יש בשבת דבר מה מבלבל. השבת כל כך תדירה, עד שנדמה לנו שאנחנו כבר מכירים אותה. על ראש השנה צריך ללמוד, פסח הוא חג מיוחד, אבל שבת?! זה פשוט יום המנוחה השבועי, יום נחמד ונעים. מה יש להתכונן? יש לנו הרגלים ומנהגים קבועים, אנחנו מרגישים שאנחנו די שולטים במצב, וזהו זה.
אבל!
כשאנחנו מתייחסים אל השבת כאל יום מנוחה בלבד, אנחנו נכנסים אל המנוחה הזאת עם כל הבוץ והלכלוך שספגנו במשך השבוע. כי הרי איך נחים? פשוט לא עושים כלום. ואז גם השבת עלולה להיראות כסוג של יום חול, רק שלא צריך לרוץ לשום מקום. נזכרים בכל מיני סיטואציות מהשבוע, דברים מצחיקים שקרו, ושולחן השבת הופך להיות מפגש משפחתי מלווה בזמירות שבת. מפטפטים בנחת, משביעים את הרעב של הבטן שלא אכלה נורמלי ביום שישי, מתפנקים על מנה אחרונה טובה, דבר תורה לקישוט והולכים לישון.
איזה פספוס! בחצי יום מנוחה באמצע השבוע, אפשר להשיג את אותו האפקט. המנוחה היא ודאי אחד מממדי השבת, אבל בשום אופן לא העמוק שבהם.
אם שבת היא רק יום שלא עושים בו כלום, לשם מה צריך להטריח את מלאכי השרת להגיע אלינו הביתה? אם שבת היא רק זמן מנוחה, למה צריך כל כך הרבה קדושה, נשמה יתרה, וברית מיוחדת של הקב"ה אתנו – "לעשות את השבת לדורותם ברית עולם" &(שמות לא, טז)&?
חז"ל מספרים שכאשר הקב"ה העניק לנו את השבת, אמר למשה: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם"&(שבת י, א)&. שבת היא אוצר שמור. כשם שאיש אינו מתייחס לראש השנה כאל יומיים של סעודות, או לשבועות כחגיגה חלבית, כך גם אל השבת עלינו לגשת בחרדת קודש; לדעת שיש לנו כאן מטמון שמסוגל להעשיר את חיינו ולהאיר את כל ימי השבוע באור שונה.
בסדרה שלפנינו ננסה לטעום מעט מטעמה המיוחד של השבת.
א
סוד השבת
וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם: וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. (בראשית ב, א-ג)
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ־לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְרָצָה בָּנוּ וְשַׁבַּת קָדְשׁוֹ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחִילָנוּ, זֵכֶר לְמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קֹדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים וְשַׁבַּת קָדְשְׁךָ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחַלְתָּנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת. &(סידור, ברכת הקידוש בליל שבת)&
יום של נשמה
כדי להבין מהי השבת, עלינו לשוב אל השבת הראשונה בעולם, שבת בראשית, ולהתבונן בתוכנה. המקורות שלהלן סובבים סביב פסוקי שבת בראשית, ודולים מתוכם את תוכנה ומהותה של השבת שלנו.
נפתח בדברי האור החיים הקדוש, המסביר את מהותה של השבת, ואגב כך גם את ה'פרהיסטוריה' של שמירת שבת:
הָעוֹלָם הָיָה חֲסַר הַקִּיּוּם, עַד שֶׁבָּאתָה שַׁבָּת וְעָמַד הָעוֹלָם... הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גִּלָּה הַדָּבָר בְּמַה שֶּׁאָמַר בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ", הֲרֵי גִּלָּה כִּי בִּשְׁעַת הַבְּרִיאָה לֹא בָּרָא ה' כֹּחַ בָּעוֹלָם זוּלַת לַעֲמוֹד שֵׁשֶׁת יָמִים לְטַעַם הַנּוֹדָע לוֹ, גַּם יָדוּעַ לְיוֹדְעֵי אֱמֶת. וְנִתְחַכֵּם ה' וּבָרָא יוֹם אֶחָד, הוּא יָדוּעַ לַה', וּבוֹ בַּיּוֹם חוֹזֵר ה' וּמַשְׁפִּיעַ נֶפֶשׁ לָעוֹלָם, שִׁעוּר הַמְקַיֵּם עוֹד שֵׁשֶׁת יָמִים, וְכֵן עַל זֶה הַדֶּרֶךְ. וְזוּלַת זֶה הַיּוֹם הָיָה הָעוֹלָם חָרֵב בִּגְמַר שֵׁשֶׁת יָמִים וְחוֹזֵר לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְצָרִיךְ הָיָה לַהֲכִינוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה... וּבְאֶמְצָעוּת יוֹם שַׁבָּת מַשְׁפִּיעַ בִּכְלָלוּת הָעוֹלָמוֹת רוּחַ הַמְקַיֶּמֶת עוֹד שֵׁשֶׁת יָמִים.
וּלְפִי פֵּרוּשֵׁנוּ זֶה מָצָאנוּ נַחַת רוּחַ בְּמַאֲמָר אֶחָד שֶׁאָמְרוּ ז''ל: "כָּל הַמְקַדֵּשׁ וְכו' וְאוֹמֵר וַיְכֻלּוּ וְגוֹ' כְּאִלּוּ נַעֲשֶׂה שֻׁתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית" &(שבת קיט, ב)&. וְדִבְרֵיהֶם רְחוֹקִים וּדְחוּקִים לְפִי הַנִּרְאֶה. מִי שָׁמַע כָּזֹאת, שֶׁבָּא אָדָם וְיִשְׁתַּתֵּף בְּדָבָר שֶׁכְּבָר נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ? אֵין אַחַר מַעֲשֶׂה כְּלוּם, וּבַמֶּה יֵעָשֶׂה שֻׁתָּף?... וּלְמַה שֶּׁפֵּרַשְׁתִּי אֱמֶת יֶהְגֶה חָכָם, וּדְבַר ה' בְּפִיהֶם אֱמֶת בְּטַעַם צוֹדֵק, כִּי לִהְיוֹת שֶׁהַשַּׁבָּת הוּא הַמְקַיֵּם הָעוֹלָם כֹּל שֵׁשֶׁת יָמִים, וְאַחַר עֲבוֹר שֵׁשֶׁת יָמִים יָבֹא שַׁבָּת אַחֶרֶת וִיחַיֵּהוּ וִיקַיְּמֵהוּ עוֹד שֵׁשֶׁת יָמִים אֲחֵרִים. וּלְךָ לָדַעַת, כִּי מְצִיאוּת הַשַּׁבָּת בָּעוֹלָם הוּא קִיּוּמוֹ שֶׁמְּקַיְּמִים אוֹתוֹ, כִּי אִם אֵין מְקַיְּמִים שַׁבָּת אֵין שַׁבָּת... וְלָזֶה "כָּל הַמְקַדֵּשׁ אֶת הַשַּׁבָּת" – פֵּרוּשׁ: מְקַיֵּם וְשׁוֹמֵר קְדֻשָּׁתוֹ – בְּאֶמְצָעוּת זֶה יֶשְׁנוֹ לַשַּׁבָּת, וּמֵאֶמְצָעוּתוֹ מִתְקַיֵּם הָעוֹלָם. הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי הוּא הַמְקַיֵּם הָעוֹלָם, וְאֵין לְךָ שֻׁתָּף גָּדוֹל מִזֶּה כַּדִּין וְכַהֲלָכָה.
וּלְךָ לָדַעַת, כִּי מִיּוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם לֹא חָסַר הָעוֹלָם דָּבָר הַמַּעֲמִיד צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם, שֶׁהוּא שׁוֹמֵר שַׁבָּת. כִּי אָדָם שׁוֹמֵר שַׁבָּת הָיָה &(ראה בראשית רבה פכ"ב)&, וְאַחֲרָיו קָם שֵׁת בְּנוֹ, כִּי הוּא הָיָה צַדִּיק גָּמוּר, וְאַחֲרָיו כַּמָּה צַדִּיקִים, וּכְשֶׁזֶּה נוֹפֵל כְּבָר בָּא הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹמֵר שַׁבָּת - מְתוּשֶׁלַח, נֹחַ, שֵׁם, אַבְרָהָם, וּמִשָּׁם לֹא פָּסְקָה שְׁמִירַת שַׁבָּת מִיִּשְׂרָאֵל. וַאֲפִלּוּ בְּמִצְרַיִם הָיוּ שׁוֹמְרֵי שַׁבָּתוֹת, כְּמַאֲמָרָם זַ''ל &(שמות רבה פ''א)&, וְנָכוֹן.
האור החיים מלמד אותנו כי העולם נברא מחדש בכל שבוע, מכוחה של השבת. והשבת מקבלת את כוחה מכך שבני אדם שומרים אותה. כך היה מאז בריאת העולם ועד היום.
עיקר קיומו של העולם הוא מכך שיום אחד בשבוע איננו עושים דבר! לעומת צורת ההתייחסות המקובלת, שעל פיה קיומנו תלוי בכך שנרוויח, נייצר, נפַתֵח ונקַדֵם את העולם, אנו למדים כאן כי עיקר קיומנו תלוי בממד הרוחני. לא בממד רוחני שמרחף אי־שם מעלינו, אלא בשמירת השבת שלנו. חיינו ופעולותינו נובעים מהזמן המקודש שבו איננו פועלים ואיננו עושים דבר. נראה שבאי־העשייה הזאת יש הרבה מאוד...
לפעמים שתיקה יכולה לבטא יותר ממילים. עיניים עצומות מעניקות לנו את היכולת לחשוב בריכוז ולקלוט את המציאות בדרך עמוקה – דווקא מפני שאיננו מסתכלים עליה. גם באי־העשייה של השבת יש הרבה מאוד תוכן חיובי, שמשפיע על כל המעשים של ימי החול. בהימנעות מעשייה אנחנו עושים הרבה מאוד. אנו מגלים כי מעבר למבט השטחי, הרואה ביש – יש ובאַין – אַין, יש מישור שבו האַין הוא יותר יש מן היש.
מכאן נובעת השותפות שלנו עם הקדוש ברוך הוא. אמנם לבריאה הראשונית של העולם לא היינו שותפים, אך מהשבוע השני ועד היום העולם מתקיים מכוח שביתת השבת שלנו.
את מהותה של השבת והשביתה כסוד קיום העולם, ממשיך לבאר ה"שפת אמת" &(בראשית תרל"ו ד"ה במדרש)&:
קָשֶׁה מַה שֶּׁכָּתוּב "וַיְכַל... בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ", הָא כְּתִיב &[הרי כתוב]& "כִּי בוֹ שָׁבַת"! &[אם ה' שבת בשבת, כיצד נתן לומר שביום זה הוא כילה וסיים את הבריאה?]& וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י זַ"ל: "מָה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר? - מְנוּחָה. בָּאת שַׁבָּת בָּאת מְנוּחָה, כָּלְתָה וְנִגְמְרָה הַמְּלָאכָה". וּבֵאוּר הָעִנְיָן, כִּי בֶּאֱמֶת בְּשַׁבָּת לֹא הָיָה שׁוּם בְּרִיאָה, רַק שְׁבִיתָה, וּשְׁבִיתָה זוֹ הִיא קִיּוּם כֹּל הַבְּרוּאִים, דִּכְתִיב: "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב" (יחזקאל א,יד), פֵּרוּשׁ: שֶׁכָּל מְקַבֵּל צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּטֵל אֶל הַנּוֹתֵן, וּכְפִי דְבֵקוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהַמַּשְׁפִּיעַ, כְּמוֹ כֵן קַבָּלָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְלָכֵן, בְּשַׁבָּת, שֶׁנִּתְעַלּוּ כֹּל הַנִּבְרָאִים לְשָׁרְשָׁם, שֶׁעַל יְדֵי הַמְּנוּחָה נִתְבָּרֵר שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶם אָדוֹן מוֹשֵׁל, שֶׁבִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר, זֶה עַצְמוֹ הוּא גְּמַר הַבְּרִיאָה וְתִקּוּנוֹ.
בשבת נבראה המנוחה. בשבת נבראה יכולת הקבלה. השקט והחלל שיוצרת השבת נותנים לנו אפשרות להקשיב, להיזכר בקדוש ברוך הוא שעומד מאחורי הכול, והמסתתר מאחורי שאון החיים של ימי החול.
במשך ששת ימי הבריאה הקדוש ברוך הוא הסתיר את עצמו.
ננסה לרגע לעשות את הבלתי־אפשרי, ונדמיין את העולם לפני היותו.
דמיינו את הרחוב שאתם גרים בו, את הבתים, המכוניות והחתולים המשוטטים.
כעת, מחקו לאט את כלי הרכב, את העצים, המדרכות והבתים. השתהו מעט כדי לעכל את המראה המוזר, והמשיכו להסיר את עמודי התאורה, את הכביש, האנשים ובעלי החיים.
השאירו רק אדמה צחיחה. הרחיבו את שטח האדמה הריקה מכול אל הרחובות הסמוכים, ו'רוקנו' כך את כל האזור, את כל הארץ ואת כל העולם.
עכשיו הורידו גם את העננים, את הכוכבים והציפורים, את הירח ואת השמש. השאירו רק אדמה ושמים ריקים.
כעת מחקו את כחול השמים, ושמטו את האדמה שמתחת לרגליכם. הותירו רק אוויר ענק שאין לו סוף.
מי שמעז, מוזמן לנסות לכווץ גם את המרחב האדיר הזה ללא־כלום...
אם אין כלום, מה יש? מה נותר לראות? את הקדוש ברוך הוא בעצמו. גלוי. אין מה או מי שיסתיר אותו.
כעת נדמיין את בריאת העולם:
הקדוש ברוך הוא אין־סופי, נוכח לחלוטין.
פתאום נולד מרחב, אוויר, אור וחושך, שמים וארץ...
הקדוש ברוך הוא מתחיל להסתתר מאחורי עננים, מאחורי גרביטציה וחוקי טבע שהוא מחולל. ים ויבשה, עצים וג'ירפות. כל יצור נפלא שנוצר מעלים עוד יותר את מי שמכניס בו חיים.
בימים הראשונים הברואים רואים תהליכים של בריאת יש מאין. השמים רואים איך נוצרים האיקליפטוסים, והם רואים איך נתלית השמש במקום. השמש עוד רואה את הלטאות, ואלה את הפרות.
וביום שישי בבוקר עומדים כל הברואים ורואים איך אדם וחווה נבראים. והם – כלומר, אנחנו, האנושות כולה – כבר לא רואים בריאה פלאית של יש מאין, הכול כבר היה לפנינו... ידו של הקב"ה מתחבאת מאחורי הגב ומחיה אותנו, אבל אנחנו איננו רואים.
דקה לפני שהשמש שוקעת, הרוח מרשרשת בעלים, הטבע כל כך שלם ומקסים עד שהקב"ה עלול להיעלם סופית...
ואז הקב"ה בורא את השבת.
יצורי העולם, הרגילים להתייחס אל קיומו של העולם כאל דבר מובן מאליו, חיכו לראות איזה פלא יוסיף ה' לברוא היום. הג'ירפות הרימו את ראשן, הדגים והעננים, שרגילים היו כי בכל יום נוספים עוד ועוד חברים לעולם החדש, חיכו לראות מה ילד יום.
אך... מה היום? לא־כלום! איזו אכזבה...
ורק האדם ידע, כי ביום קדוש זה פתח הקב"ה חלון שבו אפשר לראות סוף־סוף קצת נוכחות. אלפי הברואים מסתירים בעצם קיומם את נוכחותו של הקב"ה הפועם בקרבם. בשבת האשליה נסדקת. אפשר סוף־סוף לראות כי הריחוק איננו קיים באמת.
משהו מקיומו של העולם מפנה את מקומו אל מה שמעבר. מחיצה מוסרת. הטבע לא מטביע והעולם איננו מעלים. הקב"ה פותח גשר עד אליו. בשבת אפשר לקבל ממנו שפע וחיים מסוג אחר.
להימשך אל השורש
ה"מאור ושמש" &(פרשת כי תשא)& מתרגם את המנוחה שנבראה בשבת לדחף וצימאון לאלוקות. אם בכל ימי השבוע אנחנו מצויים רחוק מן השורש, קדושתה של השבת מעוררת אותנו להתגעגע ולכסוף מחדש אל ה':
כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. פֵּרוּשׁ, דְּהִנֵּה כְּתִיב "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי", וְזֶהוּ אֶחָד מֵהַדְּבָרִים שֶׁשִּׁנּוּ לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ, 'וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי', יְעֻיַּן שָׁם בַּגְּמָרָא &(מגילה ט, א)&. וְהָאֱמֶת הוּא כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי – מָה הָעוֹלָם חָסֵר – מְנוּחָה. בָּא שַׁבָּת בָּא מְנוּחָה".
וְהָעִנְיָן הוּא, כִּי כֹּל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה הָיוּ כָּל הַבְּרוּאִים רְחוֹקִים מִשָּׁרְשָׁם, כִּי בִּבְרִיאַת הָעוֹלָמוֹת צִמְצֵם אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ, וְנִשְׁתַּלְּשְׁלוּ הָעוֹלָמוֹת מֵעֵלָּא לְתַתָּא &[מלמעלה למטה]& וְצִמְצוּמִים רַבִּים עַד עוֹלָם הַתַּחְתּוֹן, דְּהַיְנוּ עוֹלָם הַגַּשְׁמִי, וְנִתְגַּשֵּׁם הָעוֹלָם. וּבְכָל יְמֵי הַחֹל קָשֶׁה מְאֹד לְהִתְעוֹרֵר אֶת עַצְמוֹ וּלְהַמְשִׁיךְ אֶת עַצְמוֹ לְשָׁרְשׁוֹ. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ שַׁבָּת, הוֹרִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְדֻשַּׁת שַׁבָּת עַל כָּל הָעוֹלָמוֹת, וְהִרְגִּישׁוּ כָּל הַבְּרוּאִים הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל שַׁבָּת, מַה שֶּׁלֹּא הִרְגִּישׁוּ כָּל יְמֵי הַחֹל מִפְּנֵי גִשּׁוּם הָעוֹלָם. וּבְשַׁבָּת קֹדֶשׁ הִתְחִילוּ לְהַרְגִּישׁ הַקְּדֻשָּׁה אֲשֶׁר יוֹפִיעַ עֲלֵיהֶם, וְהִתְחִילוּ לְהִשְׁתּוֹקֵק וּלְהִתְנוֹצֵץ לַעֲלוֹת לְהִדָּבֵק בְּשָׁרְשָׁן. וְזֶהוּ 'עֲלִיּוֹת הָעוֹלָמוֹת', שֶׁעַל יְדֵי מְסִירוּת נֶפֶשׁ מִתְעַלִּין כָּל הָעוֹלָמוֹת מִתַּתָּא לְעֵלָּא, עַד שֶׁנִּדְבָּקִין בְּאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. וּמֵאַיִן בָּא לָהֶם הִשְׁתּוֹקְקוּת? זֶהוּ מִפְּנֵי שֶׁהוֹרִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְדֻשַּׁת שַׁבָּת עַל כָּל הָעוֹלָמוֹת, הִתְחִילוּ כֻּלָּן לְהִשְׁתּוֹקֵק, וְכָלְתָה נַפְשָׁם לְהַעֲלוֹת לְהִתְדַּבֵּק בְּשָׁרְשָׁן. וְזֶהוּ "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". רָצָה לוֹמַר, שֶׁבַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בָּא לְכָל הַבְּרוּאִים כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ לְהִשְׁתּוֹקֵק לְהַעֲלוֹת לְשָׁרְשָׁן, שֶׁ"וַּיְכַל" הוּא מִלְּשׁוֹן "כָּלְתָה נַפְשִׁי".
המנוחה של ה'
"וישבות ביום השביעי" &(בראשית ב, ב)&, "וינח ביום השביעי" &(שמות כ, י)&. הפלא של השבת מתחיל מהשביתה והמנוחה של ה'. כשה' נח, גם העולם נח. כשאצל ה' יש שבת, גם לנו יש שבת.
מה הפירוש שה' נח ומה הדבר מוליד בנו? זאת מבאר הרבי הרש"ב מליובאוויטש &(המשך תרס"ו, השלמת הדרוש)&:
הִנֵּה יָדוּעַ, דִּכְלָלוּת עִנְיַן הַשַּׁבָּת הוּא עִנְיַן הַשְּׁבִיתָה וְהַמְּנוּחָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ". וְיָדוּעַ גַּם כֵּן, דִּבְשַׁבָּת אָז הַמְשָׁכַת הָעֹנֶג, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג" &(ישעיה נח, יג)&. הָעִנְיָן הוּא, שֶׁעַל יְדֵי הַשְּׁבִיתָה נִמְשָׁךְ עַל יְדֵי זֶה בְּחִינַת הַתַּעֲנוּג.
וְיוּבַן זֶה עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל בְּגַשְׁמִיּוּת: כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה אֵיזֶה מְלָאכָה, הֲרֵי בְּעֵת הָעֲשִׂיָּה מֻשְׁפָּלִים כָּל הַכֹּחוֹת שֶׁלּוֹ בְּהָעֲשִׂיָּה שֶׁעוֹשֶׂה... אָמְנָם בְּעֵת הָעֲשִׂיָּה אֵינוֹ נִרְגָּשׁ אָז הָעֹנֶג בְּהָעֲשִׂיָּה, וְאַדְרַבָּא עִנְיַן צִמְצוּם הַכֹּחוֹת וְהַשְׁפָּלָתָם הוּא הֵפֶךְ הָעֹנֶג. וְגַם מֵאַחַר שֶׁלֹּא נִגְמַר עֲדַיִן הַדָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה, אֵינוֹ שַׁיָּךְ בָּזֶה תַּעֲנוּג עֲדַיִן. וְרַק לְאַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, וַהֲרֵי הוּא שׁוֹבֵת וְנָח מִמְּלַאכְתּוֹ, וְהַיְנוּ שֶׁהַכֹּחוֹת חוֹזְרִים וְעוֹלִים לִמְקוֹרָם, הֲרֵי הוּא מִתְעַנֵּג מֵהָעֲשִׂיָּה שֶׁעָשָׂה וּפָעַל. וְדַוְקָא כַּאֲשֶׁר רוֹאֶה שֶׁנַּעֲשֵׂית בְּטוֹב וּבְהִדּוּר וְיֹפִי עַל פִּי חִיּוּב שִׂכְלוֹ וְחָכְמָתוֹ, הֲרֵי הוּא מִתְעַנֵּג בָּזֶה.
וְהַדֻּגְמָא מִכָּל זֶה יוּבַן לְמַעְלָה, דִּכְתִיב "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" &(בראשית א, לא)&. דְּהִנֵּה, בְּעֵת בְּרִיאַת הָעוֹלָמוֹת, בְּחִינַת "שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה׳", הֲרֵי כָּל הַמַּדְרֵגוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת הֵם בִּבְחִינַת יְרִידָה וְהַשְׁפָּלָה וּבִבְחִינַת צִמְצוּם, וְגַם הַתַּעֲנוּג הָעֶלְיוֹן הוּא בְּהֶעֱלֵם, שֶׁאֵינוֹ נִרְגָּשׁ. וְאַחַר כָּךְ, בְּשַׁבָּת, נִמְשָׁךְ בְּחִינַת הַתַּעֲנוּג, שֶׁמִּתְעַנֵּג כִּבְיָכוֹל מִכָּל אֲשֶׁר עָשָׂה, שֶׁנַּעֲשָׂה הַכֹּל כְּפִי חִיּוּב וּגְזֵרַת חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ.
ה' לא באמת עובד, והוא גם לא באמת נח. ה' הוא למעלה מעלה מכל זה. התורה בעצמה, ואחריה כל ספרי הקודש, מדברים תמיד על ה' בלשון 'מושאלת'. כל התיאורים אינם מתייחסים לה' עצמו, אלא לפעולות הנובעות ממנו. לכן ה'מלאכה' של ה' היא כשהוא מתייחס לעולם בדרך של 'מלאכה', וה'שביתה' של ה' זו התייחסות שלו לעולם באופן של 'שביתה'. כשה' מתייחס לעולם כמלאכה, העולם מקבל את אורו של ה' במידה מצומצמת ונעלמת. ה' מגלה מאורו רק את הצדדים ה'מעשיים' והנמוכים, כדי שהעולם ייברא. אך בשבת, אחרי שהכול הושלם, ה' יכול 'להסתכל' אל העולם מחדש ולהתייחס אליו אחרת. להאיר לעולם אור של תענוג ושביעות רצון. את האור הזה אנחנו מקבלים בשבת, ולכן שבת הוא גם בעבורנו יום של עונג ושמחה.
ב
שמירת השבת
הקדושה, המפגש עם ה', החזרה אל השורש והגעגועים, כל הדברים המופלאים שקורים בשבת, תלויים כולם במצב אחד – השביתה ממלאכה. שבת, יותר מכל מצווה אחרת, מוגדרת ב'לא תעשה', באלף ואחד פרטים ופרטי פרטים של מה שאסור לעשות. שבת, כשמה, היא יום של שביתה והימנעות ממלאכה, ובדבר הזה במיוחד בא לידי ביטוי עניינו של יום שבת.
למה? מה כל כך נורא בעשיית מלאכה? וכי אי־אפשר להרגיש קדושה אם מבשלים קצת אוכל בשבת? ולמי אכפת אם אני מדליק לשנייה את האור או מזיז כמה חפצים? התשובה הראשונה לשאלת ה'למה' הזאת, המוכרת מאוד לכל אחד מאתנו, היא 'ככה'! כי ככה כתוב בתורה שבכתב ושבעל פה וזה רצון ה'! ה' רוצה שהשבת תהיה תלויה בהרבה סייגים ואיסורים, ושרק כך נקבל את אורה של השבת.
ובכל זאת, אחרי ה"נעשה" מגיע גם ה"נשמע", ואם אנחנו כבר מקבלים את ה'ככה' אפשר לשאול שוב 'למה?', ולנסות להבין מעט את מצוות השביתה בשבת. המקורות הבאים יוליכו אותנו לכמה הסברים פנימיים על איסור המלאכה בשבת.
שַׁבָּת אָסוּר בִּמְלָאכָה, וּבְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה הֻתַּר מְלָאכָה, כִּי בְּחֹל הַמִּצְוָה לְבָרֵר נִיצוֹצוֹת קְדוֹשׁוֹת עַל יְדֵי מְלָאכָה, וְהַיְנוּ כְּשֶׁהָאָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עוֹסֵק בְּמַשָּׂא וּבְמַתָּן, וְעַל יְדֵי זֶה מַחֲזִיק תַּלְמִיד חָכָם אוֹ עוֹשֶׂה צְדָקָה וְכַיּוֹצֵא מֵהַמִּצְווֹת, אֲזַי מְבָרֵר מִדָּבָר הַגַּשְׁמִי וְעוֹשֶׂה מִזֶּה הָעֵסֶק תַּכְלִית קְדוֹשָׁה.
אֲבָל בְּשַׁבָּת קֹדֶשׁ אֵין בֵּרוּרִים, כִּי מְרַמֵּז לְ"יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת" לְאַחַר הַתִּקּוּן, שֶׁ"הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וּלְמָחָר לְקַבֵּל שְׂכָרָם" &(עירובין כב, א)&, וְשַׁבָּת קֹדֶשׁ מְרַמֵּז לָזֶה, וְנִתְגַּלֶּה מֵהֶאָרָה דִּלְעָתִיד, וּמִשּׁוּם הָכִי אָסוּר בִּמְלָאכָה. &(דברי חיים לראש השנה, ד"ה בפסוק תקעו בחודש)&
בכל דבר שאנו באים אתו במגע יש ניצוץ של קדושה, המסתתר מאחורי החומר. בזמן שהגוף שלנו פועל על החפץ בממד הפיזי, הנשמה שלנו מזהה את הניצוץ. כך הניצוץ 'מתברר' מתוך התערובת שהחביאה אותו, והממד הרוחני מקבל את מקומו. הגוף והנשמה שלנו פועלים במקביל, ולכן במלאכות הגשמיות שאנו עושים בימי החול אנו 'מבררים ניצוצות', או במילים אחרות: הופכים גשמי לרוחני, מכוונים אותו אל הקדושה.
כל זה נכון ויפה בימי החול, אבל בשבת אנו מצוּוים על איסור בורר. תורת החסידות מלמדת אותנו, כי כשם שבמישור הפיזי אסור לנו לברור ולהבדיל טוב מרע, כך גם במישור הרוחני. בשבת אנו נמצאים במצב של 'מעין עולם הבא', כאשר כל הניצוצות וכל חלקי הנשמה ישובו למקומם האמיתי ולא יסתתרו עוד. לכן עשיית מלאכה בשבת היא ירידה ברמה. מלאכה בשבת היא כמו חזרה לגלות אחרי שמשיח כבר בא. לחזור אל הבעיה אחרי שמצאנו את פתרונה. בשבת לא שייך להתעסק עם בירור והעלאת העולם, כי בשבת העולם כבר התעלה. ואם לא צריך להעלות את הגשמיות של העולם, לשם מה בכלל להתעסק אתו? בשבת איננו עוסקים במלאכה גשמית, כי אין לכך שום תועלת רוחנית.
ה'שפת אמת' מסביר את הרעיון מזווית נוספת &(בראשית תרנ"ד ד"ה בפסוק)&:
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל זָכוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לָהֶם הַשַּׁבָּת לִרְמוֹז כִּי יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וְאוֹתוֹ הֶאָרָה הַיּוֹרֶדֶת בְּשַׁבָּת מְקַבְּלִין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהוּא בְּחִינַת נְשָׁמָה יְתֵרָה... וְזֶה הָעִנְיָן שֶׁנֶּאֱסַר כָּל מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, כִּי פֵּרוּשׁ מְלָאכָה הוּא הַכֹּחַ שֶׁנּוֹתֵן הָאָדָם בְּאֵיזֶה דָּבָר, כְּמוֹ כֹּחַ הַפּוֹעֵל בַּנִּפְעָל, אֲבָל הוּא דָּבָר נִפְרָד מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב תֵּבָה אוֹ בָּנָה בַּיִת שֶׁהֻנַּח בּוֹ הַפְּעֻלָּה, וּכְמוֹ כֵן מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית הוּא כֹּחַ אֱלֹקִים בִּבְחִינָה נִפְרֶדֶת, וְנִקְרָא מְלָאכָה. וְזֶה עַצְמוֹ הַפֵּרוּשׁ בְּרִיאָה, שֶׁהוּא דָּבָר מִחוּץ מִמֶּנּוּ. וְכָתַב ג' פְּעָמִים 'מְלַאכְתּוֹ', לִרְמוֹז עַל ג' עוֹלָמוֹת - בְּרִיאָה, יְצִירָה, עֲשִׂיָּה. אֲבָל בְּחִינַת אֲצִילוּת, מִלְּשׁוֹן 'אֶצְלוֹ', שֶׁהוּא אֶלֹקוּת בְּלִי פֵּרוּד, אֵינוֹ מִתְגַּלֶּה בָּעוֹלָם הַזֶּה, רַק לֶעָתִיד שֶׁיִּהְיֶה יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת. אַךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק בְּזֶה הָעוֹלָם, וְלָכֵן הֶאָרָה הַבָּאָה בְּשַׁבָּת מִזֶּה הַבְּחִינָה, וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בָּזֶה אָסוּר בַּמְּלָאכָה, שֶׁלֹּא יַנִּיחַ רֹשֶׁם מִזֶּה הַחִיּוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּשַׁבָּת בְּשׁוּם דָּבָר נִפְרָד. וְאִם עוֹשֶׂה חַס וְשָׁלוֹם מְלָאכָה, אוֹתוֹ חִיּוּת נִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת", כִּי זֶה הַחִיּוּת אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת נִפְרָד. זֶה טַעַם אִסּוּר מְלָאכָה בְּשַׁבָּת. וּבִימֵי הַמַּעֲשֶׂה הַכֹּל בְּהִתְלַבְּשׁוּת הַטֶּבַע בְּכֹחַ הַפּוֹעֵל בַּנִּפְעָל, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּכְפִי מַה שֶּׁמְּתַקְּנִין עַצְמָן בִּימֵי הַמַּעֲשֶׂה, כָּךְ זוֹכִין לְקַבֵּל חֵלֶק חִיּוּת בְּשַׁבָּת.
מלאכה היא פעולה כלפי חוץ. אני יוצר, פועל ונותן מכוחי לעולם שמחוצה לי. גם את בריאת העולם אפשר לראות כפעולת 'החצנה' של הקדוש ברוך הוא, שיצר עולם שנפרד מנוכחותו הגלויה. (השורש ב-ר-א מופיע בארמית בהקשר של חוץ, לדוגמה: חית בר). במשך ימי המעשה אנחנו פועלים ומשקיעים את כוחנו ומרצנו בחפצים נפרדים מאתנו; אנחנו פועלים בחוץ. אך בשבת גילה הקב"ה את האחדות ולא עשה מלאכה. בשבת העולם שוב מתאחד עם ה' ואין הבדלה בין פנים לחוץ, מעין עולם הבא. מתוך כך גם אנחנו איננו מסוגלים לפעול כלפי חוץ. מלאכה מוחצנת בשבת גורמת לדרגת האחדות של השבת להתחלל ולהסתלק, והאדם נותר בלי האחדות הנפלאה של שבת.
שאלה ותשובה בכפר פְּיֶינָה
בשבת אנו מצווים על איסור בורר. בכתבי החסידות מבוארת משמעותו הפנימית של איסור זה:העיסוק בענייני החול על־מנת לברור מהם את ניצוצות הקדושה אינו מתאים לשבת ואינו קיים בשבת.
אבל כאן נשאלת שאלה מתבקשת: הלוא עבודת הבירורים אינה נעשית באמצעות המלאכות האסורות בשבת דווקא, אלא גם באמצעות פעולות פשוטות יותר, לדוגמא – אכילה. כל אכילה היא "עבודת הבירורים". כשיהודי אוכל ומשתמש בכוח האכילה לעבודת ה' ולמעשים טובים – ניצוץ הקדושה שבמאכל מתברר ועולה יחד עם המצוות והמעשים הטובים שנעשו בזכותו.
אם כן, איך אפשר לומר שבשבת איננו עוסקים בעבודת הבירורים? הרי כאשר אוכלים לשם שמים – אנו מבררים את הטוב מהרע, את ניצוץ הקדושה מתוך החומר הגשמי.
*
כאשר צבא נפוליון שעט לתוך צרפת, החליט אדמו"ר הזקן לעזוב את עירו ליאדי, ויצא למסע נדודים לא קל. אחת התחנות במסע זה היה הכפר פְּיֶינָה, שם נסתלק לבסוף ביום כ"ד בטבת תקע"ג. נכדו, בעל הצמח־צדק, ליווה אותו במסע המפרך.
על מה שוחחו הסב והנכד באותם ימים גורליים? במה עסק רבנו הגדול בעת חולשתו, ימים ספורים לפני עלות נשמתו לגנזי מרומים?
בידינו עדות מופלאה של הצמח־צדק המופיעה בתוך ספרו "דרך מצוותיך". הסב ונכדו עסקו, בין השאר, בשאלה הזאת בדיוק: אם איננו עוסקים בשבת בעבודת הבירורים – הכיצד אנו אוכלים?
וכמו ששמעתי מפיו הקדוש של מורינו ורבינו נ"ע בכפר פייענא בימים שלפני הסתלקותו בטבת תקע"ג על ענין האכילה בשבת...
ושאלתי ממנו אז: מאחר שהאכילה היא מאכלים גשמיים, שהם מעורבים טוב ורע – שהרי אותו הלחם והבשר מתבואה ובהמה אחת שאוכלים ממנו בחול, שמעורבים טוב ורע, כידוע שכל הדברים שבעולם הזה מעורבים טוב ורע...
במשך השבוע הטוב (ניצוץ הקדושה) מעורב ברע (הגשמיות), ואנו מוכרחים לברור את הטוב מתוך הרע. ולכאורה – שאל הצמח־צדק – המאכלים של שבת הם בדיוק אותם המאכלים שאנו אוכלים בשאר ימי השבוע. לאן נעלם אפוא הרע?! איך ייתכן שבשבת איננו צריכים לברור את הטוב מתוכו?
...איך יתכן לומר שבשבת אין מבררים הטוב מן הרע?... אם כן, מה עשה ברע שהיה במאכל?!
ואם כן, בהכרח שמתבררֱ!
כדי להבין את תשובתו של אדמו"ר הזקן לשאלת נכדו הצמח-צדק, נקדיש כמה רגעים להתבונות במלים הנאמרות (על ידי מתפללי נוסח האר"י ונוסח ספרד) בליל השבת, לפני תפילת ערבית – "כגוונא דאינון". זהו קטע קדוש ונשגב מספר הזוהר, המתאר את המתחולל בעולמות העליונים בעת כניסת השבת.
כַּד עַיִּל שַׁבְּתָא,
אִיהִי אִתְיַחֲדַת וְאִתְפַּרְשַׁת
מִסִּטְרָא אַחֲרָא.
וְכָל דִּינִין מִתְעַבְּרִין מִנָּהּ...
וְכָל שׁוּלְטָנֵי רוּגְזִין וּמָארֵי דְדִינָא
כֻּלְּהוּ עַרְקִין וְאִתְעַבְּרוּ מִנָּהּ,
וְלֵית שׁוּלְטָנָא אַחֲרָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין.
כאשר נכנסת השבת,
היא (השכינה) מתאחדת ומסתלקת
מהסטרא־אחרא,
וכל הדינים נפרדים ממנה...
וכל השולטים מצד הרוגז ובעלי הדין
כולם בורחים ומסתלקים ממנה,
ואין שלטון אחר בכל העולמות.
מה קורה? מי בורח ומסתלק בזמן כניסת השבת, ומדוע?
הכוונה היא, שכל הרע והטומאה שבעולם מסתלק ונעלם. בשבת אפילו הגיהנם בעצמו שובת. כל "בעלי הדין" – השליחים של מידת הדין, שתפקידה לקטרג ולהעניש – מאבדים את כוחם ואת שלטונם ביום שבת קודש.
כפי שכותב הצמח־צדק:
...כל שלוחי הדין שלמעלה והמקטרגים והמסטינים שכל חפצם ותשוקתם לפעול פעולת הדין (=להעניש) בבני אדם... אין שולטים בשבת.
ומוסיף הצמח־צדק ומבאר: המקטרגים הללו נמשלו לאש, וזאת הסיבה הפנימית לאיסור "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". הדלקת האש בשבת עלולה להצית ולהבעיר מחדש את הכוחות הללו, שלא ניתנה להם שליטה ביום השבת.
ומכאן לשאלה שהפנה הצמח־צדק אל סבו הגדול – איך ייתכן שבאכילת השבת אין ברירה של הטוב מהרע?
ובכן, זו היתה תשובתו של אדמו"ר הזקן בימי טבת של שנת תקע"ג: בשבת אין צורך לברור ולהפריד את הרע מן הטוב, משום שביום השבת הרע מסתלק ונעלם. בשבת רק הטוב קיים. המאכל הוא אותו מאכל, אבל נשאר בו רק הטוב. ולכן אכילת השבת אינה דומה כלל לאכילה של יום חול.
והשיבני שזה אינו, כי בשבת נפרד הטוב שבנוגה מן הרע שבנוגה מערב שבת למעלה, וכן בכל דברים גשמיים הנמשכים מנוגה ומלובש בהם הנוגה ובחול מעורבים טוב ורע, כמו שהנוגה מעורבת טוב ורע, אבל בשבת גם מהם מתפרד הרע דנוגה ונשארים רק טוב (וזה נעשה בפנימיות הכוח שבמאכל, ולפיכך אין ניכר מבחוץ לעין הרואה). ואם כן כל המאכלים בבוא שבת נעשים רק טוב, ולכן אין צריך לבירור, אלא כוונת האכילה הוא להעלות הטוב למעלה מעלה.
ביאורו של רבינו הזקן מסביר לנו טוב יותר מדוע יום השבת איננו זמן מתאים לעבודת הבירורים: עבודה זו עיקרה הוא ההתעסקות ברע ובפסולת, ואילו בשבת אין קיום לרע כלל.
