התשובה שבפרשת נצבים היא תשובה הבאה מתוך התקרבות להקב"ה והיא היא התשובה של יום הכיפורים, בו נפגש יהודי עם הקב"ה מקרוב וכשהוא כל כך קרוב קשה לעבור עבירה. עשויה נפשו של אדם להיות נקוטה מן החטא, כשהוא רחוק מהקב"ה וחש בריחוקו ומתגעגע להתקרב, וכל שכן שלא יבוא לידי חטא כשהוא חש בקירבתו של הבורא. יום כיפור הוא מומנט כזה, ומכאן הסמיכות של פרשת נצבים ליום הכיפורים.

בפרשה זו מצוים שני עיקרי הדת, תשובה וגאולה:

“והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלקיך שמה. ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום, אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלקיך שמה. אם יהיה נידחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלקיך ומשם יקח. והביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך והטיבך והרבך מאבותיך". 

מהו הקשר בין תשובה וקיבוץ גלויות שבביאת המלך המשיח? שאלה זו נשאלה בפי רבים ויש עליה שתי תשובות, תשובה אחת בפי חכמי ההלכה ואחרת בפי חכמי הקבלה והחסידות, שתיהן אמת ושתיהן רבות משמעות.

חכמי ההלכה קבעו - וההלכה נפסקה (פ"ז מהל' תשובה ה"ב) ברמב"ם - כי אין ישראל נגאלין אלא בתשובה. לעומת זאת ניתנה לנו ההבטחה כי סופם של ישראל לעשות תשובה ומיד הם נגאלים. בפרשת נצבים מצוים שני הדברים הללו: תחילה כי ישראל יגאלו רק לאחר שישובו בתשובה, ושנית הבטחה כי עד כמה שלא יהיו ישראל חוטאים ורחוקים מהקב"ה - סופם לחזור לארץ ישראל על ידי התשובה.

המקובלים - והדברים מובאים בספר הזוהר וב"אור החיים" ובמפורש ובמודגש על ידי בעל ה"תניא" באיגרת התשובה שלו, במקום שהוא מדבר על תשובה עילאה ותשובה תתאה, ובייחוד על ידי בנו “הרבי האמצעי" בספר המעמיק “שערי תשובה" - אומרים, כי התורה מדברת כאן לא רק בגלות ישראל במובן הגיאוגרפי־פוליטי, אלא גם בגלות היחיד במובנה המטאפיסי־רוחני.

החוטא, כל חוטא, הוא בגלות. הוא נידח בקצה השמים, הוא נפוץ בעשרות מקומות בחינת “והפיצך ה' בגויים". גלות הוא חוסר בית והחוטא הוא בן בלי בית. יכול שיהיו לו לחוטא ארמונות ווילות נהדרות - אבל בית אין לו. יהודי אינו יכול למצוא לו בית, אם אין הקב"ה שרוי בו בבית.

החוטא, אומרים חכמי הקבלה אינו אישיות אחידה - והם בתמימות נפשם תפסו את הדברים בצורה מעמיקה יותר מהפסיכולוגים המודרניים - הוא אישיות מפוצלת, נפוצה, נידח ונהדף למשב כל רוח, כשחלקו בתחום זה וחלקו האחר בתחום אחר. הוא אינו עקבי. הקללה של “והפיץ ה' אתכם בעמים" חלה לא רק על האומה, אלא גם על החוטא היחיד. כשרונותיו, כוחות הנפש שלו, רגשותיו ומחשבותיו אין להם קשר פנימי, אין נקודה אחת שבה מתמקדת אישיותו. תשובה - היא קיבוץ גלויות, שפירושה: איחודה וליכודה מחדש של האישיות שנתפצלה לרסיסים בעטיו של החטא.

כך כותב הרבי האמצעי:

“כתיב: אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך. ויש להבין, איך שייך עניין קיבוץ ביחיד, שהאסיפה והקיבוץ אינו שייך אלא ברבים. והמשל כתוב נדחך, הוא בחינת פיזור נצוצי חלקי אור־הנפש אחת במקומות רבים זרים ורחוקים מאוד, כי נר ה' נשמת אדם". נפש האדם שנבראה בצלם אלקים היא אינסוף ויש בה עצמה מרחקים עצומים שבהם נפוצים ניצוצותיה ורסיסיה, עד “שצריכים אסיפה וקיבוץ גם בכל יחיד, וזהו עיקר עניין קיבות גלויות כידוע, והוא הנקרא בחינת תשובה תתאה".

יש משמעות רבה למקבילה הזאת שבין גלות וקיבוץ גלויות של כלל ישראל במובן הפוליטי־גיאוגרפי לבין הגלות וקיבוץ הגלויות המטאפיסי־רוחני של החוטא שבתשובתו הוא בא לקבץ את הניצוצות הפזורים של אישיותו הרוחנית כדי לעשותה שוב לאישיות אחת.

(על התשובה, עמ' 294)