"ה, עש"ק[1], שבת הגדול[2] ה'תשל"ט

אל בני ובנות ישראל

בכל מקום שהם

ה' עליהם יחיו

שלום וברכה!

מכיוון שחודש ניסן, וכמו-כן הענין המרכזי שבו – חג הפסח[3], חג המצות – שניהם מהווים 'ראשית': על חודש ניסן נאמר "ראשון הוא לכם לחודשי השנה"[4], וחג הפסח הוא ראשון לרגלים[5] – מובן אפוא ששניהם מכילים יותר הוראות, והוראות בעלות אופי כללי יותר, משאר הימים המיוחדים של השנה. הדבר מודגש באופן בולט גם בכך שענינים רבים בחיים היהודיים קשורים ומוסברים כ"זכר[6] ליציאת מצרים"[7].

אחת ממשמעויות היסוד של חג הפסח היא – היותו נחשב כ'יום ההולדת' של עם ישראל[8]. ממילא הדבר קשור גם בכל אחד בפרט, בהיותו חלק מן העם.

כללית, בחייו של כל אדם יש שני היבטים: היותו יחיד, והיותו חלק מעמו, ממדינתו, מעירו, מסביבתו ומקהילתו. אף-על-פי שבמבט ראשון שני ההיבטים האלה מנוגדים זה לזה – הרי חייו של האדם בנויים כך ששתי הבחינות האלה – ה'פרט' וה'כלל' – תופסות מקום זו לצד זו כהוויה הרמונית ומתואמת, פחות או יותר, והשאיפה והמטרה היא שישלימו זו את זו עד שיהיו מציאות יחידה אחת.

אצל יהודים, שמהם נדרשת ומצופה שלימות[9] ואחדות בכל הענינים, נעשית השאיפה והמטרה האמורה לעיל – לעיקר וליסוד.

***
שתי הבחינות האמורות[10] משתקפות גם בקרבן פסח, שעליו נצטוו בני ישראל במצרים בתחילת חודש הגאולה[11], בראש-חודש ניסן[12], כהכנה עיקרית ליציאת מצרים[13].

בקרבנות יש 'קרבנות יחיד' ו'קרבנות ציבור'[14]. כלומר, קרבנות שהיחיד מקריב כיחיד, וקרבנות של ציבור, הכולל 'יחידים' רבים, כשכל יחיד הוא חלק מן הציבור, והוא (היחיד) מיוצג בהם[15] על-ידי תרומתו האישית למגבית הכספים בעבור מטרה זו.

בקרבן פסח אנו מוצאים את הייחוד והמיזוג של שתי הבחינות, שכן הוא מהווה בעת ובעונה אחת גם קרבן יחיד וגם מעין קרבן ציבור[16], "בא בכנופיא"[17], ושתי הבחינות האלה מופיעות בו בהדגשה שאינה מצויה בשאר הקרבנות.

כקרבן יחיד היה קרבן הפסח קבוע, ונאכל רק ל'מנויים'[18] עליו, אותם יחידים שנמנו על הקרבן והתאחדו לקבוצה אחת להקרבתו ולאכילתו של קרבן זה. לאחרים אין חלק בו, ואסור[19] שיהיה להם חלק בו. לעומת זה, בקרבנות יחיד אחרים[20] (כגון קרבן שלמים, וכיוצא בהם) היה אפשר לצרף לאכילתם את כל מי שרצו בהם.

מאידך, קרבן הפסח שימש מעין קרבן ציבור, ציבור במלוא המובן, שכן כל בני-ישראל היו צריכים להקריבו באותו הזמן ובאותו האופן. נוסף על כך בא הדבר בהדגשת יתר, שלא כבקרבנות ציבור אחרים, שבהם היה הציבור מיוצג על-ידי נציגים, 'אנשי מעמד'[21], ואילו קרבן הפסח הוקרב ב'כנופיא', באופן שכל הציבור היה במקום באופן אישי, וכך גם בקשר לאכילתו, שכולם היו צריכים לאכול את קרבן הפסח בו-בזמן ובדרך דומה (צלי אש)[22] וכו', דבר שאיננו מוצאים בקרבן ציבור אחר.

***

בקרבן הפסח עצמו יש עוד נקודה, שיש לה גם משמעות לגבי הקשר בין היחיד ובין הציבור. הכוונה לכך, שאת קרבן הפסח היה צורך להכין "ראשו על כרעיו ועל קרבו"[23]. ההבדל והמרחק בין הראש ובין הכרעיים וכו' מובן וברור, ולמרות זאת נדרש שכל החלקים יוכנו בעת ובעונה אחת ובדרך דומה. ההוראה מזה היא, שלמרות שיש בציבור דרגות שונות – ואף מרוחקות ביותר – של יחידים, מדרגת ה'ראש' ועד דרגת ה'רגל', בכל זאת חייבים כולם להיכלל יחדיו כדי ליצור 'ציבור', וכל אחד ואחד חייב לתרום את מלוא חלקו לציבור[24].

***

כיצד משיגים את התאחדות היחיד עם היחיד, והיחיד עם הכלל? – דבר זה מתבטא גם בשם 'פסח', שאחת ממשמעויותיו היא – דילוג וקפיצה. קפיצה ודילוג[25] מעל המחיצות השונות שבין יהודי למשנהו, ובין היחיד לבין הציבור, עד שכולם מתאחדים לקומה אחת שלימה של עם ישראל כולו.

לשם כך דרושה, ראשית-כל, 'קפיצה ודילוג' מעל המגבלות של השכל והרגש האישיים, להתרומם ולהתעלות מעל כל ההפרעות והמכשולים, הפנימיים והחיצוניים, עד כדי השגת החירות הרוחנית המלאה: חירות ושחרור עצם מהותו של היהודי – 'הנקודה היהודית' שבקרבו, כפי שהדבר נקרא תכופות. כך יהודי מתקשר אל שורשו ומקורו, וליהודי שני ולבני-ישראל כולם[26],

- שזה, כידוע, תוכנה של "יציאת מצרים" ברוחניות"[27].

במונחים מעשיים פירוש הדבר הוא, שלכל יהודי ניתנו הכוחות, ולכן מצופה ממנו, להתרומם ולהתעלות מעל האינטרסים האישיים והצרים שלו, לטובת האינטרסים של הציבור שמסביבו, של כל קהילתו ושל כלל ישראל כולו. מאידך מחוייב הציבור כולו – עד לכלל ישראל – לכל פרט ופרט, ששום יהודי יחיד לא ילך חלילה לאיבוד[28], והיחיד והציבור פועלים יחדיו ככל האפשר להוציא את כל אחד ואחת ואת כולם מה'מְצָרים'[29] שלהם, בכל צורה ש'מְצָרים' אלה לובשים. וגאולת הכלל תלויה בגאולת היחיד כיחיד.

***
 

חכמינו ז"ל מסבירים[30], שהגאולה מהגלות הנוכחית תהיה באותה דרך כשל הגאולה ממצרים, כשכל ישראל – "בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו"[31], בלי יוצא מן הכלל, יצאו ממצרים, בלי שנשאר שם אפילו יהודי אחד ויחיד; שלא כגאולות מבבל, פרס, מדי ויוון – שנותרו יהודים בגלות. בגאולה העתידה על ידי משיח צדקנו יהיה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[32], ושום יהודי לא יישאר בגלות. דבר זה מדגיש שוב את העובדה שגאולת כלל ישראל  קשורה בגאולת היחיד.

***

ויהי רצון, שהואיל ועתה הוא הזמן המתאים ביותר להתכונן לגאולה האמיתית והשלמה[33], יפעלו כל אחד ואחת בכל האמור במלוא המידה, והצעד הראשון הוא, כבקרבן-הפסח הראשון במצרים: "משכו וקחו" – למשוך ידיים ולהתרחק מעבודה-זרה[34], גם מ'עבודה-זרה' במשמעותה הפנימית[35], שהיא כל דבר שהוא 'זר' לדרך של יהדות ותורה, ולפעול בכיוון זה, הן בקשר לאדם עצמו והן בקשר לסביבתו, עד לסביבה השלימה, הציבור כולו, לסייע לכל יהודי שאפשר להגיע אליו, ולהכניסו אל תהליך ההכנה האמורה אל הגאולה, על ידי תורה ומצוות, עליהן נאמר "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל"[36], ולהיות בטוחים בהצלחה בכל האמור, תוך זכירת "מקדם פִּלְאֶךָ" (הנפלאות שהקב"ה עשה בימי קדם – בימי "צאתך מארץ מצרים"), זכירה באופן של "והגיתי בכל פעלך ובעלילותיך אשיחה"[37].

וכל האמור יחיש עוד יותר את קבלת פני משיח צדקנו, "בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו", בגאולה האמיתית והשלימה.

בכבוד ובברכה להצלחה בכל האמור

ולחג הפסח כשר ושמח

מנחם שניאורסאהן