כשם שתורת החסידות בכללותה לא הוסיפה ולא גרעה במשהו מחוקות התורה והמצוה, אלא שהכניסה והפיחה רוח חיים חדשים ורשפי אש שלהבת בעבודת הבורא של האיש הישראלי, שבעסקו בתורה או בקיימו אחת ממצוות ה', שיהיה חדור כולו מחיות פנימי ונועם נפשי, כמו שגם כל הנהגותיו צריכות להיות בזריזות ובשמחת הנפש, – כן היתה דרכה של החסידות, פעולתה והשפעתה כלפי הנגינה הישראלית.

אל נחשוב שהחסידות יצרה כאן דבר חדש שלא היה בעולם. אין הדבר כן. הנגינה היתה קיימת בישראל בצורות שונות בכל משך ההיסטוריה העתיקה שלו ואף גם בתקופת גלותו. אלא שבמשך שנות הגלות מריבוי הנדודים והצרות נתייבשה ונתכרכמה נגינה זו מלחלוחיותה וכאלו נפסקה ממעיינה וממקור חיותה האמיתי.

ובא הבעש"ט ותלמידיו ועוררו בה שוב נשמה.

הבעש"ט וסיעתו, מלבד שהחשיבו את הנגינה כשהיא לעצמה והכירו את רב כוחה לתחיית העצמות היבשות ביהדות, הנה הצליחו במדה מרובה להחדיר מחדש רוח חיים בנגינת ישראל, בהחזירם את הניגונים למקורם הראשון ממנו נבעו מתחלה. אף הוא – הבעש"ט – הכניס בהם מאותה הקדושה ומאותו יופי וזוהר של מעלה ששרו עליהם בתקופת זמן המקדש.

לכל ההבעות הנפשיות

ולכן הנגינה תופסת עמדה חשובה בחסידות והיא היא אחת ההנהגות היסודיות שהנהיג הבעש"ט בשיטתו החסידית. מעיקרי החסידות הלא המה: שמחת הלב ודביקות הנפש, בגעגועים וכיסופים לאבינו שבשמים – הנה לכל ההבעות הנפשיות האלו יגיע החסיד בסיוע של הניגון, שבכחו לרומם את הנפש בשליבות סולם האלקים ולהביאו למדרגות גבוהות.

רב כחו של הנגון החסידי העליז והשמח לגרש התוגה ועצבות הלב, שכל כך נמאסות הן בתורת החסידות, וגדול עוזו להכניס במקומן אור חדש של שמחה, חדוה ועליצות הלב, תכונות הנפש שמחובבות ומשובחות בשיטתן של החסידים.

נגינת החסידים קיימת כבר יותר ממאתיים וחמישים שנה, זאת אומרת, מראשית התגלותה של החסידות בשנת ה'תצ"ד ע"י מורנו ר' ישראל בעל שם טוב נ"ע.

החל ממאורע חשוב זה בתולדות עמנו, נתפתחה הנגינה החסידית ע"י תלמידי הבעש"ט ותלמידי תלמידיו, רועי ומנהיגי החסידות לדורותיהם ומקומותיהם, שביניהם היו גם מנגנים מצוינים, שחיברו בעצמם כמה נגונים מפורסמים כמו: הרה"ק יחיאל מיכל מזלאטשוב, הרה"ק ר' ארי' ליב הנק' "הסבא משפאלע", הרה"ק ר' לוי יצחק מבארדיטשוב, הרה"ק ר' נחמן מברסלב, הרה"ק ר' אהרן מקארלין, הרה"ק ר' דוד מטאלנא ועוד.

מנהיגי החסידים ראו בשירה ובזמרה חלק חשוב מדרכי החסידות, ולכן חיברו כפי יכלתם בעצמם, או שעוררו את חסידיהם – יודעי נגן – לחבר נגונים מעוררים ולבביים ונגוני שמחה וחדוה.

ויש אשר לפעמים לקחו החסידים מוטיבים שונים מנגוני הרועים המלאים געגועי נפש ועדן, כמו ממדינת וואלאכיי ואוקרינא, מקומות אשר הבעש"ט ורבים מתלמידיו הצדיקים הנסתרים עברו דרך שם עוד בתקופת "התבודדותם", ואחרי שעיבדום ושיכללום, והעלו את "הניצוצות" הטובים שבהם – תיקנום לניגונים חסידיים. זוהי סיבת העובדה, שנמצאים הרבה מניגוני החסידים המושרים בשפת גויים תושבי הארץ ההיא.

מכל האמור יכולים אנו לקבוע, שתנועת החסידות פעלה רבות לתחיית הנגינה הישראלית. היא שהפיחה מחדש רוח חיים, רגש של חמימות וקדושה בנגון, עד שבכוחו להרנין את הלב ולשמח את הנפש.

כן נתרבו הנגונים החסידיים שהלכו ונמסרו איש מפי איש וכן נתפשטו אח"כ בכל תפוצות ישראל.

 הנגינה החב"דית

ברם, מתוך חוג התפתחותה של הנגינה החסידית לכל זרמיה וצורותיה השונות, מתגלית הנגינה החב"דית בכל תוקף זהרה בצביונה וסגנונה המיוחד לה וקובעת ברכה לעצמה.

זרם החסידות החב"דית, אם כי מוצאו ומקורו נובע ממעין החסידות הכללית, שהיא תורת הבעש"ט, בכל זאת זכות יתרה לאדמו"ר הזקן, מחולל שיטת החב"ד ויוצרה, בזה שהעמיק והרחיב את המעין ועשה אותו למעין המתגבר ועולה מתוך מעמקיו הפנימיים. אף הוא צלל לתוך מסתורי ומצפוני ים החסידות והעלה בידו אותם הפנינים היקרים שהיו חבויים וגנוזים ועיטרם במשבצות שיטתו החב"דית.

הנה מה שאירע לתורת החסידות בכללותה אירע לנגון החסידי. בעוד שהבעש"ט הטיל בו נשמת רוח חיים – בא אדמו"ר הזקן והעמיק אותו וגילה לרבים הפנימיות שבנשמת הנגון.

ומכאן נשתזרה נימה חדשה בנגינה החסידית, זוהי הנימה החב"דית, שהיא עמוקה ואצילית יותר מכל אחיותיה בנגינת החסידים.

הנגינה החב"דית מופיעה יחד בשלוב זרוע ובאותו זמן עם התגלות תורת החב"ד בשנת תקל"ב – תקל"ג בערך. וכאמור הי' אדמו"ר הזקן מייסדה הראשון, בהיותו בעל מנגן ורגש פיוטי ממדריגה גבוהה וגם חיבר בעצמו עשרה ניגונים, הנערצים מאד בין החסידים.

נגונו המפורסם ביותר הוא "הנגון של ארבע בבות" הנקרא בפי העולם בשם: "נגונו של הרב" או: "הנגון של אדמו"ר הזקן". נגון זה בוער באש של קדושה ומתוך תנועותיו החוזרות ונמשכות אחרי כוונה אלקית מיוחדה, משתקפת צורת שיטתו החב"דית.

עשרת נגוני אדמו"ר הזקן, כולם כאלו נובעים מלפני ולפנים של הנשמה ומשמשים בתור "משנה" לכל נגוני החב"ד.

מיוחדים ושונים במינם הם נגוני החב"ד בכלל. רובם ככולם רציניים, מוחיים וגם סגנונם החיצוני אופי מיוחד להם, עד שעל נקלה נכירם ונבדילם מבין שאר סוגי נגינות החסידים, בנימתם הפנימית כבצורתם החיצונית.

בעוד שעפ"י רוב, הנגונים החסידיים הכלליים הם קלי המרוצה, המעוררים שמחה וחדוה, – לעומתם נגוני חב"ד ברובם הם כבדי המשקל, בתנועות מתונות וממושכות, העשירות ב"קמטיהם" האופיניים והמביעות עמקות המחשבה והתעוררות פנימית נפשית.

כמה מעלות וסוגים לנגוני חב"ד.

יש ביניהם נגוני געגועים, נגוני התמרמרות, נגוני תקוה, נגוני שמחה וריקוד. אבל כולם כאחד משמשים הבעה למצבי הנפש הפנימיים.

השירה החב"דית היא כולה שירה פנימית העולה ממעמקי הלב והמזעזעת את הנשמה. בכחה של נגינה זו לזכך ולצרף את האדם ולהעלותו למדרגה גבוהה.

עיקר טפוסו של הנגון החבד"י היא ההרגשה, כולו בנוי הוא מהרגש הלב ודביקות הנפש ולכך אינו זקוק כשאר הנגונים למלים ותיבות, אדרבא המלים מגבילות אותו. כי הרי הנגון הוא – כמבואר בתורת החב"ד – במדריגה נעלית יותר מהדיבור, עד שמה שאין בכח הדבור לגלות בא ביטויו בתנועות הנגון. ולכן על פי רוב הנגון החבד"י מחוסר מלים וכולו אומר שירה.

מטעם זה גם כן, חסידי חב"ד אינם מדקדקים כל כך על חוקי הנגינה האמנותית. כי חפשים הם נגוני החב"ד במדה ידועה, מכל אותן ההגבלות שבמוסיקה. נגוני חב"ד בנויים הם בעיקרם על רגשי הלב הבוער והנלהב ולכן אי אתה יכול לצמצם בכל אותם ההגבלות וחוקי הנגינה של הטון, חציו או רבעו של טון.

עיקר דרישתם של חסידי חב"ד מהנגון, הוא שיהי' "ממולא", כלומר שיהי' בעל תוכן ושיחזיק בתוכו איזה תמצית פנימיית, בבטאו איזה רגש נפשי, אחרת – נגון "שוטה" הוא, זאת אומרת ריק ובלי תוכן מיוחד.

 ניגון מכוון, ניגון ממולא, ניגון שוטה

שלש דרגות בניגונים, נגון מכוון, נגון ממולא ונגון שוטה.

נגון מכוון כיצד? – נגון שהוא פרי חבורו של האדמו"ר, הרומז לענין גבוה ונשגב ושכל תנועותיו מכוונות, כמו עשרת הנגונים של האדמו"ר הזקן ושל נשיאי חב"ד שלאחריו.

נגון ממולא, זהו נגון שגדולי החסידים התפללו בו. ונגון "שוטה" כמו הדס שוטה, שאינו אומר ולא כלום.

נגון ממולא הוא איפוא זה, שספג לתוכו מאש וחום ההתלהבות של החסיד בעת תפלתו. חסיד כשהוא מאריך בתפלתו בהתבוננות וכוונת המוח – הוא מנגן, כי "קול מעורר הכוונה".

החסיד בעמדו בתפלה, כשהוא שקוע במחשבותיו להתבוננות והכרת אלקות, בהבנה והשגה הבנויה על יסודי תורת החב"ד, והענין האלקי נקלט אצלו בהנחה טובה, בטח שמתפעל בנפשו מתוך התעוררות והתלהבות הנובעת מלבו פנימה. אולם באותה שעה נזכר החסיד על מעמדו ומצבו הוא, ונפשו עורגת וכוספת להתקרב לאור הקדושה, – ואז מתפרץ מלבבו מאליו וממילא צעקה פנימיית המתבטאת בקול נגינה רגשיית, פעם בחשאי ברעותא דליבא ופעם בהתלהבות יתרה וזעקת הנפש המביעים את כיסופיו ותשוקתו לצאת מחילוניותו היום יומיית ולהתרומם לחיים רוחניים עילאים.

אין ספק אשר שירת תפלה זו היא ביטוי רעידת ורטט נשמתו של החסיד המתפלל, שמצאה את גילומה בניגון. כל תנועה ותנועה מהניגון מעוררת חלק אחר מנשמתו, בהציתה באותה שעה את הלב ביקוד אש אלקי. ונגון כזה הוא נגון ממולא, במלוא מובן המלה, מפני שהוא מלא על כל גדותיו עם הרגשות נפשיות, שהחסידים הכניסו בו בעת דביקותם בתפלה.

ולאו דוקא בתפלה, אלא גם בעת התוועדות חסידים בינם לבין עצמם, בימי טובים ויומי דפגרא, במסבות רעים, הנחשבות אצל חסידי חב"ד כעין הקדמה או המשך לתפלתם, גם אז אינם מסתפקים בנגונים עליזים ושמחים, אלא בוחרים דוקא בנגונים רגשיים – לבביים, שמכניסים בהם חטיבה מעצמיות נשמתם.

כל תנועה ותנועה מהנגון יוצאת באותה שעה מגרונם בלוית לבת אש ושלהבת מתוך תוכי הלב. והתנועות כל כך מושכות וכל כך מדביקות, שפשוט קשה, הן לשומעים והן למנגנים, להנתק מהן. ולזאת חוזרים וכופלים חסידי חב"ד על כל ניגון פעמיים ושלוש, בכדי לירד לעומקו יותר ולהרגיש את פנימיות נשמתו של הנגון.

 להפוך ממהות למהות

בוא וראה כמה גדול כחו של הנגון בעת התועדות רעים של החסידים, עד שביכלתו להפוך את האדם ממהות למהות. אגדת החסדים עשירה בספורים אודות כמה וכמה נפשות מישראל שנעשו בעלי תשובה ושנתקרבו לחסידות ע"י הניגונים הלבביים ששמעו בעת התוועדות החסידים.

כן רגילים חסידי חב"ד לדקדק מאד לשיר כל נגון במתינות, בסדר ובדיוק רב כהוויתו המקורית, כפי שמקובל הוא אצלם, כי רק אז בא הנגון לתקונו השלם ומביא אותה התועלת הנפשיית, שבכח נגון חב"די להביא.

מסופר, שבאחת ההתועדויות בליובאוויטש, ביומא טבא, כשקבוצת המנגנים מתלמידי ישיבת "תומכי תמימים" שרו בחבורה נגון ידוע בחוסר סדר קצת, העיר אז אדמו"ר הרש"ב נ"ע, שהנגון בכלל הוא ענין של יופי, שמביא לידי התגלות היופי שבהנפש, ו"הסדר" שבנגון ענינו – כליל היופי...

כ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש התבטא פעם בנדון זה, שאצל אביו – כ"ק אדמו"ר הרש"ב – הי' מורגל הפתגם, שמה שאמרו רז"ל חייב אדם לומר בלשון רבו, הוא לאו דוקא בנוגע לענין של תורה, או מנהג ישראל, אלא אפילו בתנועה של נגון, כי צריכים למסור כל נגון בטהרתו ובדיוקו המקורי, ואיך ומתי שרו אותו.

 אותיות העליה ואותיות הירידה

כשתרצה לקבל מושג יותר ברור עד כמה חשובה היא הנגינה בחסידות החבדי"ת – ראוי לקרוא ולעיין בשיחותיו הנדפסות של כ"ק אדמו"ר הריי"ץ נ"ע מליובאוויטש.

בשיחותיו אלו ישנם הרבה הערות וביאורים המפיצים אור בהיר על הנגינה בכלל ועל זו החבדיי"ת בפרט. נרשה לעצמנו לצטט כאן איזה מהמאמרים, מקצתם בתוספת הסבר מעט.

בעודו עוד צעיר לימים, אמר פעם האדמו"ר הזקן בהזדמנות התועדות גדולי תורה:

"הלשון הוא קולמוס הלב והשיר הוא קולמוס הנפש".

כ"ק אדמו"ר הריי"ץ מבאר זאת באחת משיחותיו, אשר המחשבה היא בתור משרת המוח, הדבור משרת ומגלה מחשבת המוח והרגש הלב. אבל הניגון משרת ומגלה את הכחות עונג ורצון, שהם כוחות מקיפים למעלה מכוחות הפנימיים של המוח והלב – כמבואר בתורת חב"ד – עד מהות הנפש עצמה.

כי כשם שיש אותיות לדבור כן יש אותיות לניגון. אולם הבדל גדול ביניהם. בעוד שאותיות הדבור ענינן – במובן כללי – ירידה, זאת אומרת שעניינן להוריד ולגלות את מחשבת השכל או רגשות הלב, שהאדם מלבישן בצירופי אותיות, בדבורים מדבורים שונים בפנים מסבירות עד שיגיעו גם אל הזולת, אשר בהמשכה וירידה זו מעליון לתחתון מתגשמת דקות השכלת המוח ומתעבה זכות רגש הלב מאותה דקות ובהירות שהיו להן מקודם לכן, ולזאת יכולים בצדק לתאר בכללות אותיות הדבור בשם אותיות הירידה – הנה בנגוד לזה אותיות הנגון בכללותן הן אותיות העליה.

אותיות הנגינה – אומר כ"ק אדמו"ר הריי"ץ באחת משיחותיו – הן אותיות העליה, המרוממות ומעלות את האדם למדריגה גבוהה. באותה שעה שמנגן הרי הוא נסגר ונשקע כולו בחדר שלפנים מחדר ממסתורי נפשו ולשעה איננו כלל ממהותו הגלויה, כי אז הוא נדבק בעצמותה של הנפש.

ע"י אותיות הנגינה מתעלה האדם והרי הוא נמשך ברום המעלות של היכלי האור וגילוי נשמתו, וקוי אור אלה דוחים על כל פנים לשעה את כל הלא טוב הצבור בנפשו. כי אותיות הנגינה מעוררת בו, באדם, את הטוב הפנימי והנעלם, הזך והברור, אשר פועל התגברות הצורה על החומר.

אותיות הנגינה איפוא אינן מורידות מעליון לתחתון, כי אם אדרבא, הן מגביהות ומרוממות מתחתון לעליון. וכשהאדם מתעורר בכל רצונו ותשוקתו לעליה בהיכלי אור נשמתו הפנימית, אזי הוא מטפס ועולה בשליבות סולם הנגון ושם הוא יכול לינק מלשד עצם נשמתו – שכולו טוב.

כי אמנם הנסתר והנעלם שבכל איש־ישראל – על פי תורת החסידות – הוא כולו טוב, זך וברור וכשהוא מתעלה באמצעות הנגון הלבבי והנפשי, שאז מתגלה הטוב הצפון והנעלים מחדרי נשמתו, הרי האדם נעשה מזוכך ומשובח יותר.

מכל האמור לעיל מסתבר, שהנגינה החבדי"ת אינה משמשת רק בתור אמצעי ועזר להתגלות החסידות, אלא שלפעמים היא נחשבת כטבעת חשובה ממהות החסידות עצמה.

ניגון הפותר קושיות

כי ישנם כמה מיני נגונים החבדיי"ם: יש נגון המביא לידי התעוררות הכוונה בתפלה, ויש נגון הבא מתוך התעוררות הכוונה, שאז הנגון בעצמו הוא המשך כוונה זו, שמעורר ומגלה את הטוב טעם והנועם הנפשי בהשכלת אלקות, שאליה הוא מתכון ומתדבק בכל נפשו.

ידוע שהאדמו"ר הזקן רכש לו הרבה נפשות בחוש נגינתו. מסופר גם עליו, שבהיותו פעם בעיר שקלאוו המלאה גאונים וחכמים, וכשסבבוהו והקיפוהו בקושיותיהם וספיקותיהם בים־התלמוד, נגן האדמו"ר לפניהם אחד מנגוניו המלאים דביקות עצומה, אשר פעל כל כך על חושיהם של השומעים, שהתעוררו ברגש עונג ועליצות הנפש, עד אשר נפקחו מעינות חכמתם ושכלם ונפתרו להם כל קושיותיהם וספיקותיהם מעצמם.

פעם אחרת, מספר, השיב האדמו"ר הזקן לחבר אברכים לומדים, אשר התאוננו לפניו על אי הבנת ספרו "התניא", והשיבם הוא, שבכדי להבין את התניא – זקוקים לנגינה חסידית...

כיוצא בו אמר א' מגדולי חסידי חב"ד, הרה"ח ר' הלל מפאריטש: מי שאין לו חוש בנגינה אין לו חוש בחסידות, נוסחא אחרת אומרת: מי שיש לו חוש בנגינה – יש לו חוש יותר טוב בחסידות.

 אפילו 'תנועה' אחת

לפעמים מספיקה גם תנועה אחת או אפילו "קמט" חסידי אחד. כי באמת רב כוחה של הנגינה החב"דית, עד שאפילו רק בתנועה אחת יכול החסיד להביע כל מאוויי הנפש ובטוייה.

החסידים הראשונים כשהיו הולכים לביקור "יחידות" אצל רבם, היו כל געגועיהם ותקוותם, נרגשים אף בתנועה אחת חרישית שהיו מנגנים בינם לבין עצמם וכשהיו יוצאים מחדר רבם, היה נרגש בנגונם – שמחת נפש יתרה, מהוראותיו של רבם שקיבלו ממנו להוציאן מן הכח אל הפועל.

בנגון ישנו ביטוי מיוחד בכל המאורעות החשובים בחייו של החסיד ובפרט בעניני התורה והמצוה. כי הניגון מפתח את החוש והכשרון, המכניס אור בהיר וחיות נפשית בעניין שבו עוסקים – וזהו העיקר בהליכותיו של החסיד, שכל פעולותיו הרוחניות יהיו ספוגות חיות יתרה ויזרח בהן אור פנימיות הנפש.

וזהו ערכה הנעלה של החסידות החב"דית, אשר בכל ענין הנכנס לתחום עבודתה, היא מייגעת למצוא ולגלות את הפנימיות והעצמיות שבהדבר. וכן פעולתה בשטח הנגינה.

בעת שתנועת החסידות הכללית הפיחה רוח חיים חדשים בעוררה את הנשמה שבגוף הנגינה הישראלית, – זכתה החסידות החב"דית להדליק את הנר הפנימי החבוי בנשמה זו ולהפיק אורה לרבים בדרך הכבושה והסלולה של שיטת החב"ד.

רשימה זו מתוך הקדמת החסיד ר' שמואל זלמנוב לספר הניגונים – ניגוני חב"ד שנערך לפי בקשת הרבי הריי"ץ. בספר זה 210 ניגונים עם תוי הנגינה והסברים מאדמו"רי חב"ד על חלק ניכר מהניגונים.

הבעל שם טוב היה מנגן גדול

הבעל שם טוב עצמו היה מנגן גדול בעל קול נדיר שיכול היה לשנותו לכל מיני טונים, ובהיותו בעל חוש כזה היה שר לעיתים קרובות. אצת מורנו הבעש"ט זה היה דרך בעבודה, הוא לימד שהנגינה נוגעת בנפש, מביאה לשפיכת הנפש, לעליצות ועליזות הנפש ולשמחת הנפש. וכך תלמידיו וגם חבריא קדישא של תלמידי הרב המגיד ניצלו את ענין הנגינה לעבודת ה' על פי דרכי החסידות.

אגרות אדמו"ר הריי"ץ חלק ג' עמוד ריט, בתרגום

אדמו"ר הזקן מחבר ניגונים

הניגונים של רבינו הזקן, לפי המקובל הם עשרה ניגונים ובתוכם גם תנועות, ידוע שהוא בעצמו חברם וישנם הרבה ספורים באופן וזמן חבורם.

מקהלת אדמו"ר האמצעי

אלו של רבינו האמצעי רק נתחברו בזמנו ונגנו לפניו אבל לא הוא בעצמו חברם, ויש יתרון לזמן ההוא על זמן הקודם וזמן שלאחריו כי בעיתו היתה מסודרת קבוצת אברכים מנגנים, הידועה אצל החסידים בשם "דעם מיטעלען רבי'ס קאפעליע" [מקהלת אדמו"ר האמצעי] – גם בזה יש הרבה ספורים מה ששמעתי מאלו שבעצמם היו שם וגם אנכי הכרתי אחדים מגזע חברי הקאפעליע – ונחלקו לשתי פלוגות: בעלי שיר ובעלי זמרה,בעלי שיר בפה, ובעלי זמרה בכלים שונים.

מכבוד אמי זקנתי הרבנית הצדקנית מרת רבקה נבג"מ זי"ע שמעתי שהיא בעצמה עוד ראתה כלי־זמר אחד שהיה משני טסי מתכות עגולים כקערה, והמזמר עליו היה אוחזם בידו, מקיש אותם זה בזה והיה מוציא קולות נעימים לשמוע (יציאת הקול היה תלוי באופן ההכאה ומהירותה והיה יכול להוציא מכלי זה קולות שונים, עבים גם דקים) ומכבוד אמה הרבנית הצדקנית מרת שרה נבג"מ זי"ע בתו של כ"ק רבינו האמצעי זצוקללה"ה שמעה כמה ספורים בנדון הקאפעליע הנ"ל, והם רשומים אצלי ברשימותי.

ניגון לכל סוג לימוד אצל אדמו"ר הצמח צדק

ישנם עוד ניגונים המיוחסים להוד כ"ק רבינו אאזמו"ר בעל צמח־צדק זצוקללה"ה, ולפי קבלה אמיתית הנה חיבר בעצמו כמה ניגונים וביניהם התנועה הידועה שהי' מנגן בתפלת מוסף התיבות "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך".

הרבה ספורים ע"ד ניגוניו בעת תפלתו ופעולתם על השומעים וביחוד ע"ד התנועה של "אשרי איש וכו'" הנ"ל.

גם זאת ידענו ברור אשר מלבד זאת שהיה לומד בקול וניגון (יש בזה ספור ארוך ע"ד מה שהוכיח את אחד מנכדיו הרבנים שהיה דרכו ללמוד בלחישה, וגם ספר לו מה ששמע בנדון זה מכ"ק רבינו הזקן) הנה היה מפסיק באמצע לימודו, באמצע כתיבתו דא"ח [דברי אלוקים חיים] או שו"ת והיה מנגן איזה ניגון.

הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק מוהר"ש זצוקללה"ה ספר להוד כ"ק אאמו"ר זצוקללה"ה שכשהיה שומע בחדרו (כי חדרו היה בסמוך לחדר כ"ק אביו אדמו"ר בעל צמח־צדק) את קול ניגונו של כ"ק רבינו הצמח צדק היה יודע מן הניגון במה הוא עוסק באותה שעה.

ניגון אדמו"ר מהר"ש בשעת לבישת ופשיטת בגדי שבת

הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה ספר לי אשר כ"ק אביו אדמו"ר מוהר"ש זצוקללה"ה היו לו ניגונים קבועים (מלבד אלו שהיה מתפלל בהם) שהיה מנגן בכל ש"ק בכל סעודה ביחוד, כן היה לו ניגון מיוחד בשעת לבישת בגדי שבת בכלל והשטריימל בפרט, וכן ניגון מיוחד בשעה שהיה פושטם במוצש"ק.

אגרות אדמו"ר הריי"ץ חלק ג' עמוד תמד