עוד בשנה הראשונה לעלייתה לשלטון ברוסיה, בשנת תרע"ח, הקימה המפלגה הקומוניסטית מחלקה מיוחדת למאבק בדת ישראל. שמה של 'המחלקה היהודית' היה 'יבסקציה' (קיצור של 'ייברסקיה סקציה') והיו לה מטרות ברורות. המפלגה הקומניסטית היתה אנטי-דתית במוצהר והיא ראתה בדת דעה קדומה שיש להילחם נגדה ולהעבירה מן העולם. רשמית, ה'יבסקציה' היתה אמורה לנהל תעמולה למען המפלגה בקרב היהודים, אבל, למעשה, היא ניהלה תעמולה אנטי-דתית שעד מהרה הפכה למלחמת חורמה, קשה ואכזרית בצורה מדהימה, נגד כל דבר שריח יהדות אמיתית נודף ממנו.
המפלגה הקומוניסטית חוקקה גם סדרת חוקים, המגבילים את פעולותיהן וסמכויותיהן של מוסדות ואנשי דת. ה'יבסקציה' ניצלה חוקים אלו לסגירת בתי-כנסת, ישיבות, תלמודי-תורה ומקוואות טהרה והחרמת המבנים בהם שכנו, לצורך מועדונים ומרכזי תרבות סובייטית. גם בתי הזקנים היהודיים הועברו לידי מוסדות סובייטים, שאילצו את הקשישים לאכול מאכלי טריפה. במקביל פתחה ה'יבסקציה' במסע רדיפות אכזרי ונוקשה נגד רבנים, מלמדים, שוחטים ופעילים דתיים מסוגים שונים. הללו נלקחו מבתיהם באישון ליל, נאסרו, נחקרו בעינויים ונגזרו עליהם עונשים קשים וחמורים. במקרה הטוב היתה זו הגליה למספר שנים למחנות עבודה רחוקים בעמקי סיביר ובמקרה הגרוע – מוות בירייה. העונשים הקשים הוטלו במשפטי ראווה, על-ידי 'טרוייקה' – הרכב של שלושה 'שופטים', וללא כל סממנים של ניהול משפט תקין.
בנוסף לכך, המפלגה הקומוניסיטית התיימרה להיות מפלגת העם ולמנוע ניצול ועושק של מעמד הפועלים בידי העשירים הקפיטלסטים. למעשה, היא המיטה על ברית המועצות אסון כלכלי נורא שהביא מליוני אנשים לחרפת רעב.
בתנאים האיומים הללו, כמעט ללא אמצעים ותוך סיכון עצמי מוחשי וסיכון ברור של אנשיו, קם הרבי מליובאוויטש – רבי יוסף יצחק שניאורסאהן זצוק"ל, והקים מחתרת של פעילים בכל רחבי ברית המועצות, שעשו הכל כדי שמזימת ה'יבסקציה' לא תצלח והגחלת לא תכבה חלילה. מדובר בגבורה יהודית מופלאה של הרבי עצמו ושל קהל חסידיו, שבמקום להכנע מסרו את נפשם, להלכה ולמעשה. הסובייטים סגרו תלמוד-תורה וה'שניאורסונים' פתחו קבוצת לימוד מחתרתית. המלמד נאסר והרבי שלח אחר במקומו. כך בכל עיר ועיירה, יום יום ושנה אחר שנה. התמורות המדיניות והכלכליות במדינה, מאז המהפיכה ועד מות סטאלין העריץ (בשנת תשי"ג) וגם בשנים שלאחר מכן, גרמו למאבק הזה ללבוש צורה ולפשוט צורה. אך העיקרון המרכזי נשמר ואכן הגחלת לא כבתה.
* * *
כצפוי, ה'יבסקציה' הנודעת לשמצה עקבה מקרוב אחר פעילותו של הרבי הריי"צ עצמו. הרבי ידע על כך ממקורות נאמנים, אך המשיך בשלו. והתוצאה לא אחרה להגיע. בשנת תרפ"ז, ביום ט"ו בסיון, פרצו מלאכי החבלה על בית הרבי בלנינגרד ואסרו אותו. תחילה נגזר עליו דין מוות, רחמנא-ליצלן. לאחר מכן הומר גזר הדין לעשר שנות גלות ולבסוף לשלוש שנים בלבד. ביום ג' בתמוז יצא הרבי לעיר גלותו קסטרמה, בה היה עליו להשאר כאמור, שלוש שנים. לא חלפו אלא עשרה ימים ובי"ב בתמוז, יום הולדתו, קיבל הרבי את בשורת השחרור ולמחרת יצא לחרות. מני אז ימי י"ב וי"ג בתמוז הם ימי חג הגאולה, חג ניצחון האור על החושך.
לפנינו קטעים מ'רשימת המאסר' של הרבי בעל הגאולה, כפי שנכתבה על ידו.
---------------------------------------------------------------------------------------------------
בשעה השתים עשרה אחרי חצות לילה אור ליום ד' פרשת שלח ט"ו סיון, גמרתי 'קבלת האנשים' אשר שעותיהם היו קבועות שלש פעמים בשבוע, יום ראשון, שלישי, וחמישי, משעה השביעית עד העשירית, ועל הרוב היה מתאחר ונמשך עוד שעה ושתים.
בפעם הזאת באו הרבה אנשים והוכרחתי להתחיל בזמנו כאמור, וגמרתי בחצי שעה השתים עשרה והתפללנו ערבית והייתי יגע במאד מהעבודה.
נטלתי את ידי לאכול סעודת ערב במסיבת בני ביתי יחיו איזה רגעים אחרי שעה השתים עשרה. לא עברו כעשרה רגעים, והנה צלצל הפעמון ברעש גדול, הפתח נפתח ושני אנשים באו במרוצה וברעש גדול לחדר האוכל, בקריאה: אנחנו שלוחי הפקידות ג.פ.או. מי הוא שניאורסון? ואיה הוא?
עודם מדברים, ופלוגת אנשים מזויינים באה החדרה, כולם עומדים במישור, מוכנים לשמוע בקול נגיד ומצווה.
עניתי בקור רוח ובשפה ברורה: לא ידעתי איזה שניאורסון אתם דורשים, אם באתם למעון איש בטח אתם יודעים מתחילה מי הוא הדר במעון זה, ועל כן למותר הוא הרעש וההפחדה, דברו דבריכם מה דרוש לכם ומי דרוש לכם, ועם זה, הלא גם מנהל החצר – היודע פנים את כל שכיני המעונות – הולך עמכם, ולמה לכם להרעיש ולצעוק.
ראש המדברים: אנכי אינני צועק כי אם כן הוא דיבורי, כנראה עוד טרם ידעתם את ארחי צירי פקידות ג.פ.או. הבו הראו לנו את המעון שלכם עם כל מבואיו ומוצאיו למען שנוכל להעמיד את המשמר הראוי כחוק, ואתם בתור אדון הבית תלכו עמנו להשגיח בעת שנעשה הביקור והחיפוש.
עניתי: כן, אנכי אינני יודע ארחות צירי פקידות האמורה, ואינני חפץ לדעת אותם, ובלי ספק אצלי אשר טעות הוא בידכם, או עלילה מכוונה, בכל אופן לי אחת היא, ואת צירי הפקידות האמורה לא יראתי, אינני ירא, ולא אירא. מובאי הבית ומוצאיו יכול הוא מנהל החצר להראות לכם, והמעון שלי בידכם הוא לעשות בו ביקור וחיפוש כרצונכם, או כפי החוק שאתם אומרים ואותי בטח לא תפריעו מסעודתי.
דברי אלה בכלל, והקרירות והעדר ההתפעלות, או מדויק יותר – הביטול הנאיווי של אזרח ליובאוויטשי עשה רושם עז גם על אנשי-סלע הללו, וברגע הראשון נרפו כנפיהם ויביטו עלי בתמהון רב, ושקיטה חרישית בבית.
עברו רגעים אחדים, וקול הפקיד נחמנסון מצווה אל המזויינים לאמר: אתם לכו עמדו על פתחי הבית לשמרם, אם יבקש איש להיכנס לבית תפתחו לו הדלת לרווחה, ואם יחפוץ איש ללכת גם מחדר אל חדר, או גם לדבר בינהם לא תתנו. ראו הזהרתי אתכם. ופנה אל עוזרו לולב – ממשפחת לולב היושבים בריגא – ואנחנו ניגש אל העבודה לעשותה. ואתם – פונה אלי – אם תוכלו לאכול אנחנו לא נפריע אתכם. ויעמיד איש מזויין בחדר זה להשגיח על הסדר המצווה מאתו.
***
כשעה ומחצה עשו בבית, הלכו מחדר לחדר ויחפשו בכל חדר חפש מחופש, אבל נראה היה כי אין זה כוונתם, ויעריכו גליון ויגישו לי לחתום עליו ואקרא בכל הכתוב בו, כי נעשה חיפוש בבית ומעיד אני כי נשמרו כל חוקי הביקור והחיפוש, ואשר הודיעו לי כי נאסר הנני.
בקראי – אמרתי כי לא אוכל לחתום על גליון כזה, אשר בו נאמר כי הכל נעשה כחוק, בה בשעה שהנני כמתמיה על כללות הביקור והחיפוש, הכל יודעים מי הוא הרב שניאורסון ומעשהו, ואין ספק אצלי כי אחת משני אלה קרה פה או טעות או עלילה, אשר על שניהם כאחד לא אוכל להסכים ולחתום.
הכל יודעים מי אני ומה מעשיי, וגם אנכי לא הסתרתי פני, דר הנני באחת העיירות הגדולות שבמדינה זו ומעוני בטבור העיר, יש לי בית הכנסת, ומדבר הנני חסידות בכל שבת ומועד.
נדמה לי כי המאסר יגרום פרסום בלתי נרצה, לדעתי טוב יותר לחכות בהמאסר עד אשר יתברר לכם האמת, באם אתם חפצים בו, ואם כוונתכם להאפיל את הטעות או העלילה במכסה עור כחש ושקר – ברור לי כי תתחרטו על זה. הכל אתם יכולים לעשות, אבל את שניאורסון לא תאסרו בחוטי כזב או בפתילי עלילה.
עודני מדבר, וראש הפלוגה נחמנסון, לא נתנני לדבר עוד, ויגד: פקידות ג.פ.או. אחראית היא בעד פעולותיה ואיננה יראה מביקורת העולם מה שיאמרו הבריות, וכאשר נתנה פקודה לקחת אתכם למאסר בטח יש לה יכולת על זה, ומתפלא הנני עליכם איך תאכלו לדבר ככה, דעו כי אסיר אתם.
עניתי: לא אבין מדוע הפסיקוני בדיבורי באופן אשר לא נתנו לי לגמור את דברי ובקשתי.
הנני דורש אשר יתנו לי הרשיון להניח תפילין ולהתפלל, ואם החוק ירשה לתת לי אוכל ויומסר לי שלא על ידי אמצעות איש זולת אנשי ביתי.
אתם – חוזר נחמנסון על דברי – מבקשים לתת לכם הרשיון להתפלל, הנני אומר לכם כי יכולים אתם לקחת תפילין ספרים נייר ועט עופרת ומבטיח אתכם נאמנה כי איש לא יפריע אתכם מלהתפלל, לקרוא ולכתוב, עוד היום תשובו הביתה כי בבואכם יחכה עליכם מנהל הפקידות וישאלכם איזה שאלות ותוכלו לחזור הביתה.
***
השם שפולרני ידוע לכל. הכל יודעים, כי שפולרני היא דבר מאוים, השם בעצמו מטיל אימה, פחד וחרדה, וכשמזכירים שפולרקה הכל ברור, ולגודל פרסומו של מעלת אימת בית האסורים אשר ברחוב ההוא, נקרא בפי כל בשם התואר 'שפולרקה'.
שפולרקה זו אשר אימתה נופלת על הבריות בלי הבדל דת לאום מפלגה, נודעה היא גם בפי תינוקות והכל יודעים כי מכיון שלוקחים לשם אינו דבר של צחוק או הוראת שעה, כלומר על יום או יומיים.
מכיון שהאדם נידון לקחתו לשפולרקה הוא אחד משני אלה: או שכבר דינו מוחלט, או שצריך דרישה וחקירה, וביותר בדיקה.
חקירה ודרישה היא רק בדברים, שאלות ותשובות, לא כן בדיקה, היא כעין רמזי עניינים מכריחי הדיבור, כמאמרו של נחמנסון,שם מדברים, שם נפתח הפה, שם אומרים, מגידים, חוזרים ומגידים.
חקירה ודרישה הם דברים קלים, ודברים קלי הערך כאלו נעשים בשאר מקומות בעיר, לא כן שפולרקה, אשר באיה הם מבנין הכבד, ולשפולרקה זו – הנני מחכה על עגלת צבא המיועדה לבוא כל רגע, והרגעים ספורים.
***
...נחמנסון הולך לפני, שני שומרים מזויינים מימין ומשמאל, ולולב מאחורי.
נחמנסון ממהר בהילוכו, ומוכרח לחכות עלי שהנני הולך במתינות יתרה על המדה, רגלי היו כואבות, ל"ע, וגם לא מהרתי ללכת. ועוד טרם שנכנסתי התחלתי לדרוש מאת נחמנסון אשר יקיים הבטחתו דבר הנחת תפילין ותפלה.
נחמנסון פונה אלי ופניו בוערים כלפידים ויאמר: עוד טרם דרכתם על מפתן בית הפקידות לעשות המוטל עליכם, כבר אתם באים בדרישות כאלו, דבר פלא, האם עוד אינכם חפצים לדעת המצב שלכם, הטרם תדעו חוקי האסירים. ראשונה תבואו אל בית הפקידות, תמלאו חובת האסיר לענות על כל השאלות אשר בשאלון ואחר כך, בבואכם אל חדר כלאכם, שמה תתפללו. חושב הנני אשר בעוד שעה תשכחו את הכל ותחכמו לדעת את המצב האמיתי שלכם, ולא תוסיפו לדרוש הבלים כאלו, שכחו כי אתם שניאורסון מכובד המתפללים לה', והנכם איש פשוט הנקנס בעונש מאסר או שארי עונשים כמידת חטאיו. די והותר מדי חטאתם נגד בעלי העבודה והמלאכה, אך עתה תשלמו בעד הכל.
איה הבטחתכם – אמרתי לנחמנסון – הבטחתם לי באמונת אומן ציר בית הפקידות ג.פ.או אשר תתנו לי להניח תפילין ולהתפלל ומדוע לא אמרת לי בעודי במעוני כי לא תתנו לי להתפלל, מי עכב על ידכם לומר את האמת, ממי יראתם, ומדוע הבטחתם לי נאמנה. ככה עושה ציר בית פקידות ג.פ.או?
צחוק מנצח צחק נחמנסון בעונג מהול בנקמה, ובה ברגע ראיתי כי דבר לי עם איש אחר, איננו נחמנסון זה אשר היה במעוני, ואיננו גם זה האיש אשר עמד בחצר, הנהו פקיד ג.פ.או. אשר לכל לראש צריכים להשליך אימה ופחד על האסירים ולהביאם למצב של בהלה, אימה וחרדה אשר אז נקל יותר לשלוט עליהם וגם להוציא מהם הודאה על דבר שלא היה בעולם.
בשעה ההיא נזכרתי הא דמבואר ב'ראשית חכמה' התחלת מסכת גיהנום: כתיב, "לפני זעפו מי יעמוד ומי יקום בחרון אפו". רבי זעירא פתח: "לעלוקה שתי בנות, הב הב". אמר ר' אלעזר: "שתי כיתות של מלכים עומדים על פתחי גיהנם ואומרות: "הב, הב, אייתי אייתי"".
עוד צעדים אחדים ונחמנסון פתח דלת מבוא בית הפקידות וישרוק לאחד השומרים ויצו עליו: קח אזרח זה, ויושיט לו נייר ויאמר: אלה המה תעודותיו, לווהו לחדר הפקידות ומסור הניירות על יד... ויפנה אלי בצחוק: עתה תתחילו להבין איפה אתם.
השומר מוליכני ומראה באצבעו ללכת ישר באורך המבוא עד קצהו אל הדלת הפתוחה לרווחה, שמה תפנו אל אחת הכותבות אשר בשם ותתן לכם גליון שאלות אשר תענו בכתב על כל השאלות האמורות בו.
מבוא הלזה הוא חדר ארוך ביותר על חמשים אמה. ובכל אורך החדר עומדים כעשרה או שנים עשר איש מזויינים.
כל אחד מהשומרים הללו, מזויינים בכידון קאזאקי מאחוריו, בידו השמאלית חרב מלוטשת, ובידו הימנית קנה רובה, ועומד כאבן שיש כפסיל אבן מבלי אשר יזוז ממקומו, רק עיניו צופות על כל צדדיו.
המראה הנורא המוזר הלזה הנה בהכרח יפיל אימה על אדם ישר. האדם הישר לא יוכל להבין למה הן המה כלי זיין הללו, ולמי דרוש כלי משחית הללו, ואיה איפוא ימצאו חברת אנשים מושחתי מדות כאלו, אשר יוכלו להשתמש בכלים כאלו. והאפשר אשר האדם יהיה חיה רעה כזו אשר למען היישיר דרכיו יודרש להשתמש בעונשים כאלו.
השקיטה החרישית, האופל, שחרות הכתלים, הנרות הקטנים, הפסילים המשחיתים, מבנה גופם החזק, גבהות קומתם, רוחב כתפיהם, קוי פניהם, מלבשתם אדום ושחור, תכשיטיהם הכידון, החרב והקנה רובה, כולם יחדיו מבהילים את עין הרואה ומרעידים את הלב.
***
אם בשוגג או במזיד זאת לא אדע, אבל כנראה אשר לרגלי עומק מחשבותי או בלבול רעיוני נטיתי הצדה לימין. כלומר, בבואי קרוב לאותה דלת הפתוחה ראיתי כי עוד מבוא ארוך נמשך לימין, וכנראה אשר נטיתי שמה.
בהלכי נזכרתי כי טעיתי בדרך הילוכי כי הלא עלי היה ללכת אל הדלת הפתוחה לרווחה לכל אסיר. ואיך זה הלכתי הנה אשר מי יודע פן אגדיל עווני, פן ואולי עוד יגללו עלי אשמה, כי מרגל הנני את מבואותיו ומוצאיו של השפולרקה.
בכל זאת לא מהרתי לשוב על עקבי, בחשבי כי לכתחילה לא הייתי מרהיב ללכת, אבל מכיון שהנני הולך במבוא זה, כבר עברתי את הגבול ולא בכוונה מכוונת. הלא כה היא הנהגת השגחה העליונה. והאם פחותה היא פעולה זו מהתהפכות קש נמלל או עלה נדף מצד אל צד, אשר הוד כ"ק רבינו הבעש"ט נ"ע אמר שזהו על פי ההשגחה העליונה.
מרחוק איזה צעדים ראיתי ספסל ארוך. הלכתי אל ספסל זה וישבתי לנוח מעט.
מה נעשה בביתנו בשעה זו? רעיון זה הכריע אותי, בידעי היטב טבעם וארחם של כל אחד ואחד ביחוד, יכולתי להעריך לי ציור כללי.
ומה נעשה עם ידידנו אנ"ש, מה עושים? התמונה הכללית הרהיבתני ושטף דמעה תתפרץ מעיני, דמעות חמות מאד, התגלגלו על פני, לבי מתרגש וכל גופי רועד: מי יודע פן ואולי ח"ו לוקחו הכתבים1... רואה הנני בעליל כי נקמה עושים בי, כי דברי הקצף של נחמנסון, שיחתו עם עמיתו לולב, מראים גלוי כי דבר לי עם נוקמים, עם אורגי עלילה, עלילה כבדה.
דום מלהרהר – הבריק במוחי – וכאור ברק זרח ברעיוני: והאלקים מה? מי עשה כזאת? מי פעל כזאת? הלא הכל מאת האלקים. אמת הדבר בן הנני, בעל הנני, אב הנני, חותן הנני, אוהב ואהוב הנני, הם תלויים בי ואני תלוי במי שאמר והיה העולם, אני עשיתי המוטל עלי והאלקים יעשה את אשר עלה ברצונו יתברך. וברגע זו יצאתי מרפש מעמדי ומטיט מצבי. עליתי בשמי רום במחשבות גבוהות מיושבי בתי חומר, באמונה טהורה ובבטחון גמור באלקים חיים, ובזכות אבות הקדושים...
***
המחשבות הללו עודדו את נפשי והחזיקו את כוחי במאוד. שכחתי את מעמדי ההווה וישבתי במנוחה גמורה.
מה רבה היא האמונה הפנימית, האמונה התמימה הבאה בירושה לכל ישראל מאבותינו אבות עולם. ומה גדול הוא כחו של הבטחון הגמור. הם לא רק יסודי הדת, דת קדשנו, כי אם גם יסודי חיים, החיים הרגילים, החיים הגשמיים של כל איש ישראל.
הודו לה' כי טוב על חסדו הגדול אשר כה הזדמן לי הטעות אשר טעיתי ללכת אל המבוא הלזה אשר היה לי למחסה ומגן מליפול ברשת ההבהלה אשר הכינו לי נחמנסון ולולב. ההשגחה העליונה הוליכה אותי כאותו הקש, וכאותו העלה המתגלגלים אנה ואנה לרוח הנושב בהם, וכמוהם כמוני, וביתר ענין (כמעלת המדבר על הצומח ובתוספת מעלת בעלי נשמות דקדושה הטהורה על מעלת המדבר), הנני ביד ההשגחה העליונה יתברך ויתעלה.
***
הרגשתי בעצמי אשר התרגלתי עם המצב ההווה, וקיוויתי אשר אוכל להחזיק, בעזרתו יתברך, מעמד הראוי, שלא לתת לרמוס את היהדות ומבלי חת משום מעוול וחומץ להביא החלטתי התקיפה מהכוח אל הפועל.
פניתי ללכת אל בית הפקידות, הוא החדר אשר דלתו פתוחה לרווחה, והוא המקום אשר שם מדברים ברצון וגם באונס, כפי מליצתו של נחמנסון.
מחזה מוזר כארבעים או יותר איש יושבים בחדר זה, כעשרים כותבות וכעשרים איש אסירים היושבים למולן. הכותבות כותבות על גיליון ארוך, ובכל רגע מגביהות עיניהן אל היושב למולן לשאול אצלו שאלה הכתובה בגיליון, ואסיר היושב למולה עונה, ברצון ובאונס.
ובכל זה שקיטה חרישית בבית כאילו אין שם איש, הכל שוקט, שקיטת נר גועה, דומיית גוסס, השאלות והתשובות נשאלות ונענות בלחישה, ונשמע רק קול העט המשתרע עלי גליון.
באמצע החדר במקום המרווח עומדים בני אדם, כנראה מלאכתם היא להשגיח על הסדר, כי הם אינם מדברים בינהם, אינם משיחים אף הגה קל, רק מביטים בכל עבר ופינה, ועל כל אחד ואחד ביחוד, על שיחות הכותבות עם האסירים, על מראה פני האסירים, ועל הכל.
בני אדם הללו, חגורים בכלי זיין, מלובשים בבגדי חיל פשוטים, אבל מראיהם מטיל אימה, פניהם אדומים וזועפים, עיניהם מבריקות, וכפתורי בגדיהם נחושת קלל, ומבנה גופם איתן.
הרושם הכללי: פה הוא מקום אריגת הרשת, וכל דיבור וכל הגה הנרשם בגיליון זה הוא יסוד הבנין אשר יבנה אחרי כן החוקר ודורש. פה הוא רק בית אוסף החומר, חומר האשמה, חומר העלילה, פה הוא סיפור האסיר: שמו, כינוייו, שנותיו, מולדתו, גזעו, דתו, מגורו, מעשהו, מספר בני ביתו, שמם ושנותיהם. אבל על ידי יתר עשיריות השאלות, נהפך הנשאל ממסַפר – למוֹדֶה על כמה דברים וענינים הבלתי עולים על רעיונו תחילה. על ידי רכות הנהגת הכותבות, וחלקת דבריהן ועם זה בלבול רעיוני הנשאל ומצבו המדוכא, נעשו תשובות גליון זה חומר עשיר ורכוש גדול ביד החוקר דין, הבא אחרי כן בטענת הודאת בעל דין.
***
עודני מביט על כל הנעשה בחדר זה, מדור הראשון של הגיהנום, ואחד מהבני אדם הניף ידו ומרמז לי ללכת אל קצה אחד השולחנות אשר משמאל כניסתי, כי שם יש מקום פנוי לשבת ממול אחת הכותבות אשר עתה זה גמרה מלאכתה עם אחד האסירים.
שבו אזרח – אומרת הכותבת – הא לכם גליון שאלות, וכתבו מענה ברורה על כל שאלה הנשאלת בזה, והמענה תכתבו במקום מיוחד לכל מענה ומענה ביחוד.
אין לי מה לכתוב – עניתי – כל האמור בגליון זה אינו מתייחס אלי, ואין לי מה לענות עליו.
איך? – שואלת הכותבת – האם אין ברצונכם להישמע לחוקי בית הפקידות?
אנכי – הנני המגיד – לא באתי הנה עם ביקור, כי אם הביאו אותי הנה ואלו אשר הביאוני יודעים המה מי אני ומה אני, ואם כך איפה למה לי לעשות דבר שאין לי שום צורך בו.
השוכחים אתם איה אתם נמצאים? או בינתכם בלתי מסודרה? סדרים חדשים אתם חפצים להנהיג בבית פקידתינו? מה שמכם?
יודע אני שהנני אסיר מובא לשפולרקה, תודה לא-ל בינתי מסודרה, אין אני חפץ לעשות סדרים חדשים, שמי שניאורסון, גר הנני פה ברחוב מחוויא בבית כ"ב מעון י"ב, וגליון שאלות לא אכתוב, את הדברים האלה יכולים אתן לכתוב.
הכותבת לוקחת גליון וכותבת, השם, הכינוי, הכתובת, ושואלת: מה מעשיכם?
– אנכי עוסק בלימודים, לימוד המחקר האלקי הנקרא בשם חסידות, ולימוד ידיעות הלכות והמצוות על פי דת ישראל.
– דת? מחקר אלקי?
– כן, מחקר אלוקי. א-ל אחד ברא ויצר את הכל, ומנהיג את עולמו עם כל ברואיו, הרמש הרומש בים, תולע קטן במדבר שמם והאנשים החיים בישוב.
איך אני יכולה לכתוב כזאת על גליון שאלות זה?
– מי מצווה לכתוב? לדידי לא תכתבו מאומה, אתן חפצים לכתוב – כתבו, אם אין אתם חפצים לכתוב לא תכתבו.
– אין אני – מתאוננת הכותבת לפני הפקיד שקרב אל השולחן – יכולה לכתוב גליון אזרח זה הבלתי עונה על שאלות הגליון, באומרו כי אין לו יחס עם כל הכתוב בזה.
הפקיד לוקח הגליון ומסתכל בו רגעים אחדים, ופונה אלי: הלא בגליון זה לא עניתם על השאלות מאומה, עליכם למלאותו כולו ובלא זה אי אפשר הוא.
– דברו הגיד במנוחה גמורה, כמנהל פועל המסתכל בהרצאתו של אחד מפקידי המערכות ויוסף להגיד:
בטח יודע הוא אזרח איה הוא נמצא, בבית הפקידות זו יש לה נימוסים וחוקים וכל הבאים הנה צריכים להישמע על אשר מבקשים אותם ורגילים המה פקידי בית פקידות זו אשר בקשותיהם מתמלאות בדיוק וגם במהירות.
חפץ הנני – הגדתי – להשתמש בהזדמנות זו ולברר, האם הבטחתם של באי כח בית פקידות זו, או בדיוק יותר, צירי בית פקידות זו, נאמנות ואפשר לבטוח כי יתמלאו גם הן בדיוק.
לא אבין – אמר הפקיד – מה אתם אומרים, אזרח.
ציר בית הפקידות אשר בא בלילה לאסרני הגיד לי כי יתנו לי להניח תפילין ולהתפלל, וזה שעה ומחצה שהנני מתגולל פה ועדיין הבטחתו לא נתמלאה. הוא אמר, ומעצמו, כי לא שאלוהו אודות זה, כי נקרא הנני לכאן רק על איזה שעות, אשר בבואי יחכו לי אחדים הפקידים הגבוהים וישאלו אצלי שאלות אחדות וירשו לי לילך הביתה.
הנני יהודי דתי, הנני חפץ להניח תפילין ולהתפלל, איש אין בארץ, אשר יוכל להפריע אותי מעבודת אלקים, את זה דרשתי ברגע מאסרי, דבר זה הבטיח לי ציר בית פקידות ג.פ.או.
ובהנוגע לגליון השאלות, אנכי הנני מגיד כדברים האלה:
אנכי הרבי שניאורסון בן הרבי המפורסם מליובאוויטש, תוארו אזרח נכבד לדורותיו2, נולד בליובאוויטש, למד בישיבה, גר כשמונה וחצי שנה ברוסטוב וכשלוש שנים בלנינגרד, עוסק בלימודים: לימוד מחקר אלקי חסידות, ובירורי הלכות ומצוות ישראל, וכמו כל היהודים שומרי דת אין לי שום יחס אל מדיניות (פוליטיק) ויותר אין לי מה לכתוב.
הדבור המוחלט, המענה הברור, הקרירות, ועישון המקטרת, היו כלי הטבע ללמעלה מן הטבע ההערה נראית קצת מיותרת3, והפקיד כמדבר לעצמו אמר: הכתוב בזה מספיק הוא. ויפנה אל הכותבת ויאמר בשחוק קל, ובעינים בוערות, כתבו כמו שאומר האזרח.
ומה יהיה בנוגע התפילה? הנני פונה בשאלתי אל הפקיד.
על זה – עונה בגאון – יענה לכם ראש הפקידים של המערכה אשר לשם תובלו לשבת. וילך בזעף עצור.
הכותבת לקחה גליון חדש ותכתוב בו את הדברים האמורים בזהירות גדולה, ותתן לי לחתום.
אנכי לקחתי את הגליון וקראתי בכל הכתוב, ובכל שאר השאלות עשיתי קו של מחק המעיד ברור כי על שאלה זו לא עניתי, וככלותי לקרוא כולו – חתמתי.
הכותבת קיבצה את כל התעודות ואומרת לי ללכת אחריה אל אשר תוליכני, כי כן צוּותה אשר לא תמסור אותי על יד מלווה.
***
...אנא ה' הביטה וראה בעוני עמך, הלא לא אותי הושיבו במאסר, ולא אותי הם חפצים לענוש, כי אני מה אני, רק מה שהנני גזע אבות קדושים ואחד האבנים אשר עמודי חצרות ה' חצרות התורה נשענים עליהם. אנא ה'...
עוד חמשה רגעים ויהיה שעה החמישית. מה טוב היה אם היו מביאים לי את ילקוטי והיו מביאים לי להתפלל, כאן בחדר זה. מי יודע אפשר בגלל זאת הובאתי הנה, כי מי שאמר והיה העולם שגזר אשר במבוא בו ישבתי לנוח בתחילת בואי, יבוא ביום פלוני ובשעה פלונית איש יהודי ויאמר שם ברכת השחר ושיר של פגעים, הוא יתברך גזר אשר במקום זה יתפלל איש יהודי, להביא כוונה עליונה סתומה ונעלמה זו מהכח אל הפועל, הלא אי אפשר היה באופן אחר.
בה ברגע חשבתי כי כל איש יהודי המאמין בה' באמונה טהורה על פי תורת הוד כ"ק הבעש"ט והוד כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע – הנה ברור לו, אשר טל של תחיה המה דריכת כפי רגל אנשים ישרים להאבנים הללו או להעצים הללו, על רצפה זו במבואות החשכים הללו בסולמות ושליבות של ברזל, אשר מתחילת בניינם נבנו בשביל לענוש בני אדם, בשביל להמיט מועקה על צווארי בני איש, בשביל ללחוץ ולדחוק את כל הבא תחת צל קורת הבית ההוא.
ובכן איש יהודי הבא לשם צריך לכונן את המוח ולב לאמר שם פסוקי תורה, פסוקי תהילים, ולחשוב מחשבות ביחוד אין סוף ברוך הוא ביחוד גמור, אשר מלא כל הארץ כבודו, גם במערות פריצים ובהיכלי שואפי דם.
***
אחרי גלגולים רבים בחדרים שונים נמסרתי על יד חייל אחד ממלאכי חבלה, אשר גובהו מראהו פניו הזעומים ומלבשתו עם ריבוי הכלי זיין מטיל אימה יתירה, אשר יובילני אל אותה המחלקה שעלי לשבת שמה.
טרם הלכתי לקחתי תפילין דרש"י בכיס בגדי, וביצאי מאת חדר פקיד זה אמרתי לשומר כי יכבד עלי לשאת תרמילי ובגדי, ואתן לו איזה מטבעות כסף מה שלקח באוות נפש, ופניו השתנו לטוב, ובתוך כך נכנסנו במזדרון קצר ואפל, ושאלתיו האם הרבה עוד ללכת, ויענני כי באופן הילוכך יוכל להתאחר עד חצי שעה ויותר, כי עלינו ללכת בעוד כמה מזדרונות ומחילות, ונעבור מקום העצמות והגופים הנצברים במשך כחדש ימים.
כשראיתי שמרבה לדבר, אף כי מראהו ואש עיניו הבהילוני, ודיבורו בקור רוח אודות הנהרגים דקרוני, אמנם כבר עייף הייתי ורגליי התמוטטו מתחתי, הוצאתי מקטרת ונתתי לו, גם אני לקחתי מקטרת, והוא נתן גפרורית, ונתן לי תחלה להצית מקטרתי ואחרי כן לקח לעצמו ואמר לי, תוכל לנוח רגעים אחדים.
כפי ששמעתי – אומר לי – אותך ישפטו ביריה ולא בתליה גם לא יענו אותך מתחלה כמו שעושים לאחרים, ומיתת היריה היא מיתה יפה יותר מתליה.
נפלאתי במאד על עצמי עד כמה לא פעלו עלי דברי המספר, וכשסיים לספר אמרתי לו: אפשר תחכה שעה קלה ואניח התפילין בזרוע ובראשי, ואחרי כן נלך הלאה ואראהו כיס התפילין.
כרגע נהפך לחיה רעה, ויחטוף את התפילין מידי ויזרקם בקצף נורא ומבהיל.
הגבהתי את התפילין ודמעות חמות נשרו מעיני, ולרגע נדהמתי לא ידעתי מה אתי.
לקול פקודת החייל – לך אחרי – נתעוררתי. ואלך והתפילין בידי והתבוננתי כי בדרך הילוכי אלביש התפילין.
ובין כה היה עלינו לעלות במעלות של ברזל ברום שלשה קומות מה שהכביד עלי במאד, והלכתי בכובד.
המלווה כבר היה בקומה שניה ואני עוד טרם עליתי איזה שליבות, ויקרא אלי בקול מדוע אתה רוחש כצפרדע, ועניתי לו בקול ענות כי רפה הנני ועל כל קומה וקומה עלי להנפש איזה רגעים.
ואחליט כי בבואי בקומה ראשונה אלביש התפילין, וכשהגעתי לקומה ראשונה לבשתי ה'של-יד', והמלוה לא הכיר בי ובהילוכי לקומה שניה לבשתי ה'של-ראש', וכה הלכתי, והתחלתי פרשה ראשונה ד'קריאת שמע' ועוד טרם גמרתי פסוק "ואהבת" ואני בקומה השניה עומד להנפש, והמלווה בקומה השלישית ופנה אלי וראה כי הנני עומד בהתפילין.
כחץ מקשת ירד אלי ויכני מכת לחי אחת ושתים ושלש וידחפני לאחורי ואנכי נפלתי במורד הסולם ואתגלגל כדומן וכל עצמותי התפרדו, הרגשתי כאב גדול בירך הימני.
אנכי זה מכבר נושא חגורה של עור וברזל, ובנפלי נשבר הברזל לשנים וקצהו האחד נתחב בסוף הבטן בקירוב לירך הימני, והכאב גדול במאד עד כי לא יכולתי לקום ושכבתי באין אונים.
המלוה ירד אלי, וברגלו בעט בי פעמים ושלש בגבי ובבטני ובקצף מבהיל הבהילני לקום, בידו הימנית אקדח ומצוה עלי לקום ואם לא אשמע לפעם השלישי אז ירה בי.
עזור לי – אמרתי – לקום, ואקום, ואם אין אתה עוזר לי לא אוכל לקום, ואם אתה חפץ להמיתני בכחך הוא, אין איש רואה רק האלקים הרואה הכל ישלם לך כגמולך, ואבך.
המלוה הניח האקדח בתרמילו ויעזר לי לקום ולא יכולתי, והוכרחתי לשכוב איזה רגעים, ובשכבי אמרתי ו"היה אם שמוע" ופרשת ציצית.
מה אתה מצפצף – נתן לי המלוה בקולו – שכוב עוד מעט, ואם לא תוכל לעמוד, אלך ואקרא לעוד אחד, ונשא אותך מכאן למחלקה השלישית ושם יראה הפקיד מה שיעשה אתך.
אנכי גמרתי 'קריאת שמע' והתפללתי שמונה עשרה וכאבי יגדל מרגע לרגע, גם הרגשתי כי במקום הכאב ישנו איזה לחלוחית.
כעבור כעשרה רגעים נתחזקתי במעט והתחלתי לזוז ממקומי ובעמל רב בעזרת החייל קמתי ואסיר התפילין ואניחם בכיס בגדי, והתחלתי לעלות בשליבות הסולם. ביגיעה גדולה רחשתי על ידי ורגלי כזוחל על ארבע עד בואי לקומה השלישית.
***
...פעטיא [-אחד השומרים] – פותח מנעל חדר מספר 160 והדלת נפתחת, ודוחף אותי בכעס וזורק את תרמילי, וממהר לסגור באמרו: על הרצפה תשכב עד אשר יבוא פקודה לתת לך מטה, צנצנת, קערה וכף.
בחדר שלשה אנשים. מי המה לא אדע. שנים שוכבים על נסרים המונחים על כרעי עץ ואחד שוכב על מטת ברזל הקבוע בקיר החדר.
שלשה הללו המה יהודי אחד ולהבדיל שני נכרים.
...היום עבר והלילה פרשה כנפיה וקול הכרוז נשמע – בא מועד השינה, שכב לישן.
האסיר היהודי ש. פנה לי את מקומו באמרו כי הוא ישן עם האסיר ס. או ק. גם כר נתן לי, ויאמר לי מהרו לישן כי בעוד שעה יותחל רעש המובלים אל הקומה התחתונה ואנחתם וצעקתם המרעיש ומרעיד את הלב.
התפללתי ערבית ועודני באמצע פרשת שמע, וקול צעדים כבדים נשמעו ואחריו פתיחת דלת חדר לא רחוק מחדרנו וכרגע נשמע יללת איש בנהימת תחנון, ומעבר השני קול פקיד ומצוה בלשון רוסיא, שימו ידיכם על פיו אשר קולו לא ישמע, ושקיטה חרישית, ידיי ורגליי רועדים עוד רגע ואתעלף ופתאום נשמע מהחצר קריאה משונה איי איי ואחריו יריה בקנה רובה.
מעין דמעות נפתח מעיני עד כי לא יכולתי להגיד אף מלה אחת, פחדים אחזתני בשמעי קול צעדים מתקרבים אל עבר חדרנו, עוד הפעם דלת נפתחת ויללת איש נשמעה אך כרגע נשתתק ופתאום נשמעו ירית קנה רובה וצעקת חלל הגונח מעצמת מכאוביו ואחרי כן יריה שניה ושלישית ונשתק.
התאמצתי ואתפלל ובעת אמירת שמע קולנו המולה נשמעה מעבר החצר, יללת נהרגים ויריות קנה רובה עד כי יאיר היום. כמובן אשר תנומה לא נתתי לעיני.
רוח קר באה מאחורי החלון, ושקיטת חצר מוות מרחפת על פני הצלמוות ההוא, מכאובי הושקטו במעט, פחדי סר מאתי, רוח ממרום יתמכני ומחשבותי מסתדרים. המחשבה הראשונה היתה – "מלא כל הארץ כבודו" כתיב, אשר גם שפולרקה בכלל, ובין רגע הנה ציורו של מבצר הפטרפוולי, מאסרו של הוד כבוד קדושת האאזמו"ר4, אבינו הראשון, רבינו הגדול זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, לנגד עיני, וחולם בהקיץ.
מה איתן היא המחשבה וחושי הציור המעמידים את האדם במצב מדומה כמת גמור ובשעה ההיא הנה הוא כולו מורם מעל השפעות הגשם והחומר, עיניו טרודות, רעיונותיו רוקדים כאלו עולה ומטפס בחיי הנפש והנשמה, ובשרו הכאוב לזרא לו.
(מתוך לקוטי-דיבורים חלק ג'-ד' עמ' 813; חלק ה' עמ' 1336 )
----------------------------------------------------------------------------------
לימים, התייחס הרבי לתקופת השהות בכלא וכך כתב:
...לא אכחד כי המאסר השביעי, הנה לעתים גורם לי הנאה מיוחדת, והאות כי זה כשבע שנים אחרי המאורע, הרי מזמן לזמן הנני לוקח לי מועד להתבודד ולצייר לעצמי אותן השמועות והדיבורים, המחזות והחלומות אשר שמעתי ראיתי וחלמתי בימים ההם.
האדם הנה מלבד זאת אשר בימי חייו יש לו תקופות קבועות, ימי הילדות, נערות, בחרות, אברכות, ימי הגדלות זקנה ושיבה, ומלבד מצב כשרונותיו, אם רגילים ובינונים, או מאירים ונפלאים, וכן טבעו אם ביישן ועצב או עליז וצוהל, הנה מלבד כל זאת הרי ההשגחה העליונה מזמנת לו תקופות מיוחדות אשר לפעמים משנים טבע האדם ומפתחים כשרונותיו להעמידו על גובה מיוחד, להסתכל בתכלית חיי האדם על פני האדמה.
התקופה היותר חזקה בפעולתה על מהלך נפשו של האדם והתפתחות כשרונותיו, היא התקופה העשירה בעינויים ויסורים, בעד עבודת תעמולה בשקידה ובמרץ בשביל איזה דיעה מן הדיעות, ובפרט מי שהוא מתאבק ולוחם עם רודפיו ולוחציו בעד קיום וחיזוק דתו.
תקופה זו עם היותה סבוכה בעינוי הגוף ויסורי הנפש, עם זה הנה עשירה היא ברושמים חזקים והם ימי האור בחיי האדם...
(מכתב מי"ז אייר תרצ"ד)
1 הכוונה לכתבי היד של אדמור"י חב"ד לדורותיהם שהיו יקרים לרבי כבבת עינו. [המערכת].
2 תואר זה קיבל אדמו"ר האמצעי מהממשלה הרוסית, בחתימת ידו של הצאר, בגלל השתדלותו ביסוד מושבות יהודיות ברחבי המדינה. [המערכת]
3 אולי הכוונה, למבואר בתורת החסידות (ראה קונטרס 'ומעין' מאמר י"ז), אשר אף ש"הכל בידי שמים" והברכה וההצלחה מגיעים מאיתו יתברך בלבד, מכל מקום, מהאדם נדרשת עשיה בדרכי הטבע בתור 'כלי' לברכה האלוקית. ובנדון זה, ראה הרבי את יחסו התקיף וההחלטי כ'כלי' להצלה ממיצר הג.פ.או. [המערכת]
4 הכוונה למאסרו של רבינו הזקן בעל התניא בשנת תקנ"ט בפטרבורג שיום גאולתו הוא י"ט בכסלו. [המערכת].
