ב"ה, י"ד בכסלו, ה'תשכ"ג
כבוד כל המשתתפים והמשתתפות בהתוועדות י"ט כסלו, יום גאולת כ"ק רבנו הזקן, בעל התניא והשלחן ערוך, החג אשר פדה בשלום נפשנו ואור וחיות נפשנו ניתן לנו...
שלום רב וברכה!
מרחוק במקום ומקרוב ברוח אשתתף בההתוועדות שלכם, התוועדות של דברי תורה ודברי התעוררות ונשיאת כוס לחיים, לחיים ולברכה.
ובהיות השנה שנת המאה וחמשים להסתלקות רבנו הזקן, אשתתף במיוחד על ידי ספור מחיי רבנו, ספור כולל גם הנהגה והוראה.
* * *
קול ילד בוכה
רבנו, אדמו"ר הזקן, גר בביתו גם בנו (ממלא מקומו) רבנו דובער, אדמו"ר האמצעי.
רבנו דובער, הצטיין בכוחות התרכזות העמקה ודביקות מאין כמוהו. בעת לימודו או תפלתו לא היה מרגיש כלום מהמתרחש סביבתו.
פעם, בהיות אדמו"ר האמצעי שקוע בלימודו, בקרן זווית בחדרו הייתה עריסה ובה תינוק, נפל התינוק מתוך העריסה ופרץ בבכי, אבל אדמו"ר האמצעי לא הרגיש בדבר. אולם, אביו, רבנו הזקן, אף שדירתו הייתה בקומה העליונה וגם הוא היה שקוע באותו שעה בלימודו, שמע צעקת התינוק, הפסיק לימודו וירד ונכנס לחדרו של בנו, הרים את התינוק, טיפל בו והרגיעו והשכיבו בעריסה, ולא זז משם עד שראה את נכדו בשלוה. ועדיין לא הרגיש רבי דובער לא באביו ולא בבנו.
לאחר זמן ובשעת הכושר, הוכיח רבנו הזקן את בנו בהסבירו אשר לא זו הדרך להיות שקוע בענייני לימוד וכו' עד כדי כך שאין שומע קול ילד בוכה.
* * *
סיפור זה נמסר מדור לדור, ונמסר לנו ביחוד – על-ידי כ"ק מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו, ובודאי שישנם בסיפור הוראות מעשיות לדורות אלה, ולנו, בתוך כלל ישראל, ביחוד.
אחת ההוראות היא: אין לו לאדם להיות כל כך שקוע באיזה עניין שהוא, ויהיה אפילו עניין הכי נעלה, עד שלא ישמע קול ילד בוכה בקרבתו או בסביבתו ואפילו בריחוק מקום. קול ילד בוכה צריך שיגיע לכל אחד ואחת ובאופן שיפסיק השומע מעניינו, יטפל בילד הבוכה ויעשה כל התלוי בו למלאות החסר לילד.
בתקופתנו זו בייחוד, רבים התינוקות והילדים שמאיזו סיבה שהיא 'נפלו מעריסתם' נותקו (או שמלכתחילה לא היו) ב'עריסה' יהודית אמיתית, והם בוכים – בקלא דאשתמע, או בקלא פנימאה דלא אשתמע – מתוך מצוקת נפשם, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש ורעבה וצמאה לדבר ה' ולתורתו ומצוותיה, ואין מי שיטפל בהם וימלא מחסורם בחינוך על טהרת הקודש.
וכן, רבים אחינו בני ישראל, אשר אף שגדולים הם בשנים, אבל קטנים הם או גם תינוקות – בנוגע לתורה שהיא חיינו ולקיום מצוותיה. ואם הם אינם רואים ומבחינים – מזלייהו חזי ובוכים מתוך מועקה נפשית – שלפעמים גם לא ידעו פִשרה, ורק שמרגישים הריקנות האיומה אשר בחייהם, חיים ללא כל תוכן ומטרה ראויים לשמם.
אסור להעלים אוזן משוועתם של ילדי ישראל אלו, בין הילדים בגיל, בין ה'ילדים' בדעת תורה ומצווה, ולכל אחד ואחת מופנית ההוראה, הציווי והפקודה: "אל תחטאו בילד". הפסיקו כל עסק אחר שלכם וטפלו בילד והשיבוהו אל אביו, אבינו אב הרחמן, ילמוד תורת אבינו ויקיים מצוותיו ואז יחיה חיי עולם, חיים מלאים, שלמים וטובים.
* * *
ואיזו היא הדרך להרגיע את הילד, להשיבו אל אביו ולמלאות מחסורו –
היא דרך האהבה המשולשת: אהבת ישראל המכוונת על-ידי אהבת התורה, אשר יסוד שתיהן – באהבת ה' הוא,
דרך המביאה לפעולות מתמידות לטובת הזולת האמתית – טובתו בגשם וטובתו ברוח, ועד לתכליתה – להעמידו באורח חיים אמתיים, חיים על-פי תורת חיים, מוארים באור מעיינות החסידות וחדורים ההתלהבות אשר בה.
* * *
ויהי רצון אשר מהתועדות זו ומהתוועדויות די"ט כסלו שבשאר המקומות באה"ק ובחו"ל, תצא הקריאה לכל אחב"י שליט"א אשר לבם ער לקול ילד בוכה, קריאה לפעולות נמרצות בהפצת התורה בכלל והפצת מעיינות החסידות בפרט, הלימוד והמעשה גם יחד, ומתוך התלהבות חיות ואור.
בכבוד ובברכת הצלחה רבה בכל האמור – לחיים, לחיים ולברכה
מנחם שניאורסאהן
(איגרות-קודש חלק כ"ב עמוד שסח)
