ננסה בכל-זאת לגעת בכמה מאפיינים בולטים של תפיסת הגאולה, כפי שבאה לידי ביטוי בתורתו ובפעולותיו של רבינו. בוודאי יהיו עוד הזדמנויות שבהן יהיה אפשר להרחיב את היריעה ולהקיף כראוי את הנושא הגדול והמרכזי הזה.

למעשה, הציפייה לגאולה החלה להתלהט לממדים גדולים עוד בימיו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע, חותנו של רבינו. בשנות השואה האיומות יצא בקריאה גדולה[1] לעם-ישראל שכותרתה – "לאלתר לתשובה, לאלתר לגאולה". הרבי הריי"צ הודיע כי הייסורים הנוראים העוברים על עם-ישראל הם 'חבלי משיח', ועל-ידי התעוררות תשובה תבוא מיד הגאולה.

את התקופה הזאת הגדיר הרבי הריי"צ "עקבתא דמשיחא ממש" והדגיש את החשיבות לעורר את המוני בני-ישראל לתשובה, כדי לזכות לגאולה. כך, למשל, הוא כותב באחת מאיגרותיו[2]: "בזמן הזה, בעקבתא דמשיחא ממש, החובה על כל אחד מישראל לדרוש בטובת זולתו, בין זקן בין צעיר, לעוררו בתשובה, למען שלא יצא ח"ו מכלל ישראל, לזכות בעזה"י לגאולה שלמה".

לאחר הסתלקותו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ, המשיך רבינו בקו-הפעולה הזה, ואף העצים אותו עם חלוף השנים. במאמר החסידות הראשון שאמר, כאשר קיבל עליו את נשיאות חב"ד, ביו"ד בשבט תשי"א, הגדיר את הדור שלנו 'דור השביעי', הדור האחרון שצריך להביא את הגאולה. וכך הוא אומר[3]: 

 

בשורות הספורות הללו ממצה רבינו את מהות דורנו: לא בחרנו לחיות בדור הזה, ובמובנים מסוימים, לוּ היו שואלים אותנו – אולי לא היינו רוצים לחיות בו, אבל זאת עובדה – אנו הדור שחי בתקופת 'עקבתא דמשיחא', ובסופה של תקופה זו, ותפקידנו לסיים את השכנת השכינה בעולם הזה התחתון ולהביא את הגאולה. פעמים אין-ספור הגדיר רבינו את הדור שלנו – "דור אחרון לגלות ודור ראשון לגאולה".

מעניין לציין כאן קטע מאיגרת[4] שכתב רבינו ובה הוא מגלה כי חזון הגאולה העסיקו עוד בימי ילדותו, אפילו בשנים שלפני הליכתו ל'חדר':

 

עם השנים אפשר להבחין בשינויי הדגשים שחלים אצל רבינו בעניין זה (אף שכל הנקודות הללו קיימות בכל התקופות, אבל ההדגשים משתנים). בשנים הראשונות הוא מדבר בעיקר על הצורך לעסוק בהפצת מעיינות החסידות חוצה, כדי לקרב על-ידי זה ביאת המשיח (על יסוד איגרתו[5] הידועה של הבעש"ט, שבה הוא מספר על עליית הנשמה ש הייתה לו, ואשר הגיע בה להיכלו של משיח, ושאלו "אימתי קאתי מר", ועל זה בא המענה: "לכשיפוצו מעינותיך חוצה").

לדוגמה, באחת משיחות קודשו[6] הוא מפרט בקצרה את הקו המיוחד של התקופות השונות, מבריאת העולם ועד ימינו, ומסיים שעכשיו העיקר הוא לעסוק בהפצת מעיינות החסידות חוצה, שעל-ידי זה מביאים את גילוי משיח בעולם:

כעבור זמן עובר הדגש על הצורך לזַכות כל יהודי במצוות, כדי שכל בני ובנות ישראל יהיו מוכנים וראויים לגאולה, ולא יהיו ח"ו בבחינת 'ערומים מן המצוות'. נקודה זו מרבה רבינו לציין בקשרל'מבצעים' הידועים, לזיכוי המוני בית-ישראל במצוות.

בשנת תש"מ מתחיל רבינו להדגיש את הצורך שעם-ישראל יבקש ויתבע מהקב"ה את הגאולה. בכינוסי ילדים הוא מעודדם להכריז ולשיר: "ווי וואנט משיח נאו" [=אנו רוצים משיח עכשיו]. בשנים הבאות הוא מרבה לעסוק בהסברת הצורך לתבוע את הגאולה, לזעוק לקב"ה "עד מתי!", ולהתחנן שתבוא תיכף ומיד.

רבינו מתייחס גם למי ש'תואנה הם מבקשים', כהגדרתו, ומנסים לזלזל בצורך לתבוע את הגאולה. הוא משיב על טענות שונות ומשונות, החל מהטוענים שאין זה ענייננו לבקש את הגאולה, אלא הקב"ה יביאנה מתי שיעלה ברצונו, וכלה במי שניסו להיאחז במאמרי חז"ל בעניין דחיקת הקץ, וטענו שזעקת "עד מתי!" היא בבחינת דחיקת הקץ. רבינו השיב על כל הטענות האלה לפרטיהן[7], והוכיח בבהירות, כדרכו, שאין להן מקום כלל וכלל.

כך הוא אומר, למשל, באחת משיחותיו[8]:

סמוך לשנת תש"נ מתחיל להישמע סגנון חדש מפי רבינו – "הגיע זמן הגאולה". אם עד עכשיו הייתה ההדגשה על הצורך לעשות פעולות מיוחדות ולהוסיף בתורה ומצוות ובתפילה כדי להיות ראויים לגאולה וכדי להחישה, הרי עתה הוא מדבר על כך שהגאולה כבר מוכנה ולא נותר אלא להיות מוכנים לקבל את פני משיח צדקנו.

בהתקרב שנת תש"נ מכריז עליה רבינו 'שנת ניסים', וקושר זאת לראשי-התיבות של שמה תש"נ – תהא שנת ניסים. בחודשי הקיץ של שנת תשמ"ט הוא מדבר על ניסים גדולים הצפויים לבוא, ומתבטא שאלה יהיו ניסים שהעולם כולו יראה. ואז, כאשר מתחילות להתחולל התמורות הגדולות במזרח אירופה, עם התמוטטות המשטר הקומוניסטי, ויציאת מאות אלפי יהודים מאחורי מסך הברזל – רואה בזה רבינו סימנים המבשרים את הגאולה הקרובה לבוא.

כיוון זה נמשך ומתעצם כאשר פורץ המשבר במפרץ הפרסי, שהביא בסופו של דבר למלחמת המפרץ. רבינו קורא[9] על המשבר הזה את הילקוט שמעוני[10] בדבר "שנה שמלך המשיח נגלה בו, מלך פרס מתגרה במלך ערבי וכו'". המשך המדרש משמש בפיו להרעפת ביטחון על עם-ישראל, לבל יתיירא מאיומי המלחמה: "אומר להם (הקב"ה לישראל), בניי, אל תתייראו, כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם... אל תיראו, הגיע זמן גאולתכם".

באותן שנים מרבה רבינו לדבר על כך שאין הסבר לאריכות הגלות ולעובדה שהגאולה עדיין לא באה. לדבריו, הגאולה כבר הייתה צריכה לבוא מזמן: "עברו כבר עשרות שנים ומשיח צדקנו עדיין לא בא... ואין הסבר על זה"[11].

פעמים רבות, כשהוא מכריז על מבצע חדש או קריאה להוספה בענייני תורה ומצוות, הוא מתבטא, שהואיל והגאולה מתעכבת, ואין יודעים מה הדבר המעכב את ביאת משיח-צדקנו, יש לפעול בכל כיוון אפשרי, ואולי יקלעו ויעשו את הדבר האחרון שמעכב את הגאולה.

דברים מעין אלה נאמרים מתוך כאב עצום, ולעיתים תכופות, כשרבינו מדבר על אריכות הגלות, נחנק קולו בבכי כבוש. הוא, שיודע לשאוג כארי על ענייני הכלל, והמשמש מקור עוז ועוצמה לרבבות שלוחיו וחסידיו, מתייפח בקול נשבר כשהוא מדבר על אריכות הגלות, על שכינתא בגלותא, ועל "בנים שגלו מעל שולחן אביהם".

ההתבטאויות על הימצאות הגאולה ממש כאן מגיעות לשיא חדש בשנים תנש"א-תשנ"ב. "עומדים כבר על סף התחלת ימות המשיח, על סף התחלת הגאולה, ותיכף ומיד המשכתה ושלמותה", אומר רבינו בחודש תמוז תנש"א[12].

בהמשך הוא מדבר על כך שלימוד ענייני בית-הבחירה בשלושת השבועות בשנה זו אינו "מצד התגברות רגש האבלות", אלא "מתוך ידיעה והכרה בוודאות גמורה שאין זה 'הלכתא למשיחא', כי אם, הלכה למעשה בפועל ברגע שלאחר זה, כיוון שמקדש העתיד שאנו מצפים בנוי ומשוכלל (כבר עתה למעלה, ותיכף) ייגלה ויבוא משמים ברגע כמימרא!".

לקראת חג-הסוכות תשנ"ב הוא מדבר על הצורך לערוך השנה את שמחת בית-השואבה בשמחה גדולה ומיוחדת[13]:

בשבת-קודש מברכים כסלו, כאשר נאספים בבית-המדרש אלפי השלוחים מכל קצווי תבל, מכריז רבינו[14]:

השיא הוא בחודש כסלו תשנ"ב, שאז נשמעים מפי קודשו ביטויים שמיימיים מופלאים ביותר, על כך שהעולם כולו כבר נתברר ונזדכך והוא כלי לאורו של משיח-צדקנו, ולא נותר אלא שיהודי יפקח את עיניו[15]:

באותו זמן מתבטא רבינו[16] כי אנו עומדים ב"זמן השיא" ("די העכסטע צייט") לביאת משיח-צדקנו: "זהו הזמן הכי נעלה ('העכסטע צייט') לגאולה האמיתית והשלימה".

חשוב לציין, שבשיא ההתבטאויות על קרבת הגאולה, מקפיד רבנו לסמן את הקו הדק בין סימני הגאולה, טעימה מהגאולה ודברים שהם הכנה לגאולה, לבין הגאולה עצמה. פעמים רבות הוא מבהיר שהגאולה עדיין לא באה[17].  

חשוב להבהיר זאת, כי היו מי שפירשו בטעות התבטאויות של רבנו בסגנון "הגאולה כבר כאן" או שמלך המשיח "כבר בא", במשמעות לא נכונה. כשרבנו מדבר על הגאולה שנמצאת "כאן" הוא דואג להבהיר בעצמו שהכוונה לכל ההכנות וההמשכות הרוחניות, שהכול כבר הושלם, ולא נותר אלא שהגאולה אכן תתממש ותתגלה. וכמו-כן, כשהוא אומר שמלך המשיח "כבר בא", הכוונה היא שהנה-הנה הוא כבר מגיע, ולא בלשון עבר, כאילו אנחנו כבר עומדים אחרי ביאת המשיח[18].

נקודה נוספת שראוי לשים לב אליה היא, שעל אף הלהט העצום בנושא הגאולה שעורר רבינו, לא מצאנו אצלו אפילו רמז ל'חישובי קיצים' ולציון מועד כלשהו לגאולה. דברים מעין אלו, שמצאנו אצל גדולי ישראל בכל הדורות, ואפילו אצל כמה מנשיאי חב"ד, לא נמצא להם הד בדבריו ובכתביו של רבינו[19].

מה הייתה המטרה של ההתעוררות האדירה הזאת של ציפייה לגאולה שחולל רבינו?

אפשר לומר, שכשם שדאג לזַכות כל יהודי במצוות ולחזק כל עניין ביהדות שהיה זקוק לחיזוק, כך חינך את חסידיו ותלמידיו והשפיע על המוני בית-ישראל בקשר לעיקר הי"ב מי"ג עיקרי האמונה – האמונה והציפייה לביאת המשיח. עניין זה סבל מרפיון, ורבים התייחסו לגאולה ולביאת המשיח כ'הלכתא למשיחא', כדבר רחוק מהמציאות. רבינו החדיר בעם-ישראל כולו את האמונה הלוהטת בביאת המשיח, כמציאות ממשית, קרובה, שתתרחש במהרה בימינו.

על כך יש להוסיף, שבעצם חיזוקה של הציפייה לגאולה פעל רבינו להחשתה ולזירוזה. הציפייה לגאולה מקרבת אותה והיא הזכות שעומדת לעם-ישראל כדי לזכות לגאולה. נוסף על כך, הגאולה תלויה במעשים טובים, שמכריעים את כף הזכויות של עם-ישראל, ולכן ראה רבינו חשיבות עליונה בהתעוררות הציפייה לגאולה, שמביאה הוספה בענייני תורה ומצוות.

וכפי שאמר פעמים רבות, והנה דוגמה אחת[20]:

כמו-כן, כשיהודי יודע שהגאולה קרובה לבוא, והיא תלויה בעוד הוספה מצידו בתורה ובמצוות, הוא מתחזק בענייני היהדות, וזה עצמו מקרב את הגאולה [21]:

אך יש כאן עניין גדול הרבה יותר – רבינו אכן ראה בעיני קודשו כי הגיע זמן הגאולה, וכי הדבר האחד והיחיד שחסר עכשיו הוא, שעם-ישראל יעמוד מוכן לקבלת פני משיח צדקנו. לכן דיבר בכאב גדול כל-כך על העובדה שהגאולה עדיין מתעכבת, בלי שיהיה לזה הסבר כלשהו, כי אכן הגאולה כבר הייתה צריכה לבוא מכבר.

על-כן פעל בכל כוחו לעורר את עם-ישראל להתכונן לקבלת פני משיח-צדקנו, הן בהגברת הציפייה לגאולה, הן בהוספה בתפילה ובצדקה למען הגאולה, הן בתוספת בתורה ובמצוות, והן בהיבט חדש שתבע באותה תקופה – להתחיל לחיות באווירה של ימות המשיח. הוא קרא ללמוד את ענייני הגאולה וביאת המשיח, שכמעט לא עסקו בהם בעבר, כדי 'לחיות' את הגאולה העומדת בשער. ובלשונו[22]:

 

כל המעיין בדבריו של רבינו רואה בבירור כי זו מטרת ההתעוררות הגדולה שעורר בעניין הגאולה. הוא אומר את הדברים בפירוש פעם אחר פעם, וחותר לאחֵד את עם-ישראל כולו סביב הציפייה לגאולה, לימוד עניינה והתחזקות בתורה ובמצוות כהכנה לקבלת פני משיח.

למרבה הצער, היו מי שמשכו את ההתעוררות הזאת לכיוונים אחרים. ייתכן מאוד שאירע כאן מעשה שטן, שמצא דרך מחוכמת לפגוע בהתעוררות הלבבות שעורר רבינו לקראת הגאולה, על-ידי משיכתה, באצטלא דקדושה כמובן, לכיוון של פרסומים שונים ומשונים.

פעולות אלה הן בניגוד לרצונו הקדוש של רבינו. פעמים רבות, גם בתקופה המאוחרת ביותר, הביע את דעתו לשלילת פעולות כאלה. ברור לנו כי רבינו סבר שאין להפוך דברים מעין אלה ל'קמפיינים' בראש חוצות, כאילו זה המסר שבו צריך לעסוק. זאת הבהיר בצורה הברורה ביותר למנהלי המוסדות המרכזיים, לעורכי הביטאונים הרשמיים בארץ ובעולם, ולמי שמופקדים על ביצוע הוראותיו ועל פרסומם לציבור הרחב.

הנני יכול להעיד, כי בחודש שבט תשנ"ב נדרשתי להגיב בתקשורת האלקטרונית על פעולות מעין אלה, ובתחילה העדפתי שלא להגיב. לאחר מכן אירעה התפתחות שהביאה למסקנה שאולי כדאי בכל זאת להתייחס לעניין. הדבר דווח לרבינו, ומיד הגיעה הוראה ברורה להמשיך באי התייחסות לעניין, והוא אף כתב בכתב-ידו: "האמנם אינו מבין שכשיתחיל לדבר ימשיכוהו עוד יותר?!".

מצמרר ביותר הוא הפתק בכתב-יד-קודשו של רבינו, שנכתב סמוך ממש לאירוע הבריאותי שעבר רבינו בחודש אדר תשנ"ב. הדברים ברורים ומדברים בעד עצמם:

מילים ספורות אלה מעידות כי רבנו צפה בבירור את תוצאות כל המגמה, של העיסוק בשאלת זהותו של משיח, והזהיר כי תוצאתה תהיה מחלוקת והפך אהבת-ישראל, בשעה ש"אין כל חיוב כלל לחפש מיהו משיח".

***

הננו בטוחים כי גם אחרי ההסתלקות ממשיך רבינו במלחמתו הגדולה למען הגאולה האמיתית והשלמה. ברור לנו כי אינו נח ואינו שוקט, וכי הוא מרעיש עולמות כדי שכבר תבוא הגאולה. על-כן הננו מלאי אמונה כי למרות כל הקשיים והשנים הכואבות שחלפו בינתיים, נזכה בקרוב ממש לראות בהתממשות דברי קודשו של רבינו, על ביאת משיח-צדקנו בפועל ממש, ועינינו תראינה בביאת גואל צדק, שיביא לעם-ישראל ולעולם כולו את הגאולה האמיתית והשלמה.

 

---