עמידה מוחלטת

תפילת לחש

לאחר הריצה אל תוך הארמון, אנחנו עומדים בפתח חדרו האישי של המלך, אוחזים בידית ורועדים מהתרגשות. עם כניסתנו לתפילת שמונה־עשרה אנחנו מבקשים "ה' שפתי תפתח"! בקושי אנחנו מסוגלים לפתוח את הפה. מתחילת התפילה דיברנו בלי סוף, ופתאום "וה' בהיכל קודשו, הס מפניו כל הארץ".

בשונה משאר התפילה, שמונה־עשרה נאמרת בלחש, "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע". בעמידה מול ה' אין מקום להרעיש ולהתלהב בחיצוניות. ואפילו בפנים, בתוך הלב, הגלים שקטים.

תפילת עמידה

תפילת שמונה־עשרה היא תפילת העמידה. זו התפילה היחידה שצריך לעמוד בה ברגליים צמודות אחת לשנייה, "רגל ישרה", כי זו עמידה המראה על ביטול. העמידה היא מהותה של התפילה, עמידה במשמעות של עצירה מוחלטת של כל העולם אל מול ה'.

זו גם התפילה היחידה שנדרש בה להסתכל בסידור פנימה מתחילה ועד סוף או לחילופין לעצום עיניים. אנחנו ישירות מול המלך, וגם כורעים ומשתחווים, הגוף שלנו מראה בפועל את ביטולו אל ה'.

יראה עילאה

המפגש הזה לא בכוחנו ולא ביכולתנו אלא מתנת א־ל למי שטרח בתפילתו עד כאן, בבחינת "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". את עיקר העבודה והעמל השקענו בפסוקי דזמרה ובקריאת שמע וברכותיה, בהם השכל והלב עבדו קשה, כעת אנחנו מקבלים דבקות, מתנה אלוקית.

למעשה במהלך התפילה כולה ישנם שלושה מצבי נפש: א. יראה תתאה, היא הקבלת עול מלכות שמים שבתחילת התפילה. ב. אהבה על שלל גווניה, היא עיקר עבודת התפילה גם מבחינת הדרישה מהמתפלל וגם מבחינת הזמן ואורך קטעי התפילה העוסקים בה - פסוקי דזמרה וקריאת שמע וברכותיה. ג. יראה עילאה, היא הביטול המוחלט כלפי ה' שמתגלה בתפילת שמונה־עשרה. כאן אנחנו בקודש הקודשים ורגשות האדם אינם תופסים מקום אלא רק ה'. אין עוד מלבדו. אין רגשות ואין שכל, ה' מעל הכל ואנחנו בטלים אליו ודבוקים בו בעצם הווייתנו ונקודת חיינו.

אפילו המלך ואפילו נחש

במשנה (ברכות ל)נאמר על תפילת שמונה־עשרה ש"אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק". אין זה רק דין בנוגע להתנהגות בשמונה־עשרה, אלא ביטוי של תנועת נפש של המתפלל. הוא נמצא בדבקות כזו שלא מלך בשר ודם ואף לא נחש יכולים להפסיקו. האדם המתפלל שמונה־עשרה לא אמור להבחין בדברים כאלו באמצע שמונה־עשרה ובטח שלא בדברים קטנים ופחותים מאלו.

גשמיות בעולם האצילות

הגיע פעם חסיד לאדמו"ר הזקן, וביקש בלהט ברכות על ענייניו הגשמיים. האדמו"ר הזקן ענה לו: "אתה אומר מה אתה צריך, אבל בשביל מה צריכים אותך – אינך אומר", והחסיד התעלף.

אין למעלה מתפילת שמונה־עשרה. אנחנו הכי קרובים, בדבקות מוחלטת, בדממה ובעמידה. לפני התפילה אנחנו מתחננים שה' יפתח את שפתינו, אנחנו בקודש הקודשים, ולמרבה הפלא – בזמן ובמקום כל־כך גבוהים תקנו לנו חז"ל בקשות על ענייני העולם הזה. פרנסה ובריאות חשובים לכולנו, אבל למה לדבר עליהם כשרוצים ואפשר להתעלות מעלה, עם יראה עילאה, דבקות ורוממות?

התשובה הפשטנית אומרת שצריך לנצל את ההזדמנות. הגענו לחדרו האישי של מלך מלכי המלכים ועלינו לנצל את הרגע ולבקש הכל. אבל קשה להסתפק רק בתשובה זו, שמשמעותה למעשה היא כי גם בעמדנו בפסגת הביטול, מה שחשוב לנו באמת הוא הצרכים הגשמיים שלנו. הגענו עד לעולם האצילות בשביל כמה שקלים?

צורך גבוה

התשובה העמוקה היא שרק בשיא התפילה אנחנו מסוגלים להסתכל על העולם במבט נכון, ובמקום להתבלבל ולשקוע בתוכו אנחנו יכולים סוף־סוף להרים אותו לשורשו.

"נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים" (מדרש תנחומא נשא טז). מטרת בריאת העולם היא ההתגלות של ה' בתוך העולם הזה, עם המשכנתא, הפקקים, הימים האפורים והצרות הקטנות. אם כדי לחיות כאן צריך בריאות ופרנסה, אזי הם חלק מרצון ה'. לא אנחנו החלטנו שנרד לעולם הזה אלא ה', ובשביל השליחות הזאת צריך גם לחם לאכול ובגד ללבוש.

רק בתפילת שמונה־עשרה אנחנו יכולים לדבר על הגשמיות ממקום נטול פניות אישיות. דווקא בשעת הדבקות המוחלטת יכולה הגשמיות לתפוס את מקומה האמיתי ככלי להתגלות של ה' בנו. לפני שמונה־עשרה הגשמיות והישות מעורבבות ולאדם יש עוד אינטרסים חוץ ממילוי רצון ה', אבל בשעת הדבקות של שמונה־עשרה האדם בביטול אמיתי ורצונו בגשמיות שלו הוא הוא רצון ה'!

בתפילת שמונה־עשרה ניתן להרגיש איך גם הגשמיות הפרטית שלי היא "לצורך גבוה" ואז הבקשה על הגשמיות יכולה להיות מתוך שפיכת הנפש. וכפי שהבעל שם טוב מסביר על הפסוק "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף" (תהילים קז, ה), שהרעב או הצמא שהגוף מרגיש הם בשביל הנשמה. האוכל וענייני הגשמיות שהאדם צריך להם נועדו כדי להעלותם לקדושה, אלו ניצוצות שתפקידו לתקנם ולהעלותם ולכן הנפש מתאווה אליהם עוד יותר מהגוף.

בשביל מה צריכים אותך?

סופו של הסיפור על החסיד המתעלף מפתיע (או שמא כבר לא?): כעבור מספר שבועות משיחתם הראשונה, קרא לו האדמו"ר הזקן ובירכו בפרנסה, בבריאות ובכל העניינים הגשמיים שהוא ביקש עליהם.

בפעם הראשונה הרגיש האדמו"ר הזקן שהחסיד הגיע לבקש בקשות גשמיות בעיקר כי היה "מונח" בגשמיות, ואת זה האדמו"ר הזקן רצה לבטל. אחרי כמה שבועות של עבודת ה' צרופה תוך התעוררות גדולה של החסיד, הצרכים הגשמיים קיבלו את מקומם הראוי, ככלי שרת בידי הנשמה; או אז קרא לו האדמו"ר ובירכו בגשמיות המאפשרת להידבק באלוקי הגשמיות והרוחניות גם יחד.

מתקרבים לקרקע

אחרי פסגת העלייה בתפילת שמונה־עשרה מגיע שלב הירידה וה"המשכה" לתוך העולמות, מתחנון ועד "עלינו לשבח". אנחנו לא רוצים להתרסק אל המציאות ולשכוח את הרוחניות והקדושה, אלא להאיר את העולם הזה באור הגדול שמצאנו בתפילה.

אנחנו יורדים דרך אותם עולמות בהם עלינו: מעולם העשיה שהוא חלק התפילה שעד "ברוך שאמר", עולם היצירה של פסוקי דזמרה, עולם הבריאה של קריאת שמע וברכותיה ועד לאצילות בתפילת שמונה־עשרה. עכשיו עלינו לרדת בעולמות האלו אבל בסדר הפוך, מלמעלה למטה. "ואחרי שמונה־עשרה הוא המשכת האור מאצילות לעשיה, בדרך מלמעלה למטה" (מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ז, ו).

התמסרות לקראת הפרידה

התחנון, שלוש־עשרה מידות ונפילת אפיים הם המשך לשמונה־עשרה ונחשבים עדיין בעולם האצילות. עושים הכנות לנחיתה, ההרגשה היא של רגעי פרידה, אבל אנחנו עדיין למעלה.

בשעת אמירת התחנון אין לנו עבירות חמורות, עליהן כבר שבנו בתשובה לפני ובמהלך התפילה. אם כך, הרי שהתחנון כאן הוא ביטוי של התמסרות אל ה' לקראת הפרידה. אני יוצא מהתפילה, אני יודע שאני לא בסדר בכל מיני דקויות ורוצה לצאת מכל הבעיות ממש ולהיות שלך בלבד כל היום. ובנפילת אפיים, הנפילה היא דבקות מוחלטת בה', "אליך ה' נפשי אשא", ויש בה תחנונים וקבלות טובות להמשיך את הדבקות של שמונה־עשרה לכל היום במסירות נפש, שיהיה "אתדבקות רוחא ברוחא (רוח ברוח) כל היום" (תניא, אגרת התשובה פרק י).

אותו מסלול, רק בכיוון ההפוך

בסדר הקדושה "ובא לציון", ש"אשרי" נאמר כהכנה אליו, אנחנו יורדים לעולם הבריאה. המטוס כבר גולש מטה ומרגישים את זה. כמו בברכות קריאת שמע שקדמו לשמונה־עשרה אנחנו חוזרים לדבר על מלאכים ונשמות, מתארים את ביטול המלאכים ואת אמירתם "קדוש קדוש קדוש" (כמו בברכת "יוצר אור"), מתארים את דבקות נשמותינו בה' שבראנו לכבודו ונתן לנו תורת אמת, ומתחננים שישים בלבנו אהבתו ויראתו (כמו בברכות "אהבת עולם" ו"אמת ויציב").

"שיר של יום" הוא ירידה דרך עולם היצירה. המטוס פותח גלגלים לקראת המסלול. כמו בפסוקי דזמרה שקדמו לברכות קריאת שמע, אנו מתארים את גדלות ה' שמופיעה בעולם, מתפעלים ממנו ומזמרים לו בכל מיני שירה וזמרה.

שוב על הקרקע

בסיום התפילה ממש – "אין כאלוקינו" ו"עלינו לשבח" – אנחנו יורדים וממשיכים את כל האורות לעולם העשיה שלנו. גלגלי המטוס כבר מחליקים על מסלול הנחיתה. הדיבור שלנו על ה' הוא מתוך העולם הזה: "אין כאלוקינו, מי כאלוקינו". אלו דיבורים של הערצה, אך מעט מרחוק; עם תארי שלילה, אומרים שאין כדוגמתו ומי עוד כמותו. גם ההודאה והביטול הראשוניים של "מודה אני" ו"הודו לה'" השייכים לעולם העשיה חוזרים ונשנים – "נודה לאלוקינו".

אנחנו חוזרים ומשננים ארבעה תארים לה'. הוא "אלוקינו", "אדוננו", "מלכנו" ו"מושיענו", הוא קשור אלינו מאוד ומצטמצם לתוך החיים שלנו. אלוקים שלנו פירושו שהטבע שסביבנו מונהג ממנו; הוא אדון הטבע ומתערב בו לטובתנו, כמו בנס המלובש בטבע; הוא המלך שקשור לעולם אבל בעצם מתנשא ומרומם מהעולם, וגם התנשאותו זו קשורה אלינו כי "אין מלך בלא עם"; והוא מושיענו, ברצונו הוא מתערב בטבע בצורה ניסית מעל לטבע ומושיע אותנו ממנו.

התפילה שמפחידה את אומות העולם

תפילת "עלינו לשבח" נתקנה על־ידי יהושע בן נון בכניסה לארץ. אחרי ארבעים שנה של נתק מהגשמיות, במדבר, תחת ענני כבוד, עבר עם ישראל טלטלה. עמים זרים ועובדי גילולים, אדמה שצריך לחרוש והתעסקות עם גשמיות, כל אלה מחכים בארץ אך אין להתבלבל ויש להמשיך לשמור על הרגש המרומם, על הבידול מעובדי האלילים ואפילו מ"משפחות האדמה", משפחות שרק הארציות מעסיקה אותן.

אחרי טיול מופלא עם ה' לבדו, עם סיום התפילה אנחנו חוזרים לעולם העשיה, וזו חוויה מטלטלת. כל העניינים ה'גויים' וה'ארציים' ממתינים לנו מעבר למפתן בית הכנסת, ואנחנו מודים לה' שהבדילנו מהם; הם לא מתאימים ליהודי שחוזר עכשיו מעולם האצילות. אנחנו הולכים לצאת אל העולם, אבל לא כדי להיטמע בו אלא כדי לתקן אותו במלכות שד־י.

לראות מהרה בתפארת עוזך

החלק השני של "עלינו לשבח" עוסק בגאולה, היא מטרת ותכלית בריאת העולם הזה ועבודתנו בו. עם סיום התפילה וכניסתנו לעולם הזה, אנו מתפללים על ה"סיום" האמיתי. התכלית של עבודת ה' הכל־כך חשובה דווקא בעולם הזה תתגלה כאן רק בימות המשיח, אז ישקף העולם את המטרה שלשמה נברא ואנחנו מתחננים לראות זאת במהרה.

עם התגלות ה' מגיעה גם שנאת הרוע, "אוהבי ה' שנאו רע", העברת הגילולים וכריתת האלילים. בספרים מופיע רמז מעניין: בתורת הסוד נאמר שישנם מאה ועשרים צירופים לשם "אלקים", כי את חמש האותיות של שם "אלקים" אפשר לסדר ב־120 צורות. אלו הם צמצומים שונים שדרכם מתגלה ה' בעולם. לעומתם: ה"גלולים" בגימטרייה הם 119 וה"אלילים" הם 121, אלו הם ביטויי התנגדויות לגילוי ה', על־ידי הוספה או גירעון.

תפילה עוצמתית

תפילת עלינו לשבח היא החשובה ביותר לנחיתה שלנו בעולם הזה, ולכן היא נאמרת לאחר כל תפילה, גם במנחה וערבית בהן אין את כל האריכות, העלייה והירידה בכל שלבי הסולם כמו בתפילת שחרית. מפני עוצמתה, הדין הוא שכשהקהל אומר את תפילת "עלינו לשבח", כל מי שנמצא בבית הכנסת ואינו באמצע תפילה צריך להצטרף לאמירתה.

לא לחינם חששו אומות העולם מתפילה זו וגזרו במקומות מסוימים שלא לאומרה או לצנזר חלק ממילותיה. הם נתקפו בפחד מפני שבתפילה זו אנחנו מביאים את ה' לתוך עולם העשיה ומשליטים אותו יתברך על כל הבריאה!