"הפרשה הזאת היא כל קרן ישראל וזכותם לפני אביהם שבשמים ולכן היא שגורה בפינו בתפילתנו כל היום" (האברבנל על פרשת העקידה).
העקידה היא הניסיון העשירי של אברהם אבינו והחשוב שבכולם. הגמרא (סנהדרין פט) מספרת שהקדוש ברוך הוא התחנן שאברהם יעמוד בניסיון זה: "קח נא" – "ניסיתיך בכמה ניסיונות ועמדת בכולן, עכשיו עמוד לי בניסיון זה, שלא יאמרו אין ממש בראשונים". דבר זה נראה תמוה ביותר: מדוע אם לא יעמוד אברהם בניסיון העקידה יאמרו שאין ממש בעמידתו בניסיונות הראשונים, כולל הניסיון של אור-כשדים בו השליכו את אברהם לכבשן האש (ואפילו בלי שנצטווה על כך) ?!
אבל חייבים קודם כל להבין מהו בכלל הנסיון כאן. מקובל לחשוב על נסיון העקידה כקשה ביותר בגלל הציווי הלא-אנושי להעלות לעולה את הבן היחיד. זהו אכן הדבר הקשה והנורא מכל אבל אין בכך הסבר מספיק לעוצמתו של נסיון זה לאברהם אבינו ! אין ספק שאברהם היה עושה זאת ולא היה זקוק לתחנונים של ה'. הרי הקב"ה בכבודו ובעצמו מצווהו על כך !
נסיון לא הגיוני
הרבי מלובביץ' מסביר שייחודיותו של ניסיון העקידה הוא בכך שאין בו שום הגיון. בכל הניסיונות אברהם אבינו עומד בקשיים עצומים ואף מוסר את נפשו למען פרסום שם ה', אבל בעקידת יצחק מבקש ה' מאברהם להעלות לעולה את בנו יחידו ללא שום מטרה וגם שלא בנוכחות אף אחד.
יתר על כן: יצחק הוא זה שאמור לרשת אותו ולהמשיך את המסורת של פרסום שם ה' בעולם! הציווי עמד בסתירה מפורשת לדבר ה' לאברהם אשר יצחק יהיה זה שימשיך את המסורת אחרי מותו "כי ביצחק יקרא לך זרע", והרי ידוע ש"נבואה לטובה אינה חוזרת". אז מה קורה כאן? למען השם אברהם היה צריך להתחנן שלא, זה לא! זה יהרוס את האמונה בכל העולם. אברהם יכול היה גם לומר לעצמו שהתגלות ה' אליו עם הבקשה לעקוד את בנו אינה אלא דמיון!
ובניסיון מבלבל זה עמד אברהם, והראה ש"יש ממש בראשונים". גם עמידתו בראשונים לא באה משום שיקול הגיוני-רוחני אלא מתוך ביטול מוחלט לה' ללא חשבונות או חישובים.
עיקר הלימוד מניסיון העקידה אינו רק מסירות נפש במובן של מסירות החיים, אותה לימד אותנו אברהם כבר בניסיון של אור כשדים, אלא בעיקר מסירות נפש של מסירת ה'אני' הפנימי לבורא העולם. לעשות ללא הבנה, לא לתלות את הקשר בינינו לבין ה' בהבנתנו אותו.
הקשר עם אבינו שבשמים הוא מעל השכל! כמובן שיש גם הגיון חזק ושכל רב בעבודת ה' אבל היא לא "תלויה" רק בהגיון הנבראים אלא בעיקר בעליונות של ה' וביטול כל הישות כלפיו.
הקשר ביוזמה של ה'
לפי זה נבין גם מדוע תחילת סיפורו של אברהם אבינו בתורה הוא בציווי ה' אליו "לך לך" מארצך. תיאור מעלת אברהם וצדקתו ומלחמתו עם כל האנושות מגיל שלוש עד גיל שבעים וחמש על פרסום שם ה', כולל השלכתו לאש באור כשדים, כלל לא מוזכרים בתורה שבכתב ! אברהם מקבל את מעמדו בתורה עם ציווי ה' לעזוב את משפחתו וארצו ולבוא ל"ארץ אשר אראך". בכך מדגישה התורה שמעלתו העיקרית של אברהם אבינו איננה נובעת מבחירתו בה' ומיוזמתו שלו אלא דווקא מבחירת ה' בו. קיום ציוויו של השם יצר לאברהם קשר גבוה, לאין ערוך, מכל קשר שהיה יכול להגיע אליו אברהם אבינו בעבודתו ויגיעתו שלו.
