הגדה חב"דית מיוחדת במינה היא: "הגדה של פסח" עם "לקוטי מנהגים וטעמים" של הרבי מליובאוויטש. החב"דיות שבה באה לידי ביטוי בנוסח ובמנהגים, אבל לא בפירושים, דרושים ורעיונות. לא לכך נועדה הגדה זו ולא לכך נתכוון המחבר. אבל מבחינה של "מנהגים וטעמים" , ועליהם יש להוסיף "דינים ומקורים", ובעיקר מקורים, הרי זו הגדה נפלאה שמעטים דוגמתה, ומתאימה לכל אדם מישראל, כחסיד כאשר איננו חסיד. אלמלא הייתי חושש לסלידתם של חסידים מהגדרת חול לעבודת קודש, הייתי אומר שזוהי עבודה מדעית ממדרגה ראשונה. על כל פנים: פנינה בספרות ההגדית.
בקיצור נמרץ ניתנים לפנינו לכל פיסקא ולכל משפט ולכל ניב של ההגדה המקורות בראשונים ובפוסקים, יחד עם תמצית הדינים והמנהגים השייכים לאותו מקום ב"סדר", בצירוף פירושים מתאימים מלוקטים ממבחר המפרשים הראשונים והאחרונים.
ואין בית המדרש ללא חידוש. בכמה מקומות מחדש המחבר אף פירושים וטעמים משלו. מהם בהלכה ומהם בקבלה ומהם בפשט. הרי פשט פשוט וישר, ולא עמדו עליו המפרשים: "וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ, כמה שנאמר וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים". כמה מפרשים הקשו שאין מפסוק זה שום ראיה לפרישות. אבל "כוונת הדרוש מובנת בפשיטות". הראיה אינה מתייחסת אלא לתיבת "וירא", ולא לדרשת "זו פרישות דרך ארץ", שאינה באה אלא במאמר המוסגר, וכאילו אמר: "וירא את ענינו, כמה שנאמר וירא אלקים את בני ישראל". והרי על דרך זה יש אחרי כן: "ואת לחצנו זה הדחק, כמה שנאמר וגם ראיתי את הלחץ" וכו', וכן: "ובמורא גדול זה גילוי שכינה, כמה שנאמר או הנסה וכו' ובמוראים גדולים" וכו'. אף שם אין הראיה על הפירוש של לחץ ושל מורא גדול, אלא על הענין (ואמנם המפרשים נדחקו גם שם).
ופטור בלא כלום אי אפשר. הרי גם פירוש חב"די, בשם "לקוטי תורה": למה מניחים המרור בקערה של ה"סדר" באמצע, והרי לכאורה מקומו בקו שמאל, כי הוא בחינת גבורות? אלא "שהמירות מעורר המשכת רחמים רבים, כאשר תשתפך במר נפשו ויבוא לידי מרירות גדולה איך שהוא רחוק מאלקות, ועל ידי זה מעורר בחינת רחמים רבים" (רחמים, כידוע, הוא בקו האמצעי).
ענין רב יש בכל מנהגי "בית רבי", אדמו"רי החב"ד, שבאו בהגדה זו. מהם שכל חסידי חב"ד נוהגים כך, ומהם המיוחדים ל"בית הרב" בלבד. לרוב באו גם טעמם למנהגים אלו. הרי המנהג האחרון: אין אומרים "חסל סדור פסח". ובשם הרבי הריי"צ: לפי שאצל חב"ד אין חג הפסח מסתיים, הוא נמשך לעולם.
