חסיד והוגה
ביום כ"ו באייר - "יסוד שביסוד" - חל יום פטירתו של אחד מגדולי חסידי חב"ד בדורותיה הראשונים, הוא הגאון החסיד רבי יצחק אייזיק הלוי עפשטיין מהומיל נ"ע (להלן ר' אייזיק), תלמיד רבנו הזקן והאמצעי ותלמיד־חבר לרבנו הצמח צדק. ר' אייזיק היה מהבולטים ומן המיוחדים שבחסידי חב"ד הקדמונים, למדן עצום, פוסק גדול ו'משכיל' נפלא בתורת החסידות (וכפי שנראה להלן הוא אף חיבר ספרים העוסקים בעיון מעמיק בתורת החסידות). אישיותו המיוחדת והדגולה הותירה רושם עז על החסידים בכל הדורות ועודנה חרוטה בלוח של זהב בתולדות ימי החסידות. בדברינו להלן נעמוד בקצרה באופן של 'טעימה' על מספר עניינים של תוכן ושל סגנון בתורתו המופלאה והרחבה[1].
ר' אייזיק נולד בסביבות שנת תק"ל (1770) ונפטר ביום כ"ו אייר תרי"ז (1856) בעיר הומיל שבה כיהן כמרא דאתרא יותר מחמישים שנה. הוא האריך ימים וזכה לקבל תורה משלושת אדמו"רי חב"ד הראשונים רבי שניאור זלמן מלאדי - אדמו"ר הזקן, רבי דב בער - אדמו"ר האמצעי, ורבי מנחם־מנדל - אדמו"ר ה'צמח צדק'. לאחר פטירת אדמו"ר האמצעי ומשאדמו"ר הצמח צדק סירב בכל תוקף לקבל על עצמו עטרת הנשיאות, החל מתרקם הרעיון להתמנותו כאדמו"ר ור' אייזיק כבר נתרצה, אולם בסופו של דבר ר' אייזיק החליט להימנע בכך כשנזכר במה שאמר לו פעם אדמו"ר הזקן: "אל תתאווה להיות רבי...".[2]
כפי שעולה מכתביו ומתולדותיו, היה ר' אייזיק תלמיד חכם מופלג בנסתר ובנגלה ובעל מעשים גדול. ר' אייזיק חיבר ספרים רבים בדרכה של תורת חב"ד. ספרו האחד הוא 'חנה אריאל' המכיל מאמרים קצרים יחסית על סדר פרשיות השבוע, על דרך חב"ד. נוסף על ספר זה כתב כעשרה ספרים־מאמרים ("עשרה מאמרות"), מהם קצרים ומהם ארוכים העוסקים בנושאים שונים ומבארים, אחת לאחת, סוגיות יסוד בקבלה וחסידות. הקטנים שביניהם הם מאמר 'יציאת מצרים' (המכונה אצלו "עי"מ" - ענין יציאת מצרים), מאמר 'הברכות', מאמר 'השבת', מאמר 'כללות התורה' ומאמר 'הבדלה'. הגדולים שביניהם הם מאמר 'מצה וכוסות' (המכונה אצלו "עמ"ו" - ענין מצה וכוסות), מאמר 'השפלות והשמחה' (שלגביו נרחיב מעט יותר בהמשך) ומאמר 'שני המאורות' (המחולק לשלושה חלקים).
בין המאפיינים המשותפים לכל מאמריו אלו: היותם בנויים כמהלך אחד ארוך, אריח על גבי לבנה; ביאור סוגיות יסוד בקבלה וחסידות, תוך עיון בדברי המקובלים[3]; והסבר של ענייני נגלה על דרך הסוד. כמו כן נשמרו ממנו מספר תשובות הלכתיות, שמהן נראית חריפותו ובקיאותו הגדולה; מספר מכתבים בנושאים שונים ודרושים בענייני חסידות. אלו נדפסו כנספחים בתוך ספריו הנזכרים. נכון לעכשיו, לא ניתן למצוא את ספריו של ר' אייזיק (שיצאו לאור בהוצאת קה"ת) בחנויות אך הם סרוקים באתר Hebrewbooks.
תורה של חסידים
מלבד העיסוק בתורתו ובאישיותו של ר' אייזיק עצמו, יש בעיון זה כדי ללמד רבות על אופייה המיוחד, מלא הלהט והעומק, של חסידות חב"ד בדורותיה הראשונים. היבט נוסף הכרוך בעיון בתורתו של ר' אייזיק, הוא העיסוק בענייני חסידות שכתבו חסידים ולא האדמו"רים. תופעה זו של חסידים אשר כותבים מאמרי חסידות משלהם היא מסקרנת במיוחד. מסקרנת מבחינה היסטורית, ובעיקר מסקרנת מבחינה מהותית: האם ניתן למצוא פנים ייחודיים בדברי תורתם והסבריהם של חסידים, שלא נמצא בתורת האדמו"רים? מטבע הדברים, קשה לתת תשובה מלאה לשאלה זו במסגרת זאת, אבל בקצרה התשובה היא בהחלט כן. בעוד שאדמו"רי חב"ד מסתכלים מלמעלה למטה, במעין 'דעת עליון', ומקומם הטבעי הוא עולם הרוחניות האלוקי הנבדל; הרי שחסידים מסתכלים מלמטה למעלה בבחינת 'דעת תחתון'. הם, החסידים, כביכול אינם בני בית בעולמות העליונים ועולמם הטבעי הוא עולם הפירוד והישות, אלא שאף על פי כן הם מצליחים להתרומם לאותם מקומות טמירים ומופלאים.[4]
משכיל ועובד
בספרי התולדות של חסידות חב"ד שמור לר' אייזיק מקום בפני עצמו. בהקשרים רבים מובאת דמותו כטיפוס ה"משכיל" הקלאסי לעומת ה"עובד" הקלאסי (שאותו מייצג חברו הטוב של ר' אייזיק, ר' הלל מפאריטש נ"ע). אכן, צמד אבות־טיפוס אלו - המכוונים, פחות או יותר, לחלוקה 'שכל ורגש' - מגיעים לאותה "מסקנה", לאותו 'בכן': שניהם עובדים את ה' בדבקות מופלאה דרך התבוננות בגדלותו ית'; אולם שונים הם זה מזה. בעוד שהראשון שם דגש מסוים על הפן השכלי־הכרתי ומתחיל בו, זה האחרון פונה יותר אל הרגשי־"חוויתי".
סיפור נאה בעניין זה מצאנו בתיאוריו של אדמו"ר הריי"צ, כי בנערותו הלך אדמו"ר המהר"ש בעצתו של אביו (ה'צמח צדק') לראות כיצד מתנהגים ר' אייזיק ור' הלל לאחר ששמעו מאמר חסידות: "הלך אדמו"ר מהר"ש להאכסניא של ר' אייזיק וראהו יושב מתעמק במחשבתו, ראשו נטוי לאחוריו, עיניו סגורות, פניו משולהבות ובידו מקטורת מעשנת. משם הלך להאכסניא של ר' הלל. הציץ וראה והנה הוא יושב כפוף, ובהיותו נמוך ורזה מטבעו נראה עכשיו נמוך ורזה עוד יותר, אצבעו בתוך פיו - אות להעמקת המחשבה - פניו חיוורות ונראה מודאג מאד..." (סה"מ תש"ח עמ' 260).
היו גאוני עולם, אך לא הרגישו את ההפלאה שלהם
בכתביו ובסיפורים אודותיו אנחנו מוצאים את ר' אייזיק מתבטל לרבותיו - אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי ואף לאדמו"ר ה'צמח צדק'. ר' אייזיק דן בדבריהם ומפלפל בהם כמו היו דברי אחד הקדמונים. באחת מאגרותיו הוא מפליא לתאר את חכמתו של אדמו"ר הזקן "שהיה חכם בכל החכמות: בחכמת התכונה... ובחכמת הרפואה ובחכמת אלגברא ועוד כמה עניינים וחכמות שאי אפשר להעלות על הכתב..."[5].
אולם יחד עם זאת, אין משמעות ביטול זה שהתעלם ממציאותו וממעלותיו. בדוגמת מה שמוסבר לגבי מידת הענווה, שאין הכוונה לומר שיש לאדם להתכחש למעלותיו אלא להיפך: למרות המודעות אליהן, בכל זאת עליו להיות עניו, כי אינו מוצא בהן את רוממותו - בהרגישו שייתכן שאם האחר היה מקבל כוחות אלו היה מנצלם טוב יותר. וכיוצא בזה אפשר לומר על ר' אייזיק, שהתבטלותו לרביים הייתה למרות היותו מודע למעלתו.
הרבי הריי"צ, שאמר באחת משיחותיו ש"לגאונותו [של ר' אייזיק] יצאו מוניטין לא רק בויטבסק ובמינסק - אלא גם בוילנא חזרו על תורתו" ומכנה אותו "אביר הגאונים" ו"הגאון האמיתי", הוסיף ואמר בשיחה אחרת: "חסידים הראשונים לא השתמשו בתארים כ"מורנו" או "הרה"ג". היו קוראים להם: אייזיק האמילער, הלל פאריטשער ופסח מאלאסטובקער. הגם שהיו גאוני עולם, ארזי הלבנון, לא הרגישו את מעלת ההפלאה שלהם"[6].
בהקשר זה מעניין המסופר, שפעם לעת זקנתו התפלפל עם תלמידו הרב אריה לייב זיוואו בהלכות חלה, והשמיע אז דברים המנוגדים לדבריו שלו עצמו שהביע בקונטרס שחיבר בצעירותו ערב עלותו על כסא הרבנות. לא יכול היה תלמידו להתאפק, ויאמר: "כמדומני שכת"ר עצמו מתנגד לדעה זו". "מתי אמרתי ההיפך מזה", שאל ר' אייזיק? כשר' אריה לייב הציג בפניו את הקונטרס נטלו ר' אייזיק ועיין בו כל הלילה. למחרת אמר לתלמידו: "עתה אדע עד כמה גדול היה כוחי בתורה בימי עלומי...".
מושל משלים
נקודה בולטת בהגותו של ר' אייזיק, היא אמנות המשלת המשלים. חכמה־מלאכה זו שנתבססה הרבה בכתבי רבותינו, זכתה אצל ר' אייזיק לפיתוח רחב ומצדדים שונים. בראשונה עומדים נושאי משליו. הנה דוגמה לניחוח הרענן של משליו, בו מבאר ר' אייזיק את פעולת הידיעה השכלית בהקשר של הנוכחות האלוקית בבריאה: "והמשל על זה ידוע ממפה צבועה כאילו מיני פירות מונחים עליה. שמי שאינו יודע שאין זה אלא צבע וחושב שהן פירות גמורים, יכול להיות שיתאווה תאווה לאכול אותם. אבל היודע שאין כאן כלום רק מראה צבוע בעלמא, אין מקום להתאוות להן עצמן כלל. וכמו כן היודע ומכיר היטב שאין עוד מלבדו ושאין המורגש מן העלם העולמות רק כח מסתיר ומעלים האמת הרי בכוחות נפש רוח ונשמה שלו לא יפנה אל דבר שאין לו מציאות לפי הכרתו" (דרוש לשבועות הנדפס בסוף מאמר יצ"מ)[7].
ודוגמה אחרת באמצעותה מנסה לבהיר מה היה טיבה של תורת רבינו הזקן: "וכמשל ציורים דקים ומשובחים המפותחים על דבר המבהיק. הרואה בדרך העברה, אין רואה כלל שיש שם ציורים, והשוהה בהסתכלות רואה שיש שם איזה דבר - אבל לא יוכל לעמוד עליהם עד שיקח סמים מרופא מובהק לחזק כוח ראייתו... [ויש כאן שני פרטים:] הא' - השהיות בהסתכלות; והב' - קבלת סמים [לשיפור] ראייתו, סמים טובים מרופא מובהק. והם [דברי] החסידות הטובים והיקרים שהיו נשמעים מפי אדמו"ר נ"ע שהם היו מרפא לנפש האלקית... מצד האור שהיה מאיר בדבריו הקדושים לחזק כוח הנשמה".
היבטים אחרים בכתביו של ר' אייזיק, שאין כאן מקום להאריך בהם, הם העיסוק בדוגמאות גיאומטריות להסברת עניינים עמוקים, העיסוק בדרכי השתלשלותה של תורה שבעל פה ועוד.
בין שפלות לשמחה
כאמור, אחד מספריו של ר' אייזיק הוא 'מאמר השפלות והשמחה'. במאמרו זה הוא דן בשאלה יסודית וקיומית: מצד אחד השמחה היא יסוד מוסד בעבודת ה', אולם מאידך רבותינו מלמדים גם כי תכונת השפלות - שעניינה הוא "פחיתות וקלות ערכו עליו עד שאינו ספון בעיני עצמו למלאות רצונותיו" (שם סי' נג) - אף היא חיונית לעבודת ה'. כיצד, אם כן, ייתכנו בנפש עובד ה' שני הצדדים המנוגדים האלו של שמחה ונמיכות־רוח? לאחר שהוא דוחה תשובות שטחיות, יוצא ר' אייזיק לדרך ארוכה. במהלכה של דרך זו מתבארים עניינים שונים בקבלה וחסידות, מתבארים עניינים שונים בנגלה, מוסברים בכמה דרכים שלביה השונים של התפילה ומובאים משלים רבים. בין בתריה של דרך ארוכה זו, ניתנות גם תשובות לשאלת הפתיחה של הספר ומתבארת התלות - לא רק אי־סתירה - שבין השמחה והשפלות.
השתלשלות, התלבשותו השראה
עניין נוסף ומרכזי המתבאר בספר זה היא שלישיית[8] המושגים 'השתלשלות, התלבשות והשראה'. שלישיית מושגים זו, שאת פניה השונות מציג ר' אייזיק לאורך הספר, מאפיינת פנים שונות בדרכי התגלותה של האלקות בעולמות הנבראים.
'השתלשלות' היא דרך התגלות שבה כמו בשלשלת "עליונו של טבעת התחתון אחוז בתחתיתו של עליון הימנו והעליון אחוז כן בתחתיתו של העליון שעל גביו" (מאמר השו"ש סי' ב). דרך התגלות זו היא המייצגת את המבנה המוכר בקבלה וחסידות שבו "מלכות שבעליון נעשה כתר לתחתון" (שם).
ה'התלבשות' היא דרך התגלות שבה "העליון בכל בחינותיו מתלבש בתחתון" (שם). בחינה זו האחרונה מומשלת ל"אור הראיה המורכב בעין ומתפשט ביותר על ידי בתי עיניים [משקפיים] דהיינו למקום שאין יכול להתפשט על ידי כלי העין עצמה" (שם). דרך זו היא המייצגת את המבנה לפיו עשר ספירות של עולם עליון מתלבשות בכל בחינותיהן בכלי העולם התחתון (שם).
לעומת שתי בחינות אלו, בבחינת ההשראה - הבחינה המורכבת להבנה מכל השלוש - "המדריגה העליונה הנבדלת מן התחתונה מאד עד שאין לה ערך כלל עימה תשכון ותתגדל ותתקדש במדריגה התחתונה" (שם סי' ח).
השוני בין אופני התגלות ובריאה אלו גורר בעקבותיו שינויים אחרים בנוגע למצב לאחר "עזיבת האור" ובנוגע לעניינים אחרים. כאן לא נאריך יותר בביאור המושגים המורכבים הללו, ורק נעיר על ההקבלה שעורך ר' אייזיק בין שלוש הבחינות הלו לדרכיהם של הרמ"ק, האריז"ל והבעש"ט[9]: "שלושה מדריגות שנזכרו במאמר זה, השתלשלות, התלבשות והשראה והן הנה ג"כ ג' חלקי מדריגות סתרי וספרי הקבלה הנמצאים בדורותינו: הא' - קבלת הרמ"ק ז"ל בפרדס רמונים ושאר ספריו וכל הנמצאים אחריו והקודמים דקיימי בשיטתו. הב' - קבלת האריז"ל בעץ חיים ופרי עץ חיים ושאר ספרים... הג' - קבלת הבעש"ט ז"ל שדברים שנתחדש בה על קבלת האריז"ל לא ניתנו ליכתב ולהתפרש בפירוש ובביאור נגלה...".[10]
האדם והעולם
מאמר השפלות והשמחה, כיתר חבריו, דורש עיון מעמיק מאד. בכל זאת נראה שניתן להצביע בו על כמה נקודות סגנוניות ייחודיות:
האחת, תליית שאלה אישית־קיומית בשאלה מציאותית. ר' אייזיק קושר (ע' סי' נג ועוד) בין ריבוי הממוצעים שבין אור אין סוף כפי שהוא בהעלמו, לתחושת השפלות וחוסר הנחת מהמציאות כפי שהיא. כלומר, הוא מקשר בין חוסר הנחת שבעולמות הברואים - לצמצומו של אורו העצום של הבורא ית' בבואו לברוא את עולמנו.
השנייה - המבט ה"היסטוריוסופי". מעבר לעיון בשאלה כיצד מבין ר' אייזיק את חידושו של הבעש"ט ואת תורותיהם של הרמ"ק והאריז"ל, המבט המקביל בין בחינות שונות ביחסי העולם והאלוקות לדרכי הסברה שונות בעולם המחשבה הוא מופלא. לפי ר' אייזיק, דרכי הסברה שונות אלו אינן אך חולקות זו על זו. כל אחת מהן משקפת פן אחר - כאשר אין עליונות בלעדית לאחת מהן על חברתה[11] - בדרכים שבהם מתגלה הקב"ה בזה העולם התחתון.
כל אלו ועוד נקודות ייחודיות רבות אחרות מזמינות אותנו לצלילה ארוכה במימיה העמוקים של תורת ר' אייזיק. מים שבכוחם להרוות את צימאון החפצים דעת אלקים עשירה ועמוקה, תובעת ומופלאה.
[1] תולדות חייו של ר' אייזיק וחלק מהפרטים המובאים להלן, מצויים בביוגרפיה שחיבר הרב אליהו יוחנן גור־אריה על ר' יצחק אייזיק: 'תולדות יצחק אייזיק', קה"ת, תשמ"ד.
[2] תולדות יצחק אייזיק עמ' 49.
[3] כך נמצא אותו עוסק בדבריהם של הרמב"ם, ר' יוסף גיקטליא, ר' מאיר אבן גבאי, ר' משה קורדבירו, האריז"ל, ר' חיים ויטאל, ה'חסד לאברהם', רמ"ז, 'מקדש מלך', 'עמק המלך' ועוד.
[4] על דרך זו ניתן לפרש את דבריו של אדמו"ר הרש"ב לגבי אי עיסוקו בכתביו של ר' אייזיק, ראה תולדות יצחק אייזיק עמ' 69-70 ואכ"מ.
[5] נדפסו בסוף ספר 'שני המאורות' ניו־יורק תשל"ב, דפוס צילום של המהדורה הראשונה, פולטובה תרע"ח. יחסו של ר' אייזיק לחכמות הוא נושא מעניין בפני עצמו. ר' אייזיק מרבה בספריו להנגיד בין דעות הפילוסופים והחוקרים לדעת חכמי התורה. יחד עם זאת, בכמה מקומות בספריו ניתן למצוא התייחסות שונה. לדוגמה, הוא כתב במאמר 'יציאת מצרים' (סי' יב): "וידוע שיש ל"ב נתיבות חכמה והיינו בחינת ל"ב מיני חכמה שיש בעולם כמו תכונה והנדסה וניתוח ותשבורת ורפואה וכדומה... ". בהמשך אותה פסקה, מלמד ר' אייזיק כי הנתיב הראשון כולל הכל והוא מדרגתו של זה אשר "בכל חכמה שיעסוק בה ימצא חדשות תיכף ומיד". הדברים הללו מזכירים מאד ואפילו שווים למה שכותב ר' אייזיק ברצף האגרות הנ"ל לגבי הבנתו של אדמו"ר הזקן במתמטיקה "לא שהוא למד אותה ועסק בה" אלא ש"בקצת כללים שסידרו לפניו המציא חדשות שלא ישיגו המתחכמים בה כמה זמן, מה שהשיג הוא ביום אחד".
[6] והוסיף הרבי הריי"צ ואמר: "השי"ת הטביע בארז שתי תכונות הפוכות: הם גדלים לגבוה רב, וככל שיהיו גבוהים נכפפים הם עד הארץ ואינם נשברים, וכשמניחים אותם (כלומר - כשמשחררים אותם) הם מתרוממים ביחד עם הדבר הנתלה עליהם. לבנון - הוא ל"ב נו"ן. ל"ב - הוא ל"ב נתיבות חכמה של הנשמה, ונו"ן הוא נ' שערי בינה. וזהו התואר "ארזי הלבנון"...". - סה"ש ת"ש, עמ' 108.
[7] ע' גם חנה אריאל פרשת כי־תשא ד"ה "ועתה אם נא" נד, ב. שם מופיע משל זה בהקשר אחר במקצת .
[8] כאן מקום להעיר על ייחודיות החלוקה לשלוש. החלוקה הנפוצה בדרך כלל היא לשניים. חלוקה משולשת דורשת עיון רב, מול שני הפכים שמציאת הניגוד ביניהם יותר קלה. בהקשר זה יש לציין את שיטתו הלמדנית של הגאון רבי יוסף רוזין - הרוגצ'ובר, שגם היא מאופיינת בחלוקות משולשות מרובות.
[9] כעין זה מצאנו גם בליקוטי ביאורים (לשער היחוד) לר"ה מפאריטש קעה,ג, אלא ששם לא הביא את אופן ההשראה והקבלתו לבעש"ט. ואכן, בעוד שהמושגים 'השתלשלות' ו'התלבשות' נפוצים רבות בכתבי רבותינו, המושג 'השראה' הוא לפענ"ד מחידושיו של ר' אייזיק וצ"ע.
[10] בעניין זה הרחיב הרב יצחק גינזבורג, ראה בספרו 'סוד ה' ליראיו' עמ' קפ (שם הקביל בין אלו לשלישיית 'הכנעה, הבדלה, המתקה' ושלישיית 'עולמות, נשמות, אלוקות'); שם עמ' רנד.
[11] במהלך המאמר מתבאר, כי ישנן נקודות בהן יש עדיפות להתלבשות על השראה וכו'.
