ביטול ויראה בלימוד התורה

"ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים".

וראיה לדבר - "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע... שהיו מסובים... והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה".

בעל ההגדה מדייק "ואפילו... כולנו יודעים את התורה" (ולא רק "לומדים את התורה") - שגם מי שכבר קיים מצות ידיעת התורה, שיודע כל התורה כולה,

[כידוע שבתלמוד תורה ישנן שתי מצוות: (א) לימוד התורה, (ב) ידיעת התורה. וכפי שמבאר רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה (פ"א ה"ה. פ"ב ה"י) ש"אין קץ ותכלית לעומק טעמי ההלכות והפלפול בטעמיהן ובדרשותיהן כו'", אבל "ההלכות הנגלות לנו ולבנינו יש להן קץ ותכלית", ובמילא, יש אפשרות לקיים מצות לימוד וידיעת כל התורה כולה, "ללמוד פעם אחת כסדר כל התלמוד בבלי וירושלמי ומכילתא וסיפרא וסיפרי ותוספתות וכל המדרשים כו'"]

ובמילא יודע גם כל פרטי הענינים דיציאת מצרים - עם זאת, מצוה עליו לספר ביציאת מצרים.

ולכאורה: יהודי שיודע כל התורה - מוטב שינצל את הזמן לחדש חידושים בתורה, לתרץ קושיות ולהפריך תירוצים, ובמקום זה מצווים עליו להסב עם כל בני ישראל בשווה ולספר ביציאת מצרים?!...

הוא, ה"מחדש בתורה" האמיתי, שבכל בוקר מברך ברכת התורה מתוך תענוג מיוחד, בחשבו לעצמו שדברי חז"ל אודות "מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש" (ש"נאמר למשה מסיני") מכוונים בודאי אליו, ו"למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממנו"... ואף על פי כן, מצווים עליו להסב יחד עם כולם ולספר ביציאת מצרים. זאת למרות שבין כל המסובים אין אף אחד שמסוגל להעריך את ה"חידושי־תורה" שלו!...

לכל־הפחות היו צריכים להושיבו במסיבה שנמצאים שם כאלה שיכולים להעריך את גודל מעלת החידושים שלו, ולפניהם יוכל לומר החידושים שלו!

ולמרות זאת, אומרים לו להסב עם כולם בשווה, ולספר ביציאת מצרים בפשטות: לומר "עבדים היינו לפרעה במצרים", ולומר - מבלי להתבייש... - "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" (דכיון שכך היא המציאות צריכים לומר זאת), והעיקר, "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו" - "ועכשיו" דייקא - כי, כשיתבונן במעמדו ומצבו יווכח שברגע שלפני זה היה הוא בעצמו בבחינת "עובד עבודה זרה" בדקות, כך שיכול לומר "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו".

וההסברה בזה:

לימוד התורה צריך להיות בתכלית הביטול, כמאמר רז"ל (ברכות כב, א): "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע". ומבאר רבינו הזקן (בתורה אור יתרו סז, ב) - "שלכאורה אינו מובן דמיון זה מה להלן אף כאן כו', שהרי במעמד הר סיני וכל העם רואים את הקולות ופנים בפנים דיבר ה', מה שאין כן בעסק התורה של כל אדם כשלומד בפני עצמו" - ש"גם עסק התורה שבכל אדם ובכל זמן הוא דבר ה' שנאמר למשה מסיני", וכמאמר רז"ל (תנא דבי אליהו רבה רפי"ח): "כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו", וכמודגש גם בנוסח ברכת התורה: "נותן התורה" לשון הוה, "ועל ידי זה תפול עליו אימה ויראה כאילו קבלה היום מהר סיני".

וכל זמן שלא פעל על עצמו שלימוד התורה יהיה בתכלית הביטול, "באימה וביראה וברתת ובזיע" - הרי הוא בבחינת "עובד עבודה זרה" בדקות.

ובנוגע לעניננו:

כשיתבונן כדבעי בענין של "נותן התורה" לשון הווה, שמתן תורה הוא ביום זה כמו בפעם הראשונה, כך שעכשיו אומר לו הקב"ה בעצמו: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" - הרי, גם אם ה"משכא דחויא" (=עור הנחש, כינוי לגוף. המערכת) שלו הוא מגושם וחומרי ביותר, תפול עליו אימה ויראה, ואז לא יעשה חשבונות האם אחרים יודעים ללמוד כמותו או משהו פחות ממנו, אלא יסב יחד עם כולם בשווה לספר ביציאת מצרים.

(תורת מנחם - התוועדויות ח"ג עמ' 20)

לעמול על חינוך יהודי

"ואת עמלנו אלו הבנים שנאמר כל הבן גו' תחיון".

הראיה שבעל ההגדה מביא - "שנאמר כל הבן..." - אינה על כך ש"עמלנו" קאי על "בנים" (על דרך ה"כמה שנאמר" בשאר הלימודים), שהרי על זה אין שום ראיה מהפסוק. הראיה היא רק על כך שהייתה צרה בנוגע לבנים, אבל על כך שבנים הם "עמל" - אינו מביא ראיה כלל.

וכיון שאינו מביא על זה שום ראיות - משמע שזהו דבר פשוט, וכיון שזהו דבר פשוט, אין צורך לזה בלימוד מפסוק.

דבר זה מלמדנו:

בכדי שהבנים, וכן התלמידים (הנקראים בנים, כדרשת הספרי ואתחנן ו, ז), יהיו כדבעי - מוכרח להיות עמל, מוכרחים להתייגע על זה.

מי שיש לו בנים ממושמעים, מי שיש לו השפעה על תלמידיו עד שכאשר אומר להם מלה אחת הרי זה מספיק כבר עבורם - אל לו לחשוב שבזה יצא ידי חובה בעבודתו. גם באופן זה - בהכרח להתייגע על חינוכם.

"עמלנו" - עמל כזה שהתורה אומרת עליו שנחשב לעמל.

הוראה זו אינה רק להורים בנוגע לילדיהם ולמחנכים בנוגע לתלמידיהם, אלא זוהי הוראה לכל אחד ואחת מישראל, שהרי "הוכח תוכיח את עמיתך" הוא מצוה מן התורה, ו"פרו ורבו" הוא מצוה מן התורה, ונוסף לזה - המצוה הראשונה, ו"פרו ורבו" אין פירושו רק בגשמיות, אלא גם ברוחניות.

בענין זה - שהמצוה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו" - ישנו פתגם מחסידי אדמו"ר הזקן, ולפי נוסח אחר - מאדמו"ר הזקן בעצמו, ותוכן הפתגם הוא: סדר בתורה גם הוא תורה - היסוד הראשון בתורה, והיסוד הראשון בחיי היהודי, הוא, ש"יהודי צריך לעשות יהודי נוסף".

כל אחד ואחד מישראל מחוייב להתייגע בעשיית יהודי נוסף בכלל, ובחינוך הכשר בפרט.

וכאשר פועלים כדבעי בענין של "עמלנו אלו הבנים" - אזי נפטרים מגזירת פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"...

(תורת מנחם - התוועדויות חט"ז עמ' 205)

"עבודת פרך" בתורה

"וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה".

בתורה אור מבאר אדמו"ר הזקן את כל פרטי השעבוד של "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" - ברוחניות, על פי דברי הזוהר: "וימררו את חייהם היא התורה כי היא חיינו, בעבודה קשה דא קושיא, בחומר דא קל וחומר, ובכל עבודה בשדה דא ברייתא, ובלבנים דא ליבון הלכתא", עיין שם באריכות.

כשם שאת ענין הגלות כפשוטו יכולים להחליף על ענינים ברוחניות, כך גם יגיעת וטרדת הפרנסה (שזהו עיקר ענין הגלות - ראה תורה אור ח, ד), יכולים להחליף ביגיעה וטרדא בתורה.

עיקר טרדת הפרנסה הוא - רבות מחשבות בלב איש, עד שאין הוא יודע כיצד עליו לנהוג. וטרדה זו יכולים להחליף על יגיעה וטרדא בתורה - לייגע את עצמו בתורה, עד שתהיה אצלו סברא לכאן וסברא לכאן, ולא יוכל להכריע ביניהם, שזה מייגע ומטריד ביותר.

הגאון הרגצ'ובי אמר פעם, שאצלו היום הכי קשה בשבוע הוא יום השבת. באמצע השבוע, שעה שמתעוררת בו תוקף נביעת השכל ביותר, ונופלות סברות לכאן וסברות לכאן, יש לו עצה - הכתיבה, כיון שאותיות הכתב מגבילים את נביעת השכל, ואז נקל יותר להכריע. מה שאין כן בשבת, העצה הזו הרי אינה תקפה, ולכן מוכרח הוא להתייגע ביותר עד שביכולתו להכריע.

על דרך זה מסופר, שכאשר אדמו"ר האמצעי היה אומר חסידות, היה שקט מוחלט, ולמרות השקט ששרר היה אומר מדי פעם: "שאַ, שאַ". אדמו"ר הרש"ב הסביר, שהיה זה כדי להשקיט את נביעת השכל מהמוח.

ולכאורה, מהו הצורך להשקיט את נביעת המוחין?

אך על פי האמור לעיל הדבר יובן. כיון שמצד נביעת המוחין קשה לעצור ולהכריע בהחלט. שכן תיכף באה העמקה יתרה שמביאה סברא הפכית - כסגנון הרגיל במאמרי אדמו"ר האמצעי: "דלא כנ"ל"...

אחד הענינים העיקריים של שעבוד מצרים הוא - "עבודת פרך". מה המשמעות של עבודת פרך? מסבירה הגמרא (סוטה יא, ב): "שהיו מחליפין...מלאכת נשים לאנשים", "וזו היא קשה שלא היו רגילין בכך".

וגם את הענין של "עבודת פרך" - צריכים להחליף שתהיה ברוחניות, היינו, שהעבודה בתורה ומצוות צריכה להיות יותר מרגילותו.

וכשם שבעבודת פרך בגשמיות, הנה מלאכת נשים קלה ממלאכת אנשים, שהרי "איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש" (יבמות סה, ב) ובכל זאת כיון שלא רגילים בה, הרי זו עבודת פרך - כך הוא גם ברוחניות: העבודה עצמה יכולה להיות דבר קטן, אבל כיון שבשבילה צריך לשנות את רגילותו, הרי זה תחליף לעבודת פרך בגשמיות.

וכמבואר בתניא (פט"ו) הטעם לדברי הגמרא (חגיגה ט, ב) שהשונה פרקו מאה פעמים לבד נקרא "לא עבדו", והשונה פרקו מאה פעמים ואחד "עובד אלקים" - שאף שאין זה אלא יתרון של פעם אחת, מכל מקום, כיון שיש בזה שינוי הטבע, "משום שבימיהם היתה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים", לכן נקרא "עובד אלקים". (ועל ידי זה מגיע בבחינת היחידה שבנפש: מאה פעמים - עשר כוחות הכלולים מעשר, מאה פעמים ואחד - בחינת יחידה, שענינה למעלה הוא בחינת הכתר - ראה לקוטי תורה ראה כב, ג).

ועוד פרט בזה:

לא זו בלבד שגם על ידי עבודה קלה, להיותה שינוי רגילותו, הרי היא תחליף לעבודת פרך בגשמיות, והוא נקרא "עובד אלקים", אלא יתירה מזה, שגם כאשר שינוי הרגילות הזה אינו בפנימיות, שבפנימיות נשאר ברגילותו הקודמת ואין זה אלא שכופה את עצמו בעל כרחו - גם אז יש לו המעלה של "עובד אלקים".

והטעם על זה הוא, כיון שפנימיות הרצון של איש ישראל הוא טוב, אלא שהיצר הרע אנסו, ועל זה מספיקה גם הכפיה בעל כרחו (ראה רמב"ם הלכות גירושין ספ"ב).

על פי זה יובן גם מה שרבינו הזקן מביא בתניא את משל הגמרא "משוק של חמרים שנשכרים לעשר פרסי בזוזא ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי מפני שהוא יותר מרגילותם".

לכאורה אינו מובן: למה צריך להביא בתניא את משל ה"חמרים" - היה לו להביא רק את דברי הגמרא במעלת השונה פרקו מאה פעמים ואחד? ועל כרחך צריך לומר, שגם משל ה"חמרים" נוגע להבנת ענין שינוי הרגילות המבואר בתניא.

ויובן בהקדים הידוע, שבמשל שבתורה, כל פרטי המשל מתאימים לנמשל, כי המשל נשתלשל מהנמשל, ובמילא מוכרחים להתאים כל הפרטים.

וכמו כן בהנ"ל: "חמור" - נקרא הגוף. ודורשים מיהודי "עזוב תעזוב עמו". כלומר, שלא להסתפק בעבודה השייכת לנשמה בלבד, אלא לברר גם את הגוף.

ובזה ישנם שני אופנים:

א) לפעול על הגוף שיחדל להיות חמור, לעשותו "מְדַבֵּר" - אתהפכא.

[ידוע הסיפור, שבשעה שרבינו הזקן עמד לנסוע ממעזריטש לביתו, הלך הרה"ק הרב המלאך (בנו של המגיד ממעזריטש) ללוותו, ואמר המלאך לבעל־העגלה: יש להצליף בסוסים שיחדלו להיות סוסים, ועוד נוסח: שהסוסים ידעו שהם סוסים. ואמר רבינו הזקן, שניתוספה אצלו דרך בעבודת ה', ודחה את נסיעתו, ונשאר עוד משך זמן במעזריטש.]

ב) בהיותו במהותו כמו שהוא, יכפה את עצמו וישנה את רגילותו - אתכפיא. וגם על ידי האופן של אתכפיא, נקרא "עובד אלקים".

ענין זה מרומז בפרטי המשל מ"שוק של חמרים":

את החמור - האדם לא קנה, החמור לא נעשה שלו (ובנמשל הוא עניין אתהפכא) אלא רק שכרו, שהחמור נשאר ברשותו הקודמת. ולמרות זאת, אינו מתחשב ברגילותו לילך רק עשר פרסי, אלא עובד עמו יותר מרגילותו.

וכמו כן ברוחניות, שאף שהגוף הוא במצבו החומרי כמו שהוא, מכל מקום על ידי זה שכופה את חומר הגוף בעל כרחו על כל פנים, גם אז נקרא "עובד אלקים".

(תורת מנחם - התוועדויות ח"ב עמ' 176)

 --

פניה לבני הישיבות

ב"ה, י"א בחודש הגאולה, ה'תשי"ב

אל תלמידי הישיבות, ה' עליהם יחיו

שלום וברכה!

ברשות הרבנים הגאונים שליט"א, מנהלי הישיבות, הנני פונה אליכם בזה ידידי, תלמידי הישיבות, ביחוד, נוסף על מכתבי הכללי מראש־חודש ניסן.

תחלת חג הפסח, המתקרב ובא אלינו ועל כל ישראל לטובה, הוא עריכת ה"סדר", אשר כל אדם צריך להיות "חרד באימה לקיים מאמר חכמים שתקנו מצות הסדר והגדה... שאין שום דבר ריק בהן".

וכנגד ארבעה בנים דברה תורה בענין והגדת לבנך: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. וסמך, בעל ההגדה, לבן רשע תיכף לבן חכם, ובתוספת וא"ו "ואחד רשע" - וא"ו המוסיף.

זאת אומרת: א) גם לבן רשע יש תקוה, כי המקום מזמין לו בן חכם שיכול להשפיע עליו ולעזור לו להיטיב דרכיו - ובלבד שיתוסף, מי שהיה רשע עד עתה, לחכם, וייעשה טפל אליו. ב) אין לחכם לומר מה לי ולרשע, יאבד ברשעו - כי כל ישראל ערבין (ומעורבין) זה בזה, ועל כל אחד מוטל להשתדל להחזירו למוטב, ובלבד שיזכור תמיד שהרשע נתוסף ונטפל אליו, להיות מושפע ומקבל מהחכם, ולא להיפך. ג) על החכם לזכור תמיד אשר לפתח חטאת רובץ, וכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, וצופה רשע (שבקרבו) לצדיק ומבקש להמיתו - ולכן צריך לדקדק על עצמו ביותר, ולבקש רחמים שהקב"ה יעזור לו, שרק בזה - יוכל לו לרשע שבקרבו.

ואם בנוגע לרשע צריך להשתדל לעזור לו (בזהירות הראויה, כנ"ל), על אחת כמה וכמה - בנוגע לתם (טפש) ובנוגע לשאינו יודע לשאול.

וכשהבן חכם מוסיף ומצרף ומזכך ומגביה את הרשע, והתם, ושאינו יודע לשאול, אשר בכל אחד מהם בא וא"ו המוסיף בתחילתו, וא"ו דא אות אמת, המשכת תורת אמת, אז ממלאים את בקשתנו: ברכנו אבינו כולנו כאחד.

כמו שהיה בעת שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא, ויחן שם ישראל - לשון יחיד.

אשר זהו תכלית ענין יציאת מצרים, כאמור: בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה,

אלא שאח"כ גרם החטא ונתגשמו הם והעולם, ועל ידי העבודה עתה, חוזרים ומבררים ומזככים, עד שבימות המשיח יוגמר הבירור ויזדכך גשמיות הגוף והעולם ונגלה כבוד הוי'.

בברכת חג הפסח כשר ושמח.

מנחם שניאורסאהן

נ. ב. כתוב המכתב לחג הפסח הבע"ל, אבל תוכנו - בכל עת זמנו הוא.

חרד באימה: מהרי"ל. רשע תיכף לבן חכם: ובפרט שעפ"י סדר העולמות אבי"ע - צ"ל לבסוף. וראה אבודרהם. וא"ו המוסיף: כיון דבלא וא"ו אין מקום לטעות - גם לר' יונתן הוא להוסיף (רש"י מנחות צא, רע"א). וכיון דתליא בסברא אין לחלק בין לשון תורה ללשון חכמים. ועיין בספרים שהובאו בשדי חמד כללים וא"ו ס"ק ח-יג. ועל כל אחד: תניא פל"ב. לפתח חטאת: ראה תניא פי"ג. רשע (שבקרבו)... שרק בזה: סוכה נב, ב. טפש: ירושלמי פסחים פ"י ה"ד. דא אות אמת: זוהר ח"ג בתחלתו. כולנו כאחד: תניא פל"ב. ויחן שם ישראל: מכילתא הובא בפירש"י על התורה. אלא שאחר כך: תניא ספל"ו.

במכתב נוסף, במענה על שאלות
על מכתבו הקודם, מבהיר הרבי שוב את דבריו בקשר לחיוב
של בני הישיבות בהפצת היהדות:

"בני הישיבות הורגלו בענין דתלמוד גדול, ובמילא חדש בעיניהם הדרך להקדיש חלק מזמנם שיכולים לשגשג בתורה ותחת זה להשתמש בו לקרב הסביבה שלו בענינים פשוטים, כמו שמירת שבת, לימוד אל"ף בי"ת, עברי וכו' וכו', וכמה מבני הישיבות מטעימים זה לעצמם, שזהו מצד היראת שמים, שכיון שפסקו רז"ל שמצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים, הרי אין מבטלין ת"ת בשביל זה ואפי' תשב"ר אין מבטלין בשביל בנין בית המקדש וכו' וכו' הרי אין להם להפרד ח"ו מן התורה אפילו לרגע, ועל הקב"ה להבטיח את החינוך הכשר של בני ובנות ישראל העומדים בסכנת טמיעה וכפירה היל"ת,

אבל באמת אין זה מצד היראת שמים, כי מצוה עוברת היא ואין די אחרים העושים אותה, אלא זהו מעצת היצר.

וכידוע הפירוש במרז"ל כך היא אומנתו של היצה"ר, היום אומר לו עשה כך וכו', שלכאורה אינו מובן מהו הלשון כך, שהיה צ"ל עשה זאת, אלא שדרך היצה"ר הוא שבתחלה כשבא להאדם הירא ושלם אמירתו כך, שגם הוא - היצה"ר - מסכים ע"ז, אלא שמערב בזה טעם שיש לו אחיזה בזה, ובמילא כעבור איזה זמן, שנוח לו להתפשט יותר, עי"ז ניתן לו האפשריות שיאמר סו"ס לך ועבוד ע"ז.

ובענין זה יש להזהר בפרט מהסתות היצה"ר, כיון שאצל בני הישיבות זהו הטבע שלהם, (וכידוע שאלו השוקדים בתורה בילדותם (היינו קודם שמבינים בשכל גודל ערך התורה) ה"ה שקדנים בטבע, ואינם להוטים כ"כ אחרי עניני שחוק וקלות ראש), וההרגל שלהם, כי אפילו אלו שנכנסו להישיבה לא ברצון עצמם אלא ע"פ הכרח הורים ומורים, אף שזה היפך טבעם, הנה אחרי שהורגלו בחיי הישיבה וסדרה, קשה להם לפרוש מזה, וכידוע מאמר החכם אשר הרגל נעשה טבע שני".