א. על קריעת־ים־סוף, שאירעה בשביעי של פסח, אומרים חז"ל^[1]: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים". כלומר, הגילוי האלוקי שהתגלה לעיני בני־ישראל בשעת קריעת הים היה נעלה מהגילוי האלוקי המתגלה בשעת הנבואה אל הנביאים. עוד אמרו חז"ל^[2]: "בא וראה כמה גדולים יורדי הים, משה כמה נתחבט ונתחנן כו' הראיני נא את כבודך, א"ל הקב"ה לא תוכל לראות פני, וראית את אחורי ופני לא יראו^[3], ויורדי הים כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר: זה אלי"^[4].

בספרי קבלה וחסידות מבואר, שעניין קריעת הים והפיכתו ליבשה רומז להתגלות הדרגות האלוקיות הנעלות ביותר. "ים" ו"יבשה" הם העלם וגילוי. הנבראים שעל היבשה גלויים, ואילו הנבראים שבים ("כל מה שיש ביבשה יש בים"^[5]) מוסתרים ונעלמים. וזהו החידוש של קריעת־ים־סוף ש"הפך ים ליבשה"^[6] - הדרגות המוסתרות והנעלמות, "ים", באו לידי גילוי - "יבשה".

המושג גילוי העלם הוא מושג יחסי לכאורה. ביחס לנבראים שבעולם העשיה הגשמי, התגלות כלשהי של ברואי עולם העשיה הרוחני נחשבת ל"גילוי העלם"; וכך גם למעלה יותר בעולם היצירה: התגלות המלאכים שבעולם הבריאה, בעולם היצירה נחשבת ל"גילוי העלם". וכן הלאה בכל הדרגות כולן, שהתגלות דרגה עליונה בדרגה שתחתיה היא "גילוי העלם" ביחס לדרגה הנמוכה. אם־כן מהי דרגת ההעלם שהתגלתה בקריעת הים? על כך אומר המכילתא^[7] ש"נבקעו כל מימות שבעולם". משמעות הדברים ברוחניות היא, שבכל דרגה ובכל עולם ההעלם שלגביו בא לידי גילוי. ונמצא, שבזמן קריעת־ים־סוף כל הדרגות, אפילו הנעלות והנעלמות ביותר, באו לידי גילוי.

זו כוונת חז"ל ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל": ההתגלות האלוקית הרגילה המתגלה אצל הנביא היא הדרגה אליה הנביא "כלי" לקבלה; ואפילו משה רבנו, ש"לא קם נביא עוד בישראל כמשה"^[8], ההתגלות האלוקית המתגלה אליו בעת הנבואה היא הדרגה שהוא בבחינת "כלי" לקבל אותה, אולם דרגות נעלות יותר שהוא אינו בבחינת "כלי" לקבלתן - הן בבחינת "העלם" לגביו. ומקרא מלא הוא^[9]: "וראית את אחורי ופני לא יראו". אך כל זאת הוא המצב הרגיל; אולם בקריעת־ים־סוף, שהייתה הכנה למתן־תורה, התרחש פלא גדול ו"נבקעו כל מימות שבעולם" - כל בחינות ההעלם, גם הדרגות הנעלות ביותר, באו לידי גילוי בדרגות הנמוכות ביותר, עד שאפילו "שפחה" ראתה גילויים אלה.

[על־פי זה מבאר הרבי זי"ע^[10] את המסופר בחז"ל^[11] שבזמן הפיכת הים ליבשה גדלו עצים על היבשה והצמיחו פירות. שהרי לכאורה הדבר אינו מובן: צמיחת אילנות עם פירות הוא דבר שלוקח משך זמן של ימים ושבועות, ומדוע נעשה כאן נס שבין לילה גדלו עצים חדשים נושאי פירות? מהו תוכנו של נס זה? אלא שנס זה הוא המשך ישיר של נס קריעת הים: תוכנה של קריעת הים הוא שההעלם בא לידי גילוי, כנ"ל. וזהו התוכן של צמיחת האילנות והפירות: הכוחות הנעלמים שבאדמה, כוח הצומח שבכוחו להצמיח ריבוי עצום של אילנות לכל סוגיהם, בא לידי ביטוי ומתגלה בפעולת הצמיחה של האילנות היוצאים מהאדמה. אם־כן נס גשמי זה מבטא את תוכנו הרוחני של נס בקיעת הים - הבאת הכוחות הנעלמים אל הפועל, מן ההעלם אל הגילוי].

בקיעת הנהר לעתיד־לבוא

ב. כשם שבצאת ישראל ממצרים הקב"ה בקע לפניהם את ים־סוף, כך גם בעת היציאה מהגלות אל הגאולה העתידה יבקע הקב"ה את הים והנהר. דבר זה מבואר בנבואת ישעיה^[12] (אותה קוראים בהפטרת אחרון של פסח בחו"ל) אודות הגאולה העתידה: "והחרים ה' את לשון ים מצרים, והניף ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים".

אבל ישנו הבדל בין קריעת־ים־סוף בגאולה הראשונה ממצרים לבקיעה לעתיד־לבוא: ביציאה ממצרים נבקע הים לי"ב גזרים (כדברי חז"ל^[13] על הפסוק^[14] "לגוזר ים סוף לגזרים"); אולם לעתיד־לבוא, בקיעת הנהר תהיה "לשבעה נחלים"^[15] כנגד "שבע גלויות" המוזכרים בפסוק לעיל^[16]: "מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחמת"^[17].

וצריך ביאור: מהו התוכן הפנימי בכך שבקיעת הנהר לעתיד־לבוא תהיה כנגד "שבע הגלויות" שמהן יתקבצו בני־ישראל? את העובדה שקריעת־ים־סוף הייתה לי"ב גזרים קל יותר להבין: כיוון שישראל הם הנגאלים, לכן הים נגזר לי"ב גזרים כנגד החלוקה של עם ישראל לי"ב שבטים^[18]; אולם מדוע חלוקת הנהר תהיה בהתאם למספר הגלויות שמהן יוצאים ועולים בני־ישראל^[19]?

עוד צריך להבין: במדרש מבוארת מעלת ההתגלות האלוקית שתהיה לעתיד־לבוא בכך שהאמירה "זה א־לי" תהיה פעמיים. ובלשון המדרש^[20]: "אמר הקב"ה, בעולם הזה אמרתם לפני פעם אחת זה א־לי; אבל לעתיד־לבוא אתם אומרים אותו דבר ב' פעמים, שנאמר^[21]: ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו' זה ה'". ולכאורה, מהי המשמעות של אמירת "זה" פעמיים? אחרי שכבר הייתה ראיית הגילוי האלוקי באופן של "מראה באצבעו ואומר זה"^[22], מה מתווסף באמירה ובראייה השנייה לעתיד־לבוא?

התגלות הנעלם שבנשמה

ג. קריעת־ים־סוף היא השלב האחרון של היציאה ממצרים. עד אז הייתה אימת המצרים על בני־ישראל, ורק בעת קריעת־ים־סוף השתחררו בני־ישראל לגמרי מהמצרים. מכך מובן, שגם בקיעת הנהר לעתיד־לבוא תסמל את היציאה המוחלטת מהגלות ואת תחילתה של הגאולה.

כשם שכל הגילויים העתידיים תלויים "במעשינו ועבודתנו"^[23] של כל בני־ישראל במשך זמן הגלות, כך גם הגילוי המיוחד של בקיעת הנהר והפיכתו ליבשה נובע מעבודתם המיוחדת של בני־ישראל במשך זמן הגלות. המאפיין המיוחד של עבודת ה' בזמן הגלות הוא - הדביקות העיקשת של בני־ישראל באמונתם בה' וקיום מצוותיו. למרות כל הקשיים וכל הניסיונות הנובעים מחושך הגלות, בני־ישראל עומדים בתוקף בדביקותם בקב"ה. וכשם שבגלות מצרים לא שינו שמם ולשונם^[24] כך גם בגלות האחרונה לא נעשה שינוי במהותו הפנימית של בני־ישראל והם שומרים על דביקותם הפנימית בה'. ובזכות עבודה מיוחדת זו יזכו בני־ישראל לעתיד־לבוא לגילוי הדרגות הנעלמות והנסתרות שבאלוקות.

ביאור העניין:

כמו שבדרגות האלוקיות למעלה יש "ים" ו"יבשה", העלם וגילוי, כך גם בנפש האדם למטה יש בחינת "ים" ו"יבשה", כוחות נעלמים וכוחות גלויים. כאשר אדם עובד עבודתו באופן מסודר, על־פי טעם ודעת, העבודה היא לפי ההגבלה של הכוחות הגלויים. הוא מתייגע ומשקיע לפי הבנתו והרגשתו המוגבלים; מה־שאין־כן כאשר ישנם קשיים והפרעות בעבודת ה', מתגלים ומתעוררים באדם כוחות נעלמים ועמוקים על־מנת להתגבר על הקשיים. דוגמה לדבר בגשמיות: כאשר זרימת מי הנחל נחסמת על־ידי אבנים העוצרות את הזרימה, הזרם אמנם נעצר לכמה רגעים, אבל אחר־כך, כשגוברים המים ופורצים את החסימה, זורמים המים ביתר שאת מאשר קודם החסימה. סתימה זו, אף שבחיצוניותה נראית כחוסמת ומפריעה לזרימה, הרי לאמיתו של דבר היא זו שמעוררת את הזרם הפורץ אחר־כך בעוצמה רבה, עוד יותר מזרימת המים כשהם לעצמם. וכך גם ברוחניות: על־ידי הקשיים והמניעות, כללות עבודתו של האדם נעשית לא רק מצד הכוחות הגלויים, החיצוניים והמוגבלים של האדם, אלא מצד הכוחות הפנימיים והעמוקים יותר שבנפשו.

ובשביל גילוי כוחות אלה ירדה הנשמה לגוף^[25]. על־ידי ההתלבשות בגוף והנפש־הבהמית המסתירים ומפריעים לנשמה בעבודתה, מתגלים הכוחות הפנימיים של הנשמה ותוקף דביקותם באלוקות. כאשר הנשמה נמצאת למעלה בעולמות הרוחניים ללא כל הפרעה והסתרה על דביקותה בה', כוחות פנימיים אלה אינם באים לידי ביטוי; דווקא על־ידי ירידת והתלבשות הנשמה בגוף גשמי ובנפש־בהמית המפריעים ומקשים על הדביקות בה' - הכוחות העמוקים של הנשמה באים לידי גילוי.

כשם שהדברים אמורים ביחס לכללות עניין ירידת הנשמה אל הגוף, כך גם בפרטיות יותר בנוגע לירידה הנוספת של נשמות ישראל אל הגלות: עניינה של הגלות הוא, שבנוסף להעלם והסתר שנעשה על הנשמה מצד עצם ההתלבשות בעולם הגשמי, ישנם הפרעות וניסיונות נוספים המקשים עוד יותר על קיום המצוות. ותכלית המכוון שבירידה זו היא גילוי הכוחות הנעלמים שבנשמה^[26].

ו"במידה שאדם מודד בה מודדין לו"^[27]: כאשר יהודי מגלה את הכוחות הנעלמים שבנשמתו מתגלים הכוחות הנעלמים העליונים. על־ידי התעוררות והתגלות הכוחות הפנימיים של הנשמה להתגבר על כל המכשולים השונים ולדבוק בה' ובתורתו, מתגלים גם הדרגות הנעלמות שבאלוקות ובאים לידי גילוי - "מידה כנגד מידה"^[28].

"משכני אחריך נרוצה"

ד. ליתר פירוט, בתוספת הנעשית בנשמה על־ידי ירידתה לגוף ולגלות ישנו עניין נוסף^[29]. מלבד זאת שהקשיים וההפרעות מעוררים את התגלות הכוחות הנעלמים של הנשמה האלוקית, הרי שהעבודה למטה עם הגוף והנפש־הבהמית מחדשים בנשמה תוקף חדש שלא היה קיים בה מצד עצמה, גם לא בהעלם.

הנפש־האלוקית היא "בן־אדם" במהותה - "אתם קרויים אדם"^[30]. הנפש־האלוקית שואפת לרוחניות ולקדושה והיא תמיד בתנועה של עלייה למעלה, ועליה נאמר^[31] "רוח האדם העולה היא למעלה"; לעומת־זאת הנפש־הבהמית היא בדרגת בהמה. תכונתה היא להימשך אחרי דברים נחותים ומגושמים כמו הבהמה. על נפש זו נאמר^[32] "רוח הבהמה היורדת היא למטה". אך למרות נחיתותה של הנפש־הבהמית ודמיונה לבהמה כפשוטה, הרי מצד זה עצמו יש בה מעלה מיוחדת: אצל בהמה ישנו תוקף מיוחד של התפעלות וחמימות יותר מכפי שזה אצל בן־אדם. עצם העובדה שהאדם הוא "שכלי" במהותו מגביל את תוקף המידות שבו; מה־שאין־כן אצל הבהמה המידות הן בתוקף גדול ללא שום הגבלה.

וכך גם בנפש־הבהמית ישנו תוקף של התפעלות שאינו קיים בנפש־האלוקית. הנפש־האלוקית להיותה בבחינת "אדם" והשכל והאמת מאירים בה, אזי גם כאשר ישנה התפעלות המידות, ההתפעלות היא בהגבלה. מה־שאין־כן הנפש־הבהמית, להיותה בדרגת "בהמה", למטה מטעם ודעת, ההתפעלות היא בתוקף רב. אלא שהתפעלות הנפש־הבהמית מצד עצמה היא בעניינים בהמיים; אולם כל זאת הוא לפני פעולת הנפש־האלוקית בנפש־הבהמית, אך לאחר שהאדם עובד עבודתו ומברר ומזכך את נפשו־הבהמית עד שגם היא תאהב ותרצה ענייני קדושה ואלוקות - "בכל לבבך, בשני יצריך"^[33] - אזי אהבת ה' של האדם מקבלת את התוקף וההתפעלות של הנפש־הבהמית.

במילים אחרות: על־ידי פעולת הנפש־האלוקית בנפש־הבהמית שגם בה תתעורר האהבה לה', אהבת הנפש־האלוקית נעשית בהתפעלות ובתוקף רב יותר מכפי שזה בנפש־האלוקית מצד עצמה. גם הנפש־האלוקית מקבלת את הטבע של הנפש־הבהמית וכללות הקשר לאלוקות נעשה חזק הרבה יותר.

זהו הפירוש החסידי^[34] לפסוק^[35] "משכני אחריך נרוצה": לכאורה, מדוע מתחיל הפסוק בלשון יחיד, "משכני", ואחר־כך עובר ללשון רבים, "נרוצה"? אלא שבתחילה אומרת כנסת־ישראל לקב"ה "משכני", תעורר את הנפש־האלוקית להימשך אחריך; ואחר־כך, על־ידי עבודת האדם ופעולתו בנפש־הבהמית, "אחריך נרוצה" - לשון רבים: גם הנפש־האלוקית וגם הנפש־הבהמית "ירוצו" בתוקף רב אחרי הקב"ה - "ורב תבואות בכח שור"^[36].

וגם הבנה זו קיימת במשל אמת המים הנ"ל^[37]: מלבד זאת שהחסימה הנעשית על־ידי האבנים מעוררת את תוקף הזרימה של המים, הרי שהאבנים עצמן מוסיפות במרוצת המים. תוקף ההילוך של אבנים הוא חזק הרבה יותר מהמים - אבנים שנופלות ממקום גבוה, תוקף ירידתן גדול הרבה יותר מעוצמת ירידת המים. וכך גם בענייננו: כאשר המים פורצים את החסימה של האבנים, האבנים מצטרפות גם הן לזרימת המים, ועל־ידי כך מרוצת המים חזקה הרבה יותר. המים מקבלים את עוצמת הזרימה שישנה באבנים.

וכך גם ברוחניות. מלבד זאת שקשיי הגלות מעוררים את תוקף האהבה לה' הקיימת בהעלם בנשמה מצד עצמה, הרי שהניצוצות החבויים עמוק בתוך הדברים הגשמיים והניסיונות מוסיפים עוצמה רבה לאש האהבה לה' הבוערת בנשמה האלוקית של היהודי.

זהו התוכן הפנימי של דברי חז"ל^[38] "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא בכדי שיתוספו עליהם גרים": מלבד גרים כפשוטם, שהם התקבצות של ניצוצות נעלים במיוחד שנפלו בין הגויים והעלאתם חזרה לקדושה^[39], בדברים אלו טמון הרמז לכך שעל־ידי פיזור בני־ישראל בארבע קצוות תבל והתעסקותם בדברים הגשמיים לשם שמים - מבררים בני־ישראל את ניצוצות הקדושה הטמונים בגשמיות העולם ומעלים אותם חזרה לקדושה.

ניצוצות אלה, החבויים ונסתרים כל כך, שורשם נעלה ועמוק יותר מהניצוצות הגלויים^[40]. לכן על־ידי חזרתם לקדושה על־ידי בני־ישראל, מתווספים בישראל כוחות עמוקים ונעלים בעבודת ה' יותר מכפי שזה בנשמה האלוקית מצד עצמה.

גילוי הפנימיות של הגלות

ה. זהו ההבדל בין קריעת־ים־סוף שהייתה לאחר יציאת־מצרים לבין בקיעת הנהר שתהיה לאחר הגלות: קריעת הים לפני מתן־תורה, הייתה התגלות עצומה של הדרגות הנעלמות שבאלוקות בגלוי ממש בעולם־הזה. "נבקעו כל מימות שבעולם", הן הדרגות הנעלות ביותר שבנפש־האלוקית והן הדרגות העמוקות ביותר שבאלוקות באו לידי גילוי. אך כיוון שעבודת ההכנה לגילוי זה הייתה לפני מתן־תורה, שאז הייתה קיימת המחיצה המבדילה בין "עליונים" ל"תחתונים"^[41], לכן עבודת בני־ישראל הייתה בעיקר בגילוי התוקף של הנשמה היהודית. הגשמיות הייתה מנותקת מהרוחניות ולא הייתה האפשרות לקשר את הניצוצות החבויים בה באור הקדושה האלוקית; לא היה בהם את הכוח להתעלות ולהתכלל בקדושה ממש. מה־שאין־כן בגלות שלאחר מתן־תורה, יש את הכוח המיוחד להפוך את הגשמיות עצמה ולהעלות את הניצוצות שבה לקדושה ממש. לכן עבודה מיוחדת זו של בירור הניצוצות בזמן הגלות מוסיפה "רכוש חדש" לקדושה. ניצוצות אלה שירדו מטה מטה, להיותם מושרשים מעלה מעלה, מוסיפים עילוי רב לאבוקת האור האלוקי שתתגלה בעולם ובנפש האדם בגאולה העתידה.

זהו תוכן המדרש שלעתיד־לבוא יאמרו ישראל פעמיים "זה": מלבד זאת שיתגלו העניינים הנעלים והמוסתרים ביותר (דבר שכבר אירע בשעת קריעת־ים־סוף), הרי שהפנימיות של ההעלם עצמו תתגלה. זהו סוג חדש של התגלות.

על־פי כל זה מובן מדוע קריעת־ים־סוף הייתה לי"ב גזרים כנגד י"ב שבטי ישראל, ואילו הבקיעה לעתיד־לבוא תהיה לז' נחלים כנגד ז' הגלויות מהם יעלו בני־ישראל אל הגאולה: גלות מצרים פעלה בעיקר את התעוררות הכוחות הנעלמים של הנשמה האלוקית, וכאשר מתגלה הפנימיות של ישראל, כפי שהם מצד שורשם בעצמות האלוקות, ישנה חלוקה לי"ב כנגד י"ב שבטי ישראל; מה־שאין־כן לעתיד־לבוא, מלבד זאת שיתגלו הכוחות העמוקים שבנשמות ישראל, הרי שהפנימיות של הגשמיות והגלות תתגלה. הניצוצות הנעלים החבויים בגשמיות ובניסיונות הגלות יאירו בגלוי בנשמות ישראל. לכן הבקיעה תהיה לז' נחלים כנגד ז' מקומות הגלות - אזי תתגלה הפנימיות של הגלות עצמה.

ובלשון הרבי זי"ע בהזדמנויות רבות: גאולה היא גולה בתוספת אל"ף - "אלופו של עולם". עניינה המיוחד של הגאולה העתידה הוא, שבגלות עצמה, בטבע העולם כפי שהוא, יתגלה ה"אלופו של עולם" שלמעלה מהטבע.

"הארת משיח" ב"סעודת משיח"

ו. למרות העילוי הגדול שבגאולה העתידה ביחס לגאולה ממצרים, מכל מקום מבואר בספרים^[42] שהשורש לגאולה העתידה נעוץ בגאולה ממצרים. גאולת מצרים, היא כמו "פתיחת הצינור"^[43] לעניין הגאולה. זהו אחד הטעמים לכך שמזכירין יציאת מצרים גם בימות המשיח^[44], כיוון שגם גאולה זו תבוא מכוחה של הגאולה הראשונה ממצרים.

השייכות בין הגאולה ממצרים לגאולה העתידה מודגשת ביום־טוב האחרון של פסח. בשביעי של פסח מציינים את הנס של קריעת־ים־סוף, שבמובן מסוים יש בו דמיון לגאולה העתידה: אחד החידושים העיקריים לעתיד־לבוא הוא בכך שאז "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"^[45], הרע יתבטל ויחלוף מן העולם לחלוטין^[46]. ומעין דבר זה אירע בשעת קריעת־ים־סוף ש"לא נשאר בהם עד אחד"^[47].

(זהו אחד הביאורים לכך שבשירת הים נכללו הנבואות על־דבר בית־המקדש השלישי שייבנה על־ידי הקב"ה בעצמו, "מקדש אדנ­־י כוננו ידיך", בזמן ש"ה' ימלוך לעולם ועד"^[48]. בעת זו היו ישראל ראויים לגאולה האמיתית והשלימה, עד שמיד בתחילת השירה - "אז ישיר משה", נרמז העניין של תחיית המתים^[49]).

ועניין זה מודגש עוד יותר ביום־טוב שני של גליות בחו"ל - אחרון של פסח, שבו קוראים בהפטרה אודות נבואת ישעיה על היעודים הגדולים של הגאולה העתידה כנ"ל באריכות.

זהו הטעם להנהגת הבעש"ט לערוך ביום זה סעודה מיוחדת הנקראת "סעודת משיח"^[50]. ביום זה מאירה "הארת משיח"^[51], ובכדי לקשר הארה זו עם מציאות האדם נקבע המנהג לערוך סעודה עם אכילת מצות ושתיית ארבע כוסות יין^[52]. סעודה גשמית זו, המיוסדת על הנהגת הבעש"ט ואחריו אדמו"רי חב"ד וצדיקים קדושים נוספים, מקשרת את "הארת משיח" שביום זה עם מציאותו של האדם, נשמתו וגופו, ועל־ידי כך מתחזקת האמונה והציפייה^[53] של האדם לביאת המשיח, וכאשר האמונה והציפייה מאירים באדם, גם העשייה למען ביאתו גוברת ומתחזקת.

--

 משה ומשיח

אמר ה'צמח צדק': היום האחרון של פסח נקרא בשם 'אחרון של פסח' כי הוא הסיום ממה שהתחילו בלילה הראשון של פסח. הלילה הראשון של פסח הוא החג שלנו על מה שהקב"ה גאל אותנו ממצרים, הגאולה הראשונה על ידי משה רבינו שהיה הגואל הראשון וזו היתה ההתחלה. אחרון של פסח הוא החג שלנו על הגאולה האחרונה שהקב"ה יגאל אותנו על ידי משיח צדקנו - הגואל האחרון. היום הראשון של פסח הוא יום שמחתו של משה רבינו, ואחרון של פסח הוא יום שמחתו של משיח.
שיחות הרבי הריי"ץ משנת ה'ת"ש עמוד עה

^[1]     מכילתא ופירש"י בשלח טו, ב.

^[2]     מדרש רבה שמות סוף פרשה כג.

^[3]     תשא לג, יח-כג.

^[4]     בשלח טו, ב.

^[5]     חולין קכז, א.

^[6]     תהלים סו, ו.

^[7]     מכילתא ופרש"י בשלח יד, כא.

^[8]     דברים לד, י.

^[9]     שמות לג, כג.

^[10]    לקוטי שיחות חלק ג' שיחת שביעי של פסח סעיפים א, ז.

^[11]    ראה שמות רבה סוף פרשה כא.

^[12]    יא, טו.

^[13]    פרקי דרבי אליעזר פרק מב.

^[14]    תהלים קלו, יג

^[15]    ישנו הבדל נוסף בין שתי הבקיעות: ביציאה ממצרים הבקיעה התרחשה בים בלבד; ואילו ביציאה מהגלות הבקיעה תהיה גם בנהר. משמעות הבדל זה מבוארת גם היא במאמרי חסידות של שביעי של פסח, אך בהזדמנות זו נתמקד בהבדל המוזכר בפנים.

^[16]    רש"י על הפסוק שם.

^[17]    ישעיה שם יא (ו"מאיי הים" שהוזכר שם "אינו מאותו צד" - רש"י שם).

^[18]    ועל־דרך שמצינו בנוגע למתן־תורה ש"אוריין תליתאי", התורה המשולשת (תורה, נביאים וכתובים), ניתנה "לעם תליתאי" - לעם שנחלק לג' סוגים: כהנים, לוים וישראלים - ראה שבת פח, א. ובפירש"י שם.

^[19]    לפי פשוטו, חלוקה זו היא מפני שכל גלות תעלה ממקום אחר וחלק אחר מהים או הנהר ייבקע עבורה - כך היא פשטות משמעות דברי רש"י שם; אולם לפי זה הבקיעה "לשבעה נחלים" היא עניין חיצוני בלבד. ומסתבר לומר שבחלוקה זו כנגד הגלויות יש גם תוכן פנימי, כדלקמן.

^[20]    שמות רבה סוף פרשה כג.

^[21]    ישעיה כה, ט.

^[22]    שבגילוי זה נכללות הדרגות הנעלות ביותר, כנ"ל סעיף א'.

^[23]    ראה תניא ריש פרק לז.

^[24]    ראה מכילתא שמות יב, ו. וראה ספר המאמרים תש"י עמ' 171 ואילך.

^[25]    ראה בכללות עניין זה בספר הערכים חב"ד חלק א' עמ' תצז ואילך ובנסמן שם.

^[26]    ראה ספר המאמרים מלוקט תמוז-אלול עמ' קמט.

^[27]    סוטה ח, ב.

^[28]    סנהדרין צ, א.

^[29]    ראה ספר הערכים חב"ד שם.

^[30]    יבמות סא, א.

^[31]    קהלת ג, כא.

^[32]    שם.

^[33]    ברכות נד, א.

^[34]    ראה לקוטי־תורה ויקרא ב, ד. וראה ספר המאמרים מלוקט שם.

^[35]    שיר השירים א, ד.

^[36]    משלי יד, ד.

^[37]    ראה ספר הערכים שם עמ' תצח ובנסמן שם.

^[38]    פסחים פז, ב. וראה תורת חיים בראשית קכא, ב ואילך.

^[39]    כמדויק בלשון חז"ל "גר שנתגייר" - דלכאורה, לפני שנתגייר הוא אינו גר, אם־כן היה צריך לומר "גוי שנתגייר"? אלא שדבר זה מלמד שעוד קודם גיורו יש בו ניצוץ אלוקי חבוי המתגלה בו על־ידי הגיור ועל שם זה הוא נקרא "גר" (ראה מדבר קדמות מערכת ג' אות ג').

^[40]    כידוע, שהכוח לרדת למטה מטה נובע מכוח עליון ביותר.

^[41]    ראה שמות רבה פרשה יב, ג. וראה ביאור הדברים באריכות בספר "המועדים בחסידות" עמ' 230 ואילך.

^[42]    ראה בעניין זה בלקוטי־שיחות חלק לז שיחה לימים אחרונים של פסח סעיף ה ובנסמן שם.

^[43]    ד"ה כימי צאתך תש"ח רפי"ב.

^[44]    דעת חכמים בברכות סוף פרק א.

^[45]    זכריה יג, ב.

^[46]    שלמות עניין ביעור הרע מן העולם לעתיד־לבוא, שייך לכך שאז תתגלה הפנימיות של ההעלם והגלות (כנ"ל באריכות), שהם מקור הרע, וממילא הם עצמם יתהפכו לקדושה.

^[47]    שמות יד, כח.

^[48]    בשלח טו, יז-יח.

^[49]    סנהדרין צא, ב. הובא בפירש"י על־הפסוק.

^[50]    ראה בספר "היום יום" כ"ב ניסן.

^[51]    ראה "היום יום" שם.

^[52]    ראה ביאור עניין זה בספר המאמרים מלוקט אדר-סיון עמ' רטו. וראה גם בלקוטי־שיחות ח"ד עמ' 1298.

^[53]    ראה רמב"ם הלכות מלכים ריש פרק י"א: "כל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבנו".