בשבת קודש לא רק העולם משתנה או מעשינו משתנים, אלא יתרה מזו — אנחנו בני־אדם אחרים. מעבר לעצירת העבודה, גם הדיבורים, המחשבות, ואפילו המנטליות משתנים.
בשבת מדברים אחרת, חושבים אחרת וגם עובדים את ה' בדרך אחרת. בשבת שוכנת בנו נשמה חדשה — "נשמה יתרה", המפעילה את הקשר שלנו עם ה' בקצב ובכיוון המיוחדים לשבת. על הצדדים השונים של עבודת ה' המיוחדת לשבת, ניגע במקורות הבאים.
הכוח לדלג
אם במשך השבוע אנחנו נלחמים בלי הרף ביצר הרע, בשבת הדברים מתנהלים אחרת. חז"ל מגלים לנו כי בשבת הגיהינום שובת. הכוונה איננה רק למקום שמיימי אלא גם לגיהנום המוּכר לנו — היצר הרע המפריד אותנו מה' הוא הוא הגיהינום עצמו. ובשבת הוא שובת.
גם אם אנו מרגישים זאת למחצה, לשליש ולרביע, קדושתה של השבת גדולה כל־כך עד שה'סטרא אחרא' בורחת מפניה. בשבת עיקרה של עבודת ה' אינו במאבק עם היצר הרע, אלא בהתמודדות בין הטוב ליותר טוב!
בִּימוֹת הַחֹל עִקַּר עֲבוֹדַת הָאָדָם הִיא עֲבוֹדַת הַבֵּרוּרִים, לְבָרֵר עִנְיְנֵי רְשׁוּת וּלְהַעֲלוֹתָם לִקְדֻשָּׁה עַל יְדֵי הַל"ט מְלָאכוֹת וְעֻבְדִּין דְּחֹל. אֲבָל בְּיוֹם הַשַּׁבָּת הַמְּלָאכָה אֲסוּרָה, כִּי מִצַּד עֲלִיַּת הָעוֹלָמוֹת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, הָאָדָם הוּא לְמַעְלָה מֵעִנְיְנֵי הָעוֹלָם, וַעֲבוֹדָתוֹ הִיא הָעֲלִיָּה מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא בַּקְּדֻשָּׁה גּוּפָא.
וּבַעֲבוֹדַת הַתְּשׁוּבָה — בִּימוֹת הַחֹל הָעֲבוֹדָה הִיא "תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה", הָעֲבוֹדָה עִם הַדְּבָרִים שֶׁהָיוּ נִפְרָדִים מֵאֶלֹקוּת, לַחֲזוֹר וּלְקַשְּׁרָם לַתְּשׁוּבָה. וַעֲבוֹדַת יוֹם הַשַּׁבָּת הִיא "תְּשׁוּבָה עִלָּאָה" — דְּבֵקוּת וַעֲלִיַּת הַנְּשָׁמָה לְשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ.
(רבי מנחם־מענדל שניאורסון מליובאוויטש,
'לקוטי שיחות', חלק יד, פרשת האזינו שיחה א)
בימי החול אנו עובדים את עבודת הבירורים — לבחור בין אוכל לפסולת, בין טוב לרע. אך בשבת אנו נמצאים ב"מעין עולם הבא", בעולם שכולו טוב, ומה יש לנו לעשות? — להתעלות. לא מתוך חיכוך, לא מתוך מאבק ומלחמה, אלא מתוך דבקות בה'.
יותר קל
הכוח המניע לעבודת ה' המיוחדת של יום השבת הוא הנשמה היתרה השוכנת בקרבנו. הנשמה המיוחדת של יום השבת פותחת לפנינו אפשרויות חדשות למפגש עם ה', והופכת את המפגש הזה לקל ולזמין יותר.
יָדוּעַ מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, שֶׁבְּשַׁבָּת נִתְוָסֵף בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל נְשָׁמָה יְתֵרָה.
וְלִכְאוֹרָה אֵינוֹ מוּבָן, מַהוּ עִנְיַן הַנְּשָׁמָה יְתֵרָה, הֲלֹא אֵין נִרְגָּשׁ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם תּוֹסֶפֶת חִיּוּתוֹ בְּשַׁבָּת יוֹתֵר מִבְּכָל הַשָּׁבוּעַ.
הָעִנְיָן הוּא, שֶׁבְּכָל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה נֶאֱמַר בְּהוּ "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד", וְהָעֲבוֹדָה הִיא בְּחִינַת "פּוּלְחָנָא דִרְחִימוּתָא" [עבודת האהבה], כִּי הִיא בְּחִינַת עֲבוֹדָה וִיגִיעָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת הוֹלָדַת וְהַמְשָׁכַת הָאַהֲבָה מֵהַהִתְבּוֹנְנוּת, אֶלָּא אִם כֵּן יְיַגֵּעַ אֶת עַצְמוֹ לְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ בְּחֹזֶק, וְנִצְרָךְ לָזֶה כֹּל הל"ט מְלָאכוֹת בְּרוּחָנִיּוּת — הַזּוֹרֵעַ וְהַחוֹרֵשׁ כו', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר. וּבְחִינַת אַהֲבָה זוֹ שֶׁבְּחֹל, הִיא רַק הָאַהֲבָה הַנִּמְשֶׁכֶת מֵהַשֵּׂכֶל וְהַהִתְבּוֹנְנוּת. אֲבָל בְּשַׁבָּת נִתְוָסֵף בְּכָל אֶחָד נְשָׁמָה יְתֵרָה, וְהַיְנוּ שֶׁנּוֹלַד בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דָּבָר חָדָשׁ מַמָּשׁ, מַה שֶּׁאֵין נִמְצָא בָּהֶם בְּחֹל, וְהַיְנוּ בְּחִינַת אַהֲבָה וְרָצוֹן לַה' שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַשֵּׂכֶל וְהַהִתְבּוֹנְנוּת... כִּי רָצוֹן זֶה עָמֹק עָמֹק מֵהַשֵּׂכֶל... וּבְחִינַת אַהֲבָה וְרָצוֹן זֶה לַה' מִתְגַּלָּה בְּנֶפֶשׁ אָדָם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת דַּוְקָא, וְהִיא בְּחִינַת אַהֲבָה רַבָּה, שֶׁהִיא בָּאָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה.
(רבי שניאור־זלמן מלאדי, 'תורה אור' ויקהל ד"ה ויקהל משה)
עבודת ה' הרגילה מזקיקה אותנו להתאמץ ולעמול, "לזרוע ולחרוש" כדי להרגיש קִרבה ואהבה לה'. בשבת הנשמה היתרה עוזרת לנו לאהוב את ה' ספונטנית. היא מגלה לנו רצונות הטמונים בתוכנו תמיד, רצונות עמוקים לאהבה וקִרבה לה', שאינם צריכים הסברים ושכנועים. זאת הרגשה שנופלת עלינו מלמעלה. אמנם אין הכרח שנצליח לחוש כך בכל שבת, אבל בכל־זאת, משהו בלב שלנו יותר פתוח.
לעבודה
את הקִרבה המיוחדת לה' ועבודת ה' השבתית, עלינו לתרגם למעשים של ממש. חז"ל אומרים כי "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו,ג). השבת היא יום מנוחת הגוף ויום יצירה לנשמה. אנו שובתים מהתעסקות בעולם החומר, כדי שנוכל להיות פנויים לעבודת ה'. המקומות הנסתרים שהשבת חושפת, השלמות הנשמתית וקבלת הכוח לימי החול, מתגלים אלינו דרך המאמץ הרוחני של עבודת ה' של השבת. בטלה ושעמום לא יובילו אותנו לשום מקום טוב או עמוק.
גַּם יְהוּדִי פָּשׁוּט שֶׁבַּפְּשׁוּטִים יוֹדֵעַ, שֶׁעִנְיַן הַשַּׁבָּת הוּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא,יז). וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקבּ"ה, שֶׁגַּם יְהוּדִי יִתְנַהֵג בְּאֹפֶן כָּזֶה, שֶׁבְּיוֹם הַשַּׁבָּת יִהְיֶה אֶצְלוֹ הָעִנְיַן דְּ"שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" מִכָּל מְלַאכְתּוֹ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. וְהִנֵּה מוּבָן בְּפַשְׁטוּת, שֶׁהַכַּוָּנָה דְּ"שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" אֵינָהּ לְהֶעְדֵּר הַחִדּוּשׁ וְהַיְּצִירָה שֶׁבַּעֲבוֹדַת הָאָדָם, הַיְנוּ שֶׁבְּמֶשֶׁךְ שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה פּוֹעֵל הָאָדָם וּמְחַדֵּשׁ כַּמָּה עִנְיָנִים, וְאִלּוּ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת אֵינוֹ עוֹשֶׂה מְאוּמָה — שֶׁכֵּן, עִנְיָן זֶה הוּא חִסָּרוֹן, וְלֹא מַעֲלָה!
וְאִם מִפְּנֵי הֶעָמָל וְהַיְּגִיעָה — אֵין כֹּל מַעֲלָה בַּדָּבָר. כִּי כַּאֲשֶׁר מְדֻבָּר אוֹדוֹת עָמָל הַמֵּבִיא לִידֵי תּוֹעֶלֶת, הִנֵּה לֹא זוֹ בִּלְבַד שֶׁאֵין כָּל חִסָּרוֹן בַּדָּבָר, אֶלָּא אַדְּרַבָּא, זוֹהִי תַּכְלִית וּמַטָּרַת בְּרִיאַת הָאָדָם — "אָדָם לְעָמָל יוּלָּד".
וְלָכֵן, לֹא יִתָּכֵן לוֹמַר שֶׁהָעִלּוּי דְּיוֹם הַשַּׁבָּת הוּא מַה שֶּׁהָאָדָם אֵינוֹ עָמֵל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מְאוּמָה. אֶלָּא בְּהֶכְרֵחַ לוֹמַר, שֶׁגַּם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת פּוֹעֵל יְהוּדִי עַל יְדֵי עֲבוֹדָתוֹ. וְאַדְּרַבָּא, פְּעֻלָּתוֹ שֶׁל יְהוּדִי בְּיוֹם הַשַּׁבָּת הִיא בְּאֹפֶן נַעֲלֶה יוֹתֵר מֵהַפְּעֻלָּה בִּימֵי הַחֹל. שֶׁכֵּן, הָעֲבוֹדָה שֶׁל יוֹם הַשַּׁבָּת הִיא בְּעִנְיָנִים נַעֲלִים יוֹתֵר — עֲבוֹדָה הַקְּשׁוּרָה עִם כֹּחַ הַדִּבּוּר וְכֹחַ הַמַּחְשָׁבָה, בְּעִנְיְנֵי תוֹרָה וּתְפִלָּה... כַּאֲשֶׁר מַגִּיעַ יוֹם הַשַּׁבָּת, מִתְפַּנֶּה הוּא מִכָּל עֲסָקָיו, "כָּל מְלַאכְתְּךָ עֲשׂוּיָה", וְעוֹסֵק אַךְ וְרַק בְּעִנְיָנִים נַעֲלִים, עִנְיְנֵי קְדֻשָּׁה, כְּגוֹן: אֲמִירַת תְּהִלִּים, תְּפִלָּה בַּאֲרִיכוּת יוֹתֵר, קְרִיאַת פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ "שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם", לִמּוּד פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ עִם מְפָרְשִׁים, וְכֵן הָלְאָה — כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי עֶרְכּוֹ.
(רבי מנחם־מענדל שניאורסון מליובאוויטש,
שיחת פרשת תרומה תשמ"ד)
שבת היא כמו חתונה. אם בחתונה התזמורת לא תנגן, המפות תהיינה קרועות והאוכל לא יהיה טעים, שמחת החתונה תיפגם. הפאר וההדר, הכלים היפים והאוכל המיוחד מרוממים את האווירה ויוצרים רקע מתאים לשמחה, ועם זה, ברור ששמחת הנישואין היא נושא הערב ולא שום דבר אחר. כך גם בשבת: עונג הנשמה ודבקותה בה' הם ההתרחשות המשמעותית, ולא סוג הדג ושעות השינה.
חשוב להדגיש כי אין כל פסול בתענוג הגוף בשבת. אדרבה, זוהי מצווה שאנו מחויבים לקיימה ככל המצוות. ואולם אל לנו 'להיתקע' בחלק החיצוני של עונג שבת.
לשבת יש סוד. הזוהר הקדוש מכנה אותה "יומא דנשמתא" (זוהר ח"ב,רה) — יומה של הנשמה ושל הפנימיות. אם נטעם מן הסוד — חיינו ישתנו. אדם שהשבת, במשמעותה העמוקה, היא חלק מחייו, הוא אדם אחר.
במה אני בוחר?
השאלה הראשונה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו כשאנחנו מעצבים את יום השבת שלנו היא — באיזה מסלול אני בוחר? במסלול החיצוני או הפנימי? איזו שבת אני רוצה שתהיה לי?
המגיד ממזריטש מתאר במשל חריף איך נראית שבת המבוזבזת אך ורק על עניינים חיצוניים וטפלים.
בְּיוֹם שַׁבָּת, שֶׁהוּא יוֹם קְדֻשָּׁה, צָרִיךְ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה. וּבַמֶּה מְשַׂמְּחוֹ? — בְּמַה שֶּׁמְּחַשֵּׁב בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים... [ובכל־זאת] אִיתָא בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ: אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ תַּעֲנוּג מִסִּפּוּרִים, מֻתָּר לוֹ לְסַפְּרָם בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שִׂמְחָה וְתַעֲנוּג לוֹ...
וְאֶפְשָׁר לוֹמַר מָשָׁל נִפְלָא עַל זֶה:
מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ מְדִינוֹת הַרְבֵּה וַעֲבָדִים לְאֵין מִסְפָּר. וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יוֹם מֻגְבָּל מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו, וּלְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה לָבוֹא אֶל הַמִּשְׁתֶּה לְהִתְעַנֵּג בְּתַעֲנוּגֵי וּמַעֲדַנֵּי הַמֶּלֶךְ, יֻתַּן לְכָל אִישׁ וָאִישׁ רְצוֹנוֹ וּשְׁאֵלָתוֹ, כָּל אֲשֶׁר תִּשְׁאַל וּתְאַוֶּה נַפְשׁוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֶחְסַר לְשׁוּם אָדָם שׁוּם תַּעֲנוּג וְעִדּוּן בָּעוֹלָם. כְּכָל אֲשֶׁר הוּא חָפֵץ וְשׁוֹאֵל, תֵּכֶף יִנָּתֵן לוֹ כְּאַוַּת נַפְשׁוֹ. וְהִנֵּה, הָיוּ הַשּׁוֹאֲלִים הַרְבֵּה, מַה שֶּׁשָּׁאַל זֶה, לֹא שָׁאַל זֶה. אֵיזֶה מֵהֶם בִּקְּשׁוּ שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ כֵּלִים נָאִים וַחֲשׁוּבִים שֶׁהַמֶּלֶךְ מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם. וְאֵיזֶה מֵהֶם בִּקֵּשׁ שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ כָּל מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ מִכָּל מִינֵי מַאֲכָל אוֹ כַּיּוֹצֵא. וְאֶחָד הוֹסִיף לִשְׁאוֹל, שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ פְּרָס מִגִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ, זָהָב וְאַדַּרְכְּמוֹנִים. וְאֵיזֶה מֵהֶם בִּקֵּשׁ שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ שִׁלְטוֹנוֹת וּשְׂרָרוֹת עַל קְצָת עָרֵי הַמֶּלֶךְ. וְהַכֹּל נִתַּן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד חֶפְצוֹ וּבַקָּשָׁתוֹ.
וְהָיָה שָׁם אִישׁ סָכָל וַחֲסַר לֵב, וְהוּא הָיָה אִישׁ צָרוּעַ, מוּטָל בָּאַשְׁפָּה מֵחֲמַת צָרַעְתּוֹ. וּבְהַגִּיעַ אֵלָיו הַשְּׁאֵלָה לִשְׁאוֹל וּלְבַקֵּשׁ תַּאֲוָתוֹ וְחֶפְצוֹ וּצְרָכָיו מִבֵּית הַמֶּלֶךְ, בִּקֵּשׁ שֶׁיְּצַוֶּה הַמֶּלֶךְ שֶׁיֻּתַּן לוֹ שְׁתֵּי מֻשְׁפָּלוֹת שֶׁל זֶבֶל לַח וְקַר, בִּכְדֵי שֶׁיִּתְכַּסֶּה מֵהֶם וְיִתְקָרֵר מִצָּרַעְתּוֹ. וְגָעֲרוּ בּוֹ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְאָמְרוּ לוֹ: "שׁוֹטֶה וַחֲסַר לֵב! מַה זֹּאת אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ וּבָחַרְתָּ מִכָּל תַּעֲנוּגִים! וַהֲלֹא אִם הָיִיתָ שׁוֹאֵל בַּיּוֹם הַזֶּה חֲפָצִים טוֹבִים, אוֹ מִינֵי תַּעֲנוּגִים שֶׁבָּעוֹלָם, וְכָל תַּעֲנוּגִים מַחֲמַדֵּי לֵב מֵהַמֶּלֶךְ, הָיוּ נוֹתְנִים לְךָ, כִּי כֵן דַּת הַמֶּלֶךְ וְנִמּוּסוֹ לִהְיוֹת עוֹשִׂים רְצוֹן כָּל אִישׁ וְאִישׁ. וְאִם תֹּאמַר, מֵחֲמַת כְּאֵב צָרַעְתְּךָ שָׁאַלְתָּ דָּבָר זֶה — שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם! הָיָה לְךָ לְבַקֵּשׁ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ שֶׁיְּצַוֶּה לָרוֹפְאִים לְרַפְּאוֹת אוֹתְךָ מִצָּרַעְתְּךָ. כְּלוּם חֲסֵרִים מִבֵּית הַמֶּלֶךְ רוֹפְאִים מֻמְחִים וְכָל מִינֵי סַמְמָנֵי רְפוּאוֹת עַד אֵין קֵץ"?! וְהִנֵּה הִגִּיעַ הַדָּבָר הַזֶּה בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, שֶׁכָּךְ בִּקֵּשׁ הָאִישׁ הַסָּכָל, וְהַמֶּלֶךְ, שֶׁחָכְמָתוֹ גְּדוֹלָה עַד מְאֹד, אָמַר לַעֲבָדָיו: "מֵאַחַר שֶׁאִישׁ זֶה הוּא כְּסִיל, בִּשְׁבִילוֹ יִשְׁתַּנֶּה נִמּוּסֵי הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ? זֶה אִי אֶפְשָׁר. רַק יִנָּתֵן לוֹ בַּקָּשָׁתוֹ כְּמוֹ אֲשֶׁר בָּחַר לוֹ. כִּי הַסָּכָל הַלָּזֶה בָּחַר בְּדָבָר מָאוּס, אִם כֵּן בְּוַדַּאי זֶה עִקַּר תַּעֲנוּגוֹ וְעִדּוּנוֹ, עַל כֵּן לֹא יֻתַּן לוֹ יוֹתֵר מִשְּׁאֵלָתוֹ וּבַקָּשָׁתוֹ". וְהַנִּמְשָׁל מוּבָן.
(רבי דב־בער המגיד ממזריטש, 'אור תורה' אגדות חז"ל תכה)
שבת היא יום תענוגים, אך לא יום התפרקות. כשאנחנו פוסעים בארמון המלך, אל לנו לדרוס על השטיחים היקרים בנעליים מלאות בוץ... עלינו להתגבר על תענוגי נפשנו הבהמית, ולהתענג מדברים איכותיים יותר.
ללמוד להתענג
הבעל שם טוב מבחין בחדות בין הסוגים השונים של העונג, ומצביע על העונג האמיתי המתאים לשבת:
"יִשְׂמְחוּ בְּמַלְכוּתְךָ שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת וְקוֹרְאֵי עֹנֶג... יִשְׂבְּעוּ וְיִתְעַנְּגוּ". וּמַקְשֶׁה, הֲלֹא בְּעִנְיְנֵי עִסְקֵי עוֹלָם הַזֶּה הַתַּעֲנוּג הוּא קֹדֶם הַשְּׂבִיעָה, וַהֲוָה לֵהּ לְמֵימַר [והיה לו לומר] יִתְעַנְּגוּ וְיִשְׂבְּעוּ!
וּפֵרֵשׁ, דְּיֵשׁ בְּעִסְקֵי עוֹלָם הַזֶּה תַּעֲנוּג בְּלֹא שְׂבִיעָה לְעוֹלָם, וְיֵשׁ שְׂבִיעָה שֶׁאַחַר הַשְּׂבִיעָה שׁוּב אֵין תַּעֲנוּג. פֵּרוּשׁ: בְּעִנְיַן עֵסֶק קִבּוּץ מָמוֹנוֹת וְהוֹן רַב יֵשׁ תַּעֲנוּג — מַה שֶּׁהוּא עָשִׁיר יוֹתֵר יֵשׁ לוֹ תַּעֲנוּג יוֹתֵר מֵעָשְׁרוֹ — אֲבָל אֵין לוֹ שָׂבְעָה, כַּכָּתוּב: "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (קהלת ה,ט). וַאֲכִילַת תַּעֲנוּגֵי מַעֲדַנֵּי עוֹלָם הַזֶּה, אַחַר הַשְּׂבִיעָה שׁוּב אֵין לָאָדָם תַּעֲנוּג, כִּי "נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹפֶת" (משלי כז,ז), וְ"אָכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת — לֹא טוֹב" (שם כה,כז). וְכָל זֶה בְּעִסְקֵי עוֹלָם הַזֶּה.
אֲבָל בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה הוּא כָּךְ: מִי שֶׁהוּא אֵינוֹ חָכָם גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, אִם יְבַקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ לְפָרֵשׁ הֲלָכָה עֲמֻקָּה וְקָשָׁה, תְּחִלָּה הוּא מַר לוֹ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל עַל פָּסוּק: "שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר", אַל תִּקְרִי מוֹר, אֶלָּא מַר (שבת ל ע"ב), וּלְסוֹף הוּא מִתְעַנֵּג. אֲבָל אִם הוּא חָכָם גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, אֲפִלּוּ בִּתְחִלַּת הָעִיּוּן יֵשׁ לוֹ תַּעֲנוּג, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְפַלְפֵּל בְּחָכְמָה וְלִמְצוֹא רְאָיוֹת וּפֵרוּשִׁים מִכָּל הַצְּדָדִים.
וְהִנֵּה, הַשַּׁבָּת נִתַּן לְיִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פְּנוּיִין לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל: "אָמְרָה תּוֹרָה לִפְנֵי הַקבּ"ה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! כְּשֶׁיִּכָּנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, זֶה רָץ לְכַרְמוֹ, וְזֶה רָץ לְשָׂדֵהוּ, וַאֲנִי מַה תְּהֵא עָלַי? אָמַר לָהּ: זוּג אֶחָד יֵשׁ לִי, וְשַׁבָּת שְׁמָהּ" (ראה טור או"ח סי' ר). וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים: "יִשְׂמְחוּ בְּמַלְכוּתְךָ שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת וְקוֹרְאֵי עֹנֶג". וּמַה יִּהְיֶה הָעֹנֶג הָאֲמִתִּי לְעַנֵּג בּוֹ אֶת הַשַּׁבָּת? — "יִשְׂבְּעוּ וְיִתְעַנְּגוּ מִטּוּבֶךָ". פֵּרוּשׁ, עַל יְדֵי הַתּוֹרָה, שֶׁמִּטִּבְעָהּ מַה שֶּׁאָדָם שָׂבֵעַ מִמֶּנָּה יוֹתֵר, יֵשׁ לוֹ תַּעֲנוּג אָז יוֹתֵר.
(רבי ישראל בעל שם טוב, 'כתר שם טוב' ח"ב אות שיט)
הבעל שם טוב מלמד אותנו כי דווקא הישגים רוחניים יכולים לענג תוך כדי התהליך וגם אחריו, ולהותיר אותנו שבעים ומאושרים באמת. בימות החול אנו משועבדים לדברים זולים, שמבלבלים אותנו וגורמים לנו לעוגמת נפש ולהעדר יישוב הדעת. במצב שכזה, אפילו יראת השם יכולה להתעקם ולהתפרש בתוכנו בצורה לא נכונה. בשבת אנו נחים מכבלי העולם, אנחנו משתחררים ושמחים, שמחים ומתוך כך משתחררים, ויכולים סוף סוף לראות את הדברים אחרת. לכן מצב הנפש המתאים לשבת הוא שמחה וחיוביות.
צריך לזכור את השבת בכל יום, כך שחלק מן האישיות שלנו יהיה שבתי. אם כל השבוע נחיה את החולין במלוא העוצמה ובניסיון שליטה מרבי, איך נוכל לפתע להרפות ולהיכנס לשבת, ופתאום להיות 'מי שאני לא'? מצד שני, הדילוג אל השבת הוא מעל ליכולתנו, כך שבעצם אין שום יכולת להתכונן אל השבת.
להלן נגלה, כי אף שהשבת היא מעל ומעבר, עבודתנו בימי החול משפיעה על השבת שלנו.
גובה הקפיצה — לפי המקפצה
בְּשַׁבָּת קֹדֶשׁ הָעֲלִיָּה לְפִי עֵרֶךְ פְּעֻלַּת יְמֵי הַחֹל שֶׁפָּעַל בָּהֶם הָאָדָם, כָּכָה מִתְעוֹרֵר עָלָיו קְדֻשַּׁת שַׁבָּת קֹדֶשׁ... וְהִנֵּה בְּכָל יְמֵי הַחֹל שֶׁעוֹשִׂין הַמְּלָאכָה בִּקְדֻשָּׁה וְעַל פִּי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, נִתְקָן הָעוֹלָם מְעַט מְעַט, וּבְשַׁבָּת קֹדֶשׁ נִתְעַלֶּה לְפִי עֵרֶךְ הַתִּקּוּן שֶׁל יְמֵי הַחֹל, וְכַאֲשֶׁר יְתֻקַּן הַכֹּל יִהְיֶה בֶּאֱמֶת יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת קֹדֶשׁ.
(רבי חיים מצאנז, 'דברי חיים' לחנוכה ד"ה רבים הקשו)
במשך ימי השבוע אנו מתקנים את העולם ויוצרים את התנופה לקראת ההתעלות בשבת, שהיא בעצמה חלק מהתיקון הכללי של העולם — להביא לימות המשיח, ליום שכולו שבת. עבודת ימי החול היא המעוררת את קדושת השבת לחוּל על האדם.
ה'מאור ושמש' מרחיב את הרעיון:
אֲשֶׁר כָּל אָדָם רוֹאֶה וּמֵבִין, אֲשֶׁר יֵשׁ הַשְׁרָאַת קְדֻשָּׁה לְכָל אָדָם בְּשַׁבָּת. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לְכָל אָדָם בְּשָׁוֶה, רַק יֵשׁ בְּנֵי אָדָם אֲשֶׁר מַרְגִּישִׁים יוֹתֵר קְדֻשָּׁה בְּשַׁבָּת, וְיֵשׁ שֶׁאֵינָם מַרְגִּישִׁים כָּל כָּךְ, רַק מְעַט מִן הַמְּעַט, וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם הַרְבֵּה קְדֻשָּׁה מְאֹד, אֲשֶׁר כִּמְעַט כָּל רוֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה', אֲשֶׁר חָנַן אוֹתָם בְּבִינָה יְתֵרָה, כַּמְּבוֹאָר בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (רע"מ ח"ג רמב,ב), אֲשֶׁר יֵשׁ לְכָל יִשְׂרָאֵל נְשָׁמָה יְתֵרָה בְּשַׁבָּת, אֲבָל לֹא לְכָל אָדָם בְּשָׁוֶה, וְהַכֹּל הוּא לְפִי הֲכָנַת בְּנֵי אָדָם אֲשֶׁר מֵכִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לַשַּׁבָּת, וְכָל שֶׁכֵּן מֵחַד [מאחד, מראשון] בְּשַׁבָּת לַשַּׁבָּת, אֲשֶׁר מַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ קְדֻשַּׁת שַׁבָּת בְּכָל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. וּכְפִי הַמְשָׁכָתוֹ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה — כָּךְ מַרְגִּישׁ קְדֻשַּׁת שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ, כָּל חַד וְחַד לְפוּם קְדֻשָּׁתוֹ וּפְרִישָׁתוֹ בִּימֵי הַחֹל — כָּךְ מַרְגִּישׁ בְּשַׁבָּת יוֹתֵר קְדֻשָּׁה. וְזֶה כִּמְעַט נִרְאֶה בְּחוּשׁ לְכָל אָדָם, שֶׁאֵין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת שָׁוָה בְּכָל אָדָם.
(רבי קלונימוס־קלמן הלוי אפשטיין,
'מאור ושמש' כי תשא ד"ה "ראה קראתי בשם")
בעל התניא מכנה את התהליך הזה 'עליות':
כִּי הִנֵּה נוֹדַע שֶׁשַּׁבָּת הוּא בְּחִינַת עֲלִיּוֹת הָעוֹלָמוֹת, וְהַתּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁל כָּל יְמֵי הַחֹל מִתְעַלִּים לְמַעְלָה בְּשַׁבָּת... שֶׁיֵּשׁ בְּכָל יוֹם הֶאָרַת שַׁבָּת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות כ,ז), וְהוּא הַתְּפִלָּה שֶׁבָּהּ נִכְלָלִים וְעוֹלִים הַתּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁל כָּל הַיּוֹם, כִּי הַתְּפִלָּה נִקְרֵאת "עוֹלַת תָּמִיד" עַל שֵׁם עֲלִיּוֹת הָעוֹלָמוֹת שֶׁעוֹלִים לְמַעְלָה מַעְלָה בִּזְמַן הַתְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁהַשַּׁבָּת נִקְרֵאת "עוֹלַת שַׁבָּת" עַל שֵׁם עֲלִיּוֹת הָעוֹלָמוֹת שֶׁבַּשַּׁבָּת. וְאַחַר כָּךְ הַתְּפִלּוֹת שֶׁל כֹּל יְמֵי הַחֹל עִם כָּל הַתּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁנִּכְלְלוּ בָּהֶן נִכְלָלִים בְּשַׁבָּת מַמָּשׁ.
(רבי שניאור־זלמן מלאדי,
'לקוטי תורה' בהר ד"ה ואת שבתותי תשמורו)
כשאנו מקיימים מצוות, אנו עושים מעשים טכניים בתוך מסגרת העולם הזה. ודאי שאלו מעשים נפלאים, וחובה עלינו לקיימם — אך כדי שמעשה שנעשה בתוך מסגרת העולם הזה יפרוש כנפיים ויקבל משמעות בעולמות עליונים, הוא צריך 'לעלות' לרמת עמידה ישירה יותר מול ה'.
מעשי המצוות ולימוד התורה שלנו 'עולים' על־ידי התפילה שבכל יום, מכיוון שבתפילה איננו עושים כלום מלבד לעמוד מול ה' ולדבר איתו. בהגיע השבת, כל העולמות מתעלים ומתקרבים לשורשם, ותפילות ימי החול, עם התורה והמצוות שנכללו בהן, עולות מעלה מעלה.
מתכוננים ו... מופתעים!
על אף החובה להתכונן מעשית ונפשית, יש בשבת משהו שבעצם אי־אפשר להתכונן אליו, והוא גדול מאיתנו.
"וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ" (שמות טז,ה). הָרַב הַגָּדוֹל מוֹרֵנוּ הָרַב צְבִי בֶּן הַבַּעַשֵׁ"ט אָמַר לְהָרַב פִּנְחָס מִקּוֹרִיץ, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לַעֲשׂוֹת הֲכָנוֹת לְקַבֵּל קְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ". וְרַבִּי פִּנְחָס הֵשִׁיב לוֹ, כִּי דָּבָר הַנִּתָּן מִלְמַעְלָה וְהָאָדָם אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל אֵיךְ וּמַה יִּתְּנוּ לוֹ — אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהָאָדָם לְהָכִין עַצְמוֹ אֵלָיו? רַק שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁמוֹר אֶת עַצְמוֹ מִכָּל דָּבָר רַע.
(רבי ישראל בעל שם טוב,
'בעש"ט על התורה' פרשת בשלח אות יד)
גם אחרי כל ההכנות, יש בשבת הפתעה. איננו יכולים לטפס עד אליה ולהיות ראויים לה, אלא הקב"ה מעניק לנו אותה כמתנה. ומתנה איננה משמשת כשכר למי שעמל כראוי, אלא מוענקת בלי שום קשר למאמץ מצד המקבל.
אז לשם מה להתכונן? כדי שהכלים יהיו נקיים. אפילו האוכל הטעים ביותר זקוק לכלי הגשה נקי. אם הצלחת והסכו"ם מלוכלכים, האוכל הטעים עדיין טעים, אבל איזה טעם יש לו?
