הלימוד בספר התניא מחולל בנו מהפך עמוק. החלוקה לסוגי אישיות שונים מטבעם, והקביעה שרובנו ככולנו נועדנו להיות בינונים 'בלבד'[1], מכריחה אותנו לערוך 'תיאום ציפיות' בעבודתנו את ה', והעניין הזה עלול להיות מר וכואב, מכיוון שהוא דורש מאיתנו לוותר על חלומות מתוקים של 'הצלחות' גורפות בעבודת ה'.

מעמדנו כבינונים מציב אותנו בפני שלוש עובדות יסוד: א. משיכה לרע חקוקה בנו מטבענו – "בבינוני – ... מהותה ועצמותה של נפש החיונית הבהמית... היא היא האדם עצמו"[2]. ב. דרכנו הסלולה כדי להתגבר על משיכה זו היא מלחמה עזה – "כמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת... כך שתי הנפשות – האלוקית והחיונית הבהמית שמהקליפה – נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו"[3]. ג. שני עניינים אלו ככל הנראה לא ישתנו גם לאורך ימים ושנים, ומסתבר שניאלץ להתמיד במלחמתנו ברע שבתוכנו כל ימינו בעקשות דומה – "כי מהותה ועצמותה של נפש הבהמית שמהקליפה שבחלל השמאלי, לא נדחה כלל ממקומו בבינוני..."[4].

העניין הזה האחרון, אם כי הוא רק הרחבה וסימון 'גבולות גזרה' של שני קודמיו, בכל זאת הוא ודאי הצורב ביותר. העובדה הכביכול כמותית הזאת, המבהירה לנו עד כמה רחב מאבקנו, דורשת מאיתנו שינוי איכותי עמוק. קושי והתמודדות נתפסים בעינינו כאמצעי, לרוב כאמצעי לא נעים שהיינו מעדיפים לוותר עליו, גם אם במקרים מסוימים הוא 'נסבל', וגם אם במקרים טובים במיוחד אנחנו מצליחים אף לצאת ממנו מחוזקים. כך או כך, מבטנו נעוץ בניצחון שבסיום הדרך, בלקיטת הפירות המתוקים של המנוחה שבעקבות המאבק. זהו בעינינו השכר על עמלנו, ולולא השכר המיוחל גם לא היה בנו כוח לרתום את כוחותינו ולהתאמץ להגיע עדיו.

לכן, אם לא יודעים כיצד לעכל את האמירה החריפה של בעל התניא, שמציבה אותנו מול מראה המגלה לנו פנים שאינם נושאים חן בעינינו, עלולה לצאת הרוח ממפרשינו, ואנו ניוותר שבויים בייאוש קודר, חשים כי הננו מסורים ביד גורל אכזר.

ודאי, לא זאת הדרך ישכון אור ה'. לצד גילוי העניינים ה'לא נעימים' הללו על עצמנו, מצויה לרוב בספר התניא גם תביעה ללהט קרב, להיותנו חדורי מוטיווציה במלחמת היצר ולשמחה פורצת גבולות. אלה מוצגים בפי אדמו"ר הזקן כבני הלוויה המוכרחים וכמעט כתולדה הישירה של גילוי הטבע הבהמי שלנו.

"ברם כגון דא צריך לאודעי כלל גדול, כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי, כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה, הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גיבור יותר מחברו, ככה ממש בנצחון היצר אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם".     

תניא, ליקוטי אמרים, פרק כו

הא כיצד?

מענייני העולם-הזה נלמד

מי שהורגל בעצלות תמידית, ורוב יומו חולף בבטלה ושעמום, לוּ יצפה באנשים מתעמלים ומקרינים סיפוק בעת שהם מזיעים ומתייגעים, ייכמרו רחמיו עליהם, שהשתבשה דעתם מרוב ייסורים. והלא האמת הפוכה היא – הוא האומלל באשר אינו יודע טעם מתיקות היגיעה והעמל, ואת חומרת רפיסות מצבו. הוא מבקש הנאה ועונג קלים ומידיים, ואינו יודע מה רב האושר הצפון במאמץ ארוך הטווח ובנתינה והתמסרות.

מעין זה בעבודת ה' – אנחנו חולמים על קבלת השכר המענג, מבקשים לשבת ועטרותינו בראשינו נהנים מזיו השכינה, ועל כן רואים את הקשיים שנקרים בדרכנו כ'תקלות' לא רצויות בדרך אל היעד הנכסף. כשזהו ציור מטרתנו, ההכרזה שלעולם ניאלץ להיאבק ולהתאמץ, מרפה את כוחותינו, מכשילה את ברכינו, וזורעת ייאוש ומפח נפש בליבנו. אנו מבקשים שאור עולם הבא של השכר שלמחר יאיר לנו בעולם הזה בטרם עת. ואולם האור הזה מתגלה בהווה דווקא באמון שקשיינו והתמודדויותינו יקרים ורצויים אצל ה' יתברך, וכפי שיבואר לקמן.

אך אם הופכים ראש, מגלים גם עד כמה מהפכני הציור הנכון. לא רק שהקשיים אינם מונעים מאיתנו את עונג שכר עבודת ה', אלא אדרבה – בהם בעצמם גנוזים טוב ואושר, שהשכר העתידי אינו משהו נוסף על-גבם, אלא גילוי אותו טוב שבמעמקיהם. כאן, בהווה, במאמץ גופא, נמצא את מה שאנו מחפשים, והוא מזומן לנו באיכות עמוקה הרבה יותר מכל מה שאנו מדמים לבקש.  

מי שנושא את גופו המנוון מן הכורסה אל המאמץ, ובחריקת שיניים נלחם בַכבדות, בַעצלות ובחוסר החשק, במהרה מוצא עד כמה רב השכר שיש לפעולתו, כמה טובה ההרגשה הבריאה, הנשימה הסדירה, הערנות והרעננות. הרגשתו זאת מאושרת לעילא לעילא מכל תענוג מדומה שהרוויח בעת חוסר פעלתנותו, עד שהוא ניגש להתעמל בשמחה ובחשק.

ציפור מדברת

ערכן של ההתמודדויות מתבהר לנו במדרגות שונות, זו על גב זו, הן מצד ערך העבודה כלפי עצמנו, והן מצד נחת הרוח שיש לה' יתברך מעבודתנו.

א. הקומה הבסיסית של ערך המאמץ היא הנאמנות לטבענו. אדם לעמל יולד. צריך ענווה עמוקה כדי להכיר בכך ולהשלים עם כך, לוותר על חלומות המצליחנות ועל תדמית הצדיק שהיינו רוצים שתדבק בנו. כן, בינונים נועדנו להיות, מיום לידתנו עד יום פטירתנו מן העולם. כולי האי ואולי שנזכה להיות ראויים לשם הזה. למלחמה נוצרנו. אך אין המלחמה ממעיטה כוחותינו כי אם מרבה אותם, מפני שהיגיעה היא מקצב התנועה הפנימית הטבעי לנו. אם נתכחש לכך, נתנוון ונלך. "האלוקים עשה את האדם והעולם ישר, במלוא הכוחות והאמצעים הדרושים לשלמות הגוף והנשמה, להוצאתם אל הפועל, להיטיב ולהשכיל, והמבטל את הסדר הנמשך מהנהגתו ית' הרי הוא מחריב ומהרס. כמו מי שעושק מהגוף את התנועה הדרושה לו, כמו שישכב תמיד מקופל כפנקס ולא יזוז ממקומו ולא יזיז אבריו, שבודאי יבטל בזה חיות הגוף, כן מי שמונע את נפשו מהתנועות הדרושות לה הרי הוא עושק ממנה את חוקה ומוכרחת להתקלקל"[5].

כאותו עצל, כשאיננו רגילים במאמץ ומבקשים תענוגות זמינים ומידיים, נראית דרך ההתמודדות מאיימת ביותר, אך כשצועדים בה כברה הגונה, מתוך ירידה מעץ החלומות והכרה במי שהננו באמת, הופכת הדרך עצמה משמחת ומשיבת נפש.

ב. למעלה מכך – יותר מן האושר שבהפעלת כוחותינו על פי טבענו העמוק, ומימוש הפעלתנות הטבעית שלנו – יותר מכך גדול האושר שמצד עצם ההתמסרות. אמנם גם העניין הזה חרות בנו בטבענו, אך זהו הטבע שלא להיות טבעיים בלבד, נתונים ביננו ובין עצמנו, כי אם פונים אל מה שמעבר לנו, קשובים ורגישים למקורנו ולמה שהוא מקור הכל ולמעלה מעלה מלהיות מקור הכל, ומוותרים למענו על חלק ממה שנראה לנו טבעי ומובן מאליו. ההתמסרות באהבה לה' יתברך לעשות לו נחת רוח כפי מצוותו, היא תענוג עליון מצד עצמו, וכשמאמינים שכך היא המצוה והרצון העליון – להיות עמלים כל ימינו אף ללא קשר לקבלת השכר – הרי מילוי רצון זה הוא בעצמו שכר מאושר ביותר.

ג. למעלה אף מזה ראוי לברר לעצמנו את הערך שבעבודתנו מצידו ית'. ניחא, כך יאה ונאה לנו, להיות עמלים ולהיות עושים למענו, אך אם לא נמצא שאכן בעבודתנו זאת הוא חפץ, שהוא בעצמו מבקש את עמלנו התמידי, ולאו דווקא את תוצאותיו המענגות, מה בצע במעשינו.

והנה על זה באו דבריו המפורשים של התניא:

"ושני מיני נחת רוח לפניו ית' למעלה. א' – מביטול הסטרא אחרא לגמרי ואתהפכא ממרירו למתקא ומחשוכא לנהורא ע"י הצדיקים. והשנית – כד אתכפיא הסטרא אחרא בעודה בתקפה וגבורתה ומגביה עצמה כנשר ומשם מורידה ה' באתערותא דלתתא על ידי הבינונים. וזה שאמר הכתוב "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" – מטעמים לשון רבים, שני מיני נחת רוח, והוא מאמר השכינה לבניה – כללות ישראל כדפי' בתיקונים. וכמו שבמטעמים גשמיים דרך משל יש שני מיני מעדנים – אחד ממאכלים ערבים ומתוקים, והשני מדברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש... ולא עוד אלא אפי' בדברים המותרים לגמרי, כל מה שהאדם זובח יצרו אפי' שעה קלה ומתכוין לאכפיא לסטרא אחרא שבחלל השמאלי כגון שחפץ לאכול ומאחר סעודתו עד לאחר שעה או פחות, ועוסק בתורה באותה שעה... וכן אם בולם פיו מלדבר דברים שלבו מתאוה מאד לדברם מענייני העולם, וכן בהרהורי מחשבתו אפי' במעט מזעיר – דאתכפיא סטרא אחרא לתתא – אסתלק יקרא דקב"ה וקדושתו לעילא הרבה..."

ליקוטי אמרים, פרק כז

ומה הטעם שכפייתנו את הרע שבקרבנו מטעמים היא לה'? הדבר מבואר במשלו של הרב המגיד ממזריטש על הציפור המדברת שהוגשה למלך כמנחה[6]. שאם כי הפחות שבעבדי המלך דיבורו טוב הימנה, החידוש שבדיבור הציפור מופלא אף משירת הטוב שבמשוררי המלך. לא נעימוּת דיבור ושירת הציפור מענגים את לב המלך, כי אם ה'קונץ' שבציפור שעושה כמעשה אדם. כך אנו – אם כי משרתיו עומדים ברום עולם, וכולם עושים באימה וביראה רצון קונם, ונאמנותם גדלה פי כמה משלנו, בכל-זאת אין עבודתם חידוש כלפי מעלה. על כן, אף שאימתו באראלי אומן ובאבירי אומץ, אבה תהילה דווקא מבשר ודם, משבעי רוגז, מהבל ותהו, מחציר יבש, ומצל עובר[7]. כך אמרו חז"ל על אור המנורה – שביקש המלך לסעוד אצל אוהבו, אך כשראה האוהב את כלי פמלייתו של המלך התבייש בשלו. אמר לו המלך: "חייך, שאני פוסל את כל כלַי שהבאתי, ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך"[8].

מתוך כך מתגלה לנו ערך עבודתנו, לא רק ברובד שבטבענו העצמי, כי אם כלפי ה'. אמנם כבר במדרגה השנייה ציינו את נטייתנו הטבעית לצאת מעצמנו, אולם 'היא הנותנת' – היה זה טבע שלנו, ואילו כעת –כשמתגלה לנו יקרת עבודתנו בעיניו, שכציפור מדברת אנחנו אצלו, הגילוי הזה שב לעורר אותנו לצאת לקראתו ביתר שאת. לא רק מתוך טבענו לעמול ולהתייגע אנחנו נלחמים וכופים את הרע, ואף לא מתוך ערך ההתמסרות בלבד, כי אם מתוך שאנו מוצאים שמעשינו הם ריח ניחוח לה' שנעשה רצונו, וכמטעמים בפיו. בזה כבר הגענו למפגש הדדי, שבו הנתינה איננה רק מעשה שבטבע, כי אם פנייה חוּצה אל ה', מתוך תשומת לב למה שמעשינו פועלים אצלו, לרצונו בנו ולציפייתו מאיתנו.

ד. מתוך כל זה מופיעה בדרך ממילא מדרגה העולה על הכל. כאן אנו אכן הופכים ציפור מדברת אצל מלכו של עולם. אמנם כבר במדרגה השלישית ציינו עניין זה, אך שם הייתה שפתנו מעט עילגת, שכן הייתה תולדת טבענו החקוק בנו להתמסר לה' (המדרגה השנייה). מעשינו אמנם היו דיבור שיר באזני ה' אך אישיותנו לא דיברה בשפתו. ואולם, כשאנו מתמסרים לה' מתוך שאנו מבקשים להיות העניין הזה גופא, להיות לו ציפור מדברת, הרי שגם אישיותנו הופכת דוברת 'אלוקית', שיחנו הפנימי הופך עניין אלוקי בפני עצמו. רצוננו להיות ציפור מדברת לה' הוא הוא שפת ה' בעצמה. ביקשנו למלא את רצונו ית' בעמלנו, ומיניה וביה התגלה לנו על-ידי כך עניין חדש. התגלה שאמנם רוצה ה' את עמלנו, אך למעלה מכך ועמוק  מכך – הוא רוצה את רצוננו לעשות רצונו. ביקשנו למלא את רצונו, והתגלה שהוא רוצה בנו ובקרבתנו. ואולם, מי שמוותר על ההתמסרות, ימצא עצמו רחוק דווקא כשהוא חולם על קרבה, מפני שבעצם הוא עדיין עסוק בעצמו. על כן עבודת ה' היא לעולם 'עבודת מתנה' – ראשיתה עמל, יגיעה ושכחת עצמו, ואחריתה קרבת ה' הבאה כמתנה.

הגע בעצמך שמכאן ממשיכות המדרגות להתעלות זו על גב זו וזו מתוך זו עד אין קץ, בתנועה מצד לצד. מתוך מציאת ערך פעולתינו וחשיבותן אצל ה' אנחנו מתעוררים לצאת למענו ביתר שאת, ומתוך התעוררותנו זאת מתייקרים ומתגדלים מעשינו בעיניו, ובכל תנועה מכאן לכאן מתהדק והולך הקשר.

מקדשים אותו מלמעלה

ככל שמתברר לנו העניין הזה בעבודתנו את ה', הופכת העשייה היום ליקרה יותר מכל שכר שנקבל מחר, מלחמת כפיית הצדדים השפלים שבקרבנו מוסיפה בנו מרץ, שמחה, חיים וקרבת ה', וכל שעה בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה נעשית יפה מכל חיי העולם הבא.

סוף דבר, מכל דברינו מתבהר היטב ש"אל יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו מאוד גם אם יהיה כן כל ימי חייו במלחמה זו, כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו לאכפיא לסטרא אחרא תמיד"[9]. ולא רק שלא יפול לבבו אלא שישמח ביותר בחלקו זה. ואולם ככל שישלים עם תפקידו וימצא בו טעם אלוקי, ייפתח פתח לכך שגם יתקיים בו "אדם מקדש עצמו מעט למטה, מקדשין אותו הרבה מלמעלה – לבד מה שמקיים מצות עשה של תורה 'והתקדשתם וכו'' כשמקדש עצמו במותר לו, ופי' והתקדשתם שתעשו עצמכם קדושים, כלומר אף שבאמת אינו קדוש ומובדל מסטרא אחרא כי היא בתקפה ובגבורתה כתולדתה בחלל השמאלי, רק שכובש יצרו ומקדש עצמו. "והייתם קדושים", כלומר סופו להיות קדוש ומובדל באמת מהסטרא אחרא על ידי שמקדשים אותו הרבה מלמעלה ומסייעים אותו לגרשה מלבו מעט מעט"[10]. דווקא כשיהיה נכון ליבו למלחמה עיקשת ומתמדת, וכשיסכים עם האפשרות שלא ישתנה העניין הזה, דווקא אז יזכה לסיוע מלמעלה שלא כפי ערכו ולא כפי כוחותיו המוגבלים, אז יזכה להשתנות ואט אט להפוך לטוב. 

 [1] ליקוטי אמרים, פרק יד

[2] שם, פרק כט

[3] שם, פרק ט

[4] שם, פרק יב

[5] מוסר אביך להרב קוק זצ"ל פרק ב' אות ג

[6] מגיד דבריו ליעקב פיסקה קנב. עיין גם תורה אור כה עמוד ד' וליקוטי תורה סוף פרשת במדבר.

[7] על-פי פיוט "אשר אימתך" ליוהכ"פ המדבר במעלתם של המלאכים, ובחפצו ותהלתו של ה' דווקא בעבודתנו בתחתיות ארץ.

[8] במדבר רבה טו ח

[9] שם פרק כז

[10] שם