הרמב"ם1 קובע שלושה עשר עניינים שהם "עיקרי דתנו ויסודותיה", כלשונו. 'עיקרים' אלה נתקבלו בכל תפוצות ישראל, ועד שבכמה וכמה קהילות נוהגים לומר בכל יום את נוסח ה"אני מאמין", המתמצת את האמונה בשלושה-עשר העיקרים. גדולי-ישראל במשך הדורות דנו בכמה מעיקרים אלו, וביארו מדוע קבעם הרמב"ם כעיקר בדת. בשורות הבאות נעסוק בשני העיקרים הקשורים בגאולה העתידה – האמונה בביאת המשיח ובתחיית המתים.
בספר 'העיקרים', מיד בתחילתו2, מקשה בעל ה'עיקרים' על הרמב"ם, מדוע הוא מונה את ביאת המשיח כאחד העיקרים בתורת משה. לדבריו, "אין ביאת המשיח עיקר לתורת משה... כי כבר יצוייר מציאותה (של תורת משה) זולתו". ועוד: "אין האמנת ביאת המשיח עיקר שתבטל התורה בכללה אם לא יאמינהו האדם"3. לכן, לשיטתו, האמונה בביאת המשיח היא רק ענף מסתעף מהעיקר של שכר ועונש, שכן ביאת המשיח היא אחד מסוגי השכר4; אבל היא אינה עיקר בפני עצמו (כי אף-על-פי שכללות העניין של שכר ועונש הוא יסוד בדת, שכר מסוים זה, שיהיה בביאת המשיח, אינו יסוד בדת) 5.
כלומר, כאשר מדברים על 'יסוד' בבניין, משמעות המושג היא, שזה מרכיב מרכזי בבניין, ובלעדיו חסר בבניין כולו דבר מהותי. כך גם כשמגדירים עניינים מסויימים כיסודות ועיקרים בדת – הכוונה היא שעניינים אלה הם יסודות בדת, ואם חסרה האמונה באחד מהם, זה חיסרון מהותי בדת כולה.
דוגמה פשוטה לכך היא האמונה שהתורה ניתנה מן השמים. ברור לגמרי מדוע היא יסוד ביהדות, שהרי האמונה בדבר זה היא יסוד שעליו עומד כל הבניין של קיום התורה והמצוות, שניתנו מן השמים, ובלעדיה חסר בכללות התורה.
לאור זאת יש להבין בקשר לביאת משיח ותחיית המתים, מדוע קבעם הרמב"ם כעיקרים וכיסודות בתורה, עד שנאמר שבלעדיהם חסר עניין עיקרי בתורה כולה?
[ואף שהכופר בביאת המשיח הרי הוא כופר בתורה ובדברי הנביאים, והאמונה בתורה ובדברי הנביאים היא עיקר בדת – אין זה טעם מספיק שהאמונה בביאת המשיח תיחשב לעיקר בפני עצמו. איש לא יאמר שהאמונה בכך ש"בני חם כוש ומצרים" היא עיקר בדת, מאחר שכך נתפרש בתורה שבכתב6, והאמונה שהתורה כולה ניתנה מן השמים היא עיקר בדת. אמת שמי שיאמר אחרת ייחשב לכופר; אבל אין זה מפני שעניין זה מצד עצמו הוא יסוד בדת, אלא מצד עיקר אחר: מפני שהאמונה שהתורה כולה ניתנה מן השמים, היא יסוד בדת.
וכך בנוגע לביאת המשיח: בספר 'היד'7 כותב הרמב"ם ש"מי שאינו מאמין בו (במלך המשיח), או מי שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבנו, שהרי התורה העידה עליו", אבל זאת מפני שהתורה העידה על ביאת המשיח, והכופר בדבר המפורש בתורה הרי הוא כופר ביסודות הדת. השאלה היא מדוע בפירוש המשנה הוא קובע, שהאמונה בביאת המשיח ותחיית המתים היא יסוד בדת מצד עצמה?8].
אמנם גאולת ישראל היא דבר בעל ערך עליון ביותר, אבל לכאורה היא אינה יסוד בדת. גם אם ח"ו לא תבוא הגאולה, ובני-ישראל ישארו בגלות, גם אז צריך לשמור ולקיים את דברי התורה. מדוע אם-כן הגאולה היא יסוד של התורה, עד שבלעדיה חסר בבניין כולו?
* * *
גליון זה יוצא-לאור לרגל יום ההילולא של רבנו הזקן בעל ה'תניא' והשלחן-ערוך, שנסתלק בכ"ד טבת תקע"ג. הוא האיר את העולם בשני האורות, האור הנגלה של התורה והאור הנסתר שבה, אולם אחד מחידושיו הגדולים היה, ששני האורות האלה נעשו על-ידו לדבר אחד. על-ידי שהביא את חלק התורה שמצד עצמו הוא נסתר לידי גילוי, איחד וחיבר בין הנסתר שבתורה לנגלה שבה. הדבר אף נרמז בשמו הפרטי 'שניאור' – שני אורות בתיבה אחת9.
ליתר ביאור, בזוהר10 נאמר שחלק הנגלה של התורה נמשל ל"גופא דאורייתא", והחלק הפנימי והנסתר שבה נמשל ל"נשמתא דאורייתא". כשם שעל-ידי הארת חיות הנשמה בגוף הוא נראה אחרת, כך גם בתורה – על-ידי גילוי הפנימיות של התורה, החסידות, גם החלק הנגלה שלה 'נראה' אחרת. לכן אנו מוצאים בכמה וכמה עניינים שעל-פי נגלה יש בהם קושי גדול, ואילו כאשר מתבוננים ורואים את פנימיות העניין, ממילא הכול מתורץ וקושיא מעיקרא ליתא. הדבר נכון לגבי כל העניינים שבתורה, ובפרט כאשר מדובר על יסודות ועיקרי האמונה שבתורה.
כאשר מעיינים בדבריו של אדמו"ר הזקן בנושא הגאולה העתידה, מבינים היטב מדוע היא אינה דבר צדדי בלבד, אלא יסוד ועיקר בדת.
משמעותה של 'דירה'
א. בספר התניא11 מביא אדמו"ר הזקן את מאמר המדרש12 שהטעם לבריאת העולם הוא, ש"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". המטרה והכוונה של הקב"ה בבריאת העולם היא, שהעולם-הזה התחתון יהיה דירה לו יתברך.
מהי המשמעות של עשיית העולם הזה ל'דירה' לקב"ה? יש ללמוד זאת מענייןהדירה כפי שהוא אצל בני-האדם.
לדוגמה, מלך בשר ודם, כאשר הוא יוצא להיראות לפני אנשי מדינתו, עליו ללבוש את בגדי המלכות היקרים שלו, כדי להיראות מכובד בעיני רואיו – "מלך ביופיו תחזינה עיניך13". יתרה מזו, לאנשים הפשוטים די בכך שהוא נראה בלבושיו הרגילים, ואילו לאנשים הקרובים אליו עליו להיראות בלבושים מיוחדים יותר, כדי שיכבדוהו. המשותף לכל אלה, שהמלך נדרש להתאים ולצמצם את עצמו לפי רמת האנשים שהוא יוצא לראותם.
לעומת זאת, בדירתו הפרטית המלך אינו צריך להתאים עצמו לאיש. הוא נמצא שם כפי שהוא, בלי שום התאמות וצמצומים14. זה המיוחד בדירתו הפרטית של האדם, שבה הוא נמצא כפי שהוא בעצמיותו15; שם הוא 'מרגיש בבית'.
בדומה לזה יש להבין את עניין הדירה אצל מלך מלכי המלכים הקב"ה: בכל העולמות, העליונים והתחתונים, הקב"ה מתגלה על-ידי 'לבושים' המעלימים את מהותו ועצמיותו. אותו עצמו, כפי שהוא, אי-אפשר לראות – "כי לא יראני האדם וחי16". אפילו על מלאכים העליונים, הנקראים 'חיות', אמרו חז"ל17 שאינם רואים את הקב"ה עצמו.
אמנם יש הבדלים בין העולמות, ויש עולמות שבהם הקב"ה גלוי יותר, אבל כל ההבדלים האלה הם רק במידת הצמצום וההעלם של ה'לבושים'. העולמות העליונים נבראו מהארה אלוקית שמופיעה ב'לבושים' דקים ועדינים, שמאפשרים להרגיש בעדם (במידה מסוימת) את החיות האלוקית המהווה אותם; והעולמות הנחותים יותר נתהוו מהארה אלוקית ה'מלובשת' ב'לבושים' רבים ו'עבים' יותר, המסתירים יותר את החיות האלוקית, ומכאן נובעת נחיתותם. העולם-הזה, התחתון ביותר, נתהווה בצורה שהחיות האלוקית מוסתרת לגמרי, ולכן לא מורגשת בו כלל מציאותו של הבורא (בלא עבודת האדם והתבוננותו).
ודווקא בעולם תחתון זה נתאווה הקב"ה שתהיה לו 'דירה'. בעולם זה ניתנו לישראל התורה והמצוות, שבהם נמצאת עצמיותו של הקב"ה18, ועל-ידי קיומן, 'מביאים' בני-ישראל את האין-סוף עצמו, את הקב"ה כפי שהוא 'מופשט' מכל ה'לבושים', אל תוך העולם הזה, ובכך הוא מתהפך מעולם חשוך ל'דירה' לו יתברך; מקום שבו מאיר האור האלוקי בגלוי אף יותר מבעולמות העליונים.
אלא שבזמן הזה (ממתן-תורה ואילך), העבודה העיקרית היא ל'המשיך' ולהביא את האלוקות לעולם-הזה19, בעוד ההמשכה עצמה נשארת בהעלם ואינה מתגלית לנו. אולם לעתיד לבוא, בביאת המשיח, ובפרט בתחיית המתים, לאחר שישלימו בני-ישראל את כל עבודתם, תתגלה בעולם ההמשכה האלוקית הנעלית שנעשתה על-ידי עבודת כלל עם-ישראל בלימוד התורה וקיום המצוות במשך הדורות. או-אז יתהפך העולם הזה להיות בגלוי 'דירתו' של הקב"ה, המקום שבו מתגלה המלך, מלך מלכי המלכים, בכל עצמיותו20.
על כך נאמר בכתוב21 "ולא יִכָּנֵף עוד מוריך והיו עיניך רֹאות את מוריך", ופירש רש"י "לא יתכסה ממך בכנף בגדיו, כלומר, לא יסתיר ממך פניו". לעתיד לבוא יתגלה הקב"ה בעולם התחתון בלי שום צמצום ו'לבוש'. על-ידי זה תושלם כוונת הבריאה, והיא תבוא לתכליתה ולשלמותה22.
על-פי זה מובן היטב, מדוע האמונה בביאת המשיח ותחיית המתים היא יסוד בדת. תכלית בריאת העולם היא, שהוא יהיה 'דירה' גלויה לו יתברך בימות המשיח ותחיית המתים. דבר זה נעשה על-ידי התורה והמצוות, על-ידן משלימים בני-ישראל את הכוונה שלשמה נברא העולם. יהודי צריך להאמין, שיבוא זמן שהתורה והמצוות שהוא מקיים יפעלו את פעולתן בשלמות, והאור האלוקי שנמשך על-ידן יחדור לגמרי לעולם, עד שהקב"ה, בכל עצמיותו, יאיר בו בגילוי, והעולם יהיה למקום 'דירה' לקב"ה עצמו. זה עניינם של ימות המשיח ותחיית המתים – השלמת תכלית הבריאה.
מהי גאולה?
ב. הגילוי האלוקי הנעלה שיאיר בביאת המשיח ותחיית המתים, יתבטא גם בעניינה של הגאולה העתידה כפשוטם של דברים. במאמר זה נעסוק בעניינה של ביאת המשיח, ואי"ה במאמר בגליון הבא נעסוק בעניינה של תחיית המתים.
בתולדות עם-ישראל היו כמה גאולות. הראשונה שבהן הייתה הגאולה ממצרים, ואחריה היו עוד כמה וכמה גאולות נוספות (הגאולה מגלות בבל, הגאולה ממלכות יוון ועוד), אבל הצד השווה שבכולן, שהגאולה מהגלות לא הייתה גאולה מושלמת. זה היה סוג גאולה, שכבר בשעת הגאולה הייתה קיימת האפשרות שאחריה תהיה גלות נוספת. החידוש הגדול של הגאולה העתידה בביאת המשיח הוא, שגאולה זו תהיה נצחית, גאולה שלא תיתכן אחריה גלות נוספת.
הטעם להבדל היסודי הזה (בין הגאולות הקודמות לגאולה העתידה) מבואר בדברי מדרש תהילים על הפסוק "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור23", "אמר רבי יוחנן: עובדא הוה בחד בר נש היה מדליק את הנר בלילה והיה כבה ומדליקו, כבה ומדליקו, אמר: עד מתי אהיה מתייגע והולך? ממתין אני עד שתזרח השמש ואני הולך לאור החמה. כך ישראל: נשתעבדו במצרים, עמדו משה ואהרן וגאלום; חזרו ונשתעבדו בבבל, וחוזרין ונגאלין על-ידי חנניה מישאל ועזריה; חזרו ונשתעבדו ליוון, ונגאלו על-ידי מתתיהו חשמונאי ובניו; וחזרו ונשתעבדו באדום, אמרו ישראל: 'הרי נתייגענו, נגאלין ומשתעבדין, אין אנו מבקשים שיאיר לנו בשר ודם אלא הקב"ה, שנאמר: 'א-ל ה' ויאר לנו'24'".
מובן מאליו, שאין הפירוש בדברי המדרש שהגאולה העתידה תבוא על-ידי הקב"ה עצמו, שהרי להלכה נפסק שהגאולה תבוא על-ידי מלך המשיח25. כמו-כן גם הגאולות הקודמות לא באו מכוח בשר-ודם אלא מהתגלות אורו של הקב"ה בעולם על-ידי שלוחיו ועבדיו הצדיקים (משה רבנו, חנניה מישאל ועזריה, ובית חשמונאי), אלא כוונת המדרש היא לומר, שבדרגת האור האלוקי שממנו נמשכת הגאולה יש הבדל: האור שהאיר בגאולות הקודמות היה מצומצם, אור שלגביו יש תפיסת מקום לעולם ולבשר-ודם, ולכן היה לגאולה הפסק, ואילו הגילוי שיאיר על-ידי המלך המשיח, הוא האור העצמי של הקב"ה שלגביו אין תפיסת מקום לעולם ולבשר-ודם, ולכן תהיה זו גאולה נצחית.
זאת אומרת: גאולות ישראל קשורות ונובעות מהתגלות אור אלוקי מיוחד בישראל ועל-ידם בעולם. ההבדלים באופני הגאולה ופרטיה נובעים מההבדלים בדרגת האור שממנה נמשכת הגאולה. הגאולות הקודמות באו מאור אלוקי שנותן מקום לאפשרות שהגאולה תיפסק (בדוגמת אדם שמדליק נר בלילה, שכבר בתחילת הדלקתו יש אפשרות שהנר יכבה); ואילו הגאולה העתידה תבוא מעצמיותו של הקב"ה, וכשם שהוא נצחי, כך גם הגאולה שתבוא ממנו תהיה גאולה נצחית (בדוגמת אור השמש שאינו כבה לעולם).
גאולתם של ישראל קשורה קשר מהותי בייעודם ובעצם מהותם. מהותו של עם-ישראל היא – התקשרותו האיתנה עם הקב"ה וגילוי מלכותו בעולם על-ידי קיום התורה והמצוות. בלא זה אין מושג של אומה ישראלית, וכדבריו הידועים של רבנו סעדיה גאון26: "אומתנו איננה אומה כי אם בתורותיה". שאר העמים נעשים לעם על-ידי החלטתם להיות אומה אחת והתקבצותם והתיישבותם יחד במדינה כלשהי; מה-שאין-כן עם-ישראל, הוא נעשה עם רק מצד בחירתו של הקב"ה בנו ונתינתו לנו את תורתו ומצוותיו. ההתקשרות עם הקב"ה היא המכנה המשותף היחיד של בני-ישראל כאומה, וזוהי המהות הפנימית שלנו כעם27.
[וכשם שהדברים אמורים בנוגע לכלל-ישראל, כאומה, כך גם בנוגע לכל יהודי כפרט – מהותו האמיתית של כל יהודי היא הנפש האלוקית שבו, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, עד שאפילו חיי הגוף שלו מקורם בנפש קדושה זו28. יתרה מזו: יהודי "אף-על-פי שחטא – ישראל הוא29". גם כאשר היהודי חוטא ח"ו, מהותו הפנימית נשארת קדושה.
וזה שלמרות הכל הוא נשאר "ישראל", אינו מפני שגם 'חילוניות' וחטאים הם חלק מהיהודי ח"ו, וכביכול אין זה משנה אם הוא קשור עם הקב"ה ומקיים את מצוותיו או לא, כי בכל אופן "ישראל הוא..."; אלא כוונת הגמרא היא בדיוק להפך: הואיל ומאז יציאת מצרים כל יהודי הוא חלק מה"ממלכת כוהנים" של הקב"ה וזה העצם שלו, לכן גם כאשר בגלוי הוא חוטא, החטא רחוק ממהותו. החטא הוא לכלוך חיצוני שהיהודי נתלכלך בו, ואילו בפנימיותו ועצמיותו הוא קדוש וטהור. במהותו הוא קשור עם הקב"ה, ובעומק לבבו "רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבֵרות", כפסק-הדין המפורסם של הרמב"ם30. אין ליהודי שום מציאות אחרת מחוץ ליהדות ולקדושה.
הרבי זי"ע התבטא פעמים רבות, שאין לכנות שום יהודי בתואר 'חילוני'. בכל מצב שיהודי נמצא – במהותו הפנימית הוא קדוש, לא חול. ועל-דרך זה בנוגע לכלל עם-ישראל: העובדה ש"בין כך ובין כך אתם קרוים בנים31" ו"להחליפן באומה אחרת איני יכול32", היא מפני שעם-ישראל, בכל מצב שיהיה, מהותו הפנימית היא – "בנים אתם לה' אלוקיכם33", והבן תמיד אוהב את האב במעמקי ליבו ורוצה לקיים את רצונו].
אם-כן, כאשר מדובר על גאולת עם-ישראל, בהכרח לומר שהיא קשורה לתוכנו ולמהותו של העם. גאולת ישראל איננה רק הצלת ישראל והרמת קרנם בחיצוניות ובגשמיות, אלא היא קשורה למהותם, ליהדותם. גאולה אצל יהודים פירושה – שה"ממלכת כוהנים", המלכות של הקב"ה המתגלה בעולם על-ידי ישראל עבדיו, מאירה בגלוי ובתוקף (והגאולה הפיזית, החיצונית, היא תוצאה והשתלשלות מהגאולה הפנימית והמהותית. מהותו של הדבר היא התוכן והפנימיות של כל פרטיו וענייניו, ולכן כאשר מהותם העצמית של ישראל נגאלת, אזי כל ענייניהם, גם הגשמיים והחיצוניים, נגאלים).
גאולה גשמית וגאולה רוחנית
ג. על-פי זה מובן מדוע בכל גאולות ישראל, גם בגאולות הקודמות, אנו מוצאים שהיו קשורות בהתגלות מיוחדת של מלכות הקב"ה בעולם (בפרט מסוים), גם בפשוטם של דברים.
גאולת מצרים:
במבט שטחי נראה שעיקר עניינה של גאולת מצרים הוא, שבני-ישראל יצאו מעבדות ומשעבוד לחופש וחירות; אבל האמת היא שזהו הצד החיצוני של העניין. עניינה הפנימי והעיקרי של היציאה ממצרים הוא, כמו שכתב הרמב"ם, ש"מאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו, עשה משה רבנו רבן של כל הנביאים ושלחו... ובחר ישראל לנחלה, הכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו34". יציאת מצרים היא תחילתו של התהליך שבו בחר הקב"ה בנו והבדילנו ורוממנו מכל הלשונות וקירבנו לעבודתו. כל מטרת היציאה היא כדי לקבל את התורה ולעבוד את הקב"ה, ובלשון הכתוב: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה35".
זה גם הטעם שהנביא יחזקאל מתייחס לזמן היציאה ממצרים כזמן הלידה של עם-ישראל36. דבר זה מלמד שנעשה אז דבר חידוש. האומה הישראלית אינה התקבצות בלבד של אנשים שהחליטו להיעשות לאומה. לאיחוד שכזה לא מתאים להתייחס כאל 'לידה', שמשמעותה התהוותו של דבר חדש. בדימוי ללידה רוצה הנביא ללמדנו, שעל-ידי יציאת מצרים והמשכה במתן-תורה, נעשו ישראל מציאות חדשה – הם נעשו 'עם-תורני'.
דבר זה הוא חידוש עצום: התורה היא חכמתו העצמית של הקב"ה, שלמעלה לגמרי מגדרי הנבראים, ואת תורתו זו, שבה נמצאת עצמיותו של הקב"ה ממש, הוא נתן לנו, ובאופן שהיא נעשית מהותנו. ביציאת מצרים ובמתן-תורה 'נולד' העניין, שבתוך העולם הזה התחתון נעשית אומה שהיא יודעת את ה' וקשורה בו, כפי שהוא בעצמיותו37, למעלה מכל שייכות לבריאה38.
מתן תורה בא כהמשך ליציאה ממצרים, וההמשך של מתן-תורה היה הכניסה לארץ-ישראל. מהי מעלתה של ארץ זו? אומר הכתוב39 "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרֵשית שנה ועד אחרית שנה" – בארץ זו מאירה בגילוי השגחתו של הקב"ה והיא נקראת "פלטרין של מלך40", ולכן היא חבל-הארץ הראוי ביותר לאומה זו, שכל עניינה הוא "שהיא יודעת את ה'". ונמצא, שהכניסה לארץ-ישראל, היא המשך ישיר ל'הולדתה' של אומה מיוחדת זו. ועד כדי כך, שהכניסה לארץ הביאה לידי קיום המצוות בשלמות. רק בכניסתם לארץ-ישראל נתאפשר קיומן של המצוות התלויות בארץ, והם אף נצטוו אז בשלוש מצוות מיוחדות נוספות: מינוי מלך, מחיית זרעו של עמלק ובניית בית-המקדש.
כלומר, כל מה שאירע מיציאת מצרים עד בניין בית-המקדש בארץ-ישראל, הוא רצף של תהליך אחד ארוך: בתחילה בחר בנו הקב"ה ונגלה עלינו בכבודו ובעצמו, והוציאנו ממצרים, "ערות הארץ", והבדילנו מהבלי העמים ותעויותן. יתרה מזו, בתורת החסידות41 מפרשים את המילה 'מצרים' מלשון 'מְצָרִים וגבולים'. על-ידי התגלותו של הקב"ה בכבודו ובעצמו לבני-ישראל והוצאתם ממצרים, הוא הגביה אותנו ורוממנו מעל למגבלות ה'מיצר' וההגבלה של הטבע בכללותו (והיציאה מעבדות לחירות היא הביטוי לכך בגשמיות); ואז נתגלתה בבני-ישראל תכונתם המיוחדת: הם הלכו אחרי הקב"ה באמונה פשוטה בלי שום עירוב של חשבונות השכל וההיגיון – "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה42". בהמשך לכך נתן לנו הקב"ה את תורתו והודיענו דרך עבודתו. אחר-כך, לאחר שנעשית בעולם אומה שעניינה הוא ההתקשרות עם הבורא ועבודתו ("אומה שהיא יודעת את ה'" כפי שנתגלה אלינו במתן-תורה, עם כל עצמיותו), הקב"ה נתן לנו את הארץ המיוחדת שבה בחר להתגלות, שהיא המקום המתאים ביותר לעובדו, וציוונו להמליך עלינו מלך שעניינו לעורר ולגלות בעם את עול מלכות שמים השורה עליו43, ביתר שאת וביתר תוקף; להכרית זרעו של עמלק (שכל עוד עמלק קיים אין שמו של הקב"ה שלם); ולבנות את בית-המקדש, בית דירה לקב"ה, שעל-ידי זה בא לידי שלמות ה"ושכנתי בתוכם" – השראת השכינה בעם-ישראל.
הגאולה מבבל:
ספר 'דברי הימים' מסתיים בכך, שכורש מלך פרס העביר קול ומכתב בכל מלכותו לאמור: "כה אמר כורש מלך פרס, כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלוקי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו ה' אלקיו עמו ויעל". כורש הכריז בכל מלכותו בגלוי, שה' פקד עליו לאפשר לעם ה' לעלות לירושלים ולבנות לו את בית-המקדש. זו לא החלטה שנבעה מרוב טובו או גודל רחמנותו על בני-ישראל, אלא היא באה מצידו של הקב"ה.
יתרה מזו, הסיבה שבגללה כורש קיים את ציווי הקב"ה הייתה לא מפני שהוא הבין את הצדק שבזה, אלא מפני שזו הייתה פקודה. המושג פקודה שייך רק כאשר מכירים במלכות של האדון. אדם שאינו מכיר במלכות האדון לא מתאים לומר עליו שהוא מקבל 'פקודה'. מלכותו של הקב"ה האירה אז כל-כך בגילוי, עד שגם מלך גוי הכריז שהאלוקים שהוא "אלוקי השמים", הוא בעל-הבית היחיד על העולם כולו, הוא זה שנתן לי את כל ממלכות הארץ, והוא פוקד עלי לתת לישראל לשוב לארצם ולבנות את בית-המקדש . וזו הייתה הפתיחה לגאולת ישראל.
הגאולה מיוון:
גלות זו מלכתחילה הייתה בעיקר על הרוחניות של עם-ישראל, והלחץ והרדיפות בגשמיות היו תוצאה של הרדיפות ברוחניות. וכלשון הרמב"ם44 "בטלו דתם"45. ולכן גם אחר-כך, כאשר בית חשמונאי ניצחו והקב"ה מסר גיבורים ביד חלשים וזדים ביד עוסקי התורה וחזר שלטון ישראל, מיד הם טיהרו את בית-המקדש וחכמים קבעו שמונה ימים להודות ולהלל לקב"ה על הניסים המופלאים שעשה עמם, ובכך נתגלתה מלכותו של הקב"ה בעולם. זוהי המשמעות המיוחדת של חזרת השלטון לישראל.
אור מצומצם שמאפשר את החושך
ד. ההבדלים בין שתי דרגות האור (אור הנר שמדליק בשר ודם, והאור שבא מכוחו של הקב"ה), שמהם נובעות שני סוגי הגאולה (גאולה שיש אחריה גלות, וגאולה שאין אחריה גלות), יובנו בעומק יותר על-פי ביאור הדברים באור תורת החסידות.
אדמו"ר הזקן מבאר46, שישנו הבדל יסודי ומהותי בין ההנהגה בעולם לפני ביאת המשיח להנהגה אחריה:
"כי הנה אנו רואים בכל שית אלפי שני דהוי עלמא לא היה העולם עומד בשום פעם במדרגה אחת, אלא הכל בדרך עלייה וירידה ועליה, וכן חוזר חלילה עליות וירידות עד ימות המשיח.
"שהרי אנו מוצאים כן בתולדות אדם הראשון מיד הורד העולם ממדרגתו בחטא עץ-הדעת שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא כו', והיה קצת תיקון ועליה אחר-כך בימי חנוך שנאמר 'ויתהלך חנוך את האלקים' ונפל וירד העולם אחר-כך בימי דור המבול, עד שבימי נח היה עליה ותיקון. ואחר-כך חזר להיות הירידה והנפילה בימי דור הפלגה בימי פלג בן רעו, והיה אחר-כך התיקון בבחינת שלימות יותר בימי אברהם שנאמר בו 'כי אב המון גוים נתתיך כו'', והוא העלה את העולם ותיקן הרבה מה שנפל על-ידי חטא אדם הראשון ועדיין לא היה תיקון גמור כי בגלות מצרים ירד עוד האור בירידה גדולה, וכמ"ש 'אנכי ארד עמך מצריימה כו'' במ"ט שערי טומאה כו'. ואחר-כך היה התיקון השלם לגמרי על-דרך שיהיה לעתיד-לבוא ממש והוא בשעת מתן-תורה כשעמדו ישראל בהר פנים-בפנים כו'...
"ואחר-כך היה עוד ירידה ונפילה לשלוט בעולם מזוהמא של נחש כו' על-ידי חטא העגל, ואחר-כך היה עליה ותיקון על-ידי יהושע שהכניסם לארץ-ישראל וכבש ז' עממין וביער הרע מן הארץ כו'. ואחר-כך חזר להיות הירידה והנפילה, והיה התיקון בימי שפוט השופטים, ואחר-כך במעשה דפסל מיכה ופלגש בגבעה חזר להיות הירידה והנפילה והיה התיקון על-ידי שמואל הנביא ודוד המלך, עד שבימי שלמה היה התיקון השלם מעין ודוגמא לעתיד על-ידי בנין בית-המקדש שבנה שלמה כו'. ואחר-כך היה מיד חטא ירבעם בעגלי הזהב וירד העולם עד שהיה תיקון על-ידי חזקיהו מלך יהודה, ואחר-כך על-ידי מנשה ואמון היה ירידה, והיה קצת תיקון בימי יאשיהו. ואחר-כך חרב בית ראשון והיה עליה בבית שני מעט זמן, וחזר וירד בחורבן. ואחר החורבן היה עליה ותיקון קצת על-ידי התנאים ואמוראים, ולאחר-כך ירד עוד ועלה אחר-כך עד היום ובכל זמן ודור מדורות הראשונים היה גם-כן עתים מתחלפות מעליות לירידות ומירידה לעליה והשינוי מצוי תמיד".
אמנם לעתיד לבוא, לאחר ביאת המשיח, "לא יהיו בחינת ירידות ועליות כלל".
וממשיך אדמו"ר הזקן לבאר, שההבדל בין שתי תקופות כלליות אלו נעוץ בכך, שההנהגה בעולם עד ביאת המשיח נמשכת מבחינת האלוקות הנקראת 'ממלא כל עלמין', ומבחינה זו משתלשל סדר תהפוכות הזמן; ואילו ההנהגה בעולם לאחר ביאת המשיח תהיה מהארת בחינת האלוקות הנקראת 'סובב כל עלמין', וכאשר מאירה בחינה זו – אין "מקום ושורש כלל ליניקת החיצונים", "ואם-כן לא יהיו בחינת ירידות ועליות כלל, אלא תמיד יהיה ה' בבחינת גילוי ולא בהעלם וכמו שכתוב לעתיד לבוא 'ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר'".
הסברת העניין:
יש שתי דרגות כלליות בהתגלות האור האלוקי: יש אור שמצטמצם לפי ערך העולם, להתלבש בו, להתגלות בו ולהחיותו לפי עניינו. על בחינה זו אמרו חז"ל47 "מה הנפש ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את עולמו" – כשם שהנפש מתלבשת באיברי הגוף ומחיה אותם לפי ערכם, כך גם למעלה יש בחינת האור האלוקי המצומצם, שלגביו יש תפיסת מקום כלשהי לעולם, והוא מתלבש בכל נברא ומחיה אותו לפי ערכו. זה האור ה'ממלא כל עלמין'.
ויש אור שמגלה את העצמיות של הקב"ה, כפי שהיא מופשטת ומרוממת מהכול. ה'תנועה' היא לא להצטמצם ו'לרדת' להתלבש בעולמות, אלא אדרבה, לגלות איך שהקב"ה בעצמיותו מרומם לגמרי מכל גדרי העולמות כולם, עד שאפילו נבראים עליונים אינם תופסים מקום אצלו כלל, והוא למעלה מכדי להתגלות בהם לפי ערכם ומהותם. בחינה זו נקראת 'סובב כל עלמין', משום שבדרגה זו האור סובב ומקיף48 את הנבראים ואינו מתגלה בהם בפנימיותם.
ומכיוון שבחינת ה'ממלא כל עלמין' יורדת ונעשית מקור חיות לעולמות, בדוגמת הנפש המחיה את הגוף, הרי כשם ש"בגוף האדם יש הרבה מדרגות שונות ברמ"ח איברים חיצונים ופנימיים, ויש חיצוניות דחיצוניות49" – יש איברי הראש והפנים, שלהיותם עדינים ומזוככים יותר, הם 'כֵלים' ומוכשרים יותר ובהם מתגלה יותר חיות הנפש, ויש הרגליים והציפורניים (וכיו"ב), שלהיותם איברים נחותים וגסים יותר, גילוי החיות בהם הוא מעט מזעיר;
ובנוסף לכך, "לא בכל עת האדם בהשוואה אחת, כי לפעמים הוא כך ולפעמים כך", וכנראה במוחש שמחשבות, דיבורים ומעשי האדם "מתחלפים תמיד לפי העיתים מטוב לרע ומרע לטוב" –
כמו כן הוא גם למעלה, באור האלוקי שנעשה בבחינת מקור חיות לעולם – "מה שיש עיתים למעלה מתחלפות מעלייה לירידה ומירידה לעלייה כנ"ל, בכל שית אלפי שני דהוי עלמא, הוא לפי שבבחינת 'ממלא כל עלמין' הנ"ל כתיב50 לכל עת, כמו 'עת לבנות' לפעמים ולפעמים 'עת להרוס' כו', ועת שחוק ועת לבכות וכיוצא לפי שהוא בציור 'אדם'".
אבל "כל זה דווקא בבחינת 'ממלא כל עלמין'... [ש]לא תאיר אורה בכל העיתים בשווה, אלא לפעמים כך ולפעמים כך; אבל לעתיד לבוא – לא ישתנה האור כלל ויאיר תמיד בהשוואה אחת. והוא מפני שאז יהיה בחינת הגילוי מהארת בחינת 'סובב כל עלמין' שלמעלה מבחינת התלבשות 'אור וכלי' כדמיון גוף ונפש, ועל כן לא יהיו בו עליות וירידות כלל".
כלומר, בזמן הזה, קודם ביאת המשיח, כשהנהגת העולמות נמשכת מהאור האלוקי שיורד ומתלבש בעולמות, להחיותם לפי ערכם, יש הבדלי דרגות: יש עניינים שבהם מאיר האור בגילוי; ויש עניינים שבהם האור אינו מאיר בגילוי. הטעם לזה הוא, מפני שבבחינה זו של הארה אלוקית, באור ה'ממלא כל עלמין', העולם תופס מקום, ולכן גילוי האלוקות תלוי ונמדד לפי חילוקי הדרגות שבו51 – החלקים הנעלים שבעולם הם 'כלים' לאור האלוקי, ולכן הוא מאיר בהם בגלוי; והחלקים הנחותים שבעולם, אינם 'כלים' לאור האלוקי והוא אינו מאיר בהם בגילוי, ועד שנעשה מצב של 'עולם מלשון העלם'52.
על-דרך זה בנוגע לתקופות הזמן: יש תקופה של 'ירידה', זמן שבו האור האלוקי מתעלם ומסתתר ב'לבושים' רבים, עד שנעשה חושך בעולם, שזה יוצר את הגלות והשעבוד לישראל; ויש זמן של התגלות אלוקות, שמלכות ה' מאירה בעולם בגילוי, וזה זמן של גאולה והרמת קרן היהודים והיהדות. אבל גם אז, העלייה והגאולה הם באופן כזה שמלכתחילה יש נתינת מקום לאפשרות של ירידה.
זוהי גאולה שבאה כתוצאה מגילוי ה'ממלא כל עלמין' שעניינו הוא להתגלות לפי ערך העולמות, ועל-כן כבר בזמן הגילוי אפשר לדעת שיש זמן של העלם. בדרגה זו יש הבדלי דרגות – יש החלק העליון והמואר של העולם ('ראש'), אבל יש גם החלק התחתון והחשוך שבו ('רגל'). עצם העובדה שבראשיתו הוא אור מצומצם, שנמדד לפי ערך ה'כלי', מלמדת שבהמשך השתלשלותו בדרגות נמוכות יותר, הוא יתעלם ויסתתר לגמרי. ובדוגמת גוף האדם, שיש הראש, שבו מאירה הנפש בגילוי, אבל קיימים גם הרגל והציפורניים, שבהם הנפש אינה מאירה בגילוי.
אבל כל זה הוא בזמן הזה, שההנהגה נמשכת מבחינת ה'ממלא כל עלמין'. אולם בגאולה העתידה, שהחידוש העיקרי שבה הוא, שאז יתגלה האור ה'סובב כל עלמין', האור האלוקי שמגלה את עצמיותו של הקב"ה, לא תהיה עוד אפשרות לירידה ולחושך רוחני, וכמו שנאמר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ53".
כאשר התגלות האור אינה באופן שהוא יורד ומצטמצם לפי ערך ה'כלים' והעולמות, אלא הוא מתגלה בעולם כפי שהוא ברוממותו ובעצמיותו, אין שום נתינת מקום למצב שהוא הפך הגילוי. האור ה'סובב כל עלמין' מתגלה בכל מקום ובכל זמן במלוא עוצמתו, ומכיוון שהגילוי מאיר בכל תוקפו, אין שום אפשרות שתהיה מציאות בעולם שהיא הפך הגילוי. הואיל ו"מלאה הארץ דעה את ה'54", ממילא "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ".
וזו כוונת המדרש "אמרו ישראל, 'הרי נתייגענו, נגאלין ומשתעבדין, אין אנו מבקשים שיאיר לנו בשר ודם אלא הקב"ה": הגאולות הקודמות נמשכו מגילוי האור האלוקי שבבחינת 'ממלא כל עלמין', בחינת ציור 'אדם העליון', ולכן כבר בתחילה קיימת האפשרות שהיא תופסק, מכיוון שזה אור חלש, אור של נר, שביכולתו לכבות. כל עוד הגאולה באה מהאור המוגבל, בחינת 'אדם', עדיין יש תפיסת מקום לחושך ולרע, וביכולת ה'סטרא-אחרא' לחזור ולגבור ולהחטיא את ישראל, ועל-ידי זה האור האלוקי מתעלם ומסתתר יותר והגלות עלולה לחזור. וכמו שאומרים בנוסח התפלה "מפני חטאינו גלינו מארצנו" – החטאים והעבֵרות הם היפוכם של גאולת ישראל ומביאים לגלות ישראל. גאולת ישראל פירושה שמלכות ה' מאירה בישראל; והחטאים והעבֵרות מהווים פריקת-עול מלכות שמים וסילוק השכינה מישראל55. וכפי שאכן קרה בפועל, שכאשר בני-ישראל חזרו וחטאו, הגילוי נפסק וחזרו ונשתעבדו.
אולם עכשיו מבקשים ומייחלים אנו, שיאיר לנו הקב"ה כפי שהוא בעצמיותו (למעלה מציור בחינת 'אדם'), ואזי תהיה זו גאולה נצחית שלא תיתכן אחריה גלות.
תוקף של שלטון
ה. על-פי זה מובן, מדוע הרמב"ם56 בדברו על מצב העולם בזמן הגאולה ובמעשיו של המשיח, הוא מאריך ומבאר ש"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נידחי ישראל, וחוזרים כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם. מקריבין קרבנות ועושין שמיטין ויובלות, ככל מצוותה האמורה בתורה". בכך הוא נותן הגדרה הלכתית לעניינה של הגאולה העתידה – הגאולה היא לא רק התקבצות של עם-ישראל יחדיו ושחרור מוחלט משעבוד האומות, אלא עניינה המרכזי הוא, שעם-ישראל כולו חוזר לקיים את מצוות התורה כולה57.
נקודה זו היא גם תוכנה העיקרי של חזרת מלכות בית דוד לישראל (הדבר הראשון שיעשה המשיח). וכפי שכותב הרמב"ם בהמשך הפרק (בהלכה ד') ש"יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו... ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה'". הרמב"ם מדייק וכותב "ויכוף כל ישראל לילך בה", ולכאורה, מדוע יש צורך בכפייה? למה לא די לומר שהמשיח יהיה יהודי אוהב ישראל, בעל כושר שכנוע מיוחד, שיוכל לשכנע בדרכי נועם את העם כולו ללכת בדרך התורה? מדברי הרמב"ם עולה שלמלכות ישראל, שתביא את הגאולה, נדרש שיהיה כוח של כפייה.
אלא בעצם זה כל ייחודה של מלכות ישראל – שהיהדות, התורה והמצוות, הם בתוקף של שלטון וכפייה. בדוגמת המלוכה כפשוטה, שעניינה העיקרי הוא, לדאוג שיבוצעו חוקי המדינה, ושהצדק והיושר ישלטו ("אלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו58"). כך עניינה של מלכות ישראל הוא לדאוג שעם-ישראל יקיים את דיני התורה. לכל לראש בדרכי נועם ושלום, אבל אם יש צורך – יש גם כוח של כפייה. זה עניינה המיוחד של מלכות ישראל, תוקף של יהדות. לכן כותב הרמב"ם שלמלך המשיח יהיה כוח של כפייה, שכן בכך מתבטא שחזרה מלכות בית דוד למקומה.
[אין בכך שום סתירה לזכויות האדם כפרט. בדיוק כשם שאיש לא יאמר, שמי שמונע את זולתו מלאבד עצמו לדעת ר"ל, על-ידי כפייה בכוח – פוגע בזכויותיו. אדרבה, הוא עושה לו את הטובה הגדולה ביותר, הוא מציל את חייו. אצל יהודים התורה והמצוות הם החיים האמיתיים, "כי הם חיינו", וכאשר קיים הכוח לכפות יהודי לקיים מצוות, אין זו פגיעה בזכויותיו, אלא להפך, זו הצלת חייו!].
זאת ועוד, עניינה של מלכות ישראל הוא, לגלות את מלכותו של הקב"ה בעולם. מלכותו של הקב"ה, היא מלכות עצמית, שאינה כפופה לכללי הדמוקרטיה59 ולחופש הבחירה. בני-ישראל הם עבדי ה', ועבודת העבד היא לא מפני בחירתו והסכמתו, אלא מפני שכך ציווה ופקד עליו מלך מלכי המלכים הקב"ה.
ולכן, מלבד זאת שהמשיח יסביר וישכנע את העם במעלת קיום מצוותיו של הקב"ה, הוא גם יעורר אותם לעבוד את ה' בדרך קבלת-עול ועבודת עבד. עבודת העבד אינה מבוססת על כך שהוא מכיר במעלת העבודה, אלא מההכרה שהוא מוכרח לעשותה. ואף יותר מכך: המשיח גם יביא את מצב היהדות לתוקף של מלכות ושלטון, ובמידת הצורך60 יהיה לו את הכוח לכוף בענייני יהדות. על-ידי זה דווקא תבוא לידי ביטוי שלם התגלות מלכותו של הקב"ה בעולם.
אמנם מעין דבר זה כבר היה לעולמים בימי דוד, ובפרט בימי שלמה המלך (וכמו כן בזמן בית שני, כנ"ל סעיף ג), שהאירה אז מלכות ה' בעולם, אבל אז היה חסר בשלמות הגילוי. האור האלוקי שהאיר אז היה מבחינת ה'ממלא כל עלמין', בחינת 'אדם', ומצד דרגה זו יש נקודות מסויימות שאליהן הגילוי אינו מגיע. אמנם התגלתה בעולם מלכותו העצמית וההחלטית של הקב"ה, שאינה נובעת מרצונם ומהסכמתם של הנבראים, אבל היו סוגי נבראים שנשארו חשוכים. סוג גילוי זה מאיר רק בראש, לא ברגליים ובציפורניים. מצד בחינה זו יש מלחמה תמידית בין הקדושה ל'סטרא-אחרא' – בזמן הגאולה ה'ראש', הקדושה, הוא המוביל, אבל ייתכן שבמשך הזמן ה'סטרא-אחרא', הרגליים והציפורניים, יובילו. וכמאמר חז"ל: "לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים ולא נתמלאה ירושלים אלא מחורבנה של צור"61. כל עוד הגאולה באה מהאור המוגבל, יש אפשרות לחושך לחזור ולגבור ולהחטיא את ישראל, ועל-ידי זה "חזרו ונשתעבדו".
ונמצא, שבגאולות הקודמות, אף שהאירה מלכות ה' בעולם, בכל-זאת עדיין הייתה נתינת מקום לצד ההפוך, ולא היה זה גילוי המלכות באופן מושלם. ועל זה מוסיף הרמב"ם ואומר, שבגאולה העתידה משיח "יתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד" – פעולתו של המשיח בגילוי מלכותו של הקב"ה בעולם, תהיה לא רק אצל מי שהם 'כלים' כביכול לגילוי זה, אלא בעולם כולו1. גילוי המלכות שיאיר אז יחדור לכל פינה בעולם, ולא יישאר שום צד ושורש למציאות מנוגדת.
זה החידוש הגדול של הגאולה העתידה. לא רק שתתגלה אז מלכותו העצמית וההחלטית של הקב"ה, שאינה נובעת מרצונם ומהסכמתם של הנבראים (שזה היה גם בגאולות הקודמות), אלא שעניין זה עצמו יתגלה במלוא עוצמתו בכל מקום, עד שגם האומות כולן יתהפכו ויתוקנו, וכל זה יהיה קבוע ונצחי, באופן שאינו ניתן לשינוי כנ"ל.
צריך לדעת את מטרת המלחמה
ו. על-פי זה מובן טוב יותר מדוע האמונה בביאת המשיח היא מעיקרי הדת.
הקב"ה ברא את העולם הזה התחתון, עולם ששׂורר בו חושך כפול ומכופל, שמתנהלת בו מלחמה תמידית בין הטוב והרע, כדי שבני-ישראל יתגברו על הרע וינצחוהו, על-ידי שיחדירו בו קדושה אלוקית שבאה על-ידי לימוד התורה וקיום המצוות.
זמן העבודה והמלחמה, "ולאום מלאום יאמץ62", וכשזה קם זה נופל – הוא עד ביאת המשיח. כאשר ה'קליפה' גוברת בעולם, נעשה חושך רוחני וגשמי בעולם, וישראל שרויים בגלות בין העמים, והגויים שולטים עליהם; ואילו כאשר כללות עם-ישראל נמצא במצב של עלייה רוחנית ומתגלה על-ידם מלכותו של הקב"ה בעולם (על-ידי קיום התורה והמצוות), באה גאולה גם בגשמיות, והם נעשים בני-חורין משעבוד מלכויות.
אבל גם בזמני גאולה אלה לא היה זה ניצחון נצחי. כל עוד הגאולה באה מהאור המוגבל, בחינת 'אדם', עדיין תיתכן אפשרות שהחושך יחזור ויגבר. אמנם עכשיו ה'ראש' הוא המוביל, אבל כאשר מדובר על בחינת 'אדם', ייתכן שבמשך הזמן הרגליים והציפורניים יהיו המובילות. כל זמן שהאור הוא אור הנר, עדיין יש תפיסת מקום לחושך ולרע, וביכולת ה'סטרא-אחרא' לחזור ולגבור ולהחטיא את ישראל, עד ש"חזרו ונשתעבדו".
הניצחון השלם והסופי של הקדושה על חושך העולם יהיה רק בימות המשיח, כאשר יתגלה האור האלוקי ה'סובב כל עלמין', שנמשך בעולם על-ידי עבודת בני-ישראל בלימוד התורה וקיום המצוות במשך כל הדורות. אז, כאשר תתגלה עצמיותו של הקב"ה בעולם, לא תהיה שום נתינת מקום להעלם האור, ומלכות ה' תיקבע באופן נצחי בעולם, דבר שיבוא לידי ביטוי בכך ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", והעולם כולו יהיה 'דירה' לו יתברך.
האמונה בדבר זה היא יסוד בקיום התורה והמצוות. 'יסוד' הוא דבר שקיומו של הבניין כולו תלוי בו. בלעדיו הבניין אינו יכול להתקיים, או שיחסר בו עניין עיקרי ומהותי.
לכאורה יהודי יכול לטעון: למאי נפקא-מינה בעבודתי לדעת שיום יבוא והגאולה תגיע? עליי לעשות את עבודתי ולקיים את מצוותיו של הקב"ה, ואין זה מענייני לדעת מהי המטרה בזה ומהי תוצאת העבודה.
מובן מאליו שזו גישה בלתי-נכונה. משל למה הדבר דומה, לחייל באמצע המלחמה שיקום ויאמר, שאין זה מעניינו לדעת מדוע המפקד נתן פקודה לירות. לדעתו, בזמן מלחמה העיקר הוא להיות ממושמע להוראות, ואין לו צורך לדעת שעל-ידי פעולותיו הוא מרחיק את האויב ומקרב את ניצחון המלחמה. חייל שיאמר כך, אפילו יעשה את כל המוטל עליו, יחסר לו מורל וחשק במלחמה, ובמידה מסוימת הדבר גם ישפיע על צורת הלחימה שלו, שלא תהיה כפי הנדרש.
כמו-כן בעבודתו של יהודי בתורה ומצוות: יהודי אינו יכול לומר שאין זה מעניינו לדעת שעל-ידי קיום המצוות הוא מקרב את הניצחון המיוחל. יהודי בהחלט צריך לדעת שמתנהלת כאן מלחמה בין צד הקדושה לצד ה'קליפה', ועלינו לנצח במלחמה זו. הוא צריך לדעת שעל-ידי כל מצווה נוספת שהוא מקיים הוא מביא עוד אלוקות לעולם ובכך מקרב את הניצחון.
יתרה מזו, יהודי צריך להיות בטוח, שבסופו של דבר אכן ננצח! זו כל המטרה שלשמה נברא העולם, ואין ספק שסוף-סוף מטרת הבריאה תתבצע. יום לפני או יום אחרי, אבל סוף הקדושה לנצח. ידיעה זו עצמה מעוררת כוחות עמוקים יותר לעבודה, והיא נותנת בה חשק וחיות. כ"ק אדמו"ר הריי"צ היה אומר, שכאשר חיילים יוצאים למלחמה, הם צריכים לצאת מתוך 'מארש' ניצחון. החייל צריך מלכתחילה לדעת שהוא עומד לנצח, ואז מלחמתו תהיה בחשק גדול יותר ובמסירות גדולה יותר.
ולכן האמונה ביאת המשיח היא יסוד בדת: יהודי צריך לדעת שבסופו של דבר בני-ישראל ינצחו במלחמה, ולא רק שבני-ישראל יהיו בני חורין בשלמות ומאומה לא יפריע להם בעבודת ה', אלא אדרבה, המלך המשיח אף יתקן את העולם כולו לעבוד את ה' שכם אחד, ותתגלה בעולם כולו מלכותו העצמית וההחלטית של הקב"ה, באופן נצחי שאינו ניתן לשינוי.
***
עד כאן התבארו דברי המדרש תהילים שמדמה את הגאולות הקודמות לאור הנר ואת הגאולה העתידה לאור היום; אבל במדרש רבה (פרשת בא פי"ח פי"א) מבואר צד נוסף בחידוש שיהיה בגאולה העתידה: "לעתיד לבוא הלילה נעשה יום, שנאמר 'והיה אור הלבנה כאור החמה'". לא רק שהגאולה תבוא מאור שלא שייך בו הפסק, אלא גם הלילה עצמו יתהפך ליום. על כך ועל עניינה של תחיית המתים, ומדוע גם היא יסוד בדת – בגליון הבא אי"ה.
1בפירוש המשניות למסכת סנהדרין בפרק 'חלק'.
2מאמר ראשון פרק א.
3מאמר רביעי פרק מב.
4 שם, ובמאמר ראשון פרק כג.
5לאמיתו של דבר, גם העניין של שכר ועונש כשהוא לעצמו דורש ביאור: הרי יהודי צריך לקיים את מצוות התורה גם ללא העניין של שכר ועונש. אדרבה, עבודת ה' אמיתית היא דווקא כשהיא נעשית שלא לשם קבלת שכר אלא לשם שמים. אם-כן מדוע נקבע הדבר ליסוד בדת? אמנם רוב בני-אדם אינם עומדים בדרגה של קיום התורה והמצוות "לִשְמָן", ובנוגע אליהם אפשר לומר שעניין השכר והעונש הוא יסוד המסייע לבניין כולו. אבל על-פי זה יוצא, שהשכר והעונש הם יסוד בדת רק לאנשים אלה בלבד, ואילו לבעלי מדרגה וצדיקים אין זה יסוד. עניין זה דורש ביאור רחב לעצמו, ואי"ה בהזדמנות אחרת נעמוד על-כך.
6 בראשית י,ו. וראה פירוש המשנה שם יסוד השמיני.
7הלכות מלכים פרק יא הלכה א.
8ה'חתם-סופר' (בשו"ת יו"ד סשנ"ו) מבאר זאת, שבמסכת סנהדרין מובאים דברי ר' הילל (דף צט,א) ש"אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה", ומפרש רש"י, ש"הקב"ה ימלוך עליהם בעצמו ויגאלם לבדו". כלומר, עניין זה שהגאולה העתידה תהיה על-ידי משיח שנוי במחלוקת תנאים (ר' הילל ושאר התנאים החולקים עליו, שהובאו דבריהם לעיל בגמרא שם), ומכיוון ש"אחרי רבים להטות", נפסקה ההלכה כדעת הרוב שהגאולה העתידה תבוא על-ידי מלך המשיח.
ועל-פי זה נמצא, שהכופר בביאת המשיח, משמעות הדבר היא שסובר הוא כדעת ר' הילל, ונמצא שחסר אצלו היסוד בתורה של "אחרי רבים להטות".
אלא שלפי ביאור זה יוצא שעניין ביאת המשיח אינו עיקר כשהוא לעצמו, אלא שהאמונה בדבר זה מבטאת עניין אחר – על-ידי זה רואים ש"יחיד ורבים הלכה כרבים". אבל מובן שמסתבר יותר לומר, כי הטעם לכך שעניין ביאת המשיח נחשב עיקר, הוא מפני שעניין זה מצד עצמו הוא עיקרי ויסודי בדת.
9 ראה לקוטי-שיחות חלק ו שיחה לכ"ד טבת.
10 חלק ג דף קנב,א.
11 פרק לו.
12 תנחומא נשא טז.
13 ישעיה לג,יז.
14יתרה מזו, ההלכה היא שהמלך "אסור לראותו כשהוא ערום" (רמב"ם הל' מלכים פ"ב ה"ג); ואילו בדירתו הפרטית לפעמים קיים גם מצב כזה.
15 ראה 'המשך' תרס"ו עמוד ג: "כמו דירת האדם על-דרך משל דעצמות האדם דר בהדירה כו', כמו-כן הוא למעלה כביכול שיהיה בחינת עצמות אור-אין-סוף ב"ה בגילוי למטה".
16 שמות לג,כ.
17 ראה במדבר רבה סוף פרשת נשא.
18 ראה באריכות בגיליון 'מעיינותיך' מספר 6 עמוד 4 ואילך.
20 וראה לקמן, שהגילוי האלוקי שיתגלה לעתיד לבוא, גבוה עוד יותר מהגילוי שהאיר ביציאת מצרים, מתן-תורה ובשני בתי-המקדש. ולכן רק אז תתמלא מטרת הבריאה, והעולם יגיע לשלמותו.
21 ישעיה ל,כ.
22 ראה תניא פרק לו.
24 תהילים קיח,כז.
25 רמב"ם הלכות מלכים פרק יא.
26 האמונות והדעות מ"ג פ"ז.
27וכפי שרואים במוחש, שיש אומות המורכבות מאנשים שמשתייכים לדתות שונות. והסיבה לכך היא, מפני שגם עניין הדת אצלם הוא דבר חיצוני בהם, וגם עניין הלאום וההתיישבות יחד במדינה כלשהי, הוא דבר חיצוני בהם, שבא בנוסף לעצם מציאותם, ולכן אין קשר בין דתם ללאומיותם; מה-שאין-כן אצל בני-ישראל, הדת, היהדות, זוהי כל מהותם ועצמיותם, עד שגם מציאותם כציבור וכאומה והתיישבותם יחד בארצם, נובעת וקשורה למהותם זו, וראה לקמן סעיף ג.
28 ולכן, עבודת ה' אמיתית היא, כאשר נרגש גם בצרכיו וענייניו הגופניים של היהודי, שאין בהם שום אינטרס מצד עצמם וכל עניינם הוא רק לסייע ולעזור לו בעבודת ה' – "כל מעשיך לשם שמים", ו"ובכל דרכיך דעהו". בכך הוא מגלה, שההתקשרות עם הקב"ה היא מהותו, ומהותו של האדם, קשורה לכל ענייניו.
29 סנהדרין מד,א.
30 הלכות גירושין סוף פרק ב.
31 קידושין לו,א.
32 פתיחתא דרות רבה ג.
33 דברים יד, א.
34הלכות עבודה זרה סוף פרק א. וראה שם בתחילת ההלכה, שאברהם אבינו היה הראשון שהכיר את בוראו "והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוקה העולם... עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות ושתל בלבם העיקר הגדול... והודיעו ליצחק בנו... ויצחק הודיע ליעקב... ויעקב אבינו לימד בניו כולם... והיה הדבר הולך ומתגבר... ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה'. עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן... וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן, (ואז – ) מאהבת ה' אותנו כו'". כלומר, עניינה של בחירת הקב"ה בישראל והוצאתם ממצרים הוא – לשמור ולקיים באופן נצחי את ה"אומה שהיא יודעת את ה'" על-ידי ש"הודיעם דרך עבודתו".
35 שמות ג,יב.
36 ראה יחזקאל פרק טז.
37 כלומר, מלבד זאת שהיציאה ממצרים הייתה שמירת והצלת "אומה זו שהיא יודעת את ה'" (ולא חזרו "בני יעקב לטעות העולם ותעיותן", כנ"ל בהערה 34), הנה על-ידי היציאה ממצרים ונתינת התורה לישראל, נעשה גם עילוי גדול בהתקשרות של אומה זו בה'. במתן-תורה נתחדש שההתקשרות עם הקב"ה אינה רק בדרגת האלוקות כפי שמתייחסת ויורדת אל הנבראים, אלא עם הקב"ה כפי שהוא בעצמיותו. וראה אריכות בעניין זה בגליון 'מעיינותיך' מס' 6 עמוד 4 ואילך.
38 ראה לקוטי-שיחות חלק יז שיחה א לחג הפסח.
39 דברים יא,יב.
40 ספרי עקב יא,כד.
41 ראה תורה-אור דף עא טור ג, ועוד.
42 ירמיה ב,ב.
43 ראה 'דרך מצותיך' (לאדמו"ר ה'צמח-צדק') מצוות 'מינוי מלך' דף קח,א: "ענין המכוון במינוי המלך הוא, שבו ועל-ידו יהיו הישראל בטלים לה'. כי כל ישראל צריכים להיות בטלים למלך וסרים למשמעתו... והנה המלך בטל לאלקות... וזהו העיקר במלך שמחמת זה נקרא מלך שהוא מרכבה למדת מלכותו ית' שבאצילות... ומאחר שהמלך הוא בטל למלכות שמים וישראל בטלים למלך הרי נמצא בו ועל-ידו הישראל בטלים לאלקותו ית'. וזאת היא עבודת המלך תמיד להיות בו ועל-ידו הנבראים בטלים לה'".
44 בתחילת הלכות חנוכה.
45 וראה באריכות בגליון 'מעיינותיך' מס' 4 עמוד 6 ואילך, שעיקר מלחמת היוונים הייתה נגד הקשר העצמי העל-שכלי של ישראל עם הקב"ה ("להעבירם מחוקי רצונך").
46 ספר המאמרים תקס"ה ח"ב עמוד תשלג ואילך. וראה גם לקוטי-תורה דברים דף ד טור ג ודף ה טור ד.
47 מדרש תהילים מזמור קג.
48 אין הכוונה שאור זה סובב ומקיף את הנברא ואינו קיים בתוכו ח"ו, שהרי "לית אתר פנוי מיניה" ו"את השמים ואת הארץ אני מלא" ("אני" בכל עצמיותי), אלא הכוונה 'סובב' ו'מקיף' היא לעניין גילוי ההשפעה בנברא. וראה תניא פרק מח ועוד.
49 לשון המאמר שם.
50 על-פי קהלת ריש פרק ג.
51 זו המשמעות הפשוטה של המושג 'אורות וכלים': השפעה שנמדדת לפי יכולת הקיבול של המקבל, ה'כלי'.
52 עד שבריבוי השתלשלות וצמצומים על האור האלוקי, אפשרי שיתהוו ממנו 'קליפות' ו'סטרא אחרא' שעניינם הוא לנַגֵד לקדושה!
53 זכריה יג,ב.
54 ישעיה יא,ט.
55ונמצא, שהגלות אינה רק עונש על העבֵרות, אלא היא תוצאה ישירה שלהן. בדיוק כשם שהגאולה אינה רק שכר על קיום המצוות, אלא תוצאה של ההמשכה האלוקית שנעשית על-ידן, כמבואר לעיל בסעיף א.
56בהלכות מלכים ריש פרק יא.
57 ומה שמצינו בדברי חז"ל כמה מאמרים אודות שפל רוחני בזמן ביאת הגאולה – בסיום מסכת סוטה, ובסנהדרין (צח,א) אמרו או בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב ועל-דרך זה בכמה מקומות, הרי מאמרים אלה עוסקים בתיאור מצבו הרוחני הירוד של עם-ישראל כפי שהוא מצד סוף זמן הגלות, שבזמן האחרון שלפני הגאולה יגברו ההעלמות וההסתרים ביותר בגשמיות וברוחניות (אלא שגם דברים אלה הם הכנה לגאולה, כמבואר בספרי גדולי-ישראל), אבל העניין וה'כיוון' של הגאולה עצמה הוא בדיוק להיפך – שיעמוד מלך בישראל שיהגה בתורה ויקיים מצוות כדוד אביו, והוא יבטל מצב ירוד זה ויביא את עם-ישראל לשלמות רוחנית.
58 אבות פרק ג משנה ב.
59 דמוקרטיה פירושה שהדברים תלויים בדעת והחלטת האדם. זאת אומרת, שאפילו כאשר הרוב יבחר בהנהגה שעל-פי דרך התורה, הרי עצם המציאות שהדבר נעשה בדרך של בחירה עצמית אומרת, שיש אפשרות (אפילו תאורטית בלבד) שיבחרו להפך. אם-כן, מצב כזה אינו התגלות מלכות שמים. מלכות שמים היא דבר החלטי מצד עצמו, בלי שום נתינת מקום לאפשרות אחרת. וראה בעניין זה בגיליון 'מעיינותיך' מס' 5 עמוד 27 ואילך.
60 הצורך באפשרות של כפייה הוא רק בשלב הראשוני של חזרת מלכות בית דוד, אבל אחר-כך, כאשר תהיה הארץ מלאה ב"דעה את ה'" ו"יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם", יקיימו את חוקי התורה מרצונם ומתוך שמחה ותענוג, ולא יהיה כל צורך בכפייה. ויתרה מזו, גם עניינה הפנימי של הכפייה, עבודת ה' בדרך קבלת-עול והתבטלות למלכות ה' שתהיה גם בזמן הגאולה, תהיה קשורה לידיעת והכרת האדם. וראה בגיליון הנ"ל עמוד 28.
61 ראה פסחים מב,ב
2 בראשית כה,כג.
