ביום ששי לפני קבלת שבת. הנני מעריך מאוד את רבי הלל, אך אינני "חושדו" עד כדי כך. רבי הלל היה שוכב לישון כיוון שלמעלה הוא זמן "שינה", אבל הרבי היה נרדם מאליו.
[שאל אחד מה הוא ענין ה"שינה" למעלה - האם זה ענין העלאת העולמות, והשיב:] אינני יודע[14], חשוב כרצונך.
ו.
[לאחר מכן אמר לאחיו רמ"מ:] מענדל, מענדל - אותו מענדל שאתה נקרא על שמו (=אדמו"ר ה"צמח צדק") היה מענדל אחר לגמרי.
- הא! אני קורא לו "מענדל[15]", מותר לי לקרוא לו כן -
- כאשר היה אוכל לחם עם משקה "קוואס" לפני קבלתו אנשים ל"יחידות"- כפי שידוע שהיה מונח אצלו במגירתו לחם, וגם "קוואס" עמד שם במקום כלשהו, - וכשהיה אוכל זאת כדי שיהיה לו כוח לענות ליהודי או כדי שיהיה לו כוח לעשות דבר מסויים, היה שומע ורואה בלחם וב"קוואס" אלוקות, בבחינת עצמותו יתברך, יותר מבשעת תפילתו - והרי גודל ערך תפילתו ידוע. הייתי מאחל זאת לעצמי ברגע זה. אה! זה ענין נעלה לאין ערוך.
אני עצמי ראיתי שצדיקים הם בדוגמא שלמעלה. מובן שראיתי זאת אצל צדיקים שזכיתי לראותם. הרי כל יהודי בוכה בערב יום הכיפורים למנחה. [פונה למו"ץ של העיירה:] דוד! אמור לי את האמת: כאשר אתה בוכה בערב יום הכיפורים אתה זקוק לשם כך להכנה. טבעי שיש אכן צורך בהכנה: יהודי נזכר ומתבונן שהוא יהודי ושעתה ערב יום הכיפורים - הרי הוא פורץ בבכי. אבל האמינו לי - יכולני להישבע על כך אלא שאסור להישבע - שבמו עיני ראיתי אחד שהבכי התפרץ אצלו מאליו בלי כוונה. אומר לכם: היה זה אבי. הוא לא היה איש של בכי, ובכל זאת: תוך כדי שיחה עמו בענינים שאין להם עם בכי ולא כלום, והוא אף מחייך, ולפתע - מתפרץ ממנו בכי הנובע מתוך תוך עצמיות פנימיות נקודת הלב (כפי שהיה מדייק להתבטא, הרבי כתב: "תוך עצמיות פנימיות נקודת הלב" ואילו הוא הוסיף: "תוך תוך" וכו').
במו עיני ראיתי זאת. אני אמנם בעל התפעלות בטבעי, אך למרות זאת אינני מתפעל מחיצוניות כמו חסיד פולין. אני חיפשתי את הפנימיות, לא משום שלא האמנתי, אלא משום שצריך להיות חסיד רייסין ולא חסיד פולין. אינני מתפעל מחיצוניות, כי אם רק מפנימיות. מדוע זה כך? – משום שהיו לי אבות. היה לי אב. אבי לא היה רק אבי כי אם גם רבי, ואני לא הייתי רק בנו כי אם גם חסידו. ראיתי איפוא כי מתפרץ ממנו בכי הנובע מתוך תוך עצמיות פנימיות נקודת הלב בלי שום הכנה - וכל זה משום שהיה בדוגמא שלמעלה, וכיוון שלמעלה היה אז זמן בכיה התפרץ אצלו הבכי. וזה כוונת המאמר: "כל מי שאינו בוכה כו' אין נשמתו שלימה", כלומר - כאשר הבכיה אינה מתפרצת מאליה.
- כל האמור היה "מאמר המוסגר", ועתה נחזור לעניננו.
ז.
כאשר הוא שובר- הוא שובר ח"ו את הגוף, וכאשר הגוף נשבר- הרי הוא שומע וקולט אותו יתברך בעצמו והוא עושה תשובה. אכן, הוא עצמו יתברך יכול להשפיע עליו, אך כאשר הוא שובר- לא טוב, וישמרנו הוא עצמו מכך. אבל הרי החסידים הם פקחים- יהיו החסידים מה שיהיו, אבל פקחים הינם- ולכן אינם ממתינים שישברו אותם, חלילה, והם מקדימים לשבור הם את עצמם. לכן צריך האדם לשבור את גופו. כן דורש הקב"ה: כאשר אדם אוכל – לא יאכל "למלאת תאוות נפשו" זהו העיקר.
יש והוא שקוע בתפילתו בהתבוננות נעלית, של "לפני הצמצום", ולאחר התפילה הוא רואה פרוסה של עוגה והוא מתפעל ממנה ואוכלה כדי למלאות תאוות נפשו. למרות רצונו, הרי מה שנדרש ממנו הוא שכאשר הוא בא לאחר התפילה לאכול את פרוסת הלחם, או הלחמניה, או כל מה שיש לפניו, לא ירצה את המאכל לכשעצמו אלא כדי "לעבוד את ה' בכח האכילה ההיא".
התבוננות, אהבה ויראה, וכו', הן דברים נאים, אך העיקר הוא לשבור את הגוף. הוא צריך לסגל את עצמו לכך שכאשר הוא רוצה לאכול את פרוסת העוגה לאחר התפילה לא יהיה מעוניין במתיקות, אלא בסיוע שיהיה לו מכך ללמוד תורה ולהתפלל. אם איננו מסוגל להביא עצמו לידי כך – מוטב שלא יאכל כלל, וירסן את עצמו: "אמנם אתה רוצה – אך לא!".
כאשר ינהג כן מספר פעמים יוכל לאחר מכן לאכול כפי שצריך. ליותר מזה אינו נדרש, אך אם אינו מסוגל – שלא יאכל.
למשל: מוגשת לפניו פרפרת טעימה לאחר התפילה, והוא יודע שמיד תוגש לפניו ארוחה חמה שתעניק לו כוח ובריאות, כגון לחם וכרוב – הרי עליו להימנע מלאכול את הפרפרת שאין בה צורך לבריאות. כן – בעניני חינוך ושאר ענינים הקשורים בעבודת ה' אין להתחשב באשה ובילדים. גם אם האשה מרימה קולה – אין להירתע, כי לא ייגרם לה נזק. היא צועקת "גזלן! אתה עושה את ילדיי ללא יוצלחים" – אל תתרגש, לא יקרה לה כלום. כך גם אם הילד עצמו צועק. אף אתה אמור: עלי לעשות את אשר ציווה עלי הקב"ה, "ולמדתם אותם את בניכם", שהפירוש המעשי הוא – מסור את ילדך לאהר'ע המלמד. יש לדעת כי מה שנראה כאילו היפוכה של הצלחה בדרך הנכונה – הרי זה נובע מן הסיטרא אחרא ומן הקליפות, המסתירות על עצמותו יתברך. הוא עצמו, יתברך, יתגלה אליו ואז יהיה הכל טוב, גם בגשמיות. הרי המשיח יבוא, שכן הוא מוכן כבר לבוא, אלא שעדיין יש לו עסק קטן עם מישהו בברבריה, והוא מצפה שהלה ישלים את המוטל עליו, וכל אחד צריך לחשוב על עצמו שמא הוא הוא אותו מישהו. האמינו לי שלדידי הדבר לא איכפת לי כלל. אמנם אינך מביא את המשיח שלך, אבל כל ענינו של משיח הוא גילוי אור, ומה איכפת לי שעדיין אין גילוי האור והרי הוא עצמו, יתברך, ישנו. העצמיות נמצאת כאן.
ח.
בטבעי הנני בעל מרה שחורה. כפי שידוע לכל, הייתי מעדיף להיות לעצמי, אך מה אעשה ומלמעלה התגלגל הדבר שאהיה "מעורר לתפילה לבית הכנסת", ואתו, יתברך, אי אפשר להתווכח.
[1]. דברים לב, מו.
[2]. ראה הביאור ע"ז בשיחת י"ט כסלו תרצ"ג אות י"ג ואילך.
[3]. ביאור לד"ה הבאים ישרש ס"ב. וצ"ע.
[4]. תהלים צז, י.
[5]. ראה ב"תורת שלום" (המקורי) עמוד 7 ועמוד 44.
[6]. אגה"ק סי' כ', דף ק"ל ע"ב. ראה ג"כ שיחת שמח"ת תרס"ט עד"ז.
[7]. תרגום של ביטוי עממי באידיש לציין טיפוח אשליות שוא – המתרגם.
[8]. הכוונה לאדמו"ר הזקן.
[9]. מועד ההתייצבות לגיוס החובה הטומן בחובו סכנה להילקח לצבא הרוסי – המתרגם.
[10]. אדם קדמאה, כינוי בקבלה לדרגה העליונה בסדר ההשתלשלות – המתרגם.
[11]. ויקרא טז,לא. כג, כז. שם, לב.
[12]. ראה אגה"ק ס"א. ולהעיר מזח"א סב,ב. זח"ג קעב,ב.
[13]. על פי כתבי האר"י ז"ל. ראה הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע באריכות במקור ולא העתקנוה כאן. המתרגם.
[14]. כנראה צריך לומר: "אינני יודע עתה", וע"ד כד קאי רבי בהאי מסכתא לא תשיילי' במסכתא אחריתא. וראה בד"ה מן המיצר (תר"ס) דשנה שלפני שיחה זו שנתבאר ענין השינה.
[15]. כלומר, בלי תואר כבוד - המתרגם.
