מעיקרם, רוב דרושי החסידות מבארים ענינים ומושגים רבים בעבודת האדם ובידיעת הבורא, בבחינת "דע את אלקי אביך", אבל אין עיקרם לתת ביאור בתורת הקבלה והסברת לשונות חז"ל בפנימיות התורה.

אמנם, כאשר מעיינים בתולדות חסידות חב"ד רואים תופעה מעניינת: דרושי החסידות הייחודיים והמופלאים שאמר אדמו"ר הזקן ביחידות לבניו בשבתות היו דוקא ביאורים בספר הזוהר, כפי שציין אדמו"ר הריי"צ (לקוטי דיבורים ח"ב עמ' 364), ש"בשנים האחרונות שדר אדמו"ר הזקן בעיירה ליאזנא התחיל לומר חסידות לפני בניו ביחידות, נוסף על דברי התורה שאמר ברבים. היה זה בליל שבת קודש, והיו אלה ביאורים על הזוהר".

לאחר הסתלקותו של אדמו"ר הזקן, הדפיסו בניו את השולחן ערוך שלו וכן מהדורה מחודשת של ספר התניא בתוספת אגרת הקודש וקונטרס אחרון. בתקופה זו התחיל אדמו"ר האמצעי להדפיס ספרים רבים מרשימות מאמרי אביו, אדמו"ר הזקן. ספרי תורה אור וליקוטי תורה המפורסמים יצאו לאור רק כעבור עשרים שנה אז ערך אדמו"ר הצמח צדק את הספר היסודי "תורה אור", הכרך הראשון של מבחר ממאמרי אדמו"ר הזקן לפרשיות התורה, וכעשור לאחר מכן את הכרך השני - "לקוטי תורה" - ספרים שהפכו לאבן יסוד בתורת החסידות.

"אם יהיה עם לבבם נאמן לעסוק בהם באמונה"

הספר הראשון שאדמו"ר האמצעי בחר להדפיס בשנת תקע"ו היה אחד מספרי החסידות היסודיים של אדמו"ר הזקן - סידור עם דא"ח. הסיבה לבחירה להדפיס תחילה ספר זה ברורה מעצמה - שהרי בעיקרה החסידות באה להורות דרך בתפילה.

אכן, בהקדמה ל"סידור עם דא"ח", פנה אדמו"ר האמצעי אל החסידים בלשון הזו: "אם יהיה עם לבבם נאמן לעסוק בהם באמונה ולהגות בהם ללכת בזה בכל דרכי ה' להטות לבבם לה' ויהיו נא דברי קודש הללו המיוסדים על אדני פז מעוז מתיקות התורה קרובים אליהם בנפשם ולבבם למען ידעו לרדוף לדעת את ה' בכל ימיהם ולזרעם אחריהם... - ודאי לא אמנע טוב כיד ה' הטובה עלינו להביא בדפוס כל הכתבים שנאמרו בפירוש מאמרי הזוהר וכו'".

מלבד הדברים הגלויים שאומר פה אדמו"ר האמצעי - התנאי שהציב בפני החסידים להדפסת הספר הבא בסדרת ספרי אדמו"ר הזקן, הספר על ביאורי הזוהר - אנו לומדים על חשיבותו של ספר זה בעיניו, עד שבחר להדפיסו מיד אחרי הספר שעסק בביאור התפילה.

כפי הנראה עמדו חסידי אדמו"ר האמצעי בתנאי זה, שכן כבר באותה שנה הדפיס אדמו"ר האמצעי את הספר "ביאורי הזוהר" שאנו דנים בו כעת.

בשער הספר, שהודפס על ידי המדפיס הנודע ר' ישראל יפה, נאמר:

"מכבוד קדושת אדמו"ר הרב הגדול... מוהר"ר דוב בער... מה ששמע מאביו כבוד אדמו"ר... מרנא ורבנא שניאור זלמן, אשר דרש דרש בכל ליל שבת לפני בניו שיחיו, ושם פניו על כאדמו"ר שי' [=הוא אדמו"ר האמצעי] שהוא יכתוב כל הדברים ששמע מפיו הק' כי ידע בנפשו שלא יטה מכוונתו הטובה קולע אל השערה ולא יחטא, ורובם ככולם מ"ק [=מאמרי קודש] הנ"ל היו לפני כ"ק אדמו"ר נ"ע [=אדמו"ר הזקן] ומאד ישרו בעיניו... וכל מגמתו וחפצו וחשקו של אדמו"ר נ"ע הי' להאיר עינים בהבנת לשון הזוהר וכמבואר באגרת השלוחה מעבר לדף".

מעלת הלימוד בספר הזוהר

"אגרת שלוחה" זו הלוא היא הקדמת אדמו"ר האמצעי לביאורי הזוהר, ובה כותב דברים נפלאים בענין מעלת לימוד הזוהר ואופן לימודו על ידי אביו אדמו"ר הזקן, והרי כמה קטעים מדבריו:

"כבר יעדתי בהקדמה לסידור הנדפס [=והדברים צוטטו לעיל] נידון הדפסת ביאורי מאמרי הזוהר, אחרי רואי את העם הנכספים לחזות בנועם אמרות ה' טהורות, חיים הם למוצאיהם, וטועמיהם מעץ החיים יחיו בחיי עולם, עתה אמרתי ללקט באמרים מהני מילי מעליותא, הביאורים הטובים והנבחרים שנמצאו בידי העתקות מכתב יד, ומעט מגוף כתב יד [=לכאורה הכוונה לגוף כתב יד של עצמו שכתב בצעירותו], וצויתי להגיהם בכי טוב ונתתי רשות להדפיסם ולחלקם ביעקב, לרוות צמאון המשתוקקים לקבוע בנפשם אור עולם מאור תורת אמת, מארי דאורייתא בנסתר ובנגלה מופת דורנו רוח אפינו בצילו נחיה חיי עולם כבוד אאמו"ר הגאון האלקי המנוח ז"ל נ"ע, אשר שמענו מפי רוח קדשו ז"ל בכל ליל שבת ושבת פירושים וביאורים מאמרי הזוהר בכל סדרא דף אחד, זה כמה שנים.

"ואשר נראה בעליל לכל עיני ישראל אשר רוח הקודש הופיע עליו בהגלות נגלות אורו בסתרי סודות ורזין דאורייתא, ובפרט בביאורו בפירוש המאמרים מכוונים לאמיתתן ממש.

"וכאשר שמעתי מפי קדשו ז"ל לא פעם ושתים, שכל ימיו עשה קבע ללמוד הזוהר הקדוש בשבת דוקא (והיינו בליל שבת כמו שראינו) בעיון גדול.

"וכה אמר [=אדמו"ר הזקן], דמה שכתב ברעיא מהימנא בזוהר (פרשת נשא) ד'בהאי חבורא דספר הזוהר ביה יפקון מן גלותא' [=שבחיבור זה של ספר הזוהר בזאת יצאו מן הגלות] כו', היינו בלימוד בעיון גדול דוקא. ואמר על עצמו, שאין רגילותו ללמוד בכל שבת רק דף א' או ב' - אבל בעיון והעמקה גדולים וביגיעה רבה בדקדוק הלשון בכל מילה שיהיה מכוון על פי אמיתית חכמת הקבלה".

וממשיך שם בהעתקת דברי אביו: "ובזה היה מדריגת האריז"ל שזכה לגילוי אליהו ורוח הקודש, מפני שיגע הרבה בלשון המאמרי זוה"ק כמבואר בשבחי האר"י במה ששאל הרב חיים ויטאל להאר"י למה לא זכה הוא לזה כו'. ולא כמו שקורין העולם בזוהר הקדוש כמו בספר החתום בלי ידיעה בפירוש המלות כלל, גם לא על דרך הקבלה הפשוטה - שאין יוצאין בזה עיקר לימוד הזה"ק ובפרט בשבת, שאז זמן לימוד הקבלה... מפני שבשבת עליות העולמות כו', עד כאן תוכן דבריו הק' ז"ל".

ואחרי שמבאר אדמו"ר האמצעי כדרכו בקודש באריכות את ענין מעלת לימוד הזוהר וכיצד דוקא על ידו יהיה גילוי פנימיות התורה דלעתיד לבוא, חוזר לגופו של ענין ומסיים:

"והנה באמת לא לדרשה קאתינא להתגדל לעשות עטרה... - רק לא באתי כי אם להגדיל מעלת אור יקר הערך בעסק פנימיות התורה... ולזאת באתי בארוכה וקצרה בדברי אמת האלה שיהיה עם לבבם נאמן להגות בהם בכל עת מצוא, ובפרט בשבת, שאז זמן גילוי התענוג האלקי בנשמות... ויתאספו נא אגודות חברים מקשיבים איש את רעהו יחזק ולא להשפיל את עצמם בשפלות של שקר כו'...

"וכאשר ראה אראה הליכות דרכם בקודש באור תורה זו בנפשם ולבבם בעבודה שבלב ומוח, ודאי לא אמנע הטוב האמיתי כאשר עם לבבי נאמן לעולם, להביא בדפוס עוד שנים ושלשה חלקים כאלה בביאור מאמרי הזוהר שאלקט מכל הכתבים שנאמרו זה כמה שנים וכידוע,

"ומלבד מאשר תהילה לא־ל עוד ידי נטויה להביא בדפוס כתבי תורות וביאוריהם אשר דרש דרש לרבים מדי שבת בשבתו... שיחזיק כמה חלקים, אך שלא להכביד על אנ"ש זה יצא ראשונה לדעת את אשר בלבבם כו'".

אדמו"ר האמצעי אפוא כותב שהיה בדעתו להוציא לאור עוד כמה כרכים של ביאורי הזוהר (בתנאי שהחסידים יעסקו בכרך הראשון כדבעי). אמנם למעשה לא הדפיס רבינו עוד מדרושי ביאורי הזוהר בספר בפני עצמו, אך הדפיס הרבה ספרים בעניני חסידות, כגון הספרים עטרת ראש, שערי אורה, שערי תשובה ועוד.

בשנת תרכ"א נדפס הספר שוב בתוספת כמה דרושים חדשים על הזוהר, ובשנת תשט"ז הדפיס הרבי זי"ע מהדורה שלישית של הספר, עם כמה הוספות: א) ביאורי הזוהר לפרשת ואתחנן שכבר נדפסו בסידור עם דא"ח שער הקריאת שמע, ב) קיצורים על כמה מהפרקים מאת חותנו אדמו"ר הריי"צ נ"ע, ג) הערות וציונים של רבינו זי"ע בעצמו, ועוד כמה הוספות.

זה זמן רב שהספר אזל ולא ניתן היה להשיגו, אבל ת"ל לפני כחודש ימים יצאה לאור מהדורה חדשה בעיצוב חדש ומאיר עיניים של הספר, עם הערות וציוני מראי מקום בשולי הגליון, יין משובח בקנקן נאה.

חשיבותו של הספר בעולמה של תורת חב"ד

כבר צוין לעיל שיש בביאורי הזוהר ענין מיוחד שלא מצינו בשאר דרושי החסידות. בעוד שברוב דרושי החסידות הרי ה"דיבור המתחיל" של הדרוש אינו אלא כמין פתיחת שער להכנס לעובי הקורה של בירור סוגיא מסויימת בפנימיות התורה; עד שלפעמים מכונה ה"דיבור המתחיל" בפי החסידים על דרך הצחות בשם "דרכון" בלבד, כאומרים: שלא זהו עיקר ויסוד המאמר, אלא שביאור פרטי הענינים שבהם מתחיל הדרוש הוא דבר צדדי בלבד שדרכו נכנסים לעובי הסוגיא - הרי שבביאורי הזוהר נראה שכוונת ומטרת אדמו"ר הזקן אכן היתה לבאר את דברי הזוהר על בוריים כפי הבנתם בדרך הנכונה.

אולי דוקא משום כך יש במאמרי ביאורי הזוהר יסודות גדולים בעולמה של תורת החסידות, שכן ספר הזוהר הוא ספר היסוד של פנימיות התורה. פשוט, אפוא, שביאור דברי הזוהר על פי תורת החב"ד - על כרחו הוא מבאר ומלבן ענינים יסודיים בפנימיות התורה.

ואכן אנו מוצאים בתורתו של כ"ק אדמו"ר זי"ע, שכמה וכמה מהיסודות העיקריים שהיו שגורים על לשונו של רבינו מקורם בדרושים אלו שנדפסו בספר ביאורי הזוהר.

ראש וראשון להם הוא היסוד הגדול המיוסד על דברי רבינו הזקן באגרת הקודש שבתניא סימן כ', שדוקא עצמותו ומהותו של המאציל ברוך הוא שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו חס ושלום - הוא לבדו בכחו ויכולתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט.

על יסוד זה מבואר בדרוש שבביאורי הזוהר פרשת בשלח, ש"היש הנברא - הוא היש האמיתי", כלומר, שהרגשת ה"ישות" והמציאות של היש הנברא הגשמי, מה שבהרגשת הנברא הוא קיים מצד עצמו (שהרי נבראים גשמיים אינם מרגישים וחשים כיצד מציאותם וקיומם תלויים בבורא, עד שהרוצה לטעות ח"ו יוכל לחשוב שהעולם נמצא מצד עצמו) - הרי הרגש זה שרשו ומקורו הוא ב"יש האמיתי", הוא הקב"ה לבדו, שהוא אמיתית המציאות שנמצא באמת מצד עצמו ואין שום מציאות שקדמתו ח"ו.

יסוד זה הביא רבינו זי"ע בשם אדמו"ר האמצעי כבר במאמרו הראשון, ד"ה באתי לגני תשי"א, שם נתבאר כיצד עיקר כוונת הבריאה ועיקר עבודת האדם היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

ועומק הענין בזה הוא, שתכלית בריאת העולם הזה הגשמי היא, לגלות בתוך הרגשת הישות של היש הנברא את שרשו ומקורו האמיתי, ה"יש האמיתי". כלומר, דוקא בעולם הזה התחתון המרגיש את עצמו ל"יש" ודבר נפרד מאלקות, דוקא בו אפשר לגלות את אמיתית המציאות האלקית, ה"יש האמיתי", "עצמותו ומהותו של המאציל ב"ה שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח"ו"; מה שאין כן בעולמות העליונים שבהם מאירים רק אורות וגילויים של אלקות, ולא ה"יש האמיתי".

עוד עיקר גדול היה רגיל על לשונו של רבינו מתוך ה"ביאורי הזוהר", והוא מה שנתבאר שם (בפרשת וישלח) בענין התנאים והאמוראים שפסקי הדינים שלהם היו תלויים בשרש נשמתם למעלה (ויסוד הדברים הובא בהקדמת התניא).

הרבי זי"ע דן בסוגיא זו בארוכה בשקלא וטריא עם אביו הגאון רבי לוי יצחק זצ"ל (והדברים נדפסו בספר "לקוטי לוי יצחק - אגרות קודש"), בשאלה כיצד מתאים ביאור זה עם הכלל ש"תורה לא בשמים היא". אך לאחרי הדיון עיקר המסקנה הוא ללמדנו יסוד גדול באמונה, שאין הסברות שבגמרא רק סברות שכליות שזה מקשה וזה מתרץ, אלא כל דבר המפורש בגמרא הוא דבר ה' ממש.

עוד יש לציין, שלמרות שהדרושים שבשני הספרים, סידור עם דא"ח וביאורי הזוהר, מקורם מרשימות אדמו"ר האמצעי מדברי אביו אדמו"ר הזקן, הרי הסידור עם דא"ח נחשב מספרי אדמו"ר הזקן, ואילו ה"ביאורי הזוהר" נחשב מספרי אדמו"ר האמצעי. ושמא טעם הדבר הוא על פי המפורש בהקדמת אדמו"ר האמצעי הנ"ל, שהדרושים שבספר זה כוללים תוספות משלו ממה שמצא בדרושים אחרים של אדמו"ר הזקן, אשר "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר", ואילו בהקדמת הסידור כותב שאדמו"ר הזקן עצמו הגיה הרבה מהכתבים.

ביאורי הזוהר לאדמו"ר הצמח צדק

בדורנו זיכה אותנו הרבי זי"ע שהדפיס בשנת תשכ"ח את הספר "ביאורי הזוהר" לאדמו"ר הצמח צדק, שרובם ככולם הם דרושים אלה של אדמו"ר הזקן (עם עוד דרושים) בתוספת הגהות וביאורים מאדמו"ר הצמח צדק. בשנת תשל"ח נדפס כרך שני מביאורי הזוהר לאדמו"ר הצמח צדק.

למעשה, חלק גדול מביאורים אלה הם הגהות למאמרים שב"בביאורי הזוהר" המקורי לאדמו"ר האמצעי, ובספרים אלה נידונו הסוגיות הנ"ל בסגנונו המיוחד של אדמו"ר הצמח צדק, הכולל ציוני מקורות מספרי חז"ל וספרי קבלה, וכן תיווכים בין מהלכים שונים בביאורי סוגיות אלה במאמרי אדמו"ר הזקן עצמו.

גם שני כרכים אלו יצאו לאור כעת שנית.

-- 

סיפור מופלא מאמירת המאמרים על הזוהר

סיפר אדמו"ר הריי"צ:

כשהיה אדמו"ר הצמח צדק ילד - לא ברור בן כמה בדיוק הוא היה אז, אך מהעובדה שהמאורע אירע בהיות אדמו"ר הזקן עדיין בליאזנא, יש לשער שהוא היה אז בן עשר שנים - בשנים האחרונות לשהותו של אדמו"ר הזקן בליאזנא, בשנת תקנ״ז בערך, החל לומר חסידות בפני בניו ביחידות — נוסף על התורה שהיה אומר ברבים. בכל ליל שבת קודש היה אומר בפניהם מאמרי חסידות, והיו אלה ביאורים על הזוהר. לעתים נדירות הורשו יחידי סגולה להצטרף לשמיעת מאמרים אלה.
דירתו של אדמו"ר הזקן בליאזנא היתה מחולקת לשנים ובכל חלק שני חדרים. בחלק האחד דרו בני הבית, ובחלק השני - חדר אחד שימש למנין הקטן, ובו היו חסידים ממתינים להיכנס ל״יחידות״ (חסידים קראו לחדר זה ״גן עדן התחתון״), והחדר השני היה של הרבי (חסידים קראו לחדר זה בשם ״גן עדן העליון״). בין שני חדרים אלה עמד תנור גדול לחמם את כל הבית.
הרבי ה״צמח צדק״ השתוקק מאד לשמוע את מאמרי החסידות שסבו אדמו"ר הזקן אומר לפני בניו, וכאשר לא הרשו לו להיכנס, התחבא בתוך התנור ומשם היה שומע את הדברים.
ביום ששי אחד, היה מזג האויר קשה מאד, קור עז וסערת שלג. הגוי המשרת החל להכניס גזרי עצים אל תוך התנור. משראה שהעצים אינם נכנסים אל תוך עומק התנור, הניחם לפתח התנור, הדליקם ופתח את מכסה הארובה. האש התלקחה וכל הבית התמלא עשן.
לפתע החלו להתעופף גזרי עצים בוערים בכוח רב מתוך התנור. הגוי נבהל ופרץ בצעקה אדירה.
לקול הצעקה נבהלו ובאו במרוצה הסבתא — הרבנית שטערנא, וכלתה — מרת שיינא, אשתו של הרבי האמצעי — מדירתן, וגם הרבי האמצעי יצא מחדרו של אביו, כדי לראות מה אירע, ומה נשתוממו לראות על ריצפת החדר מונחים גזרי עצים כבויים ועל רצפת התנור שוכב אדם.
אחיו של הרבי האמצעי, ר׳ חיים אברהם, ניגש להוציא את האיש מהתנור. והסבתא הרבנית פרצה בזעקת אימים: הרי זה מענדל!
בהלה תקפה את כל הנוכחים, ניסו לעורר את הילד מעלפונו החזק וללא הועיל, עד שאדמו"ר הזקן הניח ידי קדשו על ראש החולה ונתעורר.
אז נודע לרבנית שנכדה, הרבי ה״צמח צדק״, ביקש כמה פעמים מסבו, רבנו הזקן, להרשות לו להיכנס לשמוע את החסידות שהוא אומר לפני בניו, והרבי לא התיר לו. לכן, מצד גודל התשוקה לשמוע את החסידות, התחבא בתנור ובזאת הכניס עצמו בסכנה וב״ה ניצול. היא באה אפוא בטרוניה ובתביעה בתוקף אצל בעלה אדמו"ר הזקן: כיצד היה נכון אצלו להעמיד חיים בסכנה?!
ענה לה הרבי:
"חב״ד דורשת פנימיות, וכדי להגיע לפנימיות הרי זה רק על ידי מסירות נפש בפועל. עד אברהם אבינו היו גם כן צדיקים וחסידים גדולים. אדם הראשון חסיד גדול היה, אך כדי להגיע לסדר של פנימיות הנמסרת בירושה מדור לדור היו זקוקים למסירות הנפש של עקידת יצחק, שכן, פנימיות באה רק על ידי מסירות נפש".
(לקוטי דיבורים בלשון הקודש, חלק ב, עמ' 363)