תופסים מרחבים
בפסוקי דזמרה אנחנו מתלהבים. ה' בורא את העולם יש מאין, מחיה אותו, מנהיג ונוכח בו. "הוא אמר ויהי", ו"הוא ציווה ונבראו". אין ספור יצורים מגוונים, מושגחים בהשגחה פרטית, בטלים אל ה'. הבריאה כולה שרה לה': "הללו את ה' מן השמים, הללוהו במרומים, הללוהו כל מלאכיו... הללו את ה' מן הארץ, תנינים וכל תהומות" (ראה בסידור האריז"ל כאן, שפרק זה כולל ד' עולמות אבי"ע, ד' יסודות ארמ"ע וד' סוגי דצח"מ).
ההתבוננות בפלא הזה של מושג הבריאה כשלעצמו ובכל הפרטים העסיסיים של הבריאה ממלאת את הלב באהבה לה'. כך כותב הרמב"ם: "כשיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים (של ה'), ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול" (הלכות יסודי התורה ב,א).
מסיטים את הווילון
את בריאת העולם המתחדשת בכל שעה אנחנו לא מסוגלים להבין עד הסוף, כי אנחנו בעצמנו חלק מהעולם הזה, מה"יש", ולא באמת מבינים את ה"אין" ואת פלא האפשרות ליצור יש מאין (אם מתכנשין כל באי עולם אינם יכולים לברוא יתוש אחד ולהטיל בו נשמה - ירושלמי סנהדרין ספ"ז. ספרי ואתחנן ו, ה. בראשית רבה פרשה לט, יד). אם היינו מבינים את זה עד הסוף לא היינו ברואים... היינו בטלים ומבוטלים בתוך האור האלוקי, "אילו ניתנה רשות לעין לראות את האין האלוקי היו הנבראים מתבטלים ממציאותם" (תניא, שער היחוד והאמונה פרק ג).
לא מבינים, אבל בהחלט מתרגשים. אנחנו מתפעלים ומרגישים שה' הוא הדבר האמיתי ושאין עוד מלבדו.
על־מנת לעבור מהפך אישיות עמוק יותר, עד שנצליח להגיע למצב שהגשמיות לא תתפוס אותנו אלא הרוחניות, נזדקק לא רק להתרגשות אלא גם להבנה עמוקה, אליה נגיע בשלב מתקדם יותר בתפילה. אך כבר כעת, עצם ההתרגשות מהקדוש ברוך הוא מרוממת אותנו מעל הטביעה בעולם הטבע, ומסיטה מעט את הווילון מעל העולם המעלים. אשרי הזוכה לומר את הפסוקים, ליהנות מהם, לטעום אותם ולהתעלות יחד אתם להסתכלות מחודשת על העולם הזה.
לזמר עריצים
במונח "פסוקי דזמרה" טמונה משמעות נוספת מעבר לביטוי הרגיל של שירה וזמרה, והיא מלשון לזמר, לחתוך ולעקור (מטה משה חלק א אות נג. לקוטי תורה בחוקותי מז, ד). עצם ההתלהבות והשמחה בה' בכוחה "לזמר עריצים" (על־פי ישעיה כה, ה) ולכרות את כל הקוצים המפריעים.
כשם שבאדמה, יונקים הקוצים את לחלוחית האדמה ומונעים את צמיחת האילנות, ובאילנות עצמם מפריעים הענפים היבשים לצמיחת הענפים הבריאים, כך בעבודת ה', בכנסת ישראל שהיא כרמו של הקדוש ברוך הוא, עלולים לצמוח קוצים וצריך לזמרם. אנחנו חייבים לנקות את עצמנו מהקוצים, וההתלהבות של פסוקי דזמרה עושה את זה.
הקוצים אינם עבירות (עליהן הכרחי לחזור בתשובה לפני תחילת התפילה), אלא דברים בטלים של משך היום ומחשבות סתמיות שלא נראות לנו כהפרעה לעבודת ה'. כשהנפש באה להתרומם היא מרגישה פתאום כבדות בלתי מוסברת, היא מסתבכת בקוצים היבשים האלו. פסוקי דזמרה הם ניקיון ללכלוך שנדבק מבחוץ, המאפשר לאדם להתרומם מכל ההפרעות האלו.
לימוד בבקיאות
תורו של הניקיון הפנימי והיסודי יגיע בברכות קריאת שמע וקריאת שמע. בחסידות מדמים את ההבדל בין שני חלקי התפילה ללימוד לבקיאות מול לימוד לעיון. לפני העיון מוכרחים ללמוד בקיאות, לתפוס מרחבים ולהתלהב מהרוחב וההספק, אבל לאחר הלימוד בבקיאות לומדים בעיון, כאן יש הפנמה וחיבור עמוק יותר וממילא גם התלהבות גדולה יותר.
שני הלימודים האלו את ה' ואת הנשמה שלנו, בבקיאות ובעיון, חשובים מאוד בתפילה (ראה בארוכה - מאמר "אני לדודי" תשט"ו).
הברכה שכולה ברוך
ברכת "ברוך שאמר" הנאמרת בפתיחת פסוקי דזמרה מיוחסת מאוד. מובא בפוסקים אשר "שבח זה תיקנוהו אנשי כנסת הגדולה על־ידי פתקא דנפל מן שמיא (פתק שנפל מן השמיים) ומצאוהו כתוב בו" (מגן אברהם בשם תולעת יעקב)
ברכה זו היא "ברכת הברכות". עוד לפני הברכה עצמה, שהיא החלק השני שבברוך שאמר, מברכים את ה' בחלק הראשון אחת־עשרה פעמים!
ברכה היא מלשון המשכה מלמעלה למטה, כמו "המבריך את הגפן" (כלאים ז,א), אדם הלוקח ענף של גפן ומושך אותו לתוך האדמה על־מנת למשוך ממנו גפן נוספת, חיים חדשים. אחת־עשרה הברכות שבחלק הראשון הן אחת־עשרה המשכות, לאורך "סדר ההשתלשלות", עד לעולם התחתון, עולם העשייה. הדברים מבוארים בהרחבה במאמרי החסידות ומפני כובדם ונגיעתם בקבלה לא נפרטם כאן.
מתיישב בתוך העולמות
ה' רוצה להתגלות בתוך העולם הזה, אך רצונו הוא שההתגלות תתרחש על־ידי כך שנעורר אותה בתפילה. לברך, "להבריך" ולמשוך אותו לתוך העולם, זוהי עבודה יום־יומית. אנחנו מזכירים לה' ומעוררים אותו להימשך לתוך העולם הזה, והימשכותו לכאן היא הברכה שלנו. אנו מברכים אותו והוא מברך אותנו. לאחר שהוא נמשך אלינו, אנחנו מברכים אותו במשמעות הפשוטה של ברכה בחלק השני של ברוך שאמר.
ברכת ברוך שאמר תוקנה כפתיחה לפסוקי דזמרה, מפני שמה שמתרחש בה הוא הסבר לתוכן הפנימי של מזמורי פסוקי דזמרה. אנחנו מהללים ומשבחים את ה', מגלים אותו בעולם הגדול ומנכיחים אותו בתוך ה"עולם קטן" של האדם המתפלל.
בברוך שאמר, לקראת אמירת פרקי התהילים של פסוקי דזמרה, אנחנו מכריזים שה' "משובח ומפואר בלשון חסידיו ועבדיו ובשירי דוד עבדך" ואנחנו "נהללך ה' אלוקינו בשבחות ובזמירות, נגדלך ונשבחך ונפארך"!
כל חפצו יהיה הכוונה
שני קצוות מודגשים בברכה: ה' חי לעד, גוזר ומקיים, ומצד שני - ה' מרחם על הארץ, פודה ומציל. השליטה של ה' בבריאה היא מוחלטת, הוא קובע את חוקי הטבע ועלינו מוטל לקיים את דבריו - עד כאן המפגש שלנו עם מלכנו. אך יש גם מפגש עם אבינו היקר - ה' מרחם, יכול ברגע אחד לרומם אותנו מעל לחוקי הטבע הנוקשים, מעניק לנו שכר טוב על מעשינו ומרחם עלינו בנפילותינו.
אנו פותחים את החלק הראשון ב"ברוך הוא" ומסיימים אותו ב"ברוך שמו". הצמד הזה מלווה אותנו בכל פעם שאנו שומעים את שם ה' בברכה, השומע עונה "ברוך הוא וברוך שמו". "הוא" זה הוא בעצמו, הנסתר והנעלם. "שמו" זה הגילוי שאנו מכירים ויודעים לכנותו בשם. ההמשכה, ה"ברוך", של ה' אלינו היא גם של "הוא" בעצמו וגם של "שמו", שמותיו הקדושים. אם היו נמשכים אלינו רק שמותיו היינו רחוקים מעצמותו, ואם הוא היה נמשך אלינו רק בעצמותו קשה היה לנו לתפוס ולהרגיש בו. לכן אנו זקוקים גם ל"הוא" וגם ל"שמו" (על־פי סדור עם דא"ח).
עיקר הדיבור בברכה הזו הוא על הקשר של ה' עם העולמות והתהוותם בכל רגע ממש מרוח פיו: "וְזֶהוּ פֵּרוּשׁ בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. שֶׁהִתְהַוּוּת הָעוֹלָמוֹת הֵם בְּמַאֲמָר וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרַךְ, וְהוּא בִּבְחִינַת בְּרָכָה וְהַמְשָׁכָה בְּגִלּוּי. וְכַאֲשֶׁר מַשִּׂיג בָּ'אַיִן' הָאֱלֹקִי הַמְחַיֶּה אֶת הַ'יֵּשׁ', אָז הֲרֵי אֵין הַ'יֵּשׁ' נִרְאֶה מְצִיאוּת כָּל־כָּךְ, וְאֵינוֹ נִמְשָׁךְ אַחֲרֵי הַ'יֵּשׁ' מַמָּשׁ, וְלֹא יִרְצֶה בְּיֵשׁוּת שֶׁל הַ'יֵּשׁ' כִּי אִם כָּל חֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ יִהְיֶה הַכַּוָּנָה הָאֱלוֹקִית שֶׁבַּ'יֵּש' הַזֶּה" (כ"ק אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש, מאמר "איש יהודי", ספר המאמרים קונטרסים א).
"וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל": אַתָּה קָדוֹשׁ וּמֻפְרָשׁ מֵהָעוֹלָמוֹת, וְאַתָּה יוֹשֵׁב, מִתְיַשֵּׁב וְנִמְשָׁךְ לְתוֹךְ הָעוֹלָמוֹת, עַל־יְדֵי תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל, עַל־יְדֵי הַשְּׁבָחִים שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל מְשַׁבְּחִים אוֹתְךָ
(הבעל שם טוב, כתר שם טוב השלם, הוספות ס)
אשרי יושבי ביתך
"אשרי יושבי ביתך" הוא המזמור החשוב ביותר בפסוקי דזמרה. "האומר תהילה לדוד שלוש פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא" (ברכות ד). בפסוקי דזמרה, לפני "ובא לציון" ובתחילת תפילת מנחה, אנו מקיימים את מאמר הגמרא ומשננים ומתפללים את המזמור שלוש פעמים בכל יום. מה יש בו, ב"אשרי", שהופך אותו לחשוב כל־כך?
הגמרא (שם) מסבירה שהמיוחד בפרק הוא השילוב של שני דברים גדולים: הפסוקים מסודרים לפי אל"ף בי"ת, ובנוסף מופיע בו הפסוק המופלא: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון". בחסידות מוסבר שאלו שתי המתנות שנותן לנו ה' יתברך: המתנות הרוחניות שעיקרן הוא התורה הקדושה שמיוסדת באותיות קדושות ומופלאות, והמתנות הגשמיות שעיקרן השגחה פרטית על פרנסתנו וכל צרכינו.
בנוסף, המייחד את "אשרי" הוא ש"כולו הודאה ושבח ואין בו בקשת צרכי עצמו רק דרך רמז בעניין 'פותח את ידך'. זהו איש שאינו חושש כל־כך לצרכי העולם הזה, על כן הוא בן העולם הבא" (יהל אור ל'צמח צדק', מזמור קמה).
אשרי, אשרי, אשרי
בנוסף לכך שאנו אומרים את המזמור שלוש פעמים בכל יום, הרי שבתחילת כל "אשרי" אומרים שלוש פעמים "אשרי": "אשרי יושבי ביתך... אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוקיו". אשרי מלשון אושר ותענוג. אם בכל מקום שלוש פעמים יוצרות 'חזקה', הרי ש'אשרי' הוא שלוש פעמים כפול שלוש פעמים בכל יום! שפע עצום של תענוג!
באמירת "אשרי" ניתן להתענג בתענוגים, תענוג הנפש, "טוב זמרה אלוקינו"! עצם אמירת "אשרי יושבי ביתך" טוב הוא, וניתן להגיע בו לרמה של אמירת הפסוקים האלו ללא מבוקש אחר מלבד לשובב את הנפש ולענגה, כי כנזכר לעיל "כולו הודאה ושבח", בבחינת "טעמו וראו כי טוב ה'".
אין נו"ן, יש סמ"ך
אות נו"ן היא האות היחידה שאין לה פסוק ב"אשרי". חז"ל אומרים שדוד המלך לא רצה להזכירה כי היא מרמזת על נפילה, "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל". בפסוק הפותח בסמ"ך מדבר דוד המלך על סמיכת הנופלים והקמתם.
זה לא באמת מובן. הרי לא חסרות מילים שליליות הפותחות בשאר האותיות או מילים חיוביות הפותחות בנו"ן. מה עם "הנוי והנצח לחי עולמים", ומה קרה במזמורים אחרים הבנויים על האל"ף בי"ת, בהם מקומה של הנו"ן לא נפקד?
החסידות מסבירה שזה בדיוק העניין, הנפילה היא אכן נושא שדוד המלך רצה לכלול במזמור, אבל בשביל לא להפיל אותנו, דוד לא רצה להזכירה מפורשות אלא ברמז בלבד. לאחר הפסוקים המרוממים מתחילת המזמור, מתייחס דוד המלך לנפילה. עם ישראל וכנסת ישראל בגלות, והקדוש ברוך הוא בחסדו סומך נופלים.
ה' סומך ומרים את הנופל, גם את הנופלים בגשמיות וגם את הנופלים ברוחניות. גם את עם ישראל ככלל וגם כל יהודי בפרט. נפילה היא דבר קשה, הרגליים נופלות ואתן הגוף כולו. הדבר הראשון הוא להרים את הנופלים.
בנוסף, יש את הכפופים, אלו שהרגליים עדיין סוחבות אותם אבל ראשם וגופם מטים ליפול. יהודי הינו "חלק אלו־ה ממעל ממש" והוא לא אמור להיות כפוף, ולכן ה' לא מסתפק בכך שנעמוד על הרגליים והוא זוקף את הכפופים.
היקום כולו מריע!
פרקי התהילים שאומרים לאחר "אשרי יושבי ביתך" הם פרקי שירת האדם והבריאה כלפי ה', הפרקים הנהדרים המסיימים את ספר התהילים, והם רובם של פסוקי דזמרה.
מ"הללי נפשי" ל"כל הנשמה"
אף שקשה לתת כותרת ממצה לכל מזמור, ניתן לציין מאפיינים בולטים.
המזמור הראשון (קמו) מתחיל באדם היחיד, בתלותו המוחלטת בה' עושהו אשר ביכולתו להוציאו מכל מצוקותיו. ה' עוזר לעשוקים, לכפופים, לרעבים, לאסורים, לצדיקים, לגר, ליתום ולאלמנה. כל אחד ואחד מושגח בהשגחה פרטית המיוחדת לו.
המזמור השני (קמז) עובר לעם ישראל כולו ולירושלים - העיר שכולה קודש לה'. בפרק זה יש גם יותר התייחסות לחוקי הטבע הכלליים מאשר למצבו הספציפי של כל פרט ופרט. חוקי הטבע הם בעצם השומרים שהציב הקדוש ברוך הוא כהגנה עלינו, בנוסף להשגחה הפרטית שיש על כל יצור לעצמו.
המזמור השלישי (קמח) מדבר על הבריאה כולה לפרטיה, דומם, צומח, חי ומדבר. הבריאה בטלה אל ה' ותלויה בחסדו. החלק הראשון של הפרק הוא הלל של צבא השמים על כל פרטיו, והחלק השני הוא ההלל העולה מן הארץ על שלל פרטיה.
המזמור הרביעי (קמט) עוסק בעתיד לבוא, בשיר החדש שיושר אחרי שתכלה הרשעה ויתגלה הצדק. הרעיון הוא שהאדם יכול להעמיד את עצמו במצב גאולתי, לדלג כבר עכשיו אל מקום נפשי של גאולה מוחלטת מבלבולי העולם.
המזמור החמישי (קנ) הוא שירה נפלאה ומסכמת של כל קולות השיר כולם כלפי ה'.
"כמו יצירה מוזיקלית פותחים מזמורים אלו בצלילים חרישיים של קול בודד, קולו של יחיד, העומד לבדו מול בוראו, 'הללי נפשי את ה''. חוזק הקול והצליל מתגברים כאשר יותר ויותר קולות מצטרפים אל מקהלת המשבחים תהילת א־ל. הסיומת של רינת המקהלות מגיעה לשיאה כאשר היקום כולו מריע בקול רננים - 'כל הנשמה תהלל י־ה'" (הרב ניסן מינדל, ואני תפילתי).
סדר ההשתלשלות
אדמו"ר הזקן מסביר את הסדר שבפרק האחרון: "הללו א־ל בקדשו" הוא הלל לדרגה הקדושה המופרשת מאתנו, שאין לנו בה שום השגה.
ממנה נמשך השפע דרך הילול "רקיע עוזו", הם המסכים שבינינו ובינו; מסכים שאמנם חוצצים, אך בד בבד מאפשרים לנו לקבל את האור אותו הם מסננים עבורנו.
בהמשך, האור אכן נמשך "בגבורותיו", עם הרבה צמצום, אך רק בזכות ההקטנה הזו אנו מרגישים ומשיגים את "רוב גודלו" הנחשף לעינינו, ריבי רבבות ברואים מכל הסוגים.
מתוך התבוננות בהשתלשלות האין־סוף עד אלינו, מהללת הבריאה "בתקע שופר". כמו בתקיעת השופר בראש השנה, יש כאן חזרה בתשובה עמוקה. כל הבריאה משתוקקת לחזור בתשובה אל מקורה, ומהללת "בנבל וכינור, בתוף ובמחול, במינים ועוגב" - כלי נגינה וקולות שמביעים השתפכות וכמיהה. היקום כולו מאוחד בגעגוע לה' יתברך.
"כל הנשמה תהלל י־ה הללוי־ה".
עשר ספירות
עשרת ההילולים שבפרק זה מכוונים כנגד עשר הספירות, מ"הללו א־ל בקודשו" שכנגד ספירת החכמה ועד ל"הללוהו בצלצלי תרועה" שכנגד ספירת המלכות. הדברים מבוארים בספרי החסידות, ומתוכם למדים אנו שהפרק הזה כולל את כל סדר ההשתלשלות והקשרים שבין הקדוש ברוך הוא ועולמו, ואין מתאים ממנו לחתום את התהילים ואת עיקרם של פסוקי דזמרה.
כשהים הופך ליבשה
מדי יום אנו שרים את שירת הים. יציאת מצרים היא יסוד גדול באמונתנו, מתן תורה הוא יסוד חיינו ואורך ימינו, אבל קריעת ים סוף? הנס שנעשה לאבותינו היה אמנם גדול ועצום, אך מדוע עלינו להזכירו מספר פעמים בתפילה ובנוסף להקדיש לו פרק נכבד ביותר בפסוקי דזמרה ולשנן את השירה לכל אורכה מדי בוקר?
בחסידות מוסבר שקריעת ים סוף הוא עניין יום יומי. כל אדם מתחיל את יומו וקשיים חוסמים אותו, קשים כקריעת ים סוף... איך הוא יצליח לצלוח אותם, מנין יגיעו הכוחות והביטחון? והתשובה היא: יהודי! ה' קורע לך את הים!
בשורה ענקית
קריעת ים סוף הייתה אמירה ברורה של ה' יתברך: מי שהולך בדרך הנכונה, שלא יחשוש מכלום. ואם צריך - גם הים ייקרע. אין מה להתפעל ולהתבלבל מניסיונות. במכילתא מובא שעם ישראל היה מבולבל על שפת הים, כשמצרים מאחוריו והפחד בלבו. עם ישראל נחלק לארבע כתות: כת אחת אומרת ניפול לים (במשמעות של התאבדות), כת אחת אומרת נשוב למצרים, כת אחת אומרת נתפלל ("נצווח כנגדן") וכת אחת אומרת נעשה מלחמה. את כולן (!) השתיק ה' ואמר למשה רבינו: "דבר אל בני ישראל ויסעו"! תלכו ישר בדרך בה הוריתי לכם, תיכנסו לים ותראו שהכל בסדר.
יהודי מתחיל את היום בבוקר ויש לו בשורה ענקית: סע קדימה! תעשה את העבודה שלך, ה' אתך והוא יעשה את שלו. אם צריך הוא גם יסלול עבורך דרך בתוך הסערה ויטביע בתוכה את כל מי שצריך להטביע. רק תאמין בו, אמונה גדולה ומוחלטת (בארוכה - ליקוטי שיחות חלק ג פרשת בשלח).
הנסתר מתגלה
דבר נוסף ועמוק טמון בקריעת הים היומית: קריעת ים סוף היתה התגלות העולם המכוסה והנעלם בתוך העולם הזה.
לעומת הארץ שבה הכל חשוף, הים מכסה על הנבראים שבתוכו, "כמים לים מכסים". העולם המכוסה הוא ביטוי לעולם נעלה ונסתר. בקריעת ים סוף הים הפך ליבשה - כלומר, "עלמא דאתכסיא" התגלה ב"עלמא דאתגלייא", והסוד הנעלם הפך להיות פשוט וברור (לקוטי תורה פרשת צו יד, ב).
הקדוש ברוך הוא שתל אותנו בעולם הגלוי, על אף שרובה של ההתרחשות האמיתית הוא בנסתר. הוא נותן את הכוח לכל יהודי לקבל כוחות והשראה מהעולם המכוסה, אותו מסמל הים, ולהמשיכו לתוך חייו, לתוך העולם הגלוי והארצי.
לאחר הגאולה ממצרים, ערוות הארץ, ולפני מעמד קבלת התורה, היינו חייבים לעבור דרך בקיעת כל המסכים, בה ראתה שפחה את מה שלא זכה לראות הנביא יחזקאל! (לקוטי תורה שם טז, ב).
בכל בוקר מחדש אנחנו יוצאים ממצרים ומקבלים את התורה, ובכל יום מטעים אותנו הקדוש ברוך הוא את קריעת ים סוף ואומר לנו: קחו כוחות מהעולם המכוסה. הקדוש ברוך הוא מאפשר לכל אחד ואחד מאתנו, ולא רק לנביאים ולגדולי ישראל, ללכת בתוך הים שהופך ליבשה.
