מעשה בסנדלר יהודי פשוט, שהיה מפזז ומכרכר בעת ההקפות ביום שמחת-תורה ב'קלויז' של גאוני מינסק. פנה אליו אחד ה'עילויים' בלגלוג: "מה לך מרקד עם התורה, בור ועם הארץ שכמותך, והרי אינך פותח ספר כל השנה, אין זו חתונה שלך... די לך שתביט בריקוד בני-התורה, להם יאה הריקוד עם התורה." ענה לו הסנדלר בתמימות: "ואם זו חתונת אחי, האין לי זכות לשמוח בשמחתו הוא?"
לא כך היא דרכה של החסידות ולא כך הרגישו מי שזכו להיות בשמחת-תורה הליובאוויצ'ית בהקפות של הרבי זי"ע. שם חש כל יהודי – גם קל שבקלים, ששמחת-תורה היא 'יום חתונתי' שלי... גם במשנתו פיתח הרבי עומקים חדשניים במהותו של יום שמחת-תורה ובשייכותו הפנימית לכל יהודי.
ידוע ההסבר לקביעת שמחת-התורה בסיום חג-הסוכות[1] ולא כפי שהיה מן הראוי ב"יום חתונתו – זו מתן-תורה" בחג השבועות. הסיבה היא, כי חג-הסוכות הוא המשך ישיר למתן לוחות שניות ביום-כיפור, אחר כפרת חטא-העגל. על כן כה עצומה השמחה, כי זוהי שמחתם של 'בעלי-תשובה' (ולא כבשבועות, שזו שמחתם של 'צדיקים') ובמקום שבעלי תשובה רוקדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, אלא מתחילים גם הם לרקוד...
אלא, שעל פי זה נמצא, שחגי-תשרי אינם אלא אוסף אקראי של 'ציוני-זמן' היסטוריים, שנזדמנו לאכסניית חודש תשרי. ראש-השנה קשור לבריאת האדם והיקום הבראשיתי, יום-הכיפורים קשור לחטא-העגל, חג-הסוכות קשור לשמחת החקלאים על האסיף, או לחילופין הנו זכר ל"בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". ולאחר סיום חג-הסוכות, נזכרנו שוב ב'לוחות-שניות', הקשורות ליום הכפרה על חטא העגל. (מוטב יחול שמחת-תורה במוצאי יום-הכיפורים, כמ"ש: "דבר בעתו מה טוב"[2]...) – האמנם אין נקודה פנימית מאחדת לשרשרת החגים של תשרי??
"הקשר השלישי"
הנקודה העצמותית, המאחדת את כל החודש-השביעי וחגיו היא, גילוי 'האהבה-העצמית', שאינה תלויה בשום דבר, בין קוב"ה וישראל ובמקביל לה, התגלות 'האהבה-העצמותית' של כל נשמה יהודית לאביה שבשמיים, ללא קשר למידת 'דתיותה' המעשית. גילויים אלו באו לידי ביטוי הכי נעלה בסליחת 'חטא-העגל' – חטא, המהווה לכאורה נתק מוחלט בין הכלה, הבוגדת בתוך חופתה[3] והחתן האומר לשושבין: "הרף ממני ואשמידם". ובזה צריך ביאור: כיצד אם-כן הצליח משה לפעול הסליחה?
מבארת תורת החסידות:
"תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה"[4]. הרי שני קשרים כאן, היכן הקשר השלישי? אלא, אם נציב את השלישייה הנ"ל כ'סגול' ונעבור מאחד אל השני בעיגול, אזיי מצד אחד, נתחיל ב'ישראל', הזקוקים ל'תורה' כממוצע – דרכה יתקשרו ל'קוב"ה'. אולם אם נמשיך הלאה נבחין בקשר השלישי – בין 'קוב"ה' ובין 'ישראל'. קשר שאינו תלוי בממוצע של ה'תורה'.
זו הייתה טענת משה "ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת". כלומר: רבש"ע, אם 'ספרך' הוא זה שמעכב הכפרה עקב הנתק ממנו – החבל המקשר, אזי "מחני נא מספרך" – התעלם נא מקשר זה והסתכל על עמך מההיבט של ה'קשר השלישי'[5], שברובד זה "אף על פי שחטא ישראל הוא".
הדבר תלוי במישור בנפש ובדרגא באלוקות בהם מתרחש הקשר:
כאשר הקשר בנוי על 'הכוחות-הפנימיים' שבנפש, הנקראת 'כלה', שהם כוחות-המודע (שהרי "אין האישה מתקדשת אלא מדעתה"[6]) המכונים נר"נ (נפש, רוח, נשמה) והיא פונה להתקשר אל 'האדם-העליון' שעל הכסא, הנקרא 'חתן', אזיי דרוש ממוצע, שישדכם זה לזו והוא "זאת התורה אדם". תרי"ג מצוות התורה מהווים תרי"ג נימים בחבל, המקשר בין היהודי לבוראו בבחינת 'איש ואישה'. במדרגה זו, שהיא "אהבה התלויה בדבר", ייתכן 'נתק' ו'קריעת-הכתובה'.
ברם, ישנו רובד של 'הכוחות-המקיפים'[7] – כוחות-העל-מודע, שהם עצמיות הנפש – 'חיה ויחידה' (אמונה ומסירות נפש) שבנשמה, שהם בחינת 'בן'. שייכות עצמית ותורשתית זו קרויה 'מקיף' מפני, שגם האדם עצמו אינו מרגיש באישיותו הגלויה – ב'כוחותיו-הפנימיים' ובחיי היום-יום שלו, את עוצם שייכותו המוחלטת לקב"ה. עד, שלפעמים מגדיר עצמו כ'חילוני'. זאת מפני שנקודה זו 'מקיפה' על נפשו מלמעלה ודרושה עבודה מיוחדת ו'עת-רצון' מיוחדת 'להמשיכה' ממרומי עומקה של נשמה, אל ה'כלים' הפנימיים שבאדם. 'עת-הרצון' המיוחדת, המסוגלת לגלות 'מקיפים' אלו של הנשמה, היא שרשרת חגי-תשרי, שסיומם הוא בחג-הסוכות, שעניינו הוא ה'סכך' בו מצינו, שחייב להיות "צלתו מרובה מחמתו". וכאן יש להבין במהותו הפנימית של צל הסכך: הרי התורה קרויה "תורה אור" וגם הקב"ה נמשל ל"שמש ומגן ה' אלקים". היינו, שגילוי אור ה', הוא "שמש" ואילו שם אלקים, המעלים ומסתיר ומצמצם עניינו "מגן", המכהה ומאפיל על עוצמת השמש. מהי אם כן המעלה ב"צלתו מרובה מחמתו", התגברות ההעלם על הגילוי?
חטיבה אחת
מבאר רבינו במאמר[8], שיש הבדל בין 'העלם מגורם חיצוני', המפריע לקרני-האור להתפשט ומחשיכם, לבין 'העלם-עצמי' של ה'עצמיות הבלתי ניתנת לגילוי'. כגרעין, שכל גווני הפרי, טעמו וריחותיו נעלמים בו בגלל, שהוא העצם הבלתי מתבטא בשום גילוי. או כ'עצמיותה של הנפש' שמעל למודע, שם שורר חושך, בהיותה הרובד הבלתי ניתן לגילוי. חושך שכזה, חושך-מעליא הוא, ועליו נאמר ביחס לקב"ה: "ישת חושך סתרו". היינו, שה'סתים דקוב"ה' מצוי ב'חושך'. כיון שכל דרגה ש'מאירה', הרי היא 'התפשטות מן העצם' ואינה 'עצמיות', כמ"ש: "יושב בסתר (מי?) – עליון, בצל – ש-ד-י יתלונן"[9]. זה, הנקרא 'מקיפים' של הקדוש-ברוך-הוא, היינו בחינת 'עצמיותו', שלגמרי מעל ל'כוחות-הפנימייים' של הספירות, מה שמכונה בשפת הקבלה "כתר" – זהו ה'סכך' של "צילא-דמהימנותא", הנמשך לנו מלמעלה בחג-הסוכות.
אלא, שהמשכת 'מקיף' זה – הקרוי 'סכך', עוברת דרך ארוכה, משורש ההמשכה בראש-השנה, דרך עיקר ההמשכה ביום-הכיפורים ועד לסיום ותמצית ההמשכה בסוכות ושמחת-תורה. בכולם נמשך אותו 'סכך-עליון', ההולך ומתעבה ומתגשם עד לסכך הסוכה... (על דרך התעבות גז למצב-צבירה נוזלי וממנו למוצק).
בראש-השנה יש לנו מאה קולות (=ס' תקיעות, כ' שברים וכ' תרועות) כמניין סכ"ך. כל יהודי 'תוקע עצמו' עם כל עשר כוחותיו הפנימיים (כפי שכל אחת מהם כלולה מכל שאר הכוחות 10×10), בקבלת עול מלכותו מעומקא-דליבא. ו"ממעמקים קראתיך ה'" – שני עומקים. עומק נשמת התחתון, הזועקת "מלוך על העולם כולו בכבודך", נוגעת ו'קוראת' לעומק העליון – 'עתיקא' – עומק האלוקות, לעוררו מחדש ל'רצון למלוכה'.
'סכך-התקיעות' המופשט הלזה מתעבה ויורד עד שמתהווה ממנו 'ענן-הקטורת' של יום-הכיפורים ועולה מבין הכרובים ה"סוככים על הכפורת" (מלשון 'סכך', "סכותי בענן לך"). אזיי מתגלה אהבת-הכרובים, המעורים זה בזה מעל ל'לוחות-הברית' של התורה, שזהו הקשר דקוב"ה וישראל "שאינו תלוי בתורה"[10]. קשר זה הוא שורש ה'כפורת' – כפרת החמור שבחטאים – חטא-העגל. אין שום פגם ועוון, היכולים לנתק את ה"בנים אתם" מהקשר "לה' אלוקיכם". שם – על הכפורת, מניח הכהן-הגדול את הקטורת (מלשון "בחד קטירא אתקטרנא") "וכסה ענן הקטורת" ("וכסה" אותיות 'סוכה') על-דרך "על כל פשעים תכסה אהבה" עצמותית זו.
'ענן-הקטורת' זה הוא עדיין ערטילאי ו'מקיפי' מדי מכדי להיות בסיס לשמחה גורפת. שהרי גילוי 'מקיף' זההתבטא רק במסגרת של צום וניתוק מוחלט מהוויות-העולם ביום-הכיפורים[11] ועדיין לא נמשך להאיר בתוך ענייני האדם, הקשורים לעולם. כאשר 'ענן-קטורת' זה מתגשם ו'נמשך' עוד-יותר בירידתו מעולם לעולם[12], מתהווים ממנו 'ענני-הכבוד' של "בסוכות הושבתי את בני ישראל". ה'מקיף' נמשך ב'התיישבות' בתוככי הכלים, בסעודת האדם ובדירתו[13].
ה'המשכה' מגיעה לשיאה בשמיני-עצרת ובשמחת-תורה שאז נעשית הקליטה של 'המשכת המקיף' בפנימיותנו אנו וזהו "עצרת תהיה לכם", בפנימיותכם. אזיי הופכים 'הכוחות-המקיפים' להיות כל מציאות האדם מראשו ועד רגלו, עד שמפזז ומכרכר בכל-עוז, כי אפילו ה'עקב' מרגיש, שעל ה'ראש' להתרומם כמה טפחים מהארציות...
שמחת הרחוק שנעשה קרוב
על-פי האמור לעיל תובן השמחה היתרה של ה'הקפות', מלשון 'מקיפים', המוענקים בשמחת-תורה לכל יהודי, מה שלא נותנים בחג השבועות. והטעם כמבואר במדרש14:
"א"ר יהושע בן לוי, ראויה היתה העצרת של חג, שתהא רחוקה חמשים יום כנגד העצרת של פסח [חג-השבועות], אלא עצרת של חג על ידי שהן יוצאים מן הקיץ לחורף לית ביומייהו דייזלון וייתון. משל למה הדבר דומה? למלך שהיו לו בנות הרבה – מהן נשואות במקום קרוב ומהן נשואות למקום רחוק. יום אחד באו כלם לשאול שלום המלך אביהם. אמר המלך: אלו שנשואות במקום קרוב אית בעונתה למיזל ולמיתי, ואלין שנשואות במקום רחוק לית בעונתה ליזיל ולמיתי, אלא עד דאינון כלהון אצלי הכא, נעבד כלן חד יום טב ונחדי עמן.
כך עצרת של פסח, עד דאינון נפקין מהחורף לקיץ אמר הקב"ה אית ביומא למיזל ולמיתי, אבל עצרת של חג על ידי שהן יוצאין מהקיץ לחורף ואבק דרכים קשה וידות דרכים קשות, לפיכך אינה רחוקה חמשים יום. אמר הקב"ה, לית ביומיא למיזל ולמיתי אלא עד דאינון הכא נעבד כלן חד יום טב ונחדי. לכך משה מזהיר לישראל ואומר להם (במדבר כ"ט) ביום השמיני עצרת תהיה לכם. הוי אומר מה יפו פעמיך בנעלים"
בהשקפה-ראשונה תשובת המדרש בנויה על מזג-האוויר, אשר בקיץ אין בעיה לשלוח את עולי-הרגלים לבתיהם לאחר הפסח ולהזמינם שנית לחזור אל אביהם לקראת שבועות. מזג-האוויר הנוח מאפשר לסיים ב'מסיבת-פרידה' בעצרת... מה-שאין-כן בסוכות, מקצרים את התהליך ומנצלים את היותם של עולי-הרגלים בירושלים, לסיים בעצרת של שמחת-תורה, כדי שלא להטריחם לבוא שנית בחודש כסלו הגשום והחורפי.
ברם, לא מובן מהמדרש מדוע "ראויה הייתה העצרת של חג שתהא רחוקה חמישים יום, כנגד עצרת של פסח"? – מדוע באמת לא עשו גם עצרת של פסח ביום השמיני של פסח ויחסכו לבוא שנית לרגל (אף-על-פי שמזג האוויר נוח)? ובכלל יקשה, וכי חגי-התורה הוקבעו בהתאם לחוקי המטאורולוגיה של הטבע? וכי לא "קדמה תורה לעולם"??
מעמיק רבינו במאמרו15 אל נשמתו של מדרש זה בפנימיות-התורה:
המלך – הקב"ה, יש לו 'בנות' (נשמות ישראל), שהן 'נשואות' לגוף במטרה להוליד תולדותיהן של צדיקים מעשים- טובים. אלא, ששני סוגים של 'בנות' יש לו: "נשואות למקום קרוב" – זו עבודת הצדיקים, שתחום התעסקותם הוא 'קרוב' – בענייני תורה ומצוות בעולם הקדושה בלבד, וישנן, ה"נשואות למקום רחוק" – שזו עבודת בעלי-התשובה, שהתעסקותם היא בתיקון והעלאת 'זדונותיהם', שעשו בהיותם במקום רחוק מאד מעולם הקדושה – בעולם הקליפות, ולהפכם ל'זכויות'.
זוהי תכניתו של המלך, שאותן "הנשואות למקום קרוב" (הצדיקים), שעבודתם 'קייצית', כי מאיר בנפשם 'גילוי-אור' ו'חום-דקדושה', הבא מ'שמש ה'' – הם, יעבדו חמישים יום. הרי סדר עבודתם הוא על-פי טעם ודעת – עבודה מסודרת ואינטנסיבית, הדורשת משך-זמן לבירור וזיכוך איטי של כל מידה ומידה משבע-המידות, שהן שבע כפול שבע של חמישים ימי הספירה, עד שמגיעים לשער הנו"ן של מתן-תורה דשבועות – חגם של תלמידי-החכמים והלמדנים.
ברם, אותן "הנשואות למקום רחוק" (בעלי-התשובה), שעבודתם 'חורפית' בחינת "כעב פשעיך וכענן חטאתיך", צריכים לעבוד בדרך 'בריחה' ו'דילוג'. אין באפשרותם ללכת ב'דרך-ארוכה' של התבוננות והשבה אל הלב בשלבים, אלא חייבים הם לנקוט ב'דרך קצרה', מיידית, החלטית וחד-משמעית, בחינת 'תשובה-עכשיו'!... שאם לא-כן עלולים הם לבוסס ולשקוע בביצת הרגלי העבר הגשום והמגושם שלהם. על-כן עצרת של בעלי-תשובה היא תיכף ומיד בסיום החג, ב'עוד הברזל חם' מגילוי-המקיפים וההקפות.
כאן מוסיף הרבי ומחדש, שלמרות שבהשקפה-ראשונה קירוב זמן העצרת של תשרי הוא לכאורה מצד החיסרון שבהם ('רחוק' לגריעותא), מכל-מקום זה עצמו מעורר בנשמתם בחינת 'רחוק' למעליותא. בזכות המהפך של 'רחוק שנעשה קרוב' ממשיכים המה ממעמקי הרובד ה'רחוק' שבנפש – כוחות החיה יחידה, שהם במדרגה רחוקה ונעלית מאד מעל כליו של האדם. כוחות אלו הם מקור הגעגועים בכל חודש אלול ועשרת-ימי-התשובה, שהתבטאו בכיסופי-ערגה ממרחקים ועתה השתפכו בשמחה עצומה אל חיק-אביהם, המכניסם בצלו וימינו תחבקם, עד ל'מסיבת-הפרידה' הנרגשת בשמיני-עצרת.
בכך הם מעוררים במקביל אצל קוב"ה את 'המקיף-הרחוק' (עתיקא קדישא, פנימיות הכתר) – אותו ה'חושך' של ה'העלם-עצמי', הרחוק מן סדר-ההשתלשלות וגם ההתקדמות שלהם בעבודת-השם אינה צעד אחר צעד, אלא ב'קפיצה-לגובה'...
אורות-מקיפים אלו של ה'הקפות', בהם מתמזגים 'עצמיות-הנשמה' עם 'עצמיות-הבורא', שייכים הם לכל יהודי בהשוואה גמורה. בין אם הוא למדן וגאון בין אם הוא יהודי פשוט (שמאירה אצלו 'פשיטות-הנשמה'), ה'עצם' שווה בכולם.
לאמיתו של דבר, מיזוג עצמי זה קשור גם הוא לתורה. אבל ברובד זה מדובר ב'עצמיות-התורה' – דרגת ה'סתים-דאורייתא', שמעבר ללימודה המובן והמושג ותכניה השכלתניים וגם מעבר לחלק הסוד שבה, עד-כמה שיש כוח באדם להבין ולהשיג. 'עצמיות' זו באה-לידי-ביטוי ב'קדושת-האותיות' של התורה, שהרי הסיום של התורה בשמחת-תורה אינו סיום הש"ס ואף-לא סיום כל הפלפולא-דאורייתא, שזוהו רובד עליו נאמר "ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים". סיום התורה בשמחת-תורה הוא סיום קריאתה מעל הבימה בבית-הכנסת, קריאה של אותיותיה, קריאה עליה מברכים גם הלמדנים וגם עמי-הארצות. אפילו מי ש"לא ידע מאי קאמר" מברך: "אשר נתן לנו תורת אמת" ובוודאי אין זו 'ברכה-לבטלה'... כי התורה גם שלהם היא16.
סביב אותה בימת-קריאה של האותיות (שהן הדרגא הכי מצומצמת בהבנת התורה – ה'רגליים' שבה) רוקדים יהודים, שכל אחד מהם מהווה אות ב"ספרך אשר כתבת" וטופפים ברגליהם (ולא במוחותיהם וסברותיהם) בחבקם אל חיקם "ספר תורה מעוטף במעיל". בחינת ה'העלם-העצמי' שבתורה, הבלתי ניתן לגילוי. כלומר עצם-הנשמה, ששורשה ב'מוח האב'17 – 'חכמה עילאה', רוקדת עם עצם התורה כפי שהיא 'חכמה-עילאה' דלית מחשבה תפיסא ביה. זוהי מין תחיית המתים ל'נשמות היבשות' בחינת "ותקרבו עצמות עצם אל עצמו"18.
זהו סוד ההתלהבות העצומה בריקודי ההקפות, הניכרת ביהודים הנראים 'רחוקים' לכאורה, אך בריקודיהם ניכר, שזוהי 'חתונה שלהם' ולא רק של 'אחיהם הלמדן'... ואדרבה, שמחתו של ה'רחוק שנעשה קרוב' סוחפת ועולה על כולנה יותר מריקודיהם של הדוגלים בשיטת 'מיכל בת שאול' המיוחסת, שלא נאה להם לפזז ולכרכר בכל עוז...
אלא, שכאן באה השאלה: כיצד יוכל ה'בן-תורה', שהוא בבחינת 'נשואות למקום קרוב' להעלות את רמת שמחתו, שלא תהא שמחת-תורה שלו רק בחינת חג-השבועות "ביום חתונתו (של הקב"ה) – זו מתן תורה", אלא בבחינת "ביום חתונתי – זו שמחת תורה..."? כיצד יאמץ לנפשו הרגש של 'רחוק שנעשה קרוב'?
כאן דרושה הסתכלות באספקלריית החסידות, שהיא ה'טעימה' מתורתו-של-משיח עליו נאמר: "משיח – אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"19. היא מעניקה את ה'כלים' להחדיר בצדיקים את תחושת ה'חסר-הבסיסי' של בעלי תשובה!
השמחה-החסידית ב'תורה-לשמה'
מהי בעצם ה'תכלית' של לימוד "שור שנגח את הפרה", שאמורה כל כך לשמח אותנו? חידוד כשרון החשיבה? השאלה הפרקטית מה יהא גובה תשלום הנזק? ואולי השכר בגן-עדן, השמור ללומדי-התורה? הזהו לימוד 'לשמה'???
ויובן בהקדם הגדרה פרדוקסאלית בקשר למהות עניין התורה: מחד, נתפסת התורה כ'חכמתו' של הקב"ה, ש"הוא וחכמתו אחד" וככזו, היא 'בלתי-גבולית' כמוהו. מאידך הרי היא נקלטת ומובנת בשכלו המוגבל של האדם הלומדה, הרי שהיא 'שכל מוגבל' ואם-כן אינה "חכמתו האין-סופית"20?
מבואר בתניא פרק ד':
"...הנה על זה אמרו במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו וצמצם הקב"ה רצונו וחכמתו בתרי"ג מצוות התורה ובהלכותיהן ובצרופי אותיות תנ"ך ודרשותיהן שבאגדות ומדרשי חכמינו ז"ל בכדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתה..."
כלומר במהותה העליונה התורה היא אמנם 'אין-סופית' ממש ו"לית מחשבה תפיסא ביה כלל", על-דרך מים, שאינם ניתנים לתפיסה ביד, אלא אם-כן יוקפאו לקוביות-קרח. ברם אין לשכוח, שהקוביות רק נראות כ'אבנים מוצקות', אבל במהותן הן 'מים חיים'21. כשהאדם לומד 'קובייה שכלית' שבגמרא, הרי מוחו ושכלו 'תופסים' חכמתו העילאה של הקב"ה22, רק שמופיעה ב'מצב-צבירה' של עניין שכלי. אבל בעצם ספגה תודעתו בחינת 'אין-סוף' ממש ועל-ידי-זה היא קשורה ל'עצמותו', ש"הוא וחכמתו אחד" (ללא קשר למידת עומקה של הסוגייה אותה הוא למד, או לרוחניות תכניה).
וזהו "יפה שעה אחת... בעולם-הזה מכל חיי-העולם-הבא": בגן-עדן "נהנין מזיו-השכינה", זיו בלבד ואינם מסוגלים להשיג ה'עצמיות'. לעומתם, הלומד "המניח את הכד", הרי הוא תופס את "עצמות אין-סוף ברוך-הוא" ממש23.
[ואף, שגם הנשמות בגן-עדן לומדות 'תורה' במתיבתא-דרקיעא ואדרבה תורתם מופשטת יותר מלבושים גשמיים, אם-כן גם להם קשר עם 'חכמתו'. מכל-מקום התלבשות 'עצמותו' יתברך בתוך חכמתו היא רק בתורה שבעולם-הזה, כי תורה דגן-עדן הרי היא כ'חכמת הרב', שתלמידיו מקבלים רק את זיו חכמתו הרוחני ואילו תורה שלמטה, למרות 'גשמיותה'24, הרי היא כהמשכת ה'טיפה' מהאב, שלמרות היותה גשמית יותר משכלו, יש בה את 'עצמיות' האב, עד שמוליד בדמותו ובצלמו בן, שיורש את עצם הכשרון של האב].
'בן-התורה' עם כל גאונותו ובקיאותו, הרי המבוקש שלו הוא השכליות שבתורה, שהם רק 'גילויים'. לפיכך הוא 'רחוק' מעניין 'עצמותו', אשר לגביו ריחוק השכל של תינוק וריחוק השכל של גאון-הגאונים הוא בהשוואה ממש. אם יתבונן 'בן-התורה' בכך, אזיי תעורר תחושת ה'חסר' אצלו את התשוקה לבקש את ה'אנכי' שבתורה בדוגמת ה'רחוק שנעשה קרוב'. לגבי ה'אנכי', הלמדן וחברו היהודי הפשוט הם 'מחותנים' בשווה ממש, עם עצמותו ומהותו של נותן-התורה, המצוי בהשוואה גמורה בפלפול של ה'שב שמעתתא' ובלימוד חומש עם פירוש-רש"י. שניהם רוקדים ב'חתונה שלהם' וריקודם הוא ברגליים – שם משתווים קטון וגדול, השמחים שניהם כיורשי ה"מורשה קהילת יעקב".
q
כאשר תכלית הלימוד היא הדביקות של 'עצמיות-הנשמה' (ה'כלה') ב'עצמותו' של 'נותן התורה' (ה'חתן'), אזיי זה מעורר את התשוקה ללמוד את פנימיות-התורה – ה'סתים-דאורייתא', הדורשת התפשטות הלומד מלבושי ההשגה המגושמים שלו, כדי לקלוט את 'פנימיות הרצון-העליון' המופשט, שמאחורי 'לבושי הנגלה' ההלכתיים. אזיי "ישיש עלייך אלוקייך כמשוש חתן על כלה" – דבר, המתבטא בריקוד עם עצם ספר-התורה העטוף, כפי שהוא מופשט מלבושי העיון והלימוד ומעוטר ב'כתר'...
אמנם התכלית אינה להישאר עם ספר-התורה העטוף והסגור. אלא, שמתוך התעלות הרוקד בשמחת-תורה לדרגת "האזינו השמיים" – האזנה ל'שמימיות התורה' (כמשה, שהיה "קרוב לשמים ורחוק מן הארץ"), הרי הפעולה הנמשכת מזה היא "שמעו שמיים והאזיני ארץ" (כישעיהו, שהיה "קרוב לארץ ורחוק מן השמיים"). כלומר, דווקא מגבהי ה'סתים-דאורייתא' וגודל הצימאון של שמחת-תורה, נקלטת בנפשו הקריאה: "הוי כל צמא לכו למים". בלימוד גליא-דאורייתא שהוא 'קרוב לארץ', מעלה כפולה: היותו תכלית הרצון העליון (מלשון 'ארץ') בביצוע מצוות מעשיות 'לעשות-בארץ', וכן היותו חומר שנתפס במוחשיות גדולה יותר בשכל הלומד ובמילא ההתאחדות של חכמת-האדם עם חכמת הקב"ה היא בייחוד הכי נעלה!
והוא משתוקק לשגשג ב'למדנות' בעומק הבנת התורה עד אין-קץ.
הרבי הריי"ץ נ"ע הזהיר בשם אביו אדמו"ר הרש"ב נ"ע לייקר במאוד את השעות של שמיני-עצרת ושמחת-תורה. בכל רגע יכולים לשאוב אוצרות בדליים ובחביות בגשמיות וברוחניות, וזאת על ידי הריקודים.
(ספר המנהגים – חב"ד, עמוד 68)
הקפות-והקפה
בשמחת-תורה בשעת ההקפות יכול יהודי לפעול דברים גדולים מאד.
בין סוחרים ישנן דרכים שונות באופני המסחר. ישנם סוחרים, שנותנים סחורה רק במזומן, בהקפה אין הם נותנים. וישנם סוחרים, שנותנים גם בהקפה.
הקב"ה הוא 'סוחר' שנותן גם בהקפה. זהו 'הקפות' מלשון 'הקפה'. בשמחה שבשעת ההקפות יכולים לקבל הרבה סחורה, הניתנת בהקפה. אבל כאשר לוקחים סחורה בהקפה נעשים משועבדים – צריכים לפרוע את החוב. דבר שצריכים לעשות מדי יום ביומו.
(לקוטי-דיבורים חלק א' עמוד 272)
[1] אור התורה (ל'צמח-צדק') שמיני עצרת עמוד א'תשעט ועוד. ולא די בטעם שאז מסיימים לקרא את התורה כולה, כי הא גופא טעמא בעי, למה לא יסיימוה בחג השבועות?
[2] משלי טו, כג.
[3] ראה יל"ש שה"ש רמז תתקפג: "אמר עולא: עלובה כלה שזינתה בתוך חופתה, שנאמר עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו".
[4] מובא בחסידות על-פי זהר ח"ג עג, א.
[5] עיין ביאורו הנפלא של הרבי בלקוטי-שיחות חלק כ"א פרשת תצווה ע' 175-177
[6] פירוש הרע"ב על קידושין פ"א משנה א' וראה קידושין ב, ב.
[7] ראה בנושא זה בהרחבת הביאור במאמרו של הרה"ח ר' יואל כהן שליט"א בגיליון זה.
[8] ד"ה סוכה שחמתה מרובה מצלתה פסולה, ספר המאמרים תשי"ד.
[9] וגם בחינת 'מאור', שהוא 'העצם ממנו נמצא האור', הרי יש לו שייכות על-כל-פנים לעניין ה'גילויים' (על-דרך שם הוי-ה שהוא באצילות, הנקרא 'שמש', הרי יש לו שייכות לעולמות). מה-שאין-כן "ישת חושך סתרו". ולכן "העושה סוכתו תחת האילן" פסולה, כי אף-על-פי שענפי האילן 'מקיפים' על גג הסוכה, מכל מקום יש לו עדיין 'קשר לקרקע', ורק 'מקיף-תלוש' לגמרי כשר לסכך.
[10] וכמובן שאין התכלית להישאר "ישראל הוא אע"פ שחטא"... אלא, שייכות עצמותית זו 'מבעבעת' בתוכו, עד שחוזר בתשובה בפועל, ונעשה ראוי לקשר שע"י התורה, וזהו סוד "אוהב את הבריות" [בגלל עצם יהדותם] אבל במטרה: "ומקרבן לתורה", ודו"ק.
[11] והראיה: שמיד בתפילת ערבית במוצאי-הצום, כבר אומרים בשכמל"ו בלחש, שכבר אינם כ'מלאכים'...
[12] מגמה, שהחלה כבר בעבודת יוה"כ, בהמשכת ה"אחת למעלה" [יחידה] לתוך ה"שבע למטה" [מידות שבלב] וכל סדר ההזאות מהכפורת אל הפרוכת, אל מזבח הזהב ועד מזבח החיצון, שזוהי המשכת ה'עצמיות', שתחדור עד הרובד הכי חיצון שבנפש. אלא, שבחג הסוכות נמשכת עוד יותר בפנימיות.
[13] וזהו הטעם למנהג חב"ד בנענועי-הלולב, לברך עליו בתוך הסוכה דווקא, ואופן הנענוע הוא דלא כמנהג להחזיק הלולב במאוזן ולדקור בו את הרוחות הרעות כבכידון במלחמה, אלא להחזיקו במאונך, כשבהולכה מעלים אותו לכיוון הסכך ובהובאה 'ממשיכים' מן ה'סכך' אל הלב, אל הפנימיות.
14 שהש"ר ז, ב'.
15 ד"ה להבין ענין שמחת תורה, ספר המאמרים תשמ"ב.
16 ואפילו עוברי-עבירה רחמנא ליצלן, גם אצלם ניכרת שייכות לתורה אבל באופן שלילי, שהרי גוי, העושה אותו מעשה, אין זו 'עבירה'. כי רק מי שהתורה מתייחסת אליו ומחייבת אותו עבירתו עבירה! (על דרך שרק מי שנחשב 'אזרח המדינה' יכול להיות 'עריק').
17 ראה תניא ריש פ"ב.
18 יחזקאל לז, ז.
19 הובא בלקוטי תורה שמע"צ צב, ב ושה"ש נ, סע"ב. ממשמעות זהר ח"ג קנג, ב.
20 ואין לומר, שהאדם תופס רק 'חלק' ממנה, כשם שאין לומר שאדם אינו יכול להשיג מהותו של מלאך, אבל יכול להשיג רק 'רגלי' המלאך בלבד...
21 ראה לקוטי-תורה אחרי כח, א. שביאר אדמו"ר הזקן עפ"י משל זה הקשר בין "משליך קרחו כפיתים" ובין "מגיד דבריו ליעקב", עיי"ש.
22 שזהו ה'לשמה' החסידי: לשם התורה עצמה ולא לשם תועלות-צדדיות ואפילו הם תועלות קדושות.
23 וזה מתבטא גם בתכני הסוד המופלאים, המקבילים לפסוקים וההלכות הגשמיות.
24 ואדרבה, עליה דווקא נאמר "אנכ"י ר"ת: אנא נפשי כתבית יהבית". על דרך הגרפולוגיה, שעצם-הנפש מתבטאת ב'כתב גשמי' יותר מדיבורו הרוחני.
