הרא"ש (בשו"ת כלל לא סעיף ט) דן בנושא לימוד הלכות פסוקות בספר 'משנה-תורה' להרמב"ם. הרא"ש מביא שם בשם תלמיד-חכם אחד שאמר לו, שאותם נושאים שלמד קודם בגמרא והיה בקי בהם הדק היטב, כאשר היה קורא עליהם ברמב"ם היה מבינם בטוב ואילו באותם חלקים, שלא למד קודם בגמרא, לא הבין כל עיקר, ומאריך שם בבעיות שעלולות להיות בפסיקה מתוך לימוד הרמב"ם בלא הקדמת העיון המתאים בש"ס.
אכן במשך דורות, השתייך לימוד הרמב"ם בעיקר לגדולי-ישראל ולחכמיהם. מפורסם עיסוקם של גדולי החכמים בכל הדורות להעמיק ולהקשות, לפלפל, לחדש ולבנות בדברי הרמב"ם. ברוב המקומות לא היה מצוי, שסתם אדם בישראל ישב ויעסוק ברמב"ם ולכאורה, זהו מהטעם שמביא הרא"ש בנושא זה. אמנם אין-ספק, כי ליישב רמב"ם מוקשה, למצוא מקורות חדשים לדבריו וליישב את הסתירות, שיש בין מקום למקום בכתביו, אינם מן הדברים השווים-לכל-נפש ולא כל אדם נזקק לעסוק בהם.
הרמב"ם שייך לכל יהודי
אף-על-פי-כן הכניס הרבי דבר חדש בישראל. הוא ביקש, שכל ישראל – כל מי שרק יכול להבין בלשון-הקודש, ישב ויעסוק ברמב"ם, אף שאינו מעמיק בסוגיא. בכך מתאחד עם-ישראל בלימוד, הכולל את כל התורה כולה. והנה, יושבים אנשים ולומדים שלשה פרקים ברמב"ם, או אף פרק אחד ברמב"ם, מעיינים כמה שמעיינים ומבינים כמה שמבינים, אף שיש מן הסתם המעמיקים בלימוד ומחדשים בהבנה, הרי רבים מתקשים בהבנת כל פרטי הדברים ויש גם, שקליטתם אינה אלא בדרך-כלל וכמעט בדרך 'מקיף'.
אבל לאמיתו-של-דבר יש לחלק ולהבדיל בדברים, כי יש שני צדדים וחלקים בלימוד. יש צד של לימוד, שהלומד נעשה בו בבחינת פורה ומפרה. הוא מפתח את העניין ומעלה בו אור חדש. אולם יש גם אופן אחר של לימוד, שהאדם לומד כדי לדעת את עניינה של התורה בכלל, כדי לקבל משמעות של תורה.
הרמב"ם בספר 'משנה-תורה' כולל את כל התורה כולה. למעשה אין שום ספר בכל ספרי ישראל – החל מן הגמרא ועד לכל הספרים השייכים וצמודים לה כגון מדרש-ההלכה – הספרא והספרי, המכילתא והתוספתא וכל מדרשי-האגדה, שיכלול בתוכו את כל התורה ממש. ומציאות היא, שלפניו לא היה ואחריו עדיין לא נוצר שום ספר, שמקיף את כל העולם היהודי כולו מקצה אל קצה. ספר 'משנה-תורה' לרמב"ם מיוחד מצד זה מכל הספרים, בכך שהוא כולל בתוכו את התורה כולה, בכל השטחים והתחומים, בכלליה ובפרטיה.
ידיעת ההעדר
נעמוד מעט על משמעות העניין של לימוד כל התורה כולה. כאשר אדם לומד ועוסק בתורה הנגלית לנו, ככל שלומד, בין שלומד כך וכך מסכתות בגמרא ובין שעוסק ב'שולחן-ערוך' או ב'קיצור-שולחן-ערוך' – איש איש לפי מדרגתו, כולם כאחד אין להם מושג אמיתי על גדולתה והיקפה של התורה. כל אחד רואה רק פינה שבתורה. אותה פינה שהוא מכיר ויודע, או שעל כל פנים נדמה לו שהוא מכיר ויודע. אבל להבין ולהכיר את התורה כולה, כל ההיקף הגדול של תורתו של הקב"ה – שכלשון הרמב"ם בפתיחתו: "בשם ה' א-ל עולם", זה הממלא את העולם ועומד מעל ומעבר לעולם שלם – עולם גדול זה של היהדות אין אנו יכולים להשיג בשום ספר, אלא בספרו של הרמב"ם.
ומה אנחנו משיגים? גם אם חסר בהבנת פרט זה או אחר מההלכות שברמב"ם, מכל-מקום כל אדם, אפילו פשוט-שבפשוטים, משיג על-ידי לימוד 'משנה-תורה' את 'ידיעת ההעדר'. אחרי שאדם עובר פעם אחת על 'משנה-תורה' לרמב"ם, הוא יכול להבין לפחות את נקודת ההעדר, את מה שחסר לו בידיעת-התורה בכל צדדיה ופניה. גם הלמדן הגדול, בשעה שמגיע אל הרמב"ם, מרגיש בדיוק כפי שמרגישים פשוטי-העם – כמה הוא קטן וכמה חסר לו, כדי לדעת באמת את התורה על כל הקיפה וחלקיה.
תשוקה לשלימות
קיים גם צד אחר במשמעותו של לימוד כללי זה במציאות-החיים שלנו. גם יהודי, השומר מצוות ומקיים אותן, יודע רק חלק מן המצוות וחייו הרוחניים אינם אלא בתוך החלק המסוים והמצומצם הזה.
רק כאשר עוברים על ספר 'משנה-תורה' כולו נוכחים לדעת, שהחלק בתורה, אותו יכולים אנו לקיים בזמן הזה – קטן הוא. אז מבינים אנו היטב מפני מה מסיים הרמב"ם את ספרו בהלכות משיח.
כאשר אנחנו רואים את ההיקף הגדול של י"ד הספרים של הרמב"ם, אנו מסוגלים לקלוט את ההיקף הגדול של מציאות-החיים החסרה לנו. אחרי שאדם לומד את ענייני המקדש הוא יודע, שחסר לו מקדש. אחרי שהוא לומד את הלכות סנהדרין ומלכים הוא יודע, שחסרים מנהיגות ומלך בישראל. אז יכולים להיווצר הגעגועים אל העניין הזה, אז יכולה להיווצר תחושת המחסור, ממנו באה מצד אחד התשוקה ומן הצד השני הרצון וההתאמצות להביא ולקרב את הדברים הללו.
יש לציין, שכשם שהדבר נכון לגבי ההיקף הגדול של השגת תורת-ישראל בשלימות, כך הוא גם ביחס לפרטי פרטים – הלכה-למעשה. כמעט אצל כל אחד יש כמה עניינים, שנשמטו בחינוכו ובלימודו. כאשר עוברים ולו גם בדרך שטחית, על דברי הרמב"ם כולם, הכוללים לא רק דינים, שכל אדם יודע אותם, אלא כדברי הרמב"ם: "כל תורה-שבעל-פה כולה", מגלים – כל חד וחד לפום-שיעורה-דיליה, גופי דברים או פרטי עניינים, שלא ידעו עליהם ולא נזהרו בהם. ישראל קדושים הם וחזקה היא, שלאחר שאדם מישראל מגיע לידיעת ההלכה, הרי ממילא נפתח לו הפתח לדאוג ולמלא חסרונו.
כך גורם לימוד כללי זה, שאותם שאינם יודעים – לומדים ומקבלים יתר השגה, אף בעניינים הנוגעים להם בחיי-היום-יום, והיודעים – מקבלים את התחושה, עד כמה רחב היקפה של התורה כולה ומתעוררת תשוקה כבירה להגיע לימים שבהם נוכל לא רק ללמוד, אלא גם לקיים את הדברים כדבעי.
כמים לים
הרמב"ם מסיים את ספרו בפסוק "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". יש לבאר זאת בהקשר ללימוד הרמב"ם: נכון הוא, שהמים מכסים את הים וכאשר אנו מסתכלים על הים מלמעלה יש לנו שטח של פני-הים, ששווה בכל המקומות. אולם, כאשר נכנסים לעומק הים רואים, כי אין המים שווים בכל מקום. יש מקומות שבהם הם מעטים ויש, שבהם עמקי תהומות, שאין להם חקר. אף בידיעת-ה' כך, למרות שבדרך-כלל ובדרך מקיף מלמעלה הכל שווים בבחינת האמונה הכללית, מכל-מקום יש הבדלים רבים ועצומים בעומק ההשגה וההבנה. אל תוך ים הדעת הזה ייכנס כל אחד לפי הדרגה שלו, כל אחד לפום-שיעורא-דיליה, כל אחד לפי רמת ההבנה וההשגה שלו. כך גם בלימוד הרמב"ם: מי שיכול – ישחה בתוך הים הגדול הזה, יצלול בתוך התהומות שאין להם חקר ויעלה משם מרגליות. מי שאיננו יכול – ייכנס לתוך המים האלו ואף, שהוא רק משכשך במים הללו, הרי זו גם כניסה מועלת, שהרי המים הללו הם מי התורה – המים המטהרים – "כמים לים מכסים", ומביאים את כל ישראל אל תוך שותפות אחת בתורה שלמה.
---------------------
הרמב"ם בפתיחתו מביא את הפסוק "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצוותיך". בכוונת הרמב"ם לרמז על עניין מיוחד שבמצוות תלמוד תורה, כמבואר ב'שולחן-ערוך-הרב' בהלכות תלמוד-תורה, שצריך ללמוד את כל התורה כולה מברכות עד עוקצין. דבר זה קשה לקיימו, שהרי 'שיעור' מצווה זו הוא כל התורה ומי שאינו לומד הכל, הרי זה כחצי מצווה. במצווה זו חייב הרי כל יהודי, אך לא כולם יכולים ללמוד את כל הש"ס. על-כן כתב הרמב"ם את ספרו, משום שאחר לימוד תורה-שבכתב ולימוד ספר הרמב"ם, יודע הלומד את כל התורה כולה. זהו עניינו המיוחד של הרמב"ם (בנוסף על היותו פוסק), שעל ידי חיבורו יוכלו כל ישראל ללמוד כל התורה בשלמות ולקיים מצוות תלמוד-תורה בשלמות.
