בביטול מוחלט

עם תחילתה של התפילה, עוד לפני הקרבנות, אנו אומרים את פרשת העקידה (טושו"ע או"ח סי' א ס"ה). יש בפרשה זו את הסיפור הקיצוני ביותר בהיסטוריה על ביטול ומסירת הרצון כלפי הקדוש ברוך הוא נגד כל היגיון, ועם כזאת קבלת עול מלכות שמים אנחנו ניגשים להתפלל. כמובן, יש באמירת העקידה גם התעוררות זכות אבות לפני התפילה (ב"י שם) וכדברי האברבנאל המופלאים (פרשת וירא) שה"הפרשה הזאת היא כל קרן ישראל וזכותם לפני אביהם שבשמים ולכן היא שגורה בפינו בתפילתנו כל היום".

אין ממש בראשונים?

מקובל לחשוב על ניסיון העקידה כקשה ביותר בגלל הציווי הלא־אנושי לאב להעלות לעולה את בנו יחידו. זהו אכן הדבר הקשה והנורא מכל אבל אין בכך הסבר מספיק לעוצמתו של ניסיון זה לאברהם אבינו, כשה' בעצמו מצווהו על כך.

עוד דבר שדורש הבנה בניסיון זה הם דברי הגמרא (סנהדרין פט, א): "'קח נא' - ניסיתיך בכמה ניסיונות ועמדת בכולן, עכשיו עמוד לי בניסיון זה, שלא יאמרו אין ממש בראשונים". למה הקדוש ברוך הוא צריך להתחנן, ומדוע אם לא יעמוד אברהם בניסיון הזה יאמרו שאין ממש בניסיונות הראשונים שהיו קשים והצריכו מסירות נפש?

נגד כל היגיון רוחני

הרבי מליובאוויטש זי"ע מסביר (אוצר לקוטי שיחות ח"א ע' 121) שייחודו של ניסיון העקידה הוא בכך שאין בו שום היגיון, גם לא היגיון "רוחני". אברהם עמד בניסיונות ואף מסר את נפשו למען פרסום שם ה', אבל בעקידת יצחק מבקש ה' מאברהם להעלות לעולה את בנו יחידו ללא שום מטרה וגם שלא בנוכחות אף אדם.

יתר על כן: יצחק הוא זה שאמור לרשת את אברהם ולהמשיך את המסורת של פרסום שם ה' בעולם! הציווי עמד בסתירה מפורשת לדבר ה' לאברהם, שיצחק יהיה זה שימשיך את המסורת אחרי מותו, והרי ידוע ש"נבואה לטובה אינה חוזרת" (שבת נה, א. רמב"ם סוף הל' יסוה"ת). אם כן, הרי אברהם היה צריך להתחנן לקב"ה שלא יצווה אותו על כך, שהרי זה יהרוס חלילה את האמונה בה' בכל העולם. זה לא רק שאין כאן היגיון אלא שזה עומד בניגוד מוחלט לכל עבודתו הרוחנית של אברהם אבינו שעבורה הוא הקדיש את כל חייו!

בניסיון מבלבל זה עמד אברהם, והראה ש"יש ממש בראשונים". גם עמידתו בראשונים לא באה משיקול הגיוני־רוחני אלא מתוך ביטול מוחלט לה' ללא חשבונות.

עול כנגד הכל

עיקר הלימוד מניסיון העקידה אינו רק מסירות נפש במובן של להסכים למות, אותה לימד אותנו אברהם כבר בניסיון של אור כשדים, אלא בעיקר מסירות נפש של מסירת האני הפנימי לבורא העולם. לעשות ללא הבנה, ולא לתלות את הקשר בינינו לבין ה' בהבנתנו אותו. את הדבר הזה אנחנו משננים לעצמנו מיד בתחילת התפילה כי בלי זה אי אפשר לזוז.

באמירת פסוקי העקידה בכל בוקר, אנחנו מקבלים על עצמנו את הקשר עם ה' עד הסוף, ומקבלים כוח מאברהם אבינו להתייצב בגאון נגד כל הקשיים שלנו בעבודת ה' ונגד פיתויי היצר, שאף אחד מהם לא מתקרב לקושי הבלתי נתפס של העקידה. אברהם אבינו הוריש לצאצאיו את היכולת להתמודד עם ה־כ־ל, לקבל עול אחד גדול מול כל הניסיונות.

קריאת שמע קטנה בשמחה גדולה

בין פרשת העקידה לבין הקרבנות מופיעה 'קריאת שמע קטנה', היא אמירת הפרשה הראשונה של קריאת שמע עוד לפני התפילה. טעם אמירתה קשור בחשש איחור זמן קריאת שמע (טור ורמ"א שם סו"ס מו) וגם בגזירה שהיתה בזמנו על קריאת שמע בציבור (שבלי הלקט ענין תפלה סימן ו).

הקטעים שלפני ואחרי ה'קריאת שמע הקטנה' מכילים ביטויים מיוחדים העוסקים בשפלות האדם ורוממות ה', ובעיקר קטעים של שמחה גדולה. זהו מקומו ומקורו של הביטוי השגור בפינו: "אשרינו! מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו!", אשרינו שאנו משכימים ומעריבים ואומרים שמע ישראל.

שמחה במקום דמיונות 

אם בקריאת שמע שבתפילה אנו עסוקים בקבלת עול מלכות שמים עמוקה ובהתעוררות רגש האהבה, הרי שבקריאת שמע הקטנה אנחנו עדיין ב'מוחין דקטנות'. לפני ההתעמקות בתפילה קשה להגיע לאהבה גלויה, אבל לשמוח תמיד אפשר! אמירת קריאת שמע קטנה היא מתוך שמחה פשוטה, אמונה פשוטה וקבלת עול פשוטה, כולן קודמות לרגשות עמוקים ומורכבים יותר שיצמחו במהלך התפילה.

השמחה היא מהאמונה שה' יתברך הוא אחד, שאין עוד מלבדו ואפס זולתו. לא רק שאין עוד אלוקים אחרים ח"ו, אלא שאין עוד שום מציאות מלבדו, כי הוא מקיים את העולם בכל רגע מחדש והעולם בטל אליו, ולכן לא יכול להיות דבר שיתנגד אליו ולא יכול להיות דבר שיפריע לנו באמת בעבודת ה'. כל המניעות - דמיונות.

"כשיהיה ליבו שש ושמח באמונתו ביחוד ה' בתכלית השמחה כאילו לא היתה עליו רק מצוה זו לבדה, והיא לבדה תכלית בריאתו ובריאת כל העולמות, הרי בכוח וחיות נפשו בשמחה רבה זו תתעלה נפשו למעלה מעלה על כל המונעים קיום כל התרי"ג מצוות מבית ומחוץ" (תניא פרק לג).

השמחה העצומה היא לארח את ה' יתברך בקביעות בתוך הבית שלנו והגשמיות שלנו. לא צריך לברוח מכאן בשביל למצוא אותו, מפני שהוא כאן ממש.

לא רק לקפוץ

זוהי גם משמעות האמירה שלאחר קריאת שמע: "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם". מישהו חשב אחרת? אלא שהפשט הוא: אתה נשארת אותו הדבר, בלי שום שינוי. בריאת העולם לא הוסיפה מאומה, מפני שאתה לא רק בעל־הבית כאן אלא גם קיום המציאות בכל רגע. אתה עצם ההתהוות וגם החיות והנשמה של הכל - ונשארת בעצם לבדך כמו שהיית קודם שהעולם הזה נברא.

האמונה הזו והשמחה הזו הן קיצוניות, הן לא מנסות להתמודד עם הבעיות אלא לעקוף ולגמד אותן. אחרי ה'גימוד' הזה אנחנו מסוגלים לרדת ולהתמודד, להיכנס לעולם נמוך יותר של "יחודא תתאה", ולגלות את אחדות ה' בתוך המציאות הנמוכה והמורכבת בה אנו חיים. בשלב הבא יש לחנך את הגשמיות, ולא רק לקפוץ מעליה ולרקוד.

בהקדמה לתפילה אנחנו מזכירים לעצמנו את האמת העליונה, את ה"יחודא עילאה" שאין עוד מלבדו ממש. אנו ששים ושמחים, ומקבלים מההכרה הזו את הכוח להמשך הדרך.

עשן הבהמות ועשן הקטורת

אמירת הקרבנות היא מההכנות המובהקות לתפילה שנתקנה כנגד הקרבנות (ברכות כו, ב).

במהלך התפילה אנחנו מתרוממים, אך מקפידים להוסיף לתעופת הנשמה גם את הגוף, ולהקריב ולקרב את נפשנו הבהמית אל הקדושה. ביגיעת נפש וביגיעת בשר סופג המתפלל אל תוכו מושגים אלוקיים, הבנות והרגשות שישפיעו על הנפש הבהמית והיצר הרע להתקרב ולהירתם גם הם לעבודת ה'. בכל התקרבות יש גם ויתור, קרבן. ואת אותם חלקים שאי אפשר לקרב בצורה חיובית, יש לעקור ולרסן לחלוטין - אנחנו "שורפים על המזבח" את התאוות הרעות והרצונות הזרים שבנו.

עיקר העבודה נעשית בחלקיה המרכזיים של התפילה. בשלב בו אנו עוסקים כעת, שהוא כעין הקדמה לתפילה, אנו מפרטים את סוגי הקרבנות ואת עבודת התמיד של בית המקדש. האמירה הזו היא טכנית־מעשית, והיא מכשירה אותנו לחלק של ההתבוננות והרגש שיגיע בהמשך התפילה. אנו מפרטים כעת את כל מה ש"נבצע" עם התקדמות התפילה. באמירת הקרבנות, עם נוסח ה"יהי רצון" שלפני ושאחרי, יש גם בעצם תפילה על התפילה. אנו מבקשים שנזכה שתפילתנו אכן תהיה חשובה כקרבן, וכמובן - שנזכה לבניין בית המקדש ולהקרבת הקרבנות האלו בפועל.

קטורת כנגד האבות

אך התפילה, בנוסף לזה שהיא כנגד הקרבנות, נתקנה גם כנגד שלושת האבות (ברכות שם). האבות הורישו לנו תכונה נשמתית של דבקות באלוקים חיים. בעוד מימד "כנגד קרבנות תיקנום" מקביל לתיקון וזיכוך הנפש הבהמית, הרי שמימד "כנגד אבות תיקנום" מדבר על תעופת הנשמה, הנפש האלוקית, בדבקות אל חיק אביה שבשמיים.

גם בשחרית וגם במנחה, אנחנו מוסיפים לאמירת הקרבנות את פרשת הקטורת. ההתעסקות כאן איננה בחיצוניות המתנגדת, אלא בפנימיות של כל יהודי, השואפת לקדושה וריחה - ריח הנשמה - הוא ריח טוב. הדבקות הזאת איננה במלחמה כנגד גסות ובהמיות, אין בה את העמל, היגיעה, האש והעשן שבשרפה המתבצעת על המזבח החיצון במקדש. הדבקות הזאת נכנסת פנימה, והיא מקבילה אל המזבח הפנימי שבקודש ואל הקטורת העדינה שעליו.

עבודת הקטורת היא דבקות והתאחדות עם ה'. המילה "קטר" בארמית פירושה קשר. כפי שאמר רבי שמעון בר־יוחאי: "בחד קטירנא אתקטרנא ביה בקודשא בריך הוא" (אדרא זוטא). הדבקות היא של הנפש האלוקית שחוזרת למקורה בשעת התפילה ומתייחדת עם קונה בדבקות גדולה.

הקשר הוא של הנפש האלוקית וההתקרבות־הקרבה היא של הנפש הבהמית. הנפש האלוקית וה' קשורים והתפילה מגלה את הקשר. ואילו הנפש הבהמית רק מתקרבת אליו יתברך, וזה שהיא מתקרבת מוכיח שמדובר בדבר שמצד עצמו רחוק.

סודו של רבי ישמעאל

בסיום הקרבנות, לפני "הודו", אנו אומרים את ברייתת רבי ישמעאל שב"תורת כהנים", המפרטת את שלוש־עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן. מה הקשר של "קל וחומר" או "גזירה שווה" לעבודת התפילה? אנו ממש מוכרחים ללמוד את ההסבר הפנימי של המגיד ממעזריטש: שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן הן כנגד שלוש עשרה מידות הרחמים! בספרו "מגיד דבריו ליעקב" (סימן קלט. רמט. רנ. רס. ועוד) מפרט המגיד ממעזריטש את ההסבר לכל מידה).

אמירת הברייתא המפרטת את שלוש־עשרה המידות ממשיכה ומגלה בעולם, דרך התורה שהיא שיאה של התגלות ה' בעולם, את י"ג מידות הרחמים שאינן חוזרות ריקם, ומהווה לנו הכנה נוספת וכמעט אחרונה לעיקרה של התפילה, הפותחת בפסוקי דזמרה.

כמו באמירת הקרבנות, ההכנה כאן היא אמירה של מקור הדברים כפי שהם בתורה, אמירה שמכינה אותנו לעיקר ההתרחשות שתהיה בחלקים הבאים של התפילה.

ראשית התפילה

"הודו לה' קראו בשמו!" הוא האות הרשמי של תחילת התפילה. לפי נוסחאות הספרדים, ובעקבותיהם גם "נוסח ספרד" החסידי, פרק זה נאמר לפני "ברוך שאמר" ולכן איננו נחשב לחלק מפסוקי דזמרה. תקנת אמירתו מאוחרת יותר מתקנת פסוקי דזמרה, והוא בעצם ה"חימום" שלקראת אמירת פסוקי דזמרה, שנתקנו על־ידי אנשי כנסת הגדולה. 

"קודם בואו להתלהבות גדול מתחיל בתחילה בלא התלהבות כל־כך, ולכן נתקנה הודו תחילה שהוא רק פסוקים מלוקטים, ואינם פסוקי דזמרה ממש בכדי שכשיגיע לפסוקי דזמרה יהא בהתלהבות גדול" (הבעל שם טוב, צוואת הריב"ש קמג). בשלב הזה אנחנו כבר ערים, שמחים ומתלהבים, אבל עדיין לא הגענו לשיא. אנחנו בדרך.

לקט של פסוקים

"הודו לה'" איננו פרק בתנ"ך אלא לקט של פסוקים שונים. חציו מתוך "דברי הימים", פסוקים שנאמרו לראשונה כשארון הברית חזר בדרך נס משבי הפלשתים. השירה הזאת נאמרה במקדש בכל יום, לאחר הקרבת התמיד, ומכאן מיקומו בתפילה - בין הקרבנות ל"ברוך שאמר". המשך הפסוקים מדבר על העתיד, שבו כל הבריאה תעריץ את ה' ואת בני ישראל.

חציו השני של "הודו" הוא לקט משמונה־עשר(!) מקומות שונים בתהילים, ומובאים בו פסוקי רחמים, חיזוק והתעוררות. אנו מבקשים רחמים עלינו ומבקשים את בניין בית המקדש.

נכנסים לפרטים

"הודו" דומה ל"מודה אני" אך 'עירני' יותר ממנו. בשניהם אנו עדיין מודים ומתבטלים לה' עם ממד מסוים של כפייה, בבחינת "בטל רצונך מפני רצונו". ההתלהבות והחשק, ההזדהות והתעופה, יגיעו בהמשך התפילה. אך למרות הדמיון, קיים הבדל ברור. "מודה אני" הוא כללי מאוד, ואילו "הודו לה'" מפורט מאוד, אנחנו נכנסים לפרטים וכבר "קוראים בשמו" ומפרסמים בכל העמים את עלילותיו. מופיעות בפסוקים גם בקשות רחמים עלינו, שנצליח להתקרב אל ה' בתפילה ולרצות בו באמת.

חלק מעניין ב"הודו" הוא עיסוק בהשגחה האלוקית על עם ישראל לאורך ההיסטוריה, מול כל הגויים וכנגד כל הסיכויים. "הודיעו בעמים עלילותיו", "ויתהלכו מגוי אל גוי" ו"לא הניח לאיש לעשקם"! "אשרי העם שככה לו".