ארבעה עולמות הם, וכנגדם חמישה חלקים בנשמתנו: ה"נפש" היא החלק הנמוך והמעשי שהוא כנגד "עולם העשייה". ה"רוח" גבוהה יותר וקשורה ללב ולרגש, והיא כנגד "עולם היצירה". ה"נשמה" גבוהה עוד יותר, היא האחראית על החשיבה וכן על התעוררות רגשית המגיעה בעקבות התבוננות שכלית, והיא מקבילה ל"עולם הבריאה". ודרגות ה"חיה" וה"יחידה" הן הנעלות והמקיפות מכולן, והן השתקפות של "עולם האצילות", העולם האצילי והמרומם מכולם.
ארבעת חלקי התפילה
ארבעת העולמות האלו מתגלים בתפילה בארבעת חלקיה. בחלק הראשון של ברכות השחר והקרבנות, עד פסוקי דזמרה, אנו עסוקים בקבלת עול מלכות שמים ובאמירת הקרבנות שהם החלק המעשי שכנגדו נתקנה העבודה שבלב. זהו עולם העשייה.
החלק השני הוא פסוקי דזמרה, הנפתחים בברכת "ברוך שאמר" ומסתיימים בברכת "ישתבח". פסוקי דזמרה הם פסוקי זמרה, שיר ושבח. אנו מעוררים את הלב, מתלהבים מהיצירה של ה' בעולמות שברא, ומעצם בריאת היש מהאין. זהו עולם היצירה.
החלק השלישי הוא קריאת שמע וברכותיה, המקביל ל"בריאה", ועיקר העבודה בו הוא התבוננות המוח. אנחנו מדברים על המלאכים ועל נשמות ישראל, החלקים הגבוהים בבריאה, ומגיעים לתובנה האדירה שה' אלוקינו ה' אחד. מתוך כך מתעורר הלב ב"ואהבת את ה' אלוקיך", ואנו מקיימים את המצווה הזו הלכה למעשה.
החלק הרביעי הוא תפילת שמונה־עשרה, בה עומד האדם בביטול כלפי ה', מדבר אתו פנים אל פנים מתוך הדרגות הגבוהות ביותר של הנשמה. עולם האצילות הוא מלשון גם "אצלו" כביכול, העיניים עצומות, הרגליים ישרות. אנחנו במקום אחר. באור פני מלך חיים.
יראה, אהבה, אהבה, יראה
הסדר באהבת ה' ויראתו כך הוא: דבר ראשון צריך יראה תתאה (יראה בסיסית, תחתונה), קבלת עול מלכות שמים ו"ביטול היש", את זה אנו עושים בחלק הראשון של התפילה. אחר־כך, ולפי הסדר: אהבה זוטא (אהבה קטנה), אהבה רבה, ורק בסוף חוזרים ליראה, יראה עילאה - עליונה.
בפסוקי דזמרה מתעוררים באהבה זוטא, בקריאת שמע וברכותיה באהבה רבה, ובתפילת שמונה־עשרה חוזרים אל היראה, אבל יראה עליונה שהיא "ביטול במציאות", בה האדם לא חש את קיומו כנפרד מאלוקים חיים. האדם איננו ורק כבוד ה' ממלא את התודעה.
בגיליון זה נעסוק בחלק הראשון - ברכות השחר והקרבנות.
מודה אני
"מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך".
בתודה הזו, שבה פותח יהודי את היום, מסתתר דבר עמוק: רוב התודות שאנחנו אומרים־שומעים הן סתמיות ונימוסיות, אך יש תודה שבאה מעומק הלב, וזו תיאמר במנגינה שונה לחלוטין. ההבדל בין שתי התודות הוא אמיתי, אלו תודות על דברים אחרים לגמרי.
יש תודה על עזרה טכנית שקיבלנו. לרוב אלו דברים שאינם קשורים למהות ולעצם חיינו, ואפילו אם הם קשורים - אנו מסוגלים להגיע אליהם בכוחות עצמנו, אלא שמי שאנו אומרים לו תודה סייע לנו.
אבל יש תודה שנאמרת למי שנתן לנו דבר שלא היינו מסוגלים, או שהיה קשה לנו מאוד, להגיע אליו בכוחות עצמנו. וכאשר התודה עוסקת בעצם חיינו, זוהי תודה שונה לחלוטין. כלולה בתוך ההודאה גם הודאה בנזקקות, הודאה על האמת הנאמרת מתוך התבטלות. אני לא רק מודה לך אלא מודה בך, מודה ביכולת שלך לתת לי את מה שאני לא מסוגל. כמו בברכת "מודים" בשמונה־עשרה, הנאמרת יחד עם כריעה והשתחוויה.
התודה מהסוג הזה שייכת בעיקרה לקדוש־ברוך־הוא, שבו אנו מודים, אליו בטלים ובלעדיו לא יכולים. זהו ה"מודה אני לפניך" שבו פותחים את היום, זו קריאת כיוון לכל היום: ה' יתברך, אנחנו בטלים אליך, תלויים בך ורוצים לעשות את רצונך היום!
לא נתפס בשם
"מודה אני" נאמר מיד עם יקיצתנו לפני נטילת ידיים. הסיבה לכך בהלכה היא שכיוון שלא מוזכר בו שם ה', אין בעיה לאומרו לפני הנטילה, כשידינו עדיין טמאות, ולכן כדאי להקדימו מיד תיכף להשכמה.
בחסידות מוסברת פנימיות העניין: אמירת היהודי "מודה אני לפניך מלך חי וקיים" היא נגיעה של עצם היהודי ("אני") בעצמותו של הקדוש־ברוך־הוא ("לפניך"), במקום שבו אין טומאה. שום טומאה לא יכולה לגעת בקשר הזה, ולכן הוא נאמר בעוד הידיים טמאות. ב"מודה אני" לא מוזכר אף אחד משמותיו של הקדוש־ברוך־הוא, מפני שהפנייה היא לעצמותו של הקדוש־ברוך־הוא "דלא אתפס בשם", ובעצם אי־אזכור שם ה' אנו פונים למקום הגבוה ביותר, לעצם הקשר.
ברכת הגוף וברכת הנשמה
בברכת "אשר יצר" אנו מודים לה' על היצירה המופלאה של גוף האדם, בעל אין־ספור מערכות גאוניות שעובדות בהרמוניה מדהימה. אנו מבקשים מה' לשמור לנו עליו, על כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, שנהיה בריאים ונוכל לעבוד את ה' בשמחה. רק אתה, ה' יתברך, יודע עד כמה הגוף הזה על כל אבריו וחלליו מורכב ועדין ודורש שמירה מיוחדת.
בברכת "אלוקי נשמה" אנו מדברים על רום מעלתה של הנשמה, "חלק אלו־ה ממעל ממש". טהורה היא! הנשמה מיוחדת לגמרי בקדוש־ברוך־הוא, כל־כולה אלוקות. היא עושה מסע ארוך כדי לרדת עד לעולמנו: "אתה בראתה" - לעולם הבריאה, "אתה יצרתה" - לעולם היצירה, "ואתה נפחתה בי" - תחנה אחרונה, הנשמה הגיעה ליעד ונכנסה לגופנו.
למרות ש"אתה נפחתה בי" מדבר על הגעת הנשמה למטה, הביטוי "נפחתה" מראה שהנשמה מגיעה ישירות מעצמותו של הקדוש־ברוך־הוא הנופח, "ויפח באפיו נשמת חיים", "וכמו שכתוב בזוהר: 'מאן דנפח מתוכיה נפח' (מי שנופח - מתוכו נופח), שתוכיות ופנימיות החיות מוציא בנפיחתו בכוח" (תניא פרק ב).
העולם הזה איננו ארעי
ומה פתאום להקדים את ברכת הגוף לברכת הנשמה? קודם כל, כי הגוף שלנו קדם לנשמה: בבריאתו ביום השישי למעשה בראשית נוצר הגוף ורק אחר־כך נתן בו ה' נשמה; הגוף מתפתח בחדשי העיבור ומושלם לקראת הלידה, אך הנשמה נכנסת בו רק בברית המילה, ומגיעה לשלמותה רק בבר־מצווה, ולכן ראוי להודות ולברך קודם על הגוף.
אבל על־פי פנימיות העניין, עד כמה שזה יישמע מוזר, הגוף שלנו איננו קודם רק מבחינה טכנית או תודעתית, אלא הוא גם עיקר התכלית. הנשמה יורדת לעולם הזה כדי לתקן את הגוף ואת הגשמיות, מה שאומר שהגוף חשוב יותר מן הנשמה שבאה לשרת, לתקן ולקדם אותו.
מקובל להביט על העולם הזה כעל תחנת ביניים, ואם כך, הרי שבגוף אין מטרה ותכלית כשלעצמו. אבל בברכת "אלוקי נשמה" אנחנו אומרים את ההפך - תחנת הביניים היא דווקא העולם הבא! אחרי "אתה נפחתה בי", אמנם "אתה עתיד ליטלה ממני", אבל - "להחזירה בי לעתיד לבוא". תחיית המתים היא היעד האמיתי והתכלית. מקומה הנצחי של הנשמה הוא בתוך הגוף. סיום הברכה "המחזיר נשמות לפגרים מתים" אמנם רומז ליקיצה מהשינה שבה דומים אנו למתים, אבל עיקר הכוונה היא לתחיית המתים בה ירדו שוב כל הנשמות לעולם.
זוהי הסיבה העמוקה לקדימותה של ברכת "אשר יצר" לברכת "אלוקי נשמה" - בריאת הגוף בראשונה ותודעת הגופניות הגלויה והמיידית שלנו אינן רק חיצוניות שגויה אלא שיקוף של שורש הדברים ברוחניות. לכן "אלוקי נשמה" מגיעה לאחר ברכת הגוף ואף סמוכה אליה, ואינה פותחת ב"ברוך אתה" עצמאי. נתאווה הקדוש־ברוך־הוא שתהיה לו דירה דווקא בתחתונים, כאן בעולם הזה, ודבר זה יתגלה בעידן הגאולה ותחיית המתים באופן מושלם.
ברכות השחר במלוא המובן
בברכות השחר אנחנו מדברים על דברים פשוטים. על כל מה שכביכול מובן מאליו. כל נשימה ונשימה, העיניים שנפקחות, הרגליים שהולכות והבגד שאנחנו לובשים, על הכל צריך לברך לה'. כל פרט ופרט תלוי בו ומתחדש בכל יום.
חז"ל לא ניסחו ברכה אחת שתכלול כמה שיותר פרטים, אלא דווקא ברכות רבות ומפורטות. זהו יסוד גדול בקשר שלנו עם ה', וכך אנחנו פותחים בוקר בריא בעבודת ה'.
הברכות משקפות גם תודה על כוחות הנפש המקבילים לכוחות הגוף. הברכה הראשונה: "הנותן לשכווי בינה" מדברת על יכולת ההבחנה השכלית - התרנגול מבחין בין אור לחושך גשמיים, ואנחנו מבחינים בין עוד סוגים של אור וחושך - גשמיים ורוחניים. ללא השכל שקיבלנו מהקדוש־ברוך־הוא, היינו אבודים, ולכן זוהי ההודאה הראשונה - עוד לפני התודה על פקיחת העיניים.
המשמעות הפנימית של "פוקח עיוורים" היא שלא די לנו ביכולת ההבנה וההבחנה. אנו רוצים גם "לראות" את הדברים ולא רק להבין אותם; לראות ממש שה' זה אור טוב והקליפות הם רע וחושך. ראייה מאמתת את הדבר בעומק הנפש במאת האחוזים. אם הבנה אפשר לשלול, הרי שראייה אי־אפשר להכחיש. הקדוש־ברוך־הוא מאפשר לנו להיות אתו בקשר של מאה אחוז. יש לנו כוח כזה.
ברכת "מתיר אסורים" וברכת "זוקף כפופים" מדברות על היכולת לשלוט על עצמנו. לא להיות אסורים וקשורים בענייני העולם הזה אליו התעוררנו הבוקר, ולהישאר כל הזמן עם הראש - היא התודעה וההתקשרות לאלוקות - זקוף למעלה.
שמירה על שלושת חלקי הנפש
לפנינו טעימה נוספת מהחסידות לעוד חטיבת ברכות.
את ברכת "שעשה לי כל צרכי" מקשרים חז"ל לנעליים (על פניו זו נראית "הקטנה" של הברכה הגדולה הזו. כל צרכיי מתמצים בנעליים?!), ברכת "אוזר ישראל בגבורה" קשורה לחגורה, וברכת "עוטר ישראל בתפארה" לכיסויים שעל הראש - כיפה, כובע וטלית. אלו שלוש ברכות שמדברות לא על כוחות הנפש, אלא על הגנות "מקיפות", סוג של שמירה על שלושת חלקי האישיות שלנו.
הנעל שומרת על הרגליים, המבטאות את החלק המעשי שלנו. הדריכה שלנו על הארציות זקוקה להגנה מיוחדת בדמות נעליים חזקות ששומרות על הרגל מכאב הנגיעה הישירה בקרקע, מחום, קור ודברים אחרים שיכולים לפצוע אותה.
החגורה מחזיקה את הגוף, המקביל למידות שבלב שהם הגוף הרוחני שלנו. "חגרה בעוז מותניה ותאמץ זרועותיה" - הקדוש־ברוך־הוא נותן לנו כוח ושמירה מיוחדים איתם נצליח להיות חגורים אליו יתברך בגופנו.
כיסוי הראש הוא שמירה על המוחין שבראש. כל קומת עבודת ה' תלויה בראש שלנו, וכוחות השמירה הרוחניים באים לא רק להגן מפני מה שאסור לחשוב, אלא גם לרומם ולהעלות אותנו לגבהים חדשים.
עבודת ה' שנחלקת למוחין (מחשבה - חכמה, בינה ודעת), מידות (חוויה ורגש - חסד, גבורה ותפארת) ומעשה (ארבע הספירות האחרונות - נצח, הוד, יסוד ומלכות), מקבלת הגנה מיוחדת בברכות אלו. בברכות הללו אנו "ממשיכים" עלינו חיזוק ושמירה מיוחדת מהקדוש־ברוך־הוא.
יוצאים מהלילה
ברכות השחר, מברכת נטילת ידיים ועד סיום ה"יהי רצון", הן שמונה־עשרה ברכות, כמו בתפילת שמונה־עשרה, והן מכוונות כנגד שמונה־עשרה החוליות שבשדרה. כל הגוף נסמך על עמוד השדרה, וכל מבנה הנפש נסמך על הברכות האלו. גם תפילת העמידה המכונה "תפילת שמונה עשרה", היא המשכה ושיאה של העבודה שהחלה בברכות השחר. העבודה לאורך התפילה מכינה כלים לאור העליון שמופיע עלינו בתפילת העמידה, אך הכל מתחיל בברכות השחר, בהן טמונה נתינת כוח והארה מלמעלה שמוציאות אותנו מהלילה ומהחושך.
