כאשר יהודי עושה חשבון-צדק על כל המחשבות, הדיבורים והמעשים הלא טובים של העבר, הוא מגיע למסקנה שאין לו את הזכות לתבוע ולדרוש מהקב"ה שיתן לו את צרכיו, כי-אם לבקש זאת ממנו בתורת צדקה. זהו הפירוש "לך הוי' הצדקה", מדוע? כיוון ש"לנו בושת הפנים".

בכדי לזכות לכך שהקב"ה יתן לנו בתורת צדקה, צריכים גם אנו לתת צדקה ובכך לעורר את צדקת הקב"ה – "מידה כנגד מידה".

מכך מובן שבחודש אלול, זמן החשבון והתשובה, צריכים להשתדל להוסיף ולהרבות בנתינת הצדקה וזוהי ההכנה הראויה לקבל את הצדקה מהקב"ה.

כשם שבכוחו של כל יהודי לתת צדקה גשמית, כך גם בכוחו של כל יהודי לתת צדקה רוחנית ולהשפיע על זולתו בענייני יהדות.

האחריות להשפיע על בני-ישראל בענייני יהדות, מוטלת במיוחד על בני הישיבות ויושבי אוהל. רמז לכך אפשר למצוא במה שאומרת הגמרא (תענית כט,א) ש"משחרב הבית בראשונה נתקבצו כתות כתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידן, ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: 'רבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים, יהיו מפתחות מסורות לך', וזרקום כלפי מעלה ויצתה כעין פיסת יד וקיבלתן מהם".

ויש לפרש סיפור זה באופן פנימי ולמצוא בו את המסר עבורנו:

ה'מפתחות' של בית-המקדש הרוחני של כלל ישראל ושל העולם כולו, נמצאים בידי 'פרחי הכהונה' הצעירים.

'פרחי הכהונה' הם בני הישיבות ויושבי אוהל, שאין להם עסק כל-כך עם גשמיות וחומריות העולם (ענייני מסחר וכו'), אלא עיקר התעסקותם הוא בלימוד התורה ובענייני קדושה – ענייני בית-המקדש. תפקידם של 'פרחי הכהונה' הוא להיות 'שוערים': בידם נמסרו המפתחות לפתוח את הדלתות ולהכניס את אלה שיכולים להיכנס, ולסוגרם בפני אלה שאינם יכולים להיכנס.

בכדי להיכנס לבית-המקדש יש צורך בהכנה – להיות טהור. עניין ה'טהרה' הוא, "לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות . . ו(ל)הביא נפשו במי הדעת טהור" (רמב"ם סוף הלכות מקוואות).

זו ההכנה היחידה הדרושה כדי להיכנס לבית-המקדש – דעה ישרה ואמונה טהורה. ולאמיתו של דבר, עניין זה נמצא אצל כל בני-ישראל שהם "מאמינים בני מאמינים", אלא שיש צורך להוציא זאת מן ההעלם אל הגילוי.

ומכיוון שהמפתחות של בית-המקדש נמצאים בידיהם של 'פרחי הכהונה'-בני הישיבות, צריכים הם לדעת שעליהם מוטלת כל האחריות בכל הקשור לכניסת בני-ישראל לבית-המקדש.

בני הישיבות ויושבי אוהל הנמצאים בד' אמות של תורה ותפלה, אינם יכולים להסתפק בכך שהם נמצאים בד' אמות שלהם, אלא צריכים להשתדל להכניס עוד יהודים לד' אמות אלה, כיוון שבידיהם הכוח לפתוח את דלתות בית-המקדש ולהכניס אליו קהל נוסף מבני-ישראל.

אם רק ישנו יהודי, איש או אשה, נער או זקן, שאולי ראוי להיכנס לבית-המקדש – צריכים ה'פרחי כהונה' להשתדל שהדלת של בית-המקדש תהיה פתוחה לפניו, כך שמצדם לא תהיה מניעה לכניסתו לבית-המקדש. ומכיוון שהם אלה שפותחים את הדלתות, עליהם מוטלת גם האחריות להכין את הנכנסים שיהיו טהורים מ"דעות הרעות" ולהטבילם ב"מי הדעת טהור", בכדי שיוכלו להיכנס לבית-המקדש ולהצטרף לכל אלה ש"עומדים צפופים ומשתחווים רווחים".

ה'פרחי כהונה' אינם יכולים להסתגר בבית-המקדש ולומר "הנה מה טוב ומה נעים", והדברים המבלבלים שמחוץ לבית-המקדש אינם מעניינינו. שהרי מאחר ומפתחות בית-המקדש נמסרו בידם, אם-כן כשיהודי יטען לקב"ה מדוע לא הכניסוהו לבית-המקדש, תעבור הטענה ל'שוער' שמחזיק בידו את מפתחות הבית וישאלו אותו: "מדוע לא פתחת את הדלת בפני יהודי זה?!..."

ויש להבהיר שבעניין זה אין מקום לחשש מפני ביטולה של תורה כיוון:

א) כתבו ה'אחרונים' שבחודש אלול, ובפרט בימי הסליחות, גם לומדי תורה צריכים למעט בלימודם ולהוסיף בתפלות, בתחנונים, באמירת תהילים ובלימוד ענייני מוסר וכו' (עניינים שאינם שייכים ישירות ללימוד התורה). ואם-כן הוא הדין בנוגע להוספה בצדקה רוחנית.

ב) בצדקה רוחנית יש מעלה יתירה: אין זה שהתעסקותו עם הזולת תחסיר לו מלימוד התורה, אלא אדרבה, על-ידי-זה יתווסף לו בלימוד התורה.

כלומר, נוסף על המעלות שיש בצדקה, הנה על-ידי-זה יתווסף לו גם בלימוד התורה גופא.

וכדרשת חז"ל (תמורה טז,א) על הפסוק "מאיר עיני שניהם ה'"; וכמו שכתב אדמו"ר הזקן בפירוש הכתוב "צדקה תרומם גוי" (ראה תו"א א,ב), שעל-ידי נתינת הצדקה, צדקה גשמית או צדקה רוחנית, "נעשה מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה". כלומר, במיעוט זמן יצליח בלימודו בהצלחה רבה ומופלגה שלא לפי-ערך כחותיו!

וכאמור, צדקה רוחנית זו היא ההכנה לקבלת צדקתו של הקב"ה, "לך הוי' הצדקה", לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.

(עפ"י שיחת ח"י אלול תשי"א)

לגשת ולקרב

בשלושה כלי שרת – אהבת ה', אהבת התורה, אהבת ישראל – צריכים צעירים בני תורה לגשת לעבוד בכרם ה' צבאות, לקרב לב אחיהם לקיום מצוות מעשיות וקביעות עתים לתורה – מבלי התחשב עם מחלת המפלגות. והאמת הגמור הוא, אשר לב ישראל הוא מעין מקור מים חיים, וברית כרותה לעבודה ותעמולה שאינן חוזרות ריקם.

(קובץ 'היום יום' עמוד 68)