ב"ה, י"א ניסן ה'תשכ"ד,
אל בני ובנות ישראל
אשר בכל מקום ומקום
ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
כל חג נושא עמו את תוכנו העצמי ואת הוראותיו המיוחדות, הצריכות לבוא לידי ביטוי לא רק בימי החג, אלא גם בכל ימות[1] השנה כולה.
הלימוד שמכל חג הוא בשניים: בקו (כיוון) של "ועשה טוב" – הדברים שיש לעשות, ובקו של "סור מרע" – הדברים שיש להימנע מהם. פעמים רבות הסוג השני חשוב יותר, שכן כאשר אין נשמרים מן הבלתי-רצוי – עלול לקרות שגם הטוב והחיובי ינוצל[2] בכיוון שלילי.
הדברים האמורים חשובים במיוחד כלפי הראשון[3] שבחגים, פסח, החג של יציאת מצרים. חג זה תופס מקום מרכזי כל-כך בחיים היהודיים, עד שהתורה ציותה[4] על כל יהודי לזכור ולהזכיר את יציאת מצרים בכל יום, ובכל יום עצמו – הן ביום הן בלילה.
***
גאולת מצרים, שהיא תוכנו של חג הפסח[5], קשורה בקרבן הפסח.
גאולת מצרים לא היתה גאולה של 'יחידים' רבים בלבד, של שש מאות אלף גברים ומשפחותיהם, אלא היא החלה ב"רָאֹה ראיתי את עני עמי"; ובעקבות זאת נדרש פרעה: "שלח את עמי"; ומשה מילא את שליחותו: "והוצא את עמי בני-ישראל ממצרים"[6].
לאור זאת, לכאורה היתה הנקודה הזאת – ההיבט של "עם בני ישראל", של הציבור כולו – צריכה להיות מודגשת גם בקרבן הפסח, אך בפועל, הגישה והציווי הפוכים לגמרי. אמנם הציווי נאמר לכל עדת ישראל, לכל בני-ישראל כ'עדה' אחת, אבל תוכן הציווי היה שכל בית חייב להביא את קרבן הפסח שלו; כל אחד ואחד חייב היה להימנות קודם לכן על קרבן הפסח; וכל אחד ואחד היה חייב לשהות בכל משך זמן אכילת הקרבן צמוד לביתו או לחבורתו[7] המוגדרת.
בכך התורה מלמדת אותנו מהי הדרך להביא תועלת. אף כשמדובר בתועלת הכלל, ואפילו כשמדובר בגאולת הכלל, ואף כשהפנייה צריכה להיות אל הכלל – חייב להיות בזה התוכן שבראש ובראשונה כל אחד ואחד חייב להתרכז בעצמו ובבני-ביתו ובחוג הקרוב אליו ביותר. וגם כאן – התרכזות לא בדיונים כלליים ובהחלטות כלליות, אלא להקדיש את עיקר תשומת ליבו ומרצו לבצע בחיי יום-יום את ההחלטות הפרטיות ה'קטנות', ודווקא זה מביא, בסופו של דבר, את גאולת היחיד וגאולת הכלל.
הוראה זו חשובה במיוחד למנהיגים של קבוצות ותנועות, ובייחוד למי שצריכים להיות מנהיגים רוחניים בקהילותיהם. לעיתים תכופות מדי הם מתלהבים מ'בעיות עולם', מ'דברים נשגבים', ורק מעת לעת, או לעיתים רחוקות ביותר, שומעים על מנהיג שמטפל בבעיות 'רגילות' ו'קטנות' של חיי יום-יום, הנוגעות ישירות לבני קהילתו.
ככל שהמנהיג נאצל יותר – כך הוא 'צריך' לדבר אל האנושות כולה, ואם חונן בכוח דמיון מוצלח, הוא רואה את עצמו מדבר גם אל הדורות הבאים. אם ניחן בכישרון רטורי, רואה הוא מחובתו לזעזע את 'מצפון העולם' בדברים חוצבי להבות, הזוכים להדים בעיתונות, וכך הוא נעשה מנהיג למנהיגים ולדוברים, המתקנאים בפרסום שהוא זוכה לו, ומשתדלים לחקותו ולעלות עליו.
לא אחת נסחף גם 'המונהג' המאזין, ויחד עם המנהיג הם מחליטים מה הממשלות השונות צריכות לעשות, כיצד האנושות בכללה צריכה להתנהג, ואיך לעשות מאושרים את כל הדורות העתידים. ו'מובן מאליו' שאחרי 'החלטות חובקות עולם' כאלה אין מקום 'לרדת' ולזעוק זעקה גדולה על השיעור הגדול של ילדים אשר ה'מונהגים' מחנכים אותם בדרך שאינה מאפשרת בשום אופן להכלילם בסוג הבן החכם שבהגדה, ואף לא לזעוק על הילדים המקבלים 'חינוך מתקדם' יותר, והם מהווים בן חמישי שאינו מופיע כלל ב'סדר'.
והאומנם המנהיגים בטוחים שכל אחד ואחד מן ה'מונהגים', ההורים, נוכח ב'סדר'?
***
כשם שהדבר בחיי הכלל, כך גם בחיי הפרט: כל אדם מורכב[8] מ'מנהיג' (מוח ולב, שכל ורגש) ומ'מונהגים' (האיברים). אף כאן מתרחשת תופעה זהה לאמור לעיל: האדם מקבל החלטות כלליות[9] על ה'עולם' כולו (עולם קטן[10] – זה האדם): להיות טוב וישר לאלקים ולבריות. מיד עם קומו[11] משנתו הוא מודה שהקב"ה נותן בו את הנשמה המחיה אותו. כבר עם הברכה הראשונה הוא יודע שהקב"ה הוא מלך העולם והוא השליט המלא עליו. בשחר לפני התפילה[12] הוא מקבל עליו מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך".
אך כשדברים מגיעים לפרטים ול'דברים קטנים', כגון – איך לא 'לבלוע' את תיבות התפילה בכלל וקריאת שמע בפרט; איך להתבונן בגדלות ה' ו(להבדיל) בשפלות ערך האדם (ובכלל זה הוא-עצמו) לפני כל[13] תפילת 'שמונה עשרה' מדי יום – על זה אין לו זמן וסבלנות. כשצריך להישמר מהסגת גבול על-ידי משיכת לקוחות מהזולת – הוא חושש שמא על-ידי זה ייגרע בפרנסה ש...הקב"ה נותן לו. כשבאים הימים שלפני פסח והוא צריך לסייע לעני פשוט ב'מעות חטים' – הרי הוא מתאר לעצמו את הפאר של יציאת מצרים ומחליט כי כמו בימים ההם – חייבים להיות לו ולבני ביתו "כלי כסף וכלי זהב ושמלות". מה נותר אפוא ל'מעות חיטים'?
***
יהי רצון – יברך ה' ויתן הצלחה, שכל אחד ואחת ילמדו מן ההוראות החיוניות האמורות, וכל האחרות, שבחג זמן חירותנו, וכשם שביציאת מצרים באה גאולת הכלל כתוצאה מגאולת הפרט[14] - כן יהיה גם עתה, אשר כל יהודי יחיד וכל משפחה יהודית, יתנהגו בחיי היום-יום – עד לפרטים הקטנים ביותר – בהתנהגות של תורה, בלי כל פשרה והקלה, ודבר זה יביא את הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, ויקוים "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
בברכה לחג הפסח כשר ושמח
מנחם שניאורסאהן
[1] בכל ימות: הארת כל המועדים מאירה בכל יום (שיחת חה"פ, ה'תש"ג).
[2] הטוב והחיובי ינוצל כו': להעיר ממחז"ל לא זכה נעשית (תורתו) לו סם כו' (יומא עב, ב). וראה הל' ת"ת לרבנו הזקן פ"ד ס"ג.
[3] הראשון: ר"ה פ"א מ"א. וע"פ דיוק הלשון שהוא ראש לרגלים (ולא "תחלה") מובן שהוא ראשון גם בחשיבות.
[4] שהתורה ציותה: ועד שזהו מ"ע מן התורה (רמב"ם הל' ק"ש פ"א ה"ג. שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס סז).
[5] חג הפסח: שכן נקרא בתושבע"פ. וע"פ פי' ת"י – בתושב"כ (שמות לד, כה).
[6] ב"ראה . . "שלח .. "והוצא . . לכל עדת: שמות ג, ז. ה, א. ג, י. יב. ג.
[7] לביתו או לחבורתו: פסחים פו, א.
[8] כל אדם מורכב: זח"ב קנ, א. וראה שיחת שמח"ת תרס"ט (ס' השיחות תורת שלום ע' 120 ואילך).
[9] מקבל החלטות כלליות: עד"ז ג"כ בענין ההתבוננות – ראה ש' היחוד פ"ד. קונטרס העבודה פ"ו.
[10] עולם קטן: האדם (תנחומא פקודי ג).
[11] עם קומו: מיד שניעור (שו"ע אדה"ז רס"א. בסידורו).
[12] לפני התפלה: פרי ע"ח ש"ה פ"א. וראה סידור רבנו הזקן (קודם מה טובו).
[13] לפני כל: שו"ע או"ח ר"ס צח.
[14] גאולת הכלל . . הפרט: הדברים שבזכותם נגאלו ממצרים (מכילתא בא. ויק"ר פל"ב, ה ועוד) עניני הפרט הם. וכן בדמייך חיי בדמייך חיי – שהם דם מילה ודם פסח (שמות רבה פי"ז, ג).
