ברוב קהילות האשכנזים נוהגים בחודש אלול, בבוקר ובערב, לומר מזמור "לְדָוִד, ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי" (מזמור כז בתהילים). להלן נעמוד על אחד הפסוקים הקשים במזמור: "לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי, אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ" (ח).
פירוש פשוטו של המקרא
מה אומר הלב ולמי? ומה היחס בין דברי הלב לבין בקשת פני ה' שמופיעה בסופו של הפסוק?
רש"י מפרש: "'לך' - בשליחותך - אומר לבי: 'בקשו', ישראל, פני הקב"ה. ואני, דוד, שומע לו". חיזוק לדבריו מביא רש"י מכך, שיש מקומות נוספים בהם הלב מדבר במקומו של ה'.
מעין זה מפרש גם הרד"ק: "לבי אומר תמיד בעבורך: בקשו פני [...] ואמר לְפָנַי שיבקשוך ותהיה מגמתם אליך, ובעבור זה אמר: את פניך ה' אבקש, וזו היא השאלה ששאלתי כי לבי יעצני כן". וכן מציע האבן עזרא, על פי פירושו של רבי משה "כי לך - בעבורך, כמו: אמרי לי אחי הוא. והטעם: אני אומר מה שצוו לנו ביד שלוחיך, ואמרת לנו: בקשו פני, על כן: את פניך ה' אבקש". לפי פירושים אלו, כוונת הפסוק היא שה' מבקש מאתנו לבקש את פניו, וכך אכן עושה דוד, כמפורש בסופו של הפסוק: את פניך ה' אבקש. והחילוק בין הפירושים הוא רק בפירוש המילה "לך", שלפי רש"י הכוונה: בשליחותך, ולפי הרד"ק והראב"ע הכוונה: בעבורך.
המאירי מציע כיוון אחר לגמרי: "כשאני מבקש כבוד ושררה מאת העם, עד שאני אומר להם שיבקשו פני ויבקרוני תמיד, אין זה כוונה ממני לשררת עצמי ובקשת כבוד, אבל לבי, רצונו לומר: תכלית כוונתי ומחשבתי, כדי שתהא אימתי עליהם עד שאביאם לבקש את פניך". לפי פירוש זה, בקשת הפנים בתחילת הפסוק היא בקשת הפנים של דוד, שמביאה לכך שכל העם יבקשו את פני ה'.
המלבי"ם קורא בפסוק פנייה של הלב אל ה', ובקשה: "בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה'". בקשה זו באה מתוך רצון להגיע למפגש של פנים אל פנים עם ה'. לפי פירוש זה נזכרו בפסוק גם 'פני' דוד, ולא רק פני ה'. מעין זה הציע גם הספורנו: "'לך' - לרצון לפניך, 'בקשו פני' - אמר וצוה [לבי] את פני [פני דוד] שיבקשו וידרשו אותך". לפי זה, לבו של דוד מצווה את פניו לבקש את ה'. בשני הפירושים הפסוק מציין פנייה של הפנים לה', או בכך שהלב אומר לה' שפניו יבקשו את פני ה', או בכך שהלב אומר לפנים לבקש את פני ה'.
פירוש מחודש מצאנו באלשיך, שיש בפסוק שני קולות: הראשון הוא קולו של הלב, שמסתפק בכך שיבקשו את פניו, ובאם הלב יהיה שלם עם ה', הוא איננו זקוק ליותר מכך: "כי אין צריך האדם לשלמות כשרונו כי אם היות לבו שלם עם ה', ואין צריך יותר, כי בזה הכל יהיה לו ולא ימוט בכשרון". והשני הוא קולו של מי שירא את דבר ה', שאיננו מסתפק בכך שלבו שלם עם ה', "כי אם גם יבקש - יהיו פני ה' אתו, ולא יסתר מלפניו, ובזה יבטח שלא תקרנו שגגת עוון", וזו כוונת סיומו של הפסוק, שדוד אומר שהוא מבקש את פני ה'. על פי פירוש זה, "בקשו פני" אלו פניו של הלב, שיהיה שלם.
[ומעניין לציין כאן פירוש לתחילת הפסוק, אותו מציע הרב אברהם ישראל שריר, ש"המילה 'לך' איננה פנייה, כי אם ציווי מלשון הליכה. 'לך' משמעו 'לכה'. מצאנו כתיב זה בתנ"ך במובן זה בשלושה מקומות. לפי זה, בנוי הפסוק על מטבע הלשון 'ללכת ולבקש', ומשמעו: לבי (הקוֹל הפנימי שלי) פונה אלי ואומר לי: 'לך!', ואל פניי הוא אומר: 'בקשו!' - את פניך ה'].
לסיכום, הפירושים השונים מצביעים על כמה משמעויות אפשריות ל"פנים" שנזכרים בחלקו הראשון של הפסוק. או שהכוונה לפני ה', שנזכרו פעם נוספת בחלקו השני של הפסוק, או שהכוונה לפניו של דוד, או אפילו לפניו של הלב. בכל מקרה, לבו של דוד הוא אחד, ועומד הוא מול בקשת פני ה'.
פנימיות הלב
בעל התניא (אגרת הקודש ד) מחדש פירוש לפסוק באומרו: "לך אמר לבי בקשו פני", פירוש: בקשו את פנימיות הלב.
לפי פירוש זה, הפסוק מתייחס לכך שיש בלב שני חלקים, החלק הפנימי והחלק החיצוני, והבקשה שמופיעה בפסוק היא - בקשת פנימיות הלב. כדי לבאר זאת יותר ממשיך בעל התניא ואומר:
"כי הנה, בלהב יסוד האש האלקית שבלב יש שתי בחינות: בחינת חיצוניות ובחינת פנימיות. חיצוניות הלב היא התלהבות המתלהבת מבחינת הבינה והדעת בגדולת ה' אין סוף ברוך הוא להתבונן בגדולתו, ולהוליד מתבונה זו אהבה עזה כרשפי אש וכו'. ופנימיות הלב, היא הנקודה שבפנימיות הלב ועומקא דליבא, שהיא למעלה מעלה מבחינת הדעת והתבונה שיוכל האדם להתבונן בלבו בגדולת ה'".
מה שמאפיין את פנימיות הלב, אותה נקודה ש"למעלה מעלה מבחינת הדעת והתבונה", היא העובדה שהיא איננה כפופה לתועלתיות, לשיקולים של רווח והפסד, או לכל 'חשבון' הגיוני אחר:
"ועל דרך משל כמו במילי דעלמא, לפעמים יש ענין גדול מאד מאד שכל חיות האדם תלוי בו ונוגע עד נקודת פנימיות הלב ועד בכלל, וגורם לו לפעמים לעשות מעשים ולדבר דברים שלא בדעת כלל.
וזה לעומת זה, ככה הוא ממש בעבודה שבלב.
והיינו, לפי שבחינת נקודת פנימית הלב היא למעלה מבחינת הדעת המתפשט ומתלבש במדות, שנולדו מחכמה־בינה־דעת כנודע. רק היא בחינת הארת חכמה עליונה שלמעלה מהבינה והדעת, ובה מלובש וגנוז אור ה' ממש, כמו שכתוב: "ה' בחכמה" כו'. והיא היא בחינת ניצוץ אלקות שבכל נפש מישראל".
הלב מתפעל בחיצוניות ממה שהשכל מתבונן. ההתלהבות היא אמתית, וזו הדרך להגיע לאהבת ה', כפי שכתב הרמב"ם ביחס לשאלה: "והיאך היא הדרך לאהבתו?" - "בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול" (הלכות יסודי התורה, פרק ב הלכה א). עם כל זאת, זו התלהבות שאיננה נובעת מפנימיות הלב אלא מחיצוניות.
פנימיות הלב היא ניצוץ אלקות שבכל נפש מישראל. כאשר מתגלה הפנימיות של הלב, אין האדם זקוק להתבוננות בכדי לאהוב את ה', אלא הוא מגלה את החיבור הפנימי שלו לה'. לחיבור עמוק זה משתוקק האדם באומרו: "לְךָ אָמַר לִבִּי - בַּקְּשׁוּ פָנָי!", הלב פונה אל האדם בבקשה לגילוי פנימיות הלב, ולא רק להתפעלות חיצונית. כמובן, המשך הפסוק בא בעקבות בקשה זו: "אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ", שכן מי שמגלה את פנימיות לבו, את הניצוץ האלוקי שבנפשו, מבקש בעצם את פני ה'.
למה לא כל אחד זוכה לגילוי פנימיות הלב?
בתחילת המזמור קובע דוד בביטחון שה' אתו והוא איננו ירא מהאויבים שמתקרבים אליו. ואולם, במלחמה הפנימית דוד מלא חששות, והוא מבקש מה' שלא יסתיר את פניו ממנו. וכך מלמד אותנו רבינו בחיי אבן פקודה ב"חובות הלבבות" (ה, ה): "ואמרו על חסיד, שפגע אנשים שבים ממלחמת אויבים, ושללו שלל אחר מלחמה חזקה, אמר להם: שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל, התעתדו למלחמה הגדולה. אמרו לו: ומה היא המלחמה הגדולה? אמר להם: מלחמת היצר וחייליו".
ואכן, ביחס לגילוי פנימיות הלב רואים אנו, שלא כל אחד זוכה לעבודת ה' מתוך עומק הלב. ואומר על כך בעל התניא:
ומה שאין כל אדם זוכה למדרגה זו לעבודה שבלב מעומקא דלבא בבחינת פנימיות, היינו לפי שבחינה זו היא אצלו בבחינת גלות ושביה, והיא בחינת גלות השכינה ממש, כי היא היא בחינת ניצוץ אלקות שבנפשו האלקית.
מתוך הזיהוי של פנימיות הלב עם ניצוץ האלקות, מזהה בעל התניא את הסתרת פנימיות הלב עם גלות השכינה. ומה מביא את הגלות עלינו?
וסיבת הגלות הוא מאמר רבותינו זכרונם לברכה: גלו לבבל שכינה עמהם, דהיינו מפני שהלביש בחינת פנימית נקודת לבבו בזה לעומת זה, דהיינו בלבושים צואים דמילי דעלמא ותאות עולם הזה הנקרא בשם בבל, והיא בחינת ערלה המכסה על הברית ונקודה הפנימית שבלב. ועל זה נאמר: "ומלתם את ערלת לבבכם".
הגלות של הלב היא כיסויו בגלל תאוות העולם הזה והעיסוק בדברים שרחוקים מאלקות. אנו יוצאים מהגלות רק כאשר אנו מתנתקים מהלבושים הללו. התנתקות זו היא יום־יומית, ומאפשרת לנו לגלות מעט את ניצוץ האלקות שבתוכנו:
וכן כל ניצוץ פרטי מהשכינה שבנפש כל אחד מישראל יוצאת מהגלות והשביה לפי שעה בחיי שעה זו תפלה, ועבודה שבלב מעומקא דלבא מבחינת נקודה הפנימית הנגלית מהערלה, ועולה למעלה לדבקה בו בתשוקה עזה, בבחינת למען חייך.
מעתה, הלב שאומר "בקשו פני" הוא לב האדם המתפלל, שמבקש לשבת בבית ה' כל ימי חייו, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. התגלות תמידית זו היא בניגוד למצב הנוכחי, בו גם אם מתגלה פנימיות הלב בשעת התפילה, היא עוברת מיד לאחריה, ומצפים אנו להתגלות השכינה וליציאתה מהגלות לעד ולעולמי עולמים.
